לו יכלו חתולים לדבר

חתולים נמצאים בתחום האפור שבין הזר למוכר: אנחנו מלטפים אותם והם אכן מגרגרים, אך לפתע הם מתנפלים עלינו והחידה רק מעמיקה
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

ביום ראשון זה היה נחש קטן. בכל בוקר במשך שישה ימים, בא בֶּרְזֶַרְקֶר – חצי סיאמי, חצי חתול רחוב, עם פרווה בצבע פחם ופרווה תחתונה לבנה צחה – והפקיד יצור חדש על השטיחון בכניסה לבית. באותו יום היה הנחש נוקשה כמו ענף קטן; צפידת המוות כבר אחזה בו. שאלתי את עצמי אם יש חדר מתים מתחת למרפסת, עם משטח קר שעליו מונח ההיצע השבועי. מה היה העניין עם המנחות הטקסיות האלה? מתנה, פיוס או הוכחה לכישרון קטלני? מי יודע. וביום השביעי שבת מכל מלאכתו.

כשאני מביט בכל אחד משלושת החתולים שלי – כשאני מלטף אותם, מדבר איתם או מסלק אותם מלוח הכתיבה הצהוב שלי כדי שאוכל לכתוב – נמצא מולי אינדיבידואל מובחן: סטילי דן תורו, או (קט)מנדו, או קאלי. כל אחד מהם ייחודי. כולם זכרים. כולם חולצו מהרחובות, סורסו והוצגו כלוכדי עברים, חתולי אסם: "הם בחיים לא יתנו לך לגעת בהם," אמרו לי. כל חתול הוא ישות יחידה במינה – מרכזו של יקום – עם כזה צבע עיניים, עם פרווה בכזה אורך וכזו דחיסות, וכאלה העדפות, הרגלים ונטיות. לכל אחד תכונות נבדלות משלו.

בהתחלה באמת לא היה אפשר לגעת בחתולים השורקים והיורקים האלה. אחרי כמה שבועות, כשהקמנו גשר בינינו, הם כבר התפתלו סביב הצוואר שלי בגרגורים וחיכוכים. והם אכן מבלים באסם שלי – אני גר בחווה – ותמיד מרוצים לראות אותי בשעת ההאכלה היומית שלהם. סטילי דן, בניגוד לשניים האחרים, מצטרף אליי להליכות של קילומטרים. רק בשביל החברותא, אני מתאר לעצמי. מדי פעם הוא מופיע בבית ודורש שאכניס אותו. הוא האהוב ביותר על חבריי כיוון שהוא מפזר את חיבתו בנדיבות. אבל הקרע שבין העולמות שלנו מתרחב שוב כשהוא קורע את חיקוי העור של הספה בטפריו. מהנזיפות שלי הוא לא מוטרד.

המצרים היו הראשונים להכניס את מאו לבתיהם, ומאז התפתחו החתולים ובני האדם שניהם. אנחנו, ללא ספק, היינו אכזריים – השמדנו חתלתולים שפרוותם לא נשאה חן בעינינו, וגם חתולים בטלנים שוויתרו לעכברושים, חתולים שלא היה אפשר לאמן וחתולים שדחו את חיזורינו. סטילי דן שלי, רוצח מקצועי, קר מבט, של ציפורים ועכברים (ונחשים, לטאות, ארנבות צעירות, נברנים וסנאים מפוספסים), חובב חיקים, בן לוויה מצטיין להליכות, הוא תוצר של התאמה בכפייה. זה נשמע כמו מתכון לציות: על הביות לעקור את השונות שבחתול. אבל לא כך היה.

