מלונות הבדידות

הייתה תקופה בחיי שביליתי זמן רב בחדרי מלון. הייתי מדלגת משנחאי לדבלין דרך וילנה ורומא תוך חודש אחד, ואז מתחילה מיד מחזור חדש: אתונה, נובוסיבירסק, קואלה לומפור. לכל הערים האלה נסעתי לבד, וכשהגעתי אליהן הייתי צריכה לעמוד על במות, להשתתף במושבים ולדבר בלי סוף. בסיומו של כל יום מוטרף כזה הייתי חוזרת למלון, מותשת מרוב התרוצצויות וטיסות. לפעמים המיני-בר בחדר שלי היה מלא, לפעמים לא. המזגן היה מקרקש, ואולי בכלל לא עובד, או תקוע על טמפרטורה מסוימת, ואני הייתי מנסה להירגע קצת על מיטה עצומה עם כריות קשות, בעודי מאזינה לקולות הטלוויזיה הבוקעים מהחדר הסמוך או לזרים מלחששים במסדרון.

גרתי במלון בשם "הצרצר" במוסקבה במשך כחודש. במדינות אירופאיות נהגתי לשהות במלונות שלושה כוכבים, ובמזרח התיכון תמיד ברשתות גדולות: בשרתון, ברדיסון, או ב-Hilton Nile. פה ושם – אם הדילים המקומיים ואופי הביקור שלי אפשרו זאת – הייתי לוקחת חדר באחד המלונות האיקוניים, הבנויים בסגנון הקולוניאלי, כמו אלה המופיעים ברומנים של גרהם גרין או אגתה כריסטי: "אמריקן קולוני" בירושלים, "פֶּרָה פאלאס" באיסטנבול, או "טאג' מָהאל פאלאס" במומבאי. ככה נסעתי בעולם החל מאמצע שנות העשרים לחיי במשך כעשור. לעתים הייתי רווקה, פעמים אחרות הייתי בקשר, והארעיות המתמדת התאימה לי בתחילה. במשך מספר שנים זה היה כיף, עד שפתאום הכיף נפסק.

מלון "טאג' מהאל פלאס" במומבאי, הודו. תצלום: Ph JunVR

בכל פעם שנָחַתּי במקום חדש לאחר טיסה ארוכה, נהגתי לשטוף מעליי את תלאות המסע בבריכת המלון, שנמצאה לרוב בקרבי הבניין. הייתי צועדת במסדרונות המלון בנעלי הבית הצמריריות, שחולקו חינם לאורחים, וחולפת על-פני הדלתות הזהות, עירומה כמעט לחלוטין מתחת לחלוק, מוגנת וחשופה גם יחד. הבריכה תמיד הייתה ריקה, וברגע שהורדתי את המשקפיים הייתי רואה את הדקלים המלאכותיים במטושטש, ואת המדרגות המובילות אל הג'קוזי לא ראיתי כלל.

במשך זמן רב טקס השחייה עזר לי. הייתי שוטפת מעליי את סוזן הלונדונית והופכת לאדם חדש, נוצץ, בינלאומי. אבל אז באחת הבריכות, לאחר מסע מטלטל במיוחד בן 18 שעות, צפתי לי על הגב, נישאת על-ידי כימיקלים ומים, כשלפתע שמעתי בראש קול צלול ומוזר שהציג בפניי טענה פשוטה. אני רוצה למות, הוא אמר. קול שליו, שפוי, שהתמזג עם ריצודי האור על-גבי האריחים וצלילי המים הניתזים עליהם, עם טפטופים הנשמעים מהסאונה, עם קולות הברזים הנפתחים במקום אחר בבניין. התהפכתי על הבטן ופתחתי בשחיית חזה אטית. רדי למטה, אמר לי הקול, וכך עשיתי. שחיתי מתחת למים בעיניים עצומות עד שנתקלתי קלות בקיר, כפי שבדמיוני חוטמו של כריש נתקל בדופן ספינה.

בפעם הבאה שזה קרה, הקול היה חזק יותר, ובפעם שאחריה הוא התגבר שוב. מונולוג פנימי עיקש, שקול. איפה אני? בריכה כלשהי במדינה כלשהי. את מי אני מכירה כאן? אם להודות על האמת, אף אחד. מי יתגעגע אלי? למען האמת, אף אחד. אז רדי אל למטה, אל תוך הכחול הכלורי, ושחררי, אמר לי קול רציונלי וחד-משמעי שהבעית אותי.

אף אחד לא אמור לטוס לאסיה ולאפריקה באותו שבוע דרך שגרה. אנו לא אמורים לחצות את העולם במהירות כזאת. זאת הייתה חוויה מבלבלת, מטריפת דעת. לא זאת בלבד, אלא שהיא הייתה מזיקה – רכיב מרכזי כלשהו בעצמי הסובייקטיבי שלי נשחק והלך. ובכל זאת המשכתי להיענות בחיוב. הייתי הבחורה שפונים אליה ברגע האחרון כדי שתטוס לאנשהו, ובכל פעם שחזרתי הביתה, קשורה בקשר רופף לדירת שותפים בבריקסטון שבדרום לונדון, כבר זממתי את נסיעתי הבאה.

לעתים, כשנכנסתי למונית בדרכי הביתה או כשגררתי את מזוודתי אל דלת הכניסה, הייתי חושבת על ג'ין ריס (Rhys), שכתבה ב"בוקר טוב, חצות" (1939): "צועדת לי בלילה. חזרה למלון. תמיד אותו מלון... עולים במדרגות. תמיד אותן מדרגות, תמיד אותו חדר..." ¹ חיי במחזור בלתי פוסק, מחפשת משהו חדש אך בפועל מסתובבת במעגלים.

ישנו אזור במוח שנקרא היפוקמפוס מכיוון שיש לו צורה של סוסון ים. במובנים רבים ההיפוקמפוס הוא עדיין בחזקת חידה בלתי פתורה, אבל חושבים שהוא משמש כמין מערכת ניווט פנימית. הוא עומד בצומת שבין הזיכרון לבין יכולתנו לעבד מקום, ולא רק לא רק במובן הגיאוגרפי הפיזי – אם כי גם את המקומות האלה הוא עוזר לנו לפענח כיוון שהוא מציב ציוני דרך בהקשר המתאים ועוזר לנו לתפוש נופים, חללים ותמונות – אלא גם במובן הגיאוגרפי הרגשי. הוא עוזר לנו למפות שאיפות ומטרות לעתיד, ורצפי זיכרון, ואת הדפוסים הקיימים בנרטיבים האישיים שלנו. בעזרת ההיפוקמפוס אנו מבינים איפה אנו נמצאים ואיך אנו נתפשים על-ידי אחרים. ידוע כי דיכאון מעמם את פעולת ההיפוקמפוס או משבש אותה, וזאת הסיבה שאנשים מדוכאים הולכים לאיבוד, בכל מיני מובנים.

איני יודעת אם מערכת הניווט שלי השתבשה גם היא מרוב נסיעות, או שבסך הכול הייתי מותשת מעשור של הימנעות ממערכות יחסים אינטימיות ומכל מראית עין של יציבות. תהיה הסיבה אשר תהיה, הדחף האובדני שהתעורר בי בתגובה לארכיטקטורה של בתי המלון וכל סימני ההיכר שלהם – כרטיסים מגנטיים, מסדרונות ארוכים, צלצול הפעמון בקבלה – גבר והלך.

במשך עשר שנים הייתי חסרת מנוחה. התנדנדתי בין "בית" שלא היה אלא חדר שכור כלשהו לבין תהליך אינסופי של הגעה בגפי לעיר, שכאילו נלקחה מספר של איטָלו קאלווינו, עיר שנמצאת בכל מקום ובשום מקום בעת ובעונה אחת. הייתי בודדה, נעשיתי בודדה יותר ויותר כל הזמן, ושקעתי אט אט אל מבעד למראה בלי שאדע איך לעצור זאת.

בריכה במלון בלאס וגאס, בלילה. תצלום: Larry

בשנה האחרונה של תקופת הנסיעות העמוסה שלי סבלתי מנדודי שינה חריפים כל כך, שהדרך היחידה שבה הצלחתי לשרוד הייתה לקרוא כל הלילה ולהשלים שעות שינה בסיאסטה, במידה ששהיתי במדינה הדוגלת בסיאסטה, או לחטוף תנומה בשעות אחר הצהריים המאוחרות, כשהיה לי זמן פנוי לפני פעילויות הערב.

לעתים קרובות, באותם לילות קשים, העיר הזרה שמחוץ לחלוני נראתה באופן פרדוקסלי ריקה מדי והומה מדי גם יחד, ואז הייתי מוצאת את עצמי קוראת על אודות הסוריאליסטים ומערכות היחסים שלהם עם ערים, נסיעות, בריחה וחדרי מלון. ב-Automatic Woman, ספרה של קתרין קונלי (Conley) משנת 1996, קראתי על האמנית הגרמנייה אוניקה צירן (Zürn, בת זוגו של הנס בֶּלְמֶר, אמן בזכות עצמו), שנכלאה בבית חולים פסיכיאטרי בשנות ה-60 לאחר שניפצה שמשה בחדר מלון בברלין. גם "נַדְזָ'ה", המוזה של אנדרה ברטון (Breton), נעצרה בגין "התנהגות משונה ובלתי צפויה" במלון בפריז, והאמנית והסופרת ילידת בריטניה לאונורה קרניגטון (Carrington) – שיצירתה ריתקה אותי – נעצרה ואושפזה במרפאה לאחר שהתפשטה והתעמתה עירומה עם אנשי הצוות במלון "ריץ" במדריד.

לא מפתיע שכל השלוש חוו קריסה נפשית דווקא בחדרי מלון. הן ממילא ניהלו חיים בעלי אופי נוודי, ובגלל הקשר שלהן לסוריאליזם הפכו המראות, הדלתות, המנעולים, המרפסות והשירותים של חדרי המלון לאביזרים ותפאורה בתהליך של "מעבר לצד האחר" – שהאמנים הגברים בחייהן עודדו וניצלו. הסוריאליסטים היו אובססיביים בכל הקשור למפגשים עם הלא-מודע, לפלירטוטים עם טירוף, וברוב המקרים היו אלה הנשים שנדחפו – או החליטו בעצמן לקפוץ – אל תוך מחילת הארנב בעוד הגברים מביטים בהן. הסוריאליסטים הגברים הרגישו שדרך הפתח שפתחו עבורן הנשים הם יוכלו להגיע למצב טהור של אוטומטיזם נפשי – לאמנות מחוץ לגבולות ההיגיון, מחוץ לגבולות הבקרה המוסרית והאסתטית – וחדר המלון שימש לעתים קרובות כמעבדה מושלמת לניסויים האלה.

צירן הייתה התגלמות מובהקת של האחר הפרדוקסלי. היא התקיימה במרחב לימינלי לחלוטין. היא נהגה ללכת מספר צעדים מאחורי בלמר, כאילו היא אחת מאותן בובות מעשה ידיו, שנראות בדיוק כמו ילדות בגודל טבעי. צירן חוותה שלוש התמוטטויות עצבים שהתרחשו בכל פעם ששהתה בחדר מלון, הרחק מהדירה שחלקה עם בלמר בפריז, או הרחק מילדיה מנישואיה הקודמים.

בכתביה האוטוביוגרפיים סיפרה צירן שחדר המלון הפך ל"במה ריקה עצומה, כמעט אפלה, שלא נראית כתוצר של הזיה אלא כתמונה צלולה המצטיירת במרכז הווייתו של האדם..." הטריגר, לדבריה, היה ההתבוננות מבעד לחלון בחדר המלון, שעוררה בה הזיות הקשורות לטראומות ילדות: בית משפחתה נמכר על כל תוכנו במכירה פומבית כשהייתה בת 15. היה זה האות המבשר את הרס משפחתה בצורתה המוכרת, את קץ ילדותה, את אובדנו של חלק מהותי בעצמה.

צירן נמשכה לטירוף והתמסרה לו. היא הציבה את עצמה במכוון בחדרים לא מוכרים כדי לעורר את ההזיות האלה. היא חצתה גבולות בין מציאות לאי-מציאות, ואת הגבולות האלה סימלו בראש ובראשונה מראות של חדרים ובתים. היא כתבה:

"הבית הזה, שטוף באור ירוק-אזמרגד, נעשה שקוף. היא רואה מבעד לקירות. בפנים: היא רואה את הבודהה ההודי ממקדש הסלעים, את הדרקון הסיני הגדול הרקום בחוטי זהב וכסף על רקע שחור קטיפתי, מנורה ערבית המפיצה אור זהוב, אדום וירוק. אבל תמונה זו של פנים הבית נעלמת במהרה, הקירות נסגרים שוב... הדלת נסגרת שוב, וכל הבית - אפילו אור הפיות הירוק שמתוכו הופיע לראשונה - נמוג והולך."

מספר שנים לאחר מכן, ב-1970, לאחר מחזור נוסף של הזיות שהסתיים בהתרסקות כואבת במציאות, השליכה את עצמה אל מותה ממרפסת ביתה בפריז.

יש לי אוסף של ניירות מכתבים ממלונות, ואני משתמשת בהם במקום גלויות. המשוררת האמריקאית אליזבת בּישׁוֹפּ (Bishop), שנעה ונדה כל חייה ושהתה במלונות רבים, נהגה לצייר על ניירות מכתבים של בתי מלון. באחד מרישומיה מופיע חדרהּ במלון "מארי היל" הישן בניו יורק, והחלל שהיא מציגה כאן הוא קלסטרופובי, מגביל. בסיפור “In Prison” (מ-1938) היא כותבת:

" חיי המלון שאני מנהלת כעת דומים בעיניי במובנים רבים לחיי הכלא: ישנם המסדרונות, החדרים בעלי המבנה התאי, הזרים הרבים שהגיעו לשם, כל אחד מונע על-ידי מטרה אחרת. ובכל זאת ישנם הבדלים משמעותיים".

חוויית המלון מתמצה בחדר אחד: השהות המוגבלת לחלל השייך לך ובה בעת לא שייך לך, מין תא, מלכוד. ג'ונתן אליס (Ellis) כותב ב-Art and Memory in the Work of Elizabeth Bishop  משנת 2006 כי "בישופ תמיד התקשתה להרגיש בנוח באותם חדרים מצופים בטפטים כיוון שהם הזכירו לה את פחדי ילדותה". כפי שאוניקה צירן הביטה מבעד לחלונות חדרי המלון וראתה את הרס בית משפחתה, התחוור לי לבסוף שגם כשבורחים למרחקים – אפילו עד מלון השוכן בקצה היקום – קירות החדר שבו את שוהה תמיד מצופים בפחדי הילדות, ותחת האור החיוור שמעל הכיור תמיד תיראי כמו רוח רפאים.

תחושת אי-הנוחות שלי גברה כשהייתי בדרכים ולכן ניסיתי להביא עמי דברים מהבית כדי לייצר תחושת יציבות. אך במהרה הבנתי שאין לי שום דבר בעל משמעות אישית, מלבד ספרים, ושדי היה בעובדה זו לבדה כדי להעציב אותי ולגרום לי לפקפק באופן שחייתי בו את חיי. התחלתי לחוש בהלה בכל פעם שנמצאתי ליד הרהיטים או האביזרים האופייניים למלונות בינלאומיים: הלובי המעוצב בגנריות מכוונת, שולחן הקבלה רחב הידיים. הגעתי למצב שאפילו חדרי אוכל וחדרי מדרגות התחילו לעורר בי חרדה.

הרגשתי לכודה, קלסטרופובית, פרנואידית, ומעל לכול אבודה: איפה אני? מי אני, לעזאזל? הדם והשרירים והעצמות שבגופי רטטו ללא הרף בניסיונותיהם הכושלים למקם אותי – אולי סוסון ההיפוקמפוס שבמוחי השתולל – והתוצאה הייתה תחושה מתמדת, מבישה, של טביעה. החלטתי שאני חייבת להפסיק לנסוע בעולם, שאני חייבת להישאר בבית זמן מה. עזבתי את המשרה הבינלאומית והחלטתי לשבת במקום אחד ולכתוב.

בניסיון לשחזר עד כמה שאפשר את חוויית הבית הצטרפתי ל"רזידנסי" (תוכנית שהות) של סופרים במלון במַרְגֵייט שבקֶנְט, שם התכוונתי להסתגר במקום אחד ולסיים כתיבת ספר שעבדתי עליו. חשבתי שבריטניה תספק לי קרקע יציבה, יבשה יותר. בלי לצוף בבריכות של מלונות, בלי לאבד את עצמי בחרכים של אזורי זמן סדוקים או בערבים גדושי הזיות ומוכי יעפת.

בחדרי הטחוב הקטן המשקיף על ים אפור וטיילת עגמומית התחלתי לצייר מפה, קונסטלציה של סופרות ואמניות שנראו לי כממשיכות דרכן של קודמותיהן הסוריאליסטיות. מלכות הלילה בחדרי מלון עלומי שם. מלאונורה קרינגטון לג'ין ריס. מג'ין ריס לאיימי ויינהאוס. מאיימי ויינהאוס לטרייסי אֶמין (Emin), הייצוא המוצלח ביותר של מרגייט, שבית ילדותה היה ה"הוטל אינטרנשיונל" ששכן בסמוך לים ונוהל על-ידי אביה. לא היה זה מקום של ביטחון עבור אמין הצעירה, והדבר מתועד היטב בקריירה האמנותית שלה.

אחת היצירות של אמין, "Hotel International" (משנת 1993), היא שמיכת טלאים העשויה ממילות לֶבֶד שתפרה בעצמה, וממרקמים וחומרים הלקוחים מחייה. בריאיון עם קרל פרידמן (Freedman) ב-2005 דיברו השניים על השימוש שאמין עושה בחללים ביתיים, על עיצוב מחדש של בתי בובות, על השימוש בטלאים, שמיכות ואוהלים. פרידמן שאל: "כשאת יוצרת את הבתים האלה את מרגישה כמו ילדה קטנה שמשחקת עם רהיטים?". אמין ענתה: "יכול להיות". "אז את לכודה בעבר? האם את כרוכה בעצמך עד כדי כך שאינך יכולה להשתחרר ממנו?", שאל פרידמן. "אולי אני מנסה לתקן את הבית", ענתה.

"המיטה שלי", יצירה של טרייסי אמין. תצלום: ויקיפדיה

אני גדלתי בעיירה בלויה השוכנת על החוף הדרומי של אנגליה, לא רחוק כל כך ממרגייט של אמין. עשיתי כל שביכולתי לברוח מגגות הרעפים, ממזג האוויר הגרוע, מהמלונות הדהויים שכאילו נשלפו מיצירתו של ג'ון בֶּטְגֶ'מֶן – המלונות שבהם מלצרתי בקיצים אצל בוסים דוחים והגשתי גלידה לזקנות עתיקות. במשך שנים רבות הקבלתי את קו החוף הגירי והשומם הזה, ואת צווחות השחפים המרחפים מעליו, למוות: סוף העולם, קץ הזמן.

הקפתי את כדור הארץ כמה שיותר פעמים, אך בדיוק כפי שג'ין ריס מצאה את עצמה שוב ושוב באותם חדרים – "כאילו גורלה נגזר עליה מראש, היא חזרה לנקודות ההתחלה בחדר השינה הקטן בבּלוּמְסְבֶּרי שהיה דומה כל כך לחדרי השינה הקטנים בבלומסברי שאותם עזבה לפני כמעט עשר שנים..." – מצאתי את עצמי מתגוררת שוב בעיירת חוף מוזנחת, מרחק יריקה מלונדון, מרחק יריקה מנמל התעופה גטוויק, צועדת לבדי לאורך חוף מלא עצמות דיונונים וביצי דגים מיובשות. כעת אני גרה קרוב לחוף שבו נמצאת שורה של מלונות עלובים עם שמות נדושים כמו "Belle View"  או "Sea Bright". כשאני מציצה מבעד לחלונות, אני חושבת על רשימת "עיטורי" המלונות המדכאת של אליזבת בישופ: "טפטים מכוערים" ו"שטיחים אוריינטליים". בסופו של דבר ויתרתי על העבודה הבינלאומית הנוצצת שלי כדי להישאר בחיים. ויתרתי על העמדת הפנים שלונדון, או כל עיר אחרת, היא ביתי וחזרתי למזג האוויר ולשחפים ולמלונות העלובים, כדי לנסות להשלים באי-נוחות עם ההישארות במקום.

כשאני חושבת על אותה תקופה בחיי, על ההידרדרות שהפתיעה אותה וכמעט הכניעה אותי, אני מבינה שהיא קשורה לחלוטין לקיום המלוני. אני שואלת את עצמי את השאלה המפורסמת משירה של בישופ: "האם היה עלינו להישאר בבית, יהיה היכן שיהיה?" התשובה שלי היא: נדמה לי שלא. איני מתחרטת על הבריחה המתמשכת, אבל אני מבינה כעת טוב יותר את הסיכונים הכרוכים בנסיעה ממקום למקום.

עכשיו יש לי מספר כללים: אל תיסעי לזמן רב מדי, חזרי תמיד, קשרי את עצמך למקום אחד באמצעות בעלי חיים, ילדים, בתים ובעלים, כל דבר שאפשר להיאחז בו ולהפכו לעוגן. כשאני נזכרת בבריכות באותם מלונות מפוארים, ובכל הסימבוליזם הנלווה אליהן – הלא-מודע, החללים הסגורים והמגבילים – אני מדמיינת את עצמי שוכבת על הגב במים, נותנת לעצמי לצוף, ואיני מפחדת עוד מתחושת חוסר המשקל. ההרגשה אינה של טביעה, או נפילה - כעת אני חשה כמי שפשוט נישאת הלאה.

סוזן ג'וינסון (Suzanne Joinson) היא סופרת בריטית. הרומן הראשון שלה הוא The Lady Cyclist's Guide to Kashgar (משנת 2012). היא פרסמה כתבה על טיולים ונושאים עיוניים אחרים ב"ווג", "לונלי פלנט" ו-Independent on Sunday

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: מתוך "Western Motel", אדוארד הופר (1957), תצלום: Yale University Art Gallery