מה אנחנו יודעים על תאווה?

תשוקה שמופנית למקומות הלא נכונים הופכת אותנו לאומללים. הגיע הזמן שקובעי מדיניות וחוקרים אקדמיים יתייחסו אליה ברצינות
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

לתאווה יש הרבה כוח. היא יכולה להניע אותנו לעשות הרבה דברים נפלאים. היא יכולה גם לגרום לנו להתנהג כמו אידיוטים. על פי רוב, להתנהגות המטופשת שלנו לא יהיו תוצאות חמורות, אבל לא תמיד. חשבו למשל על ביל קלינטון. אין ספק שהוא אחד האנשים החכמים ביותר, הן מבחינה אינטלקטואלית והן מבחינה רגשית. יש לו אמביציה ומוטיבציה לא רק להשיג כוח, אלא גם להשתמש בו בתבונה, וברור לגמרי שהמשפחה שלו חשובה בעיניו. עם זאת, נראה שהוא היה מוכן לסכן את כל זה שוב ושוב למען סיפוק מיני.

התנהגותו של קלינטון הוסברה לעתים קרובות לא במונחים של תשוקה, אלא במונחים של סכנה או כוח. לפי הטיעון הזה, כמו אצל פוליטיקאים רבים לפניו ואחריו, אלה היו משיכתו לסכנה או אולי תשוקה מושרשת להפגין את כוחו באופן כלשהו שהובילו אותו לנהל רומן עם מוניקה לווינסקי. לפי הניתוח הזה, תשוקה איננה אלא שחקן משני ביותר.

אנו יודעים שתאווה קשורה ברמות טסטוסטרון, ואנו יודעים שהרמות הללו משתנות. אך אנו יודעים גם שלתמונות, מילים, סמים וכמובן מגע, יש יכולת לעורר תאווה, ברמות משתנות

שתי מסקנות עולות מן הסיפור של קלינטון: אחת, שכוחה של התאווה הוא כה גדול עד שהיא יכולה להכריע גם את הטובים ביותר; ושנייה, שאנחנו לא יודעים להכיר בכוח הזה ולהתבונן בו ישירות. בגלל עוצמתה של המילה "תאווה", היא משמשת בהשאלה בתחומים החורגים מהתחום המיני הטהור. אחדים הם בעלי תאווה לכוח, אחרים בעלי תאווה לחיים. אבל במסגרת המאמר הזה, נתייחס להגדרה המסורתית יותר: תאווה היא התחושה המתעוררת בעקבות חוויה של תשוקה מינית. זו אכן הגדרה רופפת למדי. אפשר להחליף את המילה "תאווה" ב"ליבידו" או ב"תשוקה מינית" ואפילו "גירוי". היא גם כוללת סוגים שונים של תאווה, מתאווה קצרת טווח, הרצון לעשות סקס ברגע זה, לתאווה העצלה יותר שנבנית לאורך זמן. במובן מסוים, ההגדרה הרופפת הזו משקפת עניין שיחזור על עצמו: אנו יודעים מעט מאד על התאווה, ואין לנו דרכים מוסכמות לנתח אותה או לדון בה.

אנו יודעים שתאווה קשורה ברמות טסטוסטרון, ואנו יודעים שהרמות הללו משתנות. אך אנו יודעים גם שמספר עצום של גורמים אחרים קשורים בכך. לתמונות, מילים, סמים וכמובן מגע, יש יכולת לעורר תאווה, ברמות משתנות. ישנם גם גורמים סמויים יותר שמשפיעים על התעוררות התאווה, כמו רגשות אינדיבידואליים של אהבה, כעס, חוסר ביטחון או רצון לשלוט. גם חוויות הילדות שלנו יכולות להשפיע, או הנורמות התרבותיות שלאורן גדלנו, החינוך שקיבלנו או פשוט הנטייה הגנטית שלנו להתנהגות מסוימות.

מחקר התאווה מתמקד על פי רוב בניסיון להבין את הגורמים שמעוררים אותה. מחקרים על אלימות מינית, לדוגמה, מתמקדים לעתים קרובות בתשוקה לשליטה שמניחים שקיימת אצל מבצע הפשע, תשוקה שיכולה הייתה להוות מניע למעשה האלים. יש בכך היגיון – הבנת הסיבות וטיפול בהן יגרמו לסימפטום להיעלם – אבל זה לא מספיק. זה כאילו נשקיע את כל כוחותינו בחיפוש תרופה לכאב ראש, מבלי להמציא לעולם את האקמול. תוך כדי שאנו ממשיכים להקדיש מחשבה מעמיקה לגורמים, עלינו גם לשאול באופן ישיר יותר אם קיימות דרכים טובות יותר לטפל בסימפטום התאווה עצמו.