פסל מצרי של חתול מזהב וברונזה המוצג במוזיאון הלובר בפריז. צילום: גיום בלנשרד

פסל מצרי של חתול מזהב וברונזה המוצג במוזיאון הלובר בפריז. צילום: גיום בלנשרד

המצרים בייתו את ה- Felis silvestris catus לפני עשרת אלפים שנה והעריכו את שירותיו: הוא פטרל סביב הבתים וצד נחשים ומכרסמים. אבל בשלב מאוחר יותר הם התחילו לסגוד לו, ואף חנטו חתולים למסע אל החיים שלאחר המוות. כיום אנחנו לא מרחיקים לכת עד כדי כך – אף על פי שחתולים ומקלטי חתולים מועברים לעתים קרובות בירושה. החתולים האישיים שלנו, וגם החתולים כמין, עדיין מרתקים אותנו. הם נושא אהוב על מוציאים לאור ונפוצים בלוחות שנה וסרטים מצוירים. חתולים מאכלסים את האינטרנט: אומרים שיש מאה ועשרה אלף סרטוני חתולים ביוטיוב. אבל האם אין משהו מטריד ברמה עמוקה בחתול משופם ששוכב על מחשב נייד (או דבר דומה) ומדבר אנגלית קלוקלת? החתולים האלה גורמים לנו לצחוק, אבל הצורך בצחוק מעיד במובן מסוים על אי-נוחות.
אולי מכיוון שבחרנו בחתולים בגלל הסתירות הפנימיות שלהם – נחמדים אלינו, קטלניים לנחשים ומכרסמים שמאיימים על בתינו – עיצבנו חיה שחומקת מהמבט שלנו, שאינה משקפת איזה יעד עיצובי פשוט. כך או אחרת, הכשרנו ישות שמפגינה את השונוּת שלה ומתהדרת בהתנגדותה לאינטרסים האנושיים. כך אנחנו תופסים חתולים: אנחנו מעריכים את עצמאותם. מדי פעם הם עשויים לרצות בנו, אבל הם לא צריכים אותנו. כלבים, לעומתם, מתרפסים בפנינו וזקוקים לנו. הם תמיד נכונים לרַצות. הכלבים מאשרים אותנו; החתולים מבלבלים אותנו. ובמובנים מסוימים מעניקים לנו גם הנאה רבה.

האם בכך שקיבלנו חיה אחת לפקח על גבולות בתינו ולהגן עליהם בפני יצורים שאיימו על המזון או הבריאות שלנו, חיללנו איזשהו גבול חשיבתי? אנחנו יוצרים ומשמרים קטגוריות מהסוג הזה בלי לחשוב עליהן ככאלה. אפילו ברמה המעשית, חתולים תופסים חלל סיפּי: אנחנו חיים עם "חיות מחמד" שהן למעשה טורפים מאולפים למחצה.

אנחנו מרגישים חיבור אינטימי ליצורים האלה, שנראה כאילו התמסרו באופן מוחלט להנאות הרגע. נראה שהם למדו מספיק על דרכינו כדי להשתלב. ובכל זאת, הם לעולם לא נטמעים בצורה מוחלטת

מנקודת המבט האנושית, ייתכן שחתולים מפטרלים מילולית בבית, אבל במובן עמוק יותר, הם מהלכים על קו הגבול שבין זר למוכר. במובנים מסוימים, כשאנחנו מסתכלים על חתול אנחנו לא יודעים במה אנחנו מביטים. את אותו דבר אפשר לומר על יצורים בלתי אנושיים רבים, אבל חתולים הם דוגמה מופתית לזה. בניגוד לחרקים, דגים, זוחלים וציפורים, חתולים שומרים על מרחק מחד גיסא אך ניגשים אלינו ביוזמתם מאידך גיסא. ספרים אומרים לנו שאנחנו בייתנו את החתול. אבל מי אומר שהחתולים לא יישבו את בתינו שורצי המכרסמים בתנאים שלהם? ניזכר בסיפורו של רודיארד קיפלינג, "החתול שהתהלך לבדו" (1902), שמסביר כיצד ביית האדם את כל חיות הבר מלבד אחת: "וּמִי הָיָה הֶפֶּרֶא מִכֻּלָּם?  הֶחָתוּל. לְבַדוֹ הִתְהַלֵּךְ, וְכָל הַמְּקוֹמוֹת הָיוּ שָׁוִים בְּעֵינָיו."

מישל דה מונטן, ב"סנגוריה על רמון סבונד" (1580), תיאר את אי-הוודאות ברהיטות. "כשאני משחק עם החתולה שלי," הוא הרהר, "כיצד אדע שהיא אינה למעשה משחקת אתי, ולא אני איתה?" לעתים קרובות כל כך החתולים מטרידים אותנו אפילו כשהם מקסימים אותנו. אנחנו מלטפים והם מגרגרים. אנחנו מרגישים חיבור אינטימי ליצורים האלה, שנראה כאילו התמסרו באופן מוחלט להנאות הרגע. נראה שהם למדו מספיק על דרכינו כדי להשתלב. ובכל זאת, הם לעולם לא נטמעים בצורה מוחלטת.

בין רגע, בתגובה לאיזה אות בלתי נראה (למוח האנושי, לפחות), הם מזנקים מחיקנו ונכנסים בחזרה לחלל שלהם במרדף אחרי צל. הדימוי שיצר לואיס קרול, חיוכו של חתול הצ'שייר שנותר גם אחרי שהחתול נעלם, מעורר בצורה יפה את הרגשת הזרות המרחפת הזאת. חתולים הם זרקור של פליאה, צל של משהו "אחר" בסביבה הביתית.
מערכת היחסים שלנו עם החתולים מסמלת את חדירתו של הבר אל הבית: תזכורת לעולם אחר שבהדרתו אנחנו מגדירים את האנושיות שלנו. כך הבין מישל פוקו את מבנה ה"שיגעון" בחברה – אין זה מפתיע שהוא קרא לחתול שלו "טירוף".

חתולים, במובן הזה, מייצגים את ההשלכות, ההכרות השגויות והזיכרון הפרימיטיבי שלנו. הם תמיד היו מושא לאמונות תפלות: בגלל הקישור שלהם לקסם וכשפים, היו שהאמינו שמפגשים עם חתולים מנבאים את העתיד, כולל המוות. אבל חתולים הם גם קמעות. הם תוארו כנוסעים שאינם גשמיים, שליחי האלים. במצרים, בורמה ותאילנד, סגדו להם. הדרואידים ראו בחתולים מסוימים בני אדם בחייהם השניים. הם מייצגים דמויות של טריקסטרים, בדומה לשועל, התן והעורב. המשמעויות והאסוציאציות הנפוצות שהם נושאים בתרבות שלנו מחלחלות, בצורה בלתי מודעת אמנם, לחוויות היומיומיות שלנו איתם.

מישל פוקו יחד עם החתול שלו "טירוף".

מישל פוקו יחד עם החתול שלו "טירוף".

אבל אם הצצה בחתול מבשרת על התרחשות מוזרה, כיצד עלינו לפרש הצצה של חתול בנו? כפי שתהה ז'אק דרידה: "נאמר שהחיה הגיבה?" אם החתול שלו מצא אותו ערום באמבטיה ובהה באיבריו האינטימיים – כפי שמתואר בהרצאתו של דרידה משנת 1997, "החיה שאפוא אני" – מי עירום יותר: האדם נטול הבגדים או החיה שלעולם אינה לבושה? החוויה של חיה המביטה בנו קוראת תיגר על הביטחון שלנו במבטנו – אנחנו מאבדים את מעמדנו הבלתי מעורער ביקום. גם אם נחשוב שאנו מסוגלים לכפות על החיה את הקטגוריות שלנו, אי אפשר לדעת מה יקרה כשננסה להכליל את נקודת המבט של החיה עצמה. היא אינה עוד פריט שיש לשלב בתפיסת העולם שלנו. לחיה יש זווית ראייה ייחודית – ואין כל סיבה להניח שבעזרת מעט דמיון נוכל לתפוס אותה ולשלב אותה בנקודת המבט שלנו.

זה עניין עמוק יותר מהרהוריו של מונטן ששואל מי משחק במי. היפוך מחשבתי – שלפיו החתול אכן משחק בנו – הוא תרגיל בענווה. אבל אובדן הבעלות על חתול ש"מחזיר לנו מבט" הוא מטריד יותר. הוא אירוע על גבול הבלתי נתפס. ייתכן שכאשר לודוויג ויטגנשטיין כתב (על חתול גדול יותר) בחקירות פילוסופיות (1953): "אם אריה יוכל לדבר לא נבין אותו," הוא התכוון למשהו דומה. אם אריה באמת יוכל לדבר תהיה לו תפיסת עולם שתקרא תיגר על זו שלנו, ואין שום ערבות שנוכל לתרגם את דבריו. ואילו, כפי שהציע ט.ס. אליוט בספרו של פוסום הזקן על חתולים שימושיים (1939), חתולים היו נותנים שמות לעצמם בנוסף לשמות שקיבלו מבעליהם (שדרך השמות האלה מביטים בהם במילים, אם תרצו), אז סדר הדברים – הסדר האנושי – יתערער עד היסוד.

חתולים גודלו כדי שיהיו מאבטחים, אף שבה בעת בני דודם הגדולים יותר נעצו בנו מבט וריירו. אנחנו חושבים שאנחנו יכולים לבטוח בחתולים. אבל אם נבחן את התנהגותם, אין לכך כל בסיס

אך קיומו של חתול הבית נובע מכך שאנו סומכים עליהם שישמידו יצורים אחרים שמאיימים על המזון והבטיחות שלנו. השקענו בהם לא מעט, אף אם כיום נותרה רק הסמליות. הכשות נחש הורגות, עכברושים נושאים מגפות: האיום שבכל אחד מאלה מחריד אותנו. חתולים גודלו כדי שיהיו מאבטחים, אף שבה בעת בני דודם הגדולים יותר נעצו בנו מבט וריירו. אנחנו חושבים שאנחנו יכולים לבטוח בחתולים. אבל אם נבחן את התנהגותם, אין לכך כל בסיס.

זו מעין תאונה שהאינסטינקטים הקטלניים של החתול תואמים את האינטרסים שלנו. הם פזיזים ואינם נכונים לדאוג לגבולותיהם. הם מונעים על-ידי רוח הרפתקה (והרג) בלתי מרוסנת, ולא נראה שהם מייחסים את הכבוד הראוי לסכנה. גם אם המזל מאיר להם פנים – בכל זאת אומרים שיש להם תשע נשמות – בסופו של דבר, "הסקרנות הורגת את החתול." נדמה שההגנה שהחתולים מספקים לנו היא סידור רעוע.

אף דיון במוזרותו של החתול לא יהיה שלם בלי שנדון בממד המגע. אנחנו מלטפים חתולים והם מלקקים אותנו, נכרכים סביב רגלינו, מחככים בנו אפים ונוגחים בנו רכות. הם גם נושכים ושורטים בתמימות ובהתלהבות, חודרים דרך הבגדים שלנו ומגיעים לעור. שארל בודלר מביע את הדחף הסותר הזה, איפשהו בין תשוקה לפחד, בשירו "החתול" (1857): "הרחק את טפרי כפותיך / תן לי להביט לתוך עיניך היפות." מאהב אנושי יתקשה למצוא תגובה טובה יותר לליטוף מתגובתו של החתול. התמסרות חסרת מודעות, קולות ברורים של הערכה, עיניים שנעצמות בהתלהבות, חשיפת הבטן התחתונה הרכה. האם יש ליד האנושית ייעוד נעלה יותר? בודלר ממשיך: "ידי מעקצצת בהנאה/ כשהיא חשה את החשמל שבגופך." ההרגשה היא של טקס קדוש, של מפגש מוחות (או גופים), קִרבה אולטימטיבית שאולי משתווה לזו של יחסי מין בין בני זוג אנושיים (ואף פשוטה יותר).

אבל הטפרים שחודרים את הג'ינס מחזירים אותנו למציאות. החתול אינו חוקר את גבולות האינטימיות עם קמצוץ כאב, קורט של סדו-מזו. הוא שולח את הטופר באופן בלתי רצוני לתוך העור שלי. אין פה עניין של "אנחנו"; הוא העניין, ואולי תמיד היה – הגרגור, הליקוק, ההתחככות. חתולים מערערים כל חלום לקרבה מושלמת. הביטו בעיני החתול. לרגע אחד יזהה המבט שלכם ישות אחרת (בלי שתצליחו לאפיין אותה בדיוק), וברגע הבא תביטו לתוך ריק. בשלב זה אנחנו חושבים – טוב, זה כי הוא או היא חתולים. אבל האם לא יכול הדבר הזה לקרות עם חבר, ילד או מאהב? כשאנחנו מביטים במראה, האם אנחנו בטוחים שאנחנו יודעים מי אנחנו?

החתולים של המכשפות נקראו familiars (מילולית: מוּכָּרים), מונח שמתאים בצורה מוזרה לחתולים באופן כללי – הזר שבלב המוכר, מערער את ביטחוננו אך בו בזמן שומר עליה ומסב לנו אושר. הם חלק מהיקום הסמלי שלנו אך גם יצורים פיזיים אמתיים. וההיבטים האלה מתמזגים. קשה לטעות - רוב החתולים קורצו מאותו חומר. אבל זה רק מחדד אף יותר את השאלה הנוגעת לחתול הזה, שאין לו שום תחליף. ייתכן שאוכל להחליף את סטילי בתפקיד לוכד העכברים, למצוא שתי שורות אחרות של שיניים חדות. ייתכן שסטילי 2 ייהנה באותה מידה כשאלטף את הבטן שלו, וייהנה גם לשרוט אותי לא פחות מקודמו. ולצערי, סטילי 1 וסטילי 2 יוכלו להתמסר בצורה דומה לחברים שלי, כאילו שאותי אפשר להחליף. הציעו לי פעם חתלתול חדש זמן קצר אחרי שהחתול הג'ינג'י שלי, טיגר, מת. הייתי עצוב כל כך עד שהשתעשעתי במחשבה לתת לו את אותו שם ולהעמיד פנים שטיגר פשוט התחדש. בסופו של דבר לא הייתי מסוגל. אבל הפיתוי היה אמתי.

אם לצטט שוב את אליוט:

שמותיו של חתול, הסלון או הזבל
תמיד מצייתים לסדרה של חוקים
אולי תחשבו שדבריי דברי הבל
אך כל שם מורכב משלושה חלקים
הראשון הוא השם שבפי בני הבית
כמו פיטר, אוגוסטוס, אלונזו או תום
מלבד השמות הסטנדרטים הללו
זקוק החתול גם לשם קצת מוזר
והשם השלישי, אם ביקשתם לדעת,
השם הסודי החשוב מכולם
השם בו לעד לא תצליחו לגעת
נצור בלב כל חתול עד עולם

חתולים, כל אחד ואחד מהם, בתור חברים קרובים, בתור "מוכרים", בתור זרים בקרבנו, בתור מראות של התפתחותנו המשותפת, בתור אובייקטים שמרתקים אותנו בצורה מוחלטת, מעלים את השאלה הבאה: מה ההרגשה להיות חתול? ומה ההרגשה להיות החתול הזה? השאלות האלה מדבקות. כשאני מלטף את סטילי דן, הוא מגרגר. אני מתחיל לשאול את עצמי שאלות נוספות: למי שייך הנספח הזה שאני מכנה היד שלי? מה ההרגשה להיות בן אדם? ומי, חתול יקר, אתה חושב שאני?

מקורות1. "החתול אשר התהלך לבדו", מתוך: סיפורי כך סתם (תרגום: אברהם רגלסון, בפרויקט בן-יהודה.)2. תרגום לט.ס. אליוט: דניאל אפרת, הועלה במסגרת המחזמר "חתולים" בשנת 2007, בהפקה משותפת של בית צבי ותיאטרון הספרייה.

 

דייוויד ווד הוא מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת ונדרבילט שבנשוויל. הוא גם אמן אדמה ומנהל את פארק הפיסול Yellow Bird.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי דייוויד ווד, Aeon.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

9 תגובות על לו יכלו חתולים לדבר

01
קובי

לפני שנים או שלושה קיצים ביליתי מספר ימים בבית כפרי שנמצא באי איטלקי נידח. הייתי לבד. באחד הלילות הצטרף לחדרי חתול שחרחר צעיר וידידותי עד אין קץ. את הלילה כולו הוא העביר בשינה על שולי מיטתי. בבוקר הרגשתי שנכרתה בינינו ברית ידידות לתמיד. אבל החתול החביב קם, התמתח ופסע בעצלתיים מחוץ לחדר. חיכיתי, אבל הוא אף פעם לא חזר.

02
יעקב בורק

במוזיאון ברוקלין מוצגת כעת תערוכה על חתוליים בכלל וחתולים בפרט בעולמם של המצרים הקדמונים:
http://www.brooklynmuseum.org/exhibitions/divine_felines/
כשלושים מוצגים הכוללים את פסליהם של לא פחות משתי אלות (סאקמט ובאסט) ואל מצרי אחד (בס) משכנעים את הצופה כי המצרים עמדו היטב על אופים הגחמני של החתולים, תכונותיהם והמקום החשוב שהם תופסים בחיינו.
תכונות אלה גם מגדירות, אגב, את ההבדל בין הכלב והחתול: כלב בא כשאתה קורא לו, חתול לוקח הודעה.

03
שיפ

המילה שאני מכירה לקולות ההנאה של החתול היא "לפרור" - עם זאת אני מוצאת שמעט מאוד אנשים מכירים אותה או מכירים בה. (כנראה עיברות של הביטוי האנגלי Purr http://en.wikipedia.org/wiki/Purr)
החתולים שלי פוררים השכם והערב, ואכן לא מגלים את שמם אלא ליחידי סגולה, שאינם לרוב אני.

כתבה יפה כתובה באהבה גדולה, תודה!

05
טליה חיותמן

תודה מעניין אכן דברים חשובים ו נכונים , אוהבת כלבים שחתול אימץ אותה , ובסוף אימצה חתול .
בכול זאת כלב , הוא כלב .
וחתול רק חתול !

06
יובל ס.

בהיותי אוהב חתולים בלתי נלאה, אני מוצא את הסקרנות האנושית והאהבה לחתולים כלא אחרת מאלגוריה לאהבתינו לאחרים-המשמעותיים האנושיים שאנו מקיפים עצמינו בהם.

החתולים המוזרים ביותר שפגשתי בחיי היו הולכי-על-שניים דווקא.

כתבה מקסימה.