לסגור את הפער

לפני ויליאם בוורידג', לפני שמדינת הרווחה קמה באנגליה לאחר המלחמה, נעזרו המובטלים בקבוצת תמיכה קהילתית מלוכדת: הפאב המקומי. בקהילות רבות בבריטניה הפקידו הפועלים מדי שבוע סכומים קטנים אצל בעל הפאב. מי שאיבד את עבודתו היה יכול למצוא בפאב סיוע כלכלי, ויתרה מזו, הייתה שם רשת של קשרים: חברים שיעניקו לו תמיכה מוסרית, יכירו אותו למישהו שמציע עבודה, וידרבנו אותו אם הוא איבד את המוטיבציה לצאת ולחפש תעסוקה.

אנו ניצבים בפני אתגרי האבטלה המבנית ובפני קושי הולך וגובר להתקדם ממשרות זוטרות למשרות בכירות, הנובע, בין היתר, מהצטמקות מעמד הביניים.

המערכות הקהילתיות הבלתי רשמיות האלה קרסו בשנות ה-50 של המאה ה-20. שירותי התעסוקה החדשים, כמו מרכז העבודה (Job Centre) וההטבות הסוציאליות, היו מעמודי התווך של מדינת הרווחה לאחר המלחמה. השירותים האלה, כמו כל התחומים האחרים במדינת הרווחה, עברו רפורמות שונות בשנים שחלפו מאז, אך אם תחפרו מתחת לפני השטח, מתחת ללוגואים ולדיבורים על "מיטוב" ו"התאמה אישית", תגלו שמעט מאוד השתנה. המנגנונים היסודיים שאמורים לסייע לאדם לחזור לעבודה, הם אותם מנגנונים של שנות ה-50. נוסע בזמן מהימים ההם עשוי להתפעל מהצבעים החדשים של הספות במרכזי העבודה, אך מעבר לכך הוא יגלה אותו תור ואותו שירות שהוא כבר מכיר.

שיחה בפאב, לונדון. תצלום: רפאל שוקרון.

ובכל זאת, עולם התעסוקה עבר תמורות אדירות. המודל התעשייתי שהבטיח תעסוקה לכל החיים התחלף בשוק תעסוקה גמיש שבו רובנו מחליפים עבודה לפחות שמונה פעמים במהלך חיינו.

אנו ניצבים בפני אתגרי האבטלה המבנית – מקומות שכבר אי אפשר למצוא בהם עבודה טובה – ובפני האתגרים של "כלכלת שעון החול" - קושי הולך וגובר להתקדם ממשרות זוטרות למשרות בכירות, הנובע, בין היתר, מהצטמקות מעמד הביניים.

מעטים יכחישו שהמערכת הקיימת מקולקלת. צעירים בתחילת דרכם, מבוגרים שכישוריהם כבר אינם רלוונטיים, ורבים אחרים שפשוט מנסים להתקדם בחיים – כל אלה אינם מקבלים שירות הולם. וחשוב לציין עובדה מכרעת נוספת, והיא שמרבית המשרות החדשות אינן מתפרסמות בשום מקום. נתונים ממקורות מגוונים, בהם לינקדאין, פדרציית העסקים הקטנים וסקרים של הוול סטריט ג'ורנל, מראים כי שמונה מתוך כל עשר משרות חדשות אינן מקבלות פרסום רשמי.

מסתבר שהדרך הטובה ביותר למצוא תעסוקה בשוק העבודה המודרני היא לפתח רשת חברתית מגוונת, קרי קהילה רחבה ומקושרת, וללמוד כיצד להשתמש בה. לא סביר שתזכו להצלחה אם כל מה שתעשו הוא לעמוד בתור עם מובטלים אחרים, למלא קורות חיים ולהגיש מועמדות לטווח מצומצם של משרות.
בעשר השנים האחרונות אני מובילה את Participle, מיזם חברתי וניסוי. אנחנו יוצרים מודלים פעילים למדינת רווחה עתידית, שבמרכזם ניצבים אנשים וקהילות המשתמשים ביכולות שלהם, מאבחנים ומטפחים אותן.
***

"תוציאו אותי מכאן", הכריזה ההודעה על הדלת שתלינו בחופזה במרכז העבודה. כל מי שנתן לנו חמישה פאונד היה יכול להיכנס ולעבוד איתנו. הראשון היה לירוי: "קשה לחתום כל שבוע, מתייחסים אלי כאילו אני לא שווה כלום", הוא אמר. "אני לא עצלן". אחריו בא ג'ק המותש: "הם פשוט לא קולטים את הבנאדם... הם כל הזמן אומרים לי לבוא עם עניבה לראיונות עבודה". וכן הלאה. העלינו את המחיר, אך לשווא. נראה שכולם רוצים לעבור בדלת שלנו.

פיתחנו טכנולוגיה שתסייע לצוות קטן לעבוד עם מספר אנשים גדול יותר, להפגיש חברים חדשים פנים אל פנים, לבצע תרגילי הכשרה מוּבְנים ולגייס את תמיכת הקהילה.

התחלנו לגבש יחד גישה חדשה לאבטלה. בעזרת קבוצה מגוונת של מועסקים, מובטלים וכאלה שהיו בין-לבין, התחלנו לארגן מפגשים באולמות קולנוע, בתי קפה ופאבים. ניסינו לספר סיפורים שונים על עצמנו, לחשוב מחוץ לקופסה לגבי הכישורים שלנו והאופן שבו רכשנו אותם, לחלוק כל רעיון והזדמנות שבהם נתקלנו. למדנו במהירות מה עובד ומה בעייתי, וחזרנו שוב ושוב על הרעיונות שלנו. כך התפתחה גישה חדשה עם שורה של כלי עזר: זו הייתה התשתית לשירות חדש בשם Backr – קהילה שתומכת בכם בדרך אל ההצלחה. פיתחנו טכנולוגיה שתסייע לצוות קטן לעבוד עם מספר אנשים גדול יותר, להפגיש חברים חדשים פנים אל פנים, לבצע תרגילי הכשרה מוּבְנים ולגייס את תמיכת הקהילה.

עד 2015 כבר עבדנו עם יותר מ-1,000 אנשים. כשמשרד ראיית החשבון PwC ביצע הערכה עצמאית של Backr, הוא מצא ראיות משכנעות הן לתוצאות מעשיות (אנשים שמצאו עבודה) והן לקשר סיבתי בין גישה המבוססת על מערכות יחסים לבין תוצאות בתעסוקה. ההערכה של PwC מצאה ש-Backr מייצר השפעה חיובית עקבית. לא זו בלבד שהגישה הקהילתית היא זולה מאוד, אלא ש- Backr מעניק לאנשים תחושת חוסן וביטחון עצמי שלבטח תעזור להם להתקדם מקצועית ולעבור בשלום את המשבר הכלכלי הבא.
***

הפגנה נגד אבטלה, לונדון. תצלום: גארת' וויליאמס

בעוד ששירותי התעסוקה הקיימים הם שריד רעוע ממדינת הרווחה, אתגרי ההזדקנות הם בעיה מסוג אחר לגמרי. כיום בבריטניה יש יותר פנסיונרים מאשר צעירים מתחת לגיל 16. אחד מכל חמישה מאיתנו יגיע לגיל 100. אריכות הימים הנפלאה הזו נובעת, בין היתר, מהצלחתה של מדינת הרווחה של שנות ה-50 ומהקמת שירות הבריאות הלאומי של בריטניה (NHS). אך התמורות הדמוגרפיות האלה לא היו צפויות, ולכן ההכנות המתאימות לא נערכו. שירותי הבריאות כורעים תחת הנטל. הטיפול הרפואי רע, ולעתים כלל אינו זמין. החברה המזדקנת שלנו הפכה למקור לבהלה במקום להעניק לנו סיבה למסיבה.

נכן שלשירותי התעסוקה ומוסדות הרווחה פשוט אין מספיק משאבים לכולם. אך אם נתמקד באנשים, בקהילה, תתגלה לפנינו תמונה שונה: אנחנו רואים שפע של זמן, כישרון ופוטנציאל. כ-80 אחוז מהעושר בבריטניה נמצא בידיהם של אנשים מבוגרים, ורבים מהם ממציאים דרכים חדשות לחיות ולהזדקן. בה בעת, רבים מהם סובלים מהעדר משאבים ונתקלים במשוכות שנראות להם בלתי אפשריות. במילים אחרות, התמונה אינה אחידה, אך מה שברור מיד הוא שהמבוגרים עצמם הם משאב, גם אם הוא מחולק בצורה לא נכונה.

ב-Participle ניסינו להבין כיצד נוכל לעזור לכל אדם מבוגר לפרוח. בשלב ראשון פנינו ל-100 מבוגרים וחבריהם, בני משפחתם ושכניהם, ושאלנו אותם מה צריך לעשות. בתחילה אנשים רק אמרו לנו איך לשפר את הרעיון הקיים. נדרש זמן להגיע אל מתחת לפני השטח, לרמה הרגשית, ולגעת בחלומות ובשאיפות. פתרונות חדשים מגיעים מצורות עבודה שונות בתכלית. המשכנו להקשיב בפתיחות, ולמדנו שאנשים רוצים שני דברים. ראשית, חיים חברתיים עשירים: לא רק להתיידד, אלא לפגוש אנשים בעלי תפיסות עולם דומות, לרכוש חברים חדשים ולעשות דברים מעניינים. שנית, אנשים רוצים לקבל תמיכה מעשית כל אימת שהם זקוקים לה: מישהו שיעלה על סולם ויחליף להם נורה.

העסקנו כמה שיפוצניקים חובבים, שכרנו קו טלפון והקמנו שירות חברים בשם Circle ("מעגל"). בלונדון ניסינו להקים במהירות "מעגלים" רבים, אך לא זכינו להצלחה. במקומות אחרים, כמו רוצ'דייל ונוטינגהם, המעגלים האלה הפכו לחלק מהותי מקהילותיהם המקומיות וממערכת השירותים האזורית. הם שינו את חיי החברים. ככל שהקשרים בין החברים התרבו והעמיקו (מדדנו זאת) החלו להתגלות גם השפעות נוספות: ירידה משמעותית במספר האנשים שניגשים לביקורים בלתי נחוצים אצל רופאי משפחה, למשל.

לא קל לפתח קהילה מגוונת שכוללת צעירים וקשישים, אנשים פעילים ואנשים נתמכים: נדרשים זמן ומיומנות כדי לעודד תושבים שאיבדו את הביטחון בעצמם, או את כושר הניידות שלהם, להשתתף בצורה פעילה. כל "מעגל" מנוהל על-יד צוות קטן של עובדים ומתנדבים. הטכנולוגיה מאפשרת לצוות הזה להגיב לפניות באופן מידי, לייצר תוכנית חברתית מגוונת ולעקוב אחרי מי שזקוק לעזרה, וכל זה בעלות נמוכה יחסית.

חברי המעגל פונים לצוות ממגוון של סיבות: כשחיות המחמד שלהם חולות, או סתם אם הם רוצים מישהו לפטפט איתו, אבל גם כשהם זקוקים לעזרה דחופה, למשל אחרי ניתוח. יש להם לוח שנה חברתי עמוס ומגוון, כולל סיורי אמנות, משחקי חצים, מעגלי סריגה וטיסות בכדורים פורחים. ועם הזמן, שמנו לב לדבר מעניין מאוד: החברויות שנוצרו בתוך הקהילה החליפו את הפעילות הרשמית.

הנה סיפור טיפוסי ובמרכזו בלינדה, שהצטרפה למעגל בתקופה שבה חשה בודדה, תקועה ומדוכדכת. היא הודיעה למעגל המקומי שהיא עומדת לעבור ניתוח בברך. דמיאן, מנהל המעגל, ידע שהיא תהיה מושבתת זמן מה ולכן התקשר אליה כדי לברר לאיזו עזרה היא זקוקה. "הו, לא", ענתה בלינדה, "פלורנס מטפלת בקניות, טוני בגן, ומליסה וג'ו קופצות מדי פעם כדי לבשל לי ולקשקש". חמישה חברי מעגל דאגו לכל צרכיה. הזמנה שבלינדה קיבלה לאירוע של המעגל הייתה תחילתו של תהליך שבמסגרתו נרקמו החברויות שעזרו לבלינדה לפרוח, כעת כשהיא בשנות ה-80 לחייה.
***

איש זקן עם כלב בשוק פורטובלו בלונדון. תצלום: כריס גולדברג.

השירותים האלה, Backr ו-Circle מראים כיצד אפשר לפתח יחד עם התושבים שיטות פעולה זולות ויעילות יותר. Backr קרוב יותר למודל השירותים המסורתי, שבו אנשים נרשמים ומקבלים תמיכה מובנית, אף על פי שהוא נבדל בכך שהוא מסייע להם לפתח מגוון רחב יותר של יכולות ולהיעזר ברשת אנושית רחבה. Circle אינו שירות במובן המסורתי, אלא קהילה מאורגנת שחבריה עוזרים זה לזה מעשית וחברתית.

השירותים האלה עובדים היטב, בין היתר מכיוון שיש עקביות בין חזותם החיצונית לבין התרבות הפנימית וצורות הפעולה שלהם. צמצום הפער הזה היה המפתח להצלחתם. ב-Participle פיתחנו קונספט בשם "העובד המקושר" (relational worker). בזמן שהגשנו שירות לאלפי אנשים ברחבי בריטניה למדנו על הפרקטיקות, התרבויות ושיטות העבודה שעוזרות לקשיש המרותק לביתו לפרוח שוב, או שעוזרות למובטל לקחת את העניינים לידיים ולחזור לעבודה. אבל למדנו גם על המערכות, התרבויות והפרקטיקות שעוזרות לאנשים שבקו החזית לעבוד ייחד גם כשיש להם משרות מאתגרות ומלחיצות. זהו מודל שמעודד להביא את כל כולך לעבודה.

המודלים של Participle הם חדשניים בהקשר הבריטי מכיוון ש"קהילה" ו"אנושיות" הם מושגים שמעולם לא שולבו בשירותי המדינה. שירותי המדינה מעולם לא נועדו לשים את הדגש על הדברים האלה. בספרו פורץ הדרך Reinventing Organizations הראה פרדריק לאלוּ כיצד מספר ארגונים יוצאי דופן ממגוון תחומים, מייצור ועד הנדסה הידראולית, המציאו מחדש את הפרקטיקות הניהוליות שלהם בעזרת נקודות מבט שונות על מערכות יחסים בין בני אדם. אחת הדוגמאות היא Buurtzorg, חברה הולנדית המעניקה שירותי רפואה ביתיים, שהחזירה את מערכות היחסים האנושיות ללב הארגון. השינוי התרחש לאחר תקופה שבה החברה שמה דגש הולך וגובר על יעדים פיננסיים, דבר שהוביל לירידה באיכות הטיפול ובמורל של העובדים. החברה אפשרה לעובדיה לעבוד בצוותים עצמאיים ולטפח קשרים עם המטופלים, ולא רק שרמת הטיפול עלתה, אלא שעלות הבסיס של השירות ירדה משמעותית. החלק המשמעותי ביותר בסיפור הוא זה: המודל של Buurtzog התפתח מתוך ההבנה שכאשר שמים דגש על קהילה ומערכות יחסים, המטופלים מרגישים זאת.

רוב הרפורמות שנערכו במדינת הרווחה בשנים האחרונות פעלו בכיוון ההפוך. ארגונים אימצו את העקרונות של העולם המסחרי, ובהם דגש על יעדים, רגולציה וקריטריונים פיננסים, ובכך התרחקו מהקהילות שהם אמורים לשרת. הם גזלו מהעובדים את המוטיבציה והאנרגיה היצירתית שלהם. החוקר תיאו מארס (Mars), המתמקד בהיסטוריה ובפוליטיקה של המנהל הציבורי, אמר שבמסגרת השינויים האלה המדינה ארגנה מחדש את הפעילות הציבורית כשורה של תוכניות "שירות לאזרח", ורק לאחר מכן ל"צרכן". תמורה זו הובילה לשינוי יסודי במערכות היחסים בין ארגוני המגזר הציבורי, ובינם לבין הציבור עצמו.

לאור כך אפשר לומר שההישגים של Participle והממצאים של מחקרי Connected Communities של RSA אינם רק גילוי של דבר חדש, אלא גם השבה של דבר מה שאבד. מכיוון שהרפורמות של השנים האחרונות הן שנויות במחלוקת, ומכיוון שהן לא הניבו את התוצאות שקיוו להן, העניין בקהילה שב והתעורר מחדש.

עם זאת, יש לשים לב שמושגים כגון תוצאות, משתמשים צריכה ותמחור השפיעו רבות על המדיניות והפרקטיקות העסקיות של העשורים האחרונים. ולא זו בלבד, אלא שהם שינו גם את אופן ההסתכלות שלנו על העולם, את השפה שלנו ואת הגישה שלנו. הם מחקו רעיונות מסוימים מהלקסיקון שלנו. עיוותנו את עצמנו כל כך, עד שאפילו מומחי רווחה ידועים מתקשים לעכל את העניין המחודש בהשבת מערכות היחסים ללבה של מדינת הרווחה: "איך אפשר לתמחר מערכת יחסים?", הם שואלים.

מובן שאי אפשר לתמחר או לקנות מערכת יחסים. וגם אי אפשר לצמצם את הפעילות הקהילתית לכדי דיווידנדים ומדדים מקובלים של תוצאות פיננסיות. קהילות ומערכות יחסים מבוססות על כבוד, איזון, הדדיות אותנטית. ולכן ישנו פער: קובעי מדיניות ופקידי ממשל בעלי כוונות טובות מבינים אינטואיטיבית שמודלים חדשים שמתחילים באנשים ומעוגנים בקהילה הם הגיוניים. הם העתיד. ובכל זאת הם אינם בטוחים כיצד יש להתקדם.

המעבר ממודל אחד לאחר דורש נקודת התחלה שונה ושאלות חדשות. הפעילות של Circle ו-Backr מעלה שאלות לגבי אופי החברה שבה אנו רוצים לחיות, האופן שבו אנו חושבים על עצמנו והדברים שאנו רוצים ליצור יחד. הפרויקטים האלה מגלמים ערכים אחרים ותפיסות אחרות באשר לתפקידה של מדינת הרווחה.

כדי לשאול את השאלות האלה ולענות עליהן נדרשת הנהגה אמיצה, השקעה ראשונית מסוימת (שאותה כמעט בלתי אפשרי למצוא כעת) ומחויבות לאותנטיות: כך נסגור את הפער בין החיצוני לפנימי. כיום ישנו פער בין כוונה למציאות, בין רטוריקה להבנה, אך אל לנו להתייאש. אנו על סף מהפכה נועזת לא פחות ממהפכת הרווחה המקורית: המודלים הנוכחיים יקרסו, בדיוק כפי שקרה בשנות ה-50. הדבר החשוב ביותר הוא לוודא שהמודל החדש יציב את התושבים והקהילה במרכז.

הילרי קוטאם היא יזמית חברתית

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון