מסומנים לנצח

אנחנו משתמשים בסימנים, מתקשרים בסימנים ואפילו מאמינים בסימנים. אבל האם תיתכן ודאות בסימנים החמקמקים?
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

דרידה הציע שהסימן הוא אולי הדבר היחיד לגביו לא ניתן להשיב על השאלה: "מה הוא X?" כלומר הסימן הוא דבר-מה החומק מהגדרה פשוטה. אך כולנו יודעים מה הוא סימן, לא? ייתכן שבשאלה זו מקופלת משמעות גדולה בהרבה מן הנדמה תחילה, והמפתח לתפיסת המציאות שלנו, המתווכת על ידי השפה, על ידי סימנים.

כולנו יודעים מה הוא סימן, לא? ייתכן שבשאלה זו מקופלת משמעות גדולה בהרבה מן הנדמה.

סמלים וסימנים קוליים ככל הנראה נוצרו יחד עם תחילת החיים, וסימנים כתובים נוצרו ונעשה בהם שימוש על ידי תרבויות קדומות עוד טרם הופעת הכתב הפיקטוגרפי, שקדם לכתב האותיות. על פי דה-סוסיר, אבי הבלשנות המודרנית, הסימן מורכב משני מרכיבים: המסמן והמסומן. המסמן הוא המושג עצמו, בין אם הוא קולי ובין אם הוא כתוב או מוטבע. המסומן הוא אותו הדבר שהמסמן מכוון אליו, כלומר איזושהי משמעות או תוכן, איזשהו דבר-בעולם. כמובן שישנם מסמנים אחדים לאותו מסומן, כך המילה 'חתול' הכתובה בדפוס או בכתב, בעברית או באנגלית וכו', כל אותם מסמנים, מתכוונים לאותו המסומן. כך הסימנים והשפה מחברים את המשתמשים בהם אל העולם, אל המציאות.

היירוגליפים מצריים

היירוגליפים מצריים. תצלום: אנדראה.

כאשר מדברים על שפה כמערכת הבנויה מסימנים, ניתן להבין את משמעותו של סימן על ידי ההבדלים שבינו לבין כל יתר הסימנים האחרים. אנחנו יודעים ששרפרף איננו כיסא, ובטח שאיננו סוג של מאכל, וכן הלאה, עד להכרה הייחודית ולזיהוי של כל סימן עם המסומן שלו. במובן זה, ניתן להסתכל על שפה כעל מבנה של מושגים המקיימים ביניהם קשרי גומלין רבים. הבחנה זו של דֶה-סוֹסִיר, בין ה'לַאנְג', אותו מבנה של השפה, לבין ה-'פָּארוֹל', המבעים של השפה, שימשה בסיס לזרם הביקורתי המכונה 'סטורקטורליזם'. תפיסה תרבותית המושתתת על המבנה הכולל של השפה, של שדה המשמעויות האפשרי ברגע נתון.

הדבר דומה לעיקרון הנוירולוגי העומד בבסיס השימוש בסימנים, שכן גם מבחינת המוח, סימן מסויים, מילה/מושג/סמל, מקודד על ידי הזיכרון הסמנטי, המורכב מרשת ענפה של תאי עצב המקושרים לאזורים אחרים במוח, ולעצמם. כאשר אנחנו מזהים סימן מסויים קולי או כתוב, אותו תא עצב, או כמה תאים, המקודדים בזיכרון הסמנטי שלנו לאותו סימן מופעלים ומעבירים שדר. כך גם כאשר אנחנו 'שולפים' מילה מהזיכרון, או משתמשים בה בדיבור. המשמעות המסויימת של הסימן נעוצה בתאי-עצב מסויימים. וכך עבור כל מושג, מופעלים תאי עצב מסויימים.

פתולוגיות שונות של כושר השפה מעידות על הבסיס המוחי של השפה. נפגעים באזורים מסויימים במוח עשויים לגלות ליקויים חמורים עד אובדן גמור של יכולות שונות הקשורות בשימוש בשפה. פגיעות נפוצות ביכולת השפתית נובעות משבץ, או מחבלות חיצוניות, כאשר טווח נרחב מאוד של הקורטקס קשור להופעתן של פגיעות כאלו. במקרים מסויימים, אדם עשוי לדבר במילים תקינות, תוך שמירה על כללי דקדוק, אך דבריו יהיו חסרי פשר לחלוטין. במקרים אחרים מופיעה פגיעה ביכולת להשתמש בשמות-עצם, ועד למקרים החמורים ביותר, בהם הפגיעה ההדרגתית ביכולת השפתית; קושי בשיום – התאמת שמות-עצם, טעויות תחביריות ועד לחוסר מובנות, במקרים אלה הפגיעה השפתית משולבת עם התדרדרות ביכולת החשיבה בכללותה, כפי שקורה למשל במחלת האלצהיימר.

מדוע המסמן 'חתול' באמת מכוון אל המסומן שלו, ושלו בלבד? האם הסיבה היחידה לכך היא ההסכמה של כל דוברי השפה בנוגע לכך?

אם כן, היכולת שלנו להשתמש בשפה, עוד קודם שמגיעים לדקדוק ולתחביר, קשורה ביכולת שלנו להבין סימנים, ולהשתמש בהם לצורך תקשורת. אולם כעת ניתן לדמיין כי כל אותו מבנה מרשים של מושגים,סימנים, מילים וסמלים, הוא למעשה בועה גדולה וריקה, שאיננה מעוגנת בשום צורה לאיזושהי קרקע מוצקה, לשורשים אמיתיים בעולם המציאותי. זו בסך הכל מערכת של מסמנים הנבדלים זה מזה, אשר אינם בעלי שום השפעה ממשית על המסומנים שלהם, אינם בעלי קשר אמיתי אליהם. מדוע המסמן 'חתול' באמת מכוון אל המסומן שלו, ושלו בלבד? האם הסיבה היחידה לכך היא ההסכמה של כל דוברי השפה בנוגע לכך?

ניתן לדמיין ניסוי מחשבתי לדוגמה, אשר בו שוזרים בחבל את כל המסמנים המוכרים והידועים לנו ברגע זה, ולצד חבל זה מניחים חבל נוסף שאליו שזורים כל המסומנים של אותם המסמנים. החבלים מונחים זה לצד זה, כך שכל מסמן מונח בצמוד למסומן שלו. כעת, מה יקרה אם נמשוך את אחד החבלים במעט, בשלב אחד, כך שישתבש רצף הצימודים הנכון שבין כל המסמנים וכל המסומנים? לכל מסמן יש כעת מסומן שונה, זה שהיה עוקב לפני שהחבל נמשך. האם זה משנה? הרי אם תהיה הסכמה משותפת בין כל דוברי השפה על המסמנים החדשים, לא תהיה בכך שום תמורה אמתית – התקשורת לא תיפגע. מלבד אונומטופיאות, 'רשרוש', 'בקבוק' וכו' שיאבדו את הדימיון שבין המסמן והמסומן, לא נראה שמשיכת החבל ושיבוש הצימודים הנכונים ישנה, באמת, משהו במציאות.

אם כן נדמה, בעזרת הבחינה של הקשר בין המסמן למסומן, ניתן לבחון את הדרך שבה אנחנו תופסים, ממשיגים, קולטים את המציאות. אז אם קשר זה הוא שרירותי במהותו, מבוסס אך ורק על הסכמה בין הדוברים, אז השפה איננה באה בקשר אמיתי עם המציאות. מכאן עשויה להתפתח התחושה כי אנחנו שבויים בתוך הסדר הסמלי, בתוך עולם של מסמנים שרירותיים. נדמה כי בשלב זה הבועה הגדולה של מבנה השפה התפוצצה. שום דבר איננו באמת מצביע, מורה, מכוון לשום דבר. חזרנו לקאנט ולבעיית הדבר-כשלעצמו, אותו לעולם לא נוכל באמת לתפוס, להשיג. המציאות איננה ניתנת להשגה בעזרת השפה.

ובכן, זו כנראה שאלה של אמונה.

עבור המאמינים הדתיים, הדבקים בנוסח המדויק של תפילותיהם וברכותיהם, הקשר בין המילים הנהגות לבין הדברים שאותן מילים מייצגות, הוא קשר המקודש על ידי עצם אמונתם.

כך למשל, עבור המאמינים הדתיים, הדבקים בנוסח המדויק של תפילותיהם וברכותיהם, הקשר בין המילים הנהגות לבין הדברים שאותן מילים מייצגות, הוא קשר המקודש על ידי עצם אמונתם. עדות לכך היא כמובן השם המפורש של האל, האסור לחלוטין באמירה. שורשים לקשר עמוק ובל יינתק זה של סימן למשמעותו, ניתן למצוא כמובן בסיפור בריאת העולם, שכן העולם נברא במאמר, באמירה, בדיבור של אלוהים. כלומר, המציאות היא התוצאה של פעולת הדיבור. ופעולת הדיבור היא בסך הכל אמירה של מסמנים בזה אחר זה, רק שבמקרה מיוחד זה של הבריאה, המסומן של אותם מסמנים הנאמרים על ידי האל - נברא ובא לידי קיום בתגובה לעצם היאמרם.

מנפאד, דרום הודו

מנפאד, דרום הודו. תצלום: רוהאן רנגדוראל.

גם תופעות כמו דת הוודו, האמונה בקללות וטקסי שְחוּר למיניהם, מבוססים על קשר מאגי, מסתורי ובעל עוצמה אדירה שבין מסמן למסומן. הוגים לאורך ההיסטוריה עסקו בשאלה זו מנקודות מבט שונות. וולטר בנימין התייחס למצב הפרוטו-שפתי שניתן לדמיין כי התקיים בעבר, כאל 'שפת-השמות', אז כל מסמן היה בעל אותו קשר מהותי וברור למסומן שלו. ביאליק כתב על כוחן המאגי של המילים, ועל ההשפעה האדירה על המציאות שהייתה להופעתן של מילים חדשות, השפעה שכיום לא נותרו עוד שרידים שלה בשימוש שאנחנו עושים בהן. כאילו יש בכך חוסר הערכה משווע למעמדן הנשגב של המילים, לאופן היווצרותן, למסורת ולמורשת שלהן. בכך הוא הרי מתייחס שוב, לקשר המיוחד שבין מסמן למסומן, בין השפה וסימניה, לבין המציאות כפי-שהיא.

זוהי שאלה אשר נידונה בבסיסה של תורת הסמיוטיקה, תורת הסימנים, ובמסגרת הפילוסופיה של השפה, אך למעשה נוגעת בשאלת יסוד פילוסופית מתחום האונטולוגיה, מה בכלל קיים? מה ישנו? האם ניתן לדבר על דברים שאינם קיימים? האם סימנים, רעיונות, מושגים או אידיאות הם בעלי ממשות? מה משמעותו של רעיון שאיננו ניתן לביטוי בשפה?

התיאוריה בדבר ההתפתחות של השפה, כפי שהיא מתוארת אצל נוח-הררי, מתמקדת בפונקציה התקשורתית של השפה. כך על פי גישת ה-'יש אריה ליד הנהר', היכולת להעביר מידע בין יחידים שימשה יתרון הישרדותי, ולכן תכונה/יכולת זו של תקשורת שרדה את הברירה הטבעית. ההבדל המהותי שעיצב את 'המהפיכה הלשונית', והמליך את ההומו-סאפיינס, היה היכולת לדבר על דברים שאינם קיימים. כך החלה להתפתח חשיבה מורכבת, מתוכננת של מפעלים אנושיים מתוחכמים. כלומר, ניתן ליצור מושגים/מילים/רעיונות ולבטא אותם על ידי מסמנים שכולם יכירו ויפעלו על פיהם. או, כפי שמתאר נוח-הררי, המעבר לאמירה 'האריה הוא הישות המגנה על שבטנו'.

שלט תנינים

"שלט שללא ספק מצולם לעתים קרובות". תצלום: מובילוס אין מובילי

אם כן, ניתן להצביע על כך שפעולת הסימון היא פעולה בסיסית בשימוש בשפה, וכי היא ככל הנראה מהותית לעצם תפיסת המציאות. כך על פי פתולוגיות שונות, ועל פי גישות והשקפות תיאורטיות שונות. אולם צעד נוסף בדרך הסימון, נעשה דווקא על ידי הפסיכואנליטקאי ז'אק לאקאן, שתיאר את המצב המשובש של חוסר הקשר שבין המסמנים למציאות הממשית כמצב פסיכוטי. לאקאן הציע, כי כדי שתהיה משמעות אמיתית, פוזיטיבית ועקבית למבנה השפה, ה'לאנג' של דה-סוסיר, דרוש מה שנקרא 'מסמן-על'. 'מסמן-העל' הוא מסמן שמכוון אל עצמו, שהמסומן שלו הוא אותו המסמן בעצמו. מעין מושג טהור, ראשוני, וריק מתוכן, שבהתבסס על אותו מסמן-על, ניתן לקבע את כל יתר מבנה השפה, לדאוג לעקביות של כלל המסמנים, להימנע משרירותיות.

על פי לאקאן, 'מסמן-העל' משמש 'נקודת כיפתור' לכל מבנה השפה, לכלל המשמעויות של הסימנים, למובנות שלהם. כלומר, מסמן העל הוא העוגן היוצר קביעות במערכת הסימנים שאנחנו מכירים, ומשמש במידה רבה גם עוגן ערכי, המכתיב את תפיסת העולם שלנו. על פי לאקאן, אדם הנמצא במצב פסיכוטי, איננו מכיר בשום 'מסמן-על', אין לו נקודת עיגון משמעותית עבור מערכת הסימנים שהוא משתמש בה, לכן לא ניתן לייחס פשר לדבריו, או להבין את תפיסת העולם שלו.

ומה הוא אותו 'מסמן-על' עבור אנשים נורמליים? מה הוא העוגן המאפשר לנו לייחס משמעות יציבה וקבועה למכלול הסימנים המוכרים לנו? משמעות אפשרית אחת של מסמן-העל היא כמובן אלוהים, שהוא 'נקודת הכיפתור' של כלל המציאות כפי שמאמינים תופסים אותה. אלוהים, שבמידה רבה הוא מושג שאין לו הגדרה ברורה ופוזיטיבית ומכוון אל עצמו, הוא סיבת הסיבות, המקור, היוצר של המציאות, ולאורו נוצרת משמעותם של כל יתר הדברים בעולם, גם מבחינת תפיסת המציאות, וגם מבחינת התפיסה הערכית. כלומר, ניתן לומר שאנשים מאמינים מצליחים להשתמש במבנה של השפה, ולהיות מחוברים אל הווייתה הממשית של המציאות, על אף שגם עבורם המפגש עמה מתווך על ידי השפה. אך השפה איננה מרחיקה אותם, איננה מפרידה אותם ממהותם של הדברים כפי שהם בעולם.

ומה לגבי כופרים, שומו שמיים, אנשים חילוניים? האם יש עבורם מסמן על שונה? 'גורל', 'אהבה', 'חופש', 'אמת' עשויים לשמש כמסמני-על, ולהעניק מרכז כובד ויציבות למכלול הסימנים האחרים שבעזרתם אנחנו תופסים את המציאות, לשמש אמת-מידה, גם במובן הטכני, וגם במובן הערכי. אמנם למושגים אלו, נדמה כי יש הגדרה, אך בבחינה מעמיקה ניתן לגלות כי הגדרה זו אינה בהכרח פוזיטיבית, אלא מבוססת על שלילה, על הדברים האחרים שאותו מושג איננו זהה להם. 'חופש' הוא חוסר הגבלה, היעדר של אילוצים, 'חופש' הוא עניין של תחושה סובייקטיבית וכו'. מבחינה זו, 'מסמן העל' הוא אכן מעין מושג ריק, החוזר אל עצמו, המכוון אל עצמו.

אך האם ניתן לכנות את מסמני-העל הללו כ-'נקודת-כיפתור' לכלל תפיסתנו את המציאות? זו עשוייה להיות שאלה של אידיאולוגיה, כפי שז'יז'ק מציג בעבודתו. ז'יז'ק מציע כי במשנתו הכלכלית-חברתית, מתייחס קרל מרקס לכסף בתור מה שתופס את מקומו של 'מסמן-העל' במבנה השפה. כל המוצרים/סחורות ניתנים להיות מיוצגים על ידי ערך כספי, ומוגדרים על ידו, אך הכסף בעצמו הוא מסמן המהווה את המהות של עצמו. זוהי כמובן נקודה משמעותית בביקורת הכלכלה הקפיטליסטית, שהפכה לברורה ונוכחת עוד יותר, לאחר שבשנות ה-70 ערכו של המטבע האמריקני, הדולר, נותק מן הזהב, והפך להיות תלוי לחלוטין במשטר. כלומר, המטבע אינו מסמן של כמות מסויימת של סחורה, אלא מסמן את ערכו שלו עצמו.

'מסמני-העל' עשויים להתחלף ולהתחרות זה בזה, ובעקבות כך, ניתן לדמיין את ההשפעה שיש לתזוזות שכאלו על כללותו של מבנה המושגים, על כלל תפיסת המציאות, כאשר מסמן העל 'עוצמה' מתחלף ב-'רווחה'; כאשר 'שוויון' מתחלף ב-'חירות'. הדבר משפיע על סדר העדיפויות האישי, על הסולם הערכי, על עצם תפיסת המציאות.

גם במישור האישי, הרגשי, ניתן לראות את ההשפעה של שינוי מסמן העל. הרי זהו סוג הזעזוע הפוקד אדם החווה משבר עמוק, שלדוגמה, לפתע מגלה כי חייו מושתתתים על שקר, ואינו יודע עוד מה משמעותה של 'אמת', או מה פירושה של 'אהבה', אם מעשים כמו אלו שנעשו לו על ידי קרוביו אמורים להתיישב עם מי שאהב או נתן בו אמון. פעמים רבות מתארים אנשים בשעת משבר שכזה, כי 'הכל איבד את משמעותו'. 'מסמן העל', שהיה הבסיס למשמעותם של הסימנים עבורו והמפתח לכלל ההבנה את המציאות – אבד ונעלם.

ומה באשר למה שקורה בשעת צירוף-מקרים? אייל דותן עסק במה שקורה בעקבות צירופי מקרים שונים, אשר אנשים נוטים לייחס להם משמעות, לעיתים כבדת-משקל, על חייהם. למשל, אדם המחליט לעזוב את מקום עבודתו, לאחר התלבטות ארוכה, וההחלטה מגיעה בגלל ששלושה אנשים שונים סיפרו לו על כך שהם עוזבים את עבודתם בעצמם יום קודם לכן, ואותו אדם מפרש צירוף-מקרים זה כ'סימן'. לא זו בלבד, אלא שסימן זה היה עבורו כהתגלות.

דותן מנתח מקרים מסוג זה בעבודתו על האינטרפלציה, מושג המתייחס למנגנון תודעתי-פסיכולוגי המופעל על האדם על ידי כוחות שלטוניים, דתיים, רוחניים או חברתיים, ומעצב את תודעתו. על פי דותן, ה'סימנים' שאדם 'קורא' במציאות חייו, מתרחשים כמעט תמיד בעקבות מפגשים בלתי צפויים. אם כן, 'סימן' המתגלה באופן בלתי צפוי במציאות, עשוי להיות 'מסמן-על', המארגן את כלל המציאות. כך כמובן, כפי שמציין דותן, בסיפור פגישתו של משה רבנו עם אלוהים, שנגלה בדמותו של הסנה הבוער; סימן-על שנגלה ושינה את המציאות לחלוטין.

שאלת 'מסמן העל' היא שאלה מהותית עבור יצורים שפתיים שכמונו, התופסים את המציאות בעזרת השפה.

אז מה עשוי להיות הביטוי הנוירולוגי האפשרי לאותו 'מסמן-על'? האם תאי העצב המקודדים את המושג 'אלוהים', 'צדק', 'אמת' שונים באופן כלשהו מתאים המקודדים מושגים שאינם 'מסמני-על'? ובכן, אין לכך עדויות ישירות ככל הנראה, אולם בהחלט ניתן לחשוב על האפשרות כי יימצאו דפוסי פעולה שונים וייחודיים עבור תאי העצב המקודדים ל-'מסמן-העל'. אולי המושג שקשור לכמות הגדולה ביותר של מושגים אחרים ברשת הסמנטית של המשמעות, הוא זה הראוי לתואר 'מסמן-על'? שכן הוא המסמן המהווה את הבסיס הרחב ביותר לכלל מערכת המושגים, לכלל השפה. אולי הפעלה של 'מסמן-העל' גוררת הפעלה של כלל המערכת? דיכוי שלה? אם כן, השאלות הנוירולוגיות-מוחיות דומות במידה רבה לשאלות הנוגעות בתת-המודע מתחום הפסיכואנליזה: רב הנסתר על הגלוי - ישנה בעיה באותו קשר מסