ללקק את הדבש מהדפים

כשנהגתי לשאול את התלמידים שלי מהו שיר, הייתי מקבל תשובות כגון "ציור במילים," או "מדיום של הבעה עצמית," או "טקסט עם חריזה שמביע יופי." אף אחת מהתשובות האלה מעולם לא השביעה את רצוני, או את רצונם, ולכן במשך זמן מה הפסקתי לשאול את השאלה. ואז, פעם אחת, ביקשתי מהתלמידים שלי להביא לכיתה משהו שנושא משמעות אישית עבורם. הם ישבו בכיתה כשהפריטים שהביאו נחים על השולחן מולם, ואני חילקתי להם שלוש משימות: ראשית, לכתוב פסקה על הסיבה שבגללה הביאו את הפריט; שנית, לכתוב פסקה המתארת את הפריט באופן אמפירי, כפי שמדען ייעשה. ולבסוף, לכתוב פסקה בגוף ראשון מנקודת המבט של הפריט. שתי המשימות הראשונות היו בסך הכול חימום. מעל הפסקה השלישית אמרתי להם לכתוב את המילה "שיר." הנה מה שכתב אחד הסטודנטים:

שיר
אולי אני נראה מוזר או מאיים, אך בעצם אני מכשיר שעוזר לאנשים לנשום. בנסיבות רגילות אף אחד לא זקוק לי. זאת אומרת, משתמשים בי רק במקרי חירום, וגם אז רק לזמן מוגבל. אם יהיה לכם מזל, לעולם לא תצטרכו להשתמש בי. ובכל זאת, אפשר לדמיין זמן בעתיד שבו כולם נושאים אותי איתם.

הוא הביא לכיתה מסכת גז. מטרת התרגיל לא היתה להדגים את חשילות השפה או המשחקיות שבכתיבה, אלא להציג את הרעיון ששיר הוא דבר מוזר שעובד בצורה ייחודית ושונה מכל דבר אחר. אני מניח שרובנו ידענו ששירים הם מוזרים כבר כילדים קטנים, כששמענו שירים כמו "עוגה עוגה", או שרנו שירי חג שכוללים את המילים "מצר המנבח." מהר מאוד התעוררו שאלות: איפה העוגה שכולם מדברים עליה? ומי זה הכלב הזה שנובח בחנוכה? אבל התרגלנו למוזרויות האלה. ומאוחר יותר, בשלב כלשהו בבית הספר, שאלנו, או שהכריחו אותנו לשאול שוב: מהו שיר?

לדוגמה, כשהייתי בתיכון הושיטה לי המורה לספרות עותק של "חוף דובר" מאת מתיו ארנולד ואמרה שאני צריך לכתוב מאמר על משמעות השיר. לא הסתדרתי עם המטלה והתחלתי לשנוא את השיר. נדמה לי שהוא מנסה בכוונה להיות לא הגיוני. מהר מאוד הפכו כל השירים למטרד, גיבוב של מילים, תצרף מגוחך שחוסם את הדרך להבנה אמיתית וכן לרגש אמיתי.

רכיב שחוק ברכב אפשר להחליף ברכיב זהה כמעט לגמרי, והרכב ימשיך לנסוע. בשיר, מילה שמוחלפת באחרת (גם אם זו מילה נרדפת קרובה) עלולה לשנות לחלוטין את אופן תפקודו של השיר

אלא אם אתם משוררים או סופרים, סביר להניח ששירים מרתקים אתכם פחות ופחות עם השנים. מדי פעם אתם רואים שיר במגזין או באינטרנט – עם קצהו השמאלי המרוט והשבירות השרירותיות לכאורה של השורות – והוא מיד מודיע מה הוא לא: פרוזה שזורמת בשטף מהשוליים הימניים לשוליים השמאליים של העמוד. שירים ממש מתריסים בכם לקרוא, ולא רק להביט: אני שונה. אני מיוחד. אני אחר. התעלמו ממני אם תעזו.

אז אתם ממשיכים לקרוא ולעתים מתאכזבים מהתפלות שלו, מכך שאפשר לנסח אותו מחדש בקלות כמסר קצר, כמו "כל הדברים בני חלוף", או "מבאס להזדקן" – מכך שלמעשה הוא לא שונה בתוֹכְנוֹ מרוב הפרוזה שסביבו. ואולי אתם מתאכזבים כי השיר מקשה על ההבנה הראשונית. הוא אינו נגיש עם התחביר והדקדוק השבורים שלו, או שההֶרְמֵזים שלו מעורפלים. ובכל זאת, אתם טופחים לעצמכם על השכם רק על עצם הניסיון.

כמה מאיתנו מאמינים ששירה היא חסרת טעם? כמה מאיתנו בכלל לא מתעניינים בשאלה, "האם שירה היא חסרת טעם?" באופן יחסי, שירים כמעט ולא מרגשים קוראים. צורות אחרות של מדיה – טלוויזיה, קולנוע - סוחטות מאיתנו דמעות ביעילות רבה יותר. ואם אנחנו רוצים קצת חדשות, אנחנו קוראים מאמר ברשת או סורקים את הפיד שלנו בפייסבוק. אם אנחנו רוצים משהו בין דמעות לחדשות, אנחנו פשוט בוהים בילדים שלנו כשהם שואלים שאלה שדומה יותר להצהרה: "למה מבוגרים שותים כל כך הרבה בירה?"

ועכשיו ברצינות, האם שיר אינו בית לרגשות עמוקים, דימויים עוצרי נשימה, ליריות יפהפייה, הרהורים כאובים ו/או שנינות נשכנית? אני מניח שכן. אבל שוב פעם, נדמה שאמנויות או טכנולוגיות אחרות טובות יותר בדברים האלה – רומנים מגישים לנו עולמות אמיתיים או דמיוניים שנוכל לחקור או להימלט אליהם, ציוצים מציעים לנו חידודים חריפים, הציור והעיצוב מספקים תאווה לעינינו, ומוזיקה – טוב, בואו נודה, שירה כתובה מעולם לא השתוותה לשילוב העילאי של מילים, כלים ומלודיה.
יש לפחות סוג אחד של שימושיות ששיר מגלם בתוכו: ריבוי משמעויות. ריבוי משמעויות אינו מה שבית הספר או החברה רוצים להחדיר בנו. חשוב לדעת באופן חד-משמעי באיזה צד של הכביש לנהוג, ואם טייסים צריכים להוריד את המדפים לפני ההמראה. ועם זאת, החיים היומיומיים מלאים במשמעויות ובאי-בהירות: האם היא אוהבת אותי מספיק להתחתן איתי? האם כדאי לי לשכב איתו פעם נוספת לפני שאני זורקת אותו?

אבל גם התובנות האלה לא מסבירות לנו מהו בעצם שיר. ננסה למצוא תשובה במיקור המונים. אם נחפש בוויקיפדיה "שיר" נופנה לערך "שירה": צורה של אמנות כתיבת יצירה ספרותית, בה נעשה שימוש בתכונותיה האסתטיות של השפה בנוסף למשמעות המילולית או במקומה. מוזכרות גם טכניקות שונות כגון שימוש במצלול, משקל, חריזה וכולי. כל זה טוב ויפה למרצה לספרות, אבל מסתיר את המקור האמתי של המושג. Poem (שיר), מגיע מהמילה היוונית poíēma, שמשמעותה "דבר שנוצר," ומשורר מוגדר במונחים קדומים כ"יוצר של דברים." אז אם שיר הוא דבר שנוצר, איזה מן דבר הוא?

שמעתי משוררים אחרים מגדירים שירים במונחים אורגניים: חיות בר – טבעיות, בלתי ניתנות לאילוף, בלתי צפויות. אבל המטאפורה הזו קורסת במהרה. חיות כאלה מתנהלות בכוחות עצמן ואינן מוטרדות כלל לגבי השמות שאנשים מדביקים להן. במונחים בלתי אורגניים, המשורר ויליאם קרלוס ויליאמס קרא לשירים "מכונות קטנות," ותפס אותם כדברים מכניים ומדויקים המהונדסים בידי אדם. אבל גם כאן המטאפורה קורסת. רכיב שחוק ברכב אפשר להחליף ברכיב זהה כמעט לגמרי, והרכב ימשיך לנסוע. בשיר, מילה שמוחלפת באחרת (גם אם זו מילה נרדפת קרובה) עלולה לשנות לחלוטין את אופן תפקודו של השיר.

הדבר הפרודוקטיבי ביותר בניסיון להגדיר שיר בעזרת השוואה – לחיה, למכונה, לכל דבר אחר – אינה ההשוואה עצמה אלה הדיון המתחולל בעקבותיה. בין שאתם תופסים שיר כמכונה ובין שאתם תופסים אותו כחיית בר, הוא עשוי לשנות את המכונה או החיה שבראשכם. שיר עוזר למוח לשחק עם דפוסי החשיבה החבוטים שלו, ואף מרענן אותם בכך שהוא מציג בפנינו דברים מוכרים באור חדש.

השיר כאובייקט מנטלי אינו קשה לתפיסה, במיוחד אם חושבים על האופן שבו מילים של שירי פופ נתקעות לנו, מילולית, בראש (הרי מדענים אומרים שהם מעין "תולעים" בסינפסות של המוח)

דוגמה: השמש. אפשר להגדיר אותה מילונית כ"גוף שמימי זוהר שסביבו סובבים כדור הארץ וכוכבי לכת אחרים." אבל אפשר גם לתארה כפי שעושה ילד בן ארבע הבוהה בה מבעד לחלון המכונית בנסיעה חורפית ארוכה: "אימא, נכון שהשמש היא סוג של תנור חלל?" דוגמה נוספת: דבש. לפי המילון הוא "נוזל חום-צהבהב, מתוק ודביק, המופק על-ידי דבורים מהצוף שהן אוספות מפרחים." אך אימהות בכל מקום יאמרו לכם שהוא "רוק של דבורים שיכול להרוג תינוק."

השיר כאובייקט מנטלי אינו קשה לתפיסה, במיוחד אם חושבים על האופן שבו מילים של שירי פופ נתקעות לנו, מילולית, בראש (הרי מדענים אומרים שהם מעין "תולעים" בסינפסות של המוח). העוצמה הקיימת בשילוב של מילים ומלודיה, מתועדת היטב, ואפשר לזהותה גם בשירי הילדים שעושים שימוש במטא-שפה, כמו השיר האנגלי הידוע: Sticks and stones may break my bones, but words can never hurt me. השורה הזאת לבדה עלולה לפגוע, באופן פרדוקסלי, ולעורר זיכרונות של כינויי גנאי איומים.

אך מתי השפעתן של מילים מורגשת יותר מכול? חשבו על השיר האורב בדפי הניו יורקר. הנה הוא נועץ בכם מבט: האם תקראו אותו כפי שהוא קורא אתכם? כדיו ונייר, הוא לא שונה מהפרוזה שסביבו, אבל במונחים של תשומת לב, הוא לוכד את מבטכם וממקם את עצמו בעמדה ייחודית אך בה בעת כדבר שאפשר להתעלם ממנו לחלוטין. אוי, תראו, איזה אוסף מילים קטן וחמוד! איזה בזבוז מוחלט של הזמן שלי! אבל ישנו גם כל השטח הלבן הזה שסביבו. כמה זה עלה? המגזין ויתר על שטח יקר ערך כדי להדפיס את השיר במקום להדפיס מאמר ארוך יותר או להכניס פרסומת. אף אחד לא קנה עותק של הניו יורק בשביל השיר, מלבד אולי המשורר עצמו. שיר הוא טקסט – תוצר של כתיבה ושכתוב – אך בניגוד למאמרים, סיפורים או רומנים, הוא לעולם אינו דבר המיוצר כדי שיהיה סחורה.

לרומן חדש, אוטוביוגרפיה, אפילו קובץ של סיפורים קצרים, יש פוטנציאל לעשות כסף טוב. כמובן שלעתים קרובות הפוטנציאל הזה לא ממומש, אבל קובץ שירים חדש המניב למחברו מקדמה של יותר מאלף דולר הוא דבר נדיר יותר ויותר. הוצאות ספרים, גם הגדולות ביותר, כותבות את ההודעות המתבקשות לעיתונות ושולחות עותקים של קובצי שירים לביקורת, אבל הן אפילו לא מצפות לכסות את עלויות ההדפסה. בניגוד לכל ספר אחר, ספר שירה לא נתפס כדבר המיועד לשוק, אלא כדבר שקיים למען עצמו.

השירים שמייצגים את העמדה הזו יותר מכול, הם אלה שדוחפים לנו לפרצוף את ה"דבר" הזה שהם. אלה מכונים שירים חזותיים, שירים קונקרטיים או קליגרמות. דוגמה קנונית לשיר כזה היא Easter Wings של ג'ורג' הרברט, מהמאה ה-17:

במאה התשע עשרה, המשורר הצרפתי, סטפן מלארמה, לקח את רעיון הדף כקנבס למקום קיצוני אף יותר עם Un Coup de Dés ("הטלת הקובייה"). שיר זה, שאורכו כאורך ספר, לא רק משחק בדפוס השחור, בסוגי הפונטים ובשטחים הלבנים, אלא מנצל גם את גבולות העמוד עצמו, כולל התפר שבמרכז, בין העמודים, המשמש כמקום שבו ה"קוביות" (קרי, המילים) מוטלות. הכנפיים של השיר, כנפיים של ציפורים או מלאכים, חופפות לתוכן הטקסטואלי או ממחישות אותו: רצונו של הדובר להגיע לשמיים, אל אלוהים. הצורה החזותית מספקת מעין בונוס קטן למשמעות, וגורמת לנו לראות בשיר יותר מאשר כתם של מילים – הכתם עצמו הוא המשמעות.

מכיוון שהשיר מאפשר לקורא לעשות קישורים רבים בין משפטים ושורות – לקרוא לרוחב, למטה, גם וגם, בהתאם לפונטים מסוימים – ישנם חוקרים שרואים בשיר הזה אחד ממבשרי ה"היפרטקסט". כקוראים, יש לנו מידה מסוימת של "חופש" לנווט בשיר כראות עינינו. ההסתייגות היא שחופש דורש לעתים קרובות עבודה רבה יותר, מוטיבציה רבה יותר ובלבול מסוים.

מה שמוביל אותנו בחזרה לבעיה העכשווית של השירה: שיר שהוא כל כך מוזר, כל כך שונה, הוא גם שיר שמעורר ברבים את התחושה שאפשר להתעלם ממנו. הנה שיר משנות השישים מאת אראם סארויאן:

Lighght

כן, זה כל השיר. אני יודע, זה נראה אווילי. כשכתבתי אותו על הלוח וביקשתי מהתלמידים שלי לבחון אותו, אחד מהם אמר, "איך הוגים את זה בכלל?" כשניסינו, התחלנו להבין את כוונת השיר. המילה light מרומזת כאן, אבל מה הקטע עם שגיאת הכתיב שנמצאת שם לכאורה? לאחר שתיקה ארוכה אמר תלמיד נוסף, "זה העניין – במילה הרגילה light אנחנו לא מבטאים את ה-gh, והכפילות של ההברה הזו גורמת לנו להבין את זה יותר מתמיד." השיר שופך אור על המערכת הלשונית עצמה – השימוש בשילובי אותיות – ועל מערכת היחסים בין צליל למשמעות. המוכר – מילה פשוטה כגון light – הפכה לדבר חדש ולו לרגע חולף אחד. במילותיו של סארויאן עצמו: "מהות השיר היא הניסיון להפוך משהו שאי אפשר לתאר – light, אור, שלקיומו אנחנו מודעים רק מפני שהוא מאיר משהו אחר – לדָּבָר."

כשאנחנו נתקלים בשיר – כל שיר – אל לנו לתפוס אותו מיד כדבר של יופי, אלא רק כדבר. בלשנים ותיאורטיקנים אומרים לנו ששפה היא כולה מטאפורה מלכתחילה. למילה "תפוח" אין קשר טבעי לאובייקט האדום, הבוהק והאכיל הזה שנח על השולחן שלי כרגע. אבל המורכבויות של המסמנים והמסומנים נעלמות מעינינו לאחר האוניברסיטה. בגלל מעמדו המיוחד – מעמד נפרד מזה של מגזין או ספר, עם כל השטח הלבן הזה שסוגר עליו – לשיר עדיין יש את היכולת להפתיע, ולו לרגע אחד הנמצא מחוץ לכל הרעש האמיתי והווירטואלי, השמיעתי והדיגיטלי שמקיף אותו, ואותנו.

אפשר לטעון שדף הוא בסך הכול מטאפורה לכל מה שאי אפשר לכתוב בו, וששיר הוא בסך הכול תחליף, לטוב ולרע, לרגש או אירוע שנחווה. ובכל זאת, ישנה מסורת יהודית המפצירה בהורים ללמד את ילדיהם לאהוב את התלמוד לא על-ידי הקראה, אלא בכך שיאמרו להם ללקק דבש מדפיו. זאת נראית לי דרך אידיאלית לחוות בעת ובעונה אחת רוק של דבורים ושירה.

מארק יאקיץ' מלמד כתיבה יוצרת באוניברסיטת לויולה בניו אורלינס ועורך את ה-New Orleans Review. קובץ השירים האחרון שלו הוא The Importance of Peeling Potatoes in Ukraine (2008).

כל הזכויות שמורות לאלכסון.