עד כה נעשה ניסיון חשוב אחד להבין את השלכותיה הרחבות יותר של התאווה. ב-2005, ניסו דן אריאלי וג'ורג' לבנסטיין לבדוק כיצד משפיעה תאווה על יכולתנו לחשוב בהיגיון. "רוב מערכות ההנעה במוח, כולל רעב וצמא, מתוכנתות להגביר את המוטיבציה שלנו כשאנו ניצבים בפני הזדמנויות," הם טענו "אין סיבה לחשוב שמין יוצא מן הכלל הזה."

כדי לבדוק הנחתם, גייסו אריאלי ולבנסטיין שלושים וחמישה סטודנטים גברים וביקשו מהם לענות על סדרת שאלות בנוגע להתנהגותם המינית. הטריק היה שחלק מהסטודנטים ענו על השאלות כשהם במצב של עוררות מינית, חלקם ענו על השאלות מצב ניטראלי, ואחרים ענו על אותן השאלות בשני המצבים.

התוצאות אישרו את השערתם. 42 אחוזים מהנבדקים שלא היו מגורים מינית ראו בנעלי נשים דבר אירוטי. במצב של עוררות מינית, 65 אחוזים מהם חשבו כך. הדפוס הזה חזר לגבי נושאים רציניים יותר. במצב של עוררות מינית, הסטודנטים הודו שיש סיכוי גדול יותר (בסדר גודל דומה) שיימשכו לילדה בת 12, יגניבו סמים לאישה כדי להגדיל את סיכוייהם לשכב איתה או ימשיכו לנסות לשכב עם הדייט שלהם אחרי שזו אמרה לא.

מדובר במדגם קטן, וכמו שאתם יכולים לדמיין (או מעדיפים לא לדמיין) וכפי שאריאלי ולברנשטיין מודים בעצמם, מתודולוגיית המחקר מסובכת לביצוע וקל לערער עליה. עם זאת, זה המחקר הרציני היחיד שהצלחתי לאתר בתחום הזה. בהתחשב במחיר שמשלמת החברה כתוצאה מתאווה שמופנית למקומות הלא נכונים, כפי שמתואר בחלק הבא של המאמר, מפליא לגלות כי לא קיימים מחקרים רבים יותר בתחום זה.

מחיר התאווה

אם תאווה קשורה לרבות מההתנהגויות שמזיקות באופן משמעותי לחברה שלנו, אין לנו ברירה אלא להוציא אותה מחדר המיטות ולעמת אותה עם המציאות המשמימה של תחום המדיניות הציבורית. לשם כך עלינו לסלק כמה דברים מן הדרך; בין אם מדובר בנטייה שלנו לראות בתאווה עניין פרטי ותו לא, שאין קשר בינה ובין מדיניות חברתית, או באופן מובן יותר מאליו, במבוכה שלנו.

400,000 נשים הותקפו מינית בבריטניה בשנת 2010; 80,000 מתוכן נאנסו, ויותר מ-20,000 ילדים הותקפו מינית. יותר מ-30,000 נערות הרו באותה שנה ויותר מ-400,000 מקרים חדשים של מחלות מין אובחנו. העלות השנתית של הטיפול בתקיפות מיניות בבריטניה בלבד מוערך בכמעט 10 מיליארד ליש"ט, וההתמודדות עם הריונות בקרב נערות עולה למערכת הבריאות הבריטית לבדה 69 מיליון ליש"ט מדי שנה (מבלי להתחשב בעלויות הדיור והעזרה הסוציאליות שעשויות להידרש). מחלות מין עולות 500 מיליון ליש"ט בשנה. ומובן שאי אפשר לנקוב במחיר האנושי של המקרים האלה, במיוחד כאשר מדובר בתקיפות מיניות.

תאווה שאינה מופנית למקומות הנכונים עשויה להיות קשורה גם לפירוק משפחות. 117,00 מקרי גירושים נרשמו בשנת 2011 באנגליה ובווילס. בגידה צוינה כסיבה העיקרית לגירושים ב-17,000 מהמקרים הללו, ואנו יכולים לשער שהיה לה חלק גם בכמה מ-56,000 התיקים שאושרו על בסיס "התנהגות בלתי סבירה". מעבר לכך, צלן של חוסר נאמנות ושל קנאה מינית העיב על מערכות היחסים של אנשים רבים עוד יותר, בלי הרשמיות של מסגרת נישואים או סופיות הפרידה.

כוחה הרב של התאווה הוא סיבה טובה לשאול איזו השפעה יכולה יש לה על התנהגות לא-מינית לכאורה. בדיוק כפי שחוסר ביטחון, קנאה או כעס עלולים לתרום לתקיפה מינית

אין בכוונתי לטעון כי תאווה הינה הגורם היחיד, או אפילו העיקרי, העומד בבסיס ההתנהגות השלילית בכל התחומים הללו, אך מה שברור בכל אחד מהמקרים האלה הוא שהאקט המכריע – מין בלתי מוגן, אונס או בגידה – הוא אקט מיני. תאווה מעורבת בהם באופן זה או אחר. בתחומים אחרים, תפקידה של התאווה עלול להיות ברור פחות. כוחה הרב של התאווה הוא סיבה טובה לשאול איזו השפעה יכולה יש לה על התנהגות לא-מינית לכאורה. בדיוק כפי שחוסר ביטחון, קנאה או כעס עלולים לתרום לתקיפה מינית, ייתכן שתאווה עלולה לתרום להתנהגות שלילית בתחומים אחרים.

תאווה היא חזקה במיוחד – ולעתים קרובות לא ממומשת עד ייאוש – אצל גברים צעירים. גברים בגילאי 16-24 נמצאים בסיכון הגבוה ביותר להצטרף לכנופיות, לבצע פשעים ולהיות קורבנות לפשע. האם ייתכן שיש קשר בין שני הדברים הללו? והאם ייתכן שיש קשרים כלליים יותר בין תאווה והתנהגות מינית, תאווה ושתייה מוגזמת, או תאווה ואלימות? קשה לומר, גם משום שמסובך לחקור קשרים כאלה באופן מדעי וגם בגלל מיעוט המאמצים שהושקעו בכך עד כה.

ריק של מדיניות

בהיעדר מחקר מדעי רציני, חברות רבות התקשו – ועדיין מתקשות - במציאת דרכי התמודדות עם תאווה בלתי נשלטת. חברות רבות נקטו במדיניות של דיכוי, וחוקים רבים נחקקו בנושאי לבוש, בגידה, וכמובן לגבי מגע בין גברים ונשים. חברות יכולות גם ליצור ציפיות מורכבות יותר, למשל לגבי ההבדלים במה שנחשב להתנהגות מינית מקובלת אצל גברים ונשים. יש בסיס לטעון (אך לא נעשה זאת במאמר הזה) כי למאמצים לשלוט בתאווה היה חלק חשוב בעיצוב רבים מהמוסדות החוקיים והדתיים המשפיעים על דרך החיים שלנו.

דרך התמודדות נפוצה יותר היא חינוך לגבי תוצאותיה של פעולה המונעת מתאווה. משרד הבריאות הבריטי פרסם ב-2013 דו"ח בשם "קווי מתאר לשיפור הבריאות המינית באנגליה". זהו מסמך ארוך ופרטני, ולמי שמתעניין בתחום כדאי מאד לקרוא בו. לכל אורכו, הדו"ח שם את הדגש העיקרי על חינוך.

כך למשל, בין מטרות המדיניות שנועדה להוריד את שיעור ההידבקות במחלות מין, הדוח מונה את "הנחלת ההבנה של מחלות המין השונות וההשלכות הבריאותיות הפוטנציאליות שלהן" ו"הבנה של הדרכים שבהן ניתן להפחית את סיכון ההדבקה." אין בכך משהו רע כשלעצמו. חינוך יכול להיות אסטרטגיה טובה. הריונות בקרב ני נוער ירדו לשפל של כל הזמנים בבריטניה, כתוצאה ממדיניות המתמקדת בחינוך לגבי מין בטוח ואספקת גישה לאמצעי מניעה.

אבל נדמה כאילו חלק מהפאזל חסר. האסטרטגיות הללו אינן מציעות בשום שלב דרכי התמודדות עם דחף התאווה. למעשה, המילה "תאווה" או בת דודתה הביישנית יותר, "תשוקה", אינן מופיעות ולו פעם אחת בדו"ח או ב"אסטרטגיה להתמודדות עם הריונות בקרב בני נוער", שפורסמה מאוחר יותר. לא הצלחתי למצוא דיון ישיר או עקיף בתאווה באף מסמך מדיניות ממשלתי בבריטניה.

בתחומי מדיניות מסוימים, ההיעדרות הזו משונה במיוחד, למשל בקמפיין הממשלתי הבריטי, "זאת התעללות" (This is Abuse). הקמפיין הזה, המופנה בעיקר לבני נוער, נועד לעזור למנוע מערכות יחסים פוגעניות, כמו למשל אילוץ לבצע אקטים מיניים על-ידי בן הזוג. חוץ מהתמיכה בקורבנות ההתעללות (בדרך כלל נערות), הקמפיין מציע גם תמיכה מסוימת למתעללים. "יכול להיות שאתה אפילו לא מודע למה שעשית (ההתעללות)," מתריע אתר הקמפיין. "אבל אם זיהית את הסימנים, תוכל למנוע מעצמך להפוך למישהו שאתה לא רוצה להיות. התעללות עלולה לגרום לאובדן ביטחון עצמי ולפגוע בעתידם של שני הצדדים במערכת היחסים. והכי חשוב – להכריח או ללחוץ על מישהי לקיים איתך יחסי מין זו עבירה על החוק – תמיד תכבד את רצון הפרטנרית שלך."

זה עוזר, אבל שוב – לא מספיק. אם יש תחום אחד שבו הדרכה לגבי התמודדות עם תאווה יכולה להועיל, התחום הזה הוא בלי ספק בני נוער עם הורמונים משתוללים. ובכל זאת, לא המתעלל בפוטנציה ולא קורבן ההתעללות מקבלים הכרה כלשהי בעוצמתם של הרגשות הללו או עזרה לגבי אופן ההתמודדות עמם, למשל על-ידי אוננות.

ברמה המעשית, חסר לנו אוצר המילים הדרוש לניהול דיון מתוחכם לגבי תאווה. ברמת המחקר המדעי, חסרות לנו הראיות הדרושות להבנת השלכותיה של התאווה או הקשר שלה להתנהגויות אחרות

באופן דומה, גם בתחום מערכות יחסים בין מבוגרים כמעט ולא קיימת הדרכה לגבי התמודדות עם תאווה. רילייט, הגוף הגדול ביותר שמספק תמיכה במערכות יחסים בבריטניה (ושאינו גוף ממשלתי) אמנם מכיר בחשיבותם של יחסי מין למערכות יחסים מוצלחות ומציע שירותי תרפיה מינית; ולמרות זאת, התמודדות עם תאווה איננה מוזכרת כלל בחומר שמופיע באתר החברה. אפילו בהתייחסות הישירה ביותר שלהם לתאווה, בהקשר של מערכות יחסים – לגבי בעיה של רמות שונות של תשוקה מינית אצל שני בני הזוג – הפיתרון המוצע הוא לדבר על זה. "אם רמות התשוקה שלכם לא תואמות, פשרה ודיון הם הפיתרון... כשאתם מחויבים ליצירת סביבה נעימה ואוהבת, יש סיכוי גדול יותר שסקס יקרה באופן טבעי." שוב, זו עצה הגיונית, אבל לא ישירה ולא מספקת.

אלה הם כמובן התחומים שבהם היינו מצפים למצוא את העצות הישירות ביותר לגבי תאווה והדרכים להתמודד עם מניע ההתנהגות העוצמתי הזה. אם הן לא קיימות אפילו שם, הרי יש תקווה קלושה לדיון של ממש על התמודדות עם תאווה בתחומים ברורים פחות, אך הרסניים יותר, כמו אלימות מינית, חוסר תפקוד במשפחה ואלימות בקרב נערים.

חסמים לדיון

בחיינו הפרטיים, תאווה היא נושא למחשבה ולדיון נרחבים ביותר. העניין הרב שאנו מגלים בנושא משתקף בשיחות שאנו מנהלים, בסרטים שאנו רואים, בספרים שאנו קוראים ובאתרי האינטרנט שאנו גולשים בהם. אך הוא אינו בא לידי ביטוי במדיניות הציבורית. יש לכך כמה סיבות מובנות. ראשית, תאווה היא עניין מאד אישי ופרטי. קל להבין מדוע קובעי מדיניות עשויים להירתע מחדירה לתחום כזה. גם פוליטיקאים עשויים להיזהר מדיבור על תאווה בציבור, בגלל הסכנה להיראות באור מגוחך או למשוך תשומת לב בלתי רצויה.

זה גם נושא שלא קל לדבר עליו. ברמה המעשית, חסר לנו אוצר המילים הדרוש לניהול דיון מתוחכם לגבי תאווה. ברמת המחקר המדעי, חסרות לנו הראיות הדרושות להבנת השלכותיה של התאווה או הקשר שלה להתנהגויות אחרות. וברמה החווייתית, עדיין איננו יודעים איך אחרים חווים תאווה. אין ספק שהסימנים מראים שגברים ונשים חווים תאווה באופן אחר. מספר הגברים שצורכים פורנוגרפיה, הולכים לזונות או מדווחים על אוננות לעתים קרובות עולה בהרבה על מספר הנשים שעושות כן. מחקרים אחדים טוענים כי גברים ונשים מגורים מינית מסוגים שונים של תמונות ומילים.

ייתכן שההבדלים הללו נובעים מהתניה חברתית באותה מידה שהם נובעים מגנטיקה, אולם בכל אופן הם קיימים, וחוסר היכולת להבין נקודות מבט אחרות עלול למנוע את התפתחותו של דיון רציני, בשל המבוכה מחשיפת ההבדלים הללו. במקרה, רבים מהאנשים ששוחחתי עמם לצורך הכנת המאמר העירו כי חסרים גברים סטרייטים בתפקידים בכירים בארגונים העוסקים בבריאות מינית ובאלימות מינית, או בקרב האקדמאים החוקרים את הנושאים הללו. נתון משמעותי יותר הוא שמתוך 734 המטפלים העוסקים בתרפיה מינית שמוכרים על ידי בית הספר למטפלים בתחום המין ומערכות היחסים ( The College of Sexual and Relationship Therapists), פחות מ-20 אחוזים הם גברים. אם גברים ונשים אכן חווים תאווה באופן שונה, הרי שבניגוד למתרחש בכמעט כל תחום אחר של מדיניות ציבורית, עלינו להבטיח שיותר גברים ייקחו חלק בדיונים רציניים בנושא.

תפקידה של הממשלה

קשה (ואולי זה לטובתי) לנסח הצעות למדיניות כאשר הבסיס העובדתי כה חלש. בניית הבסיס העובדתי בשלושה תחומים נמצאת בעדיפות העליונה. ראשית, עלינו להבין יותר את התאווה עצמה: איך אנחנו מגדירים סוגים שונים של תאווה, אילו אמצעים יש לנו למדוד אותה ואיך רמות התאווה משתנות בין אדם לאדם, ולא פחות חשוב, בין גברים ונשים. עלינו להבין איזה מאמץ דרוש לזהות את הרמות השונות הללו, ומהם הגורמים בעלי ההשפעה החזקה ביותר, והחלשה ביותר, על התעוררותה.

שנית, עלינו לחקור את המתאם בין רמות תאווה לבין התנהגות שלילית בתחומים שהם מיניים באופן ברור כמו מחלות מין, אלימות מינית, הריונות בלתי רצויים ופירוק משפחות. יש לעשות זאת גם בתחומים שהקשר שלהם למין עקיף, כמו קרימינליות, השתייכות לכנופיות, התמכרות לסמים ולאלכוהול והתנהגות סקסיסטית.

לבסוף, עלינו לשקול שימוש בשיטות ובטכנולוגיות שיכולות לסייע לנו להשפיע על תאווה ביתר יעילות. התמודדות בעלת יוזמה עם תאווה, במקום דיכויה או הסתפקות בחינוך לגבי תוצאותיה, עשויה לעזור כאן. התשובה תלויה בתוצאות שיעלו מהמחקרים, אך נוכל לשער בזהירות רבה כי היא תהיה אחת משלוש האפשרויות הבאות, או שילוב ביניהן. המודל הראשון האפשרי הוא לחשוב על צעדי מנע. האם נוכל להגביל את הדימויים המיניים בתקשורת, כפי שהגבלנו את הצגתם של אנשים מעשנים? והאם, כפי שמודעות בנושא נהיגה בשכרות מופיעות לקראת חג המולד, נוכל לכוון מסרים מונעים ביעילות לקבוצות רלוונטיות ובמועדים רלוונטיים?

האפשרות השנייה היא לספק לאנשים אמצעים לשפר את שליטתם בתאווה שלהם. בתחום הזה כבר עומדות לרשותנו כמה שיטות, יותר מבתחומים האחרים. עברייני מין ומכורים למין משתתפים – במידה מסוימת של הצלחה– בסדנאות שמטרתן לעזור להם בהתמודדות עם הדחפים המיניים שלהם. אפשר יהיה לפתח תמיכה מן הסוג הזה ולהציע אותה באופן רחב יותר, אולי אפילו כחלק מהחינוך המיני הכללי. נוכל לשפר את יכולתנו לעזור לאנשים להעריך את רמות התאווה שלהם, להבין מה הגורמים העיקריים שמעוררים אותה ואת ההשלכות שיכולות להיות לגורמים הללו על אופן חייהם ועל מערכות היחסים שלהם.

האפשרות השלישית היא להקל על מימוש התאווה באופן שאינו מזיק לחברה. למשל, נוכל לבחון דרכים להפוך אוננות וצריכת פורנוגרפיה למספקות יותר ומביכות פחות. ייתכן שקיימות דרכים חדשות להשתמש בטכנולוגיה כדי לספק לאנשים חוויות מיניות מספקות יותר; ואולי כדאי לשקול שינוי גישה ביחס למתירנות מינית או מין עם זונות.

כל ההצעות האלה הן בגדר ספקולציה ונועדו רק כדי להראות איך קובעי מדיניות יכולים לחשוב על תאווה באופן מעשי. האתגר העיקרי מופנה לממשלה ולאקדמיה – להתייחס לתאווה כאל נושא רציני, ולהשקיע זמן וכסף בהרחבת המחקר. אנו מביטים לאחור בהרגלים המיניים ובפוריטניות של דורות קודמים בסקרנות ובתדהמה. אני חושש שהדורות הבאים ישתאו לא פחות מסירובנו לבחון עד כמה עמוק משפיעה התאווה על ההתנהגות שלנו, לטוב ולרע. והם יופתעו במידה שווה מכך שקובעי מדיניות המתיימרים לפתח מדיניות שתשפיע על התנהגותנו אינם כוללים כיום את התאווה בהרהוריהם.

אלכסנדר סטיבנסון הוא יזם, יועץ ומחברו של "המגזר הציבורי: לנהל את הבלתי ניתן לניהול" The Public Sector: Managing the Unmanageable (Kogan Page, 2013).

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אלכסנדר סטיבנסון, RSA.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על מה אנחנו יודעים על תאווה?

03
ריקי1

מאמר מעניין מאד.
לצערינו, במדינות בהן הדת והערכים הנילווים אליה חזקה, כמו ארה"ב או ישראל, הדיון לא יוכל להיות אף פעם ענייני.
האם ניתן לחשוב במדינות כאלה על המלצה על אוננות כמפחית לחץ?
הרי אפילו חינוך מיני סטנדרטי הוא נושא שנוי במחלוקת, גם השמרנים שלנו וגם שלהם מעדיפים להמליץ על התנזרות.

04
יאיר

מעניין.
אבל שימוש בפורנו או בזנות לא יכול להיות פיתרון מקובל מפני שאלו הם מקומות בהן יש ניצול נוראי של נשים, החפצה שלהן ושימוש בהן כאוביקט מיני שעושה להן דהומיניזציה.

05
אלי

חכמינו עסקו בנושא בצורה אינטנסיבית ואף הגיעו למסקנות. לדוגמה: "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו".
אמרה המספקת תובנה לגבי התמודדות עם התאווה היא: "איבר קטן יש באדם. משביעו רעב, מרעיבו שבע."
ארון הספרים היהודי מלא בהתייחסות לנושא התאווה ולטכניקות התמודדות עמה.

    06
    אריאל

    בחרה המתירנית שלנו ההצעות של חכמינו הם כמעט בלתי אפשריות. כדי לקבל אותן, צריך לקבל קודם את הנחות היסוד שלהן שמנוגדות להנחות שלנו בדבר הזכות של כל אחד לסיפוק מיידי.

07
אסף

לטפל בתאווה מינית באמצעות פורנוגרפיה וזונות זה כמו לטפל באלכוהוליזם באמצעות פאבים ומועדוני שתייה. זה רק מעיד על חוסר ההבנה, ואכן ראוי שיהיה על זה דיון ומחקר מעמיקים יותר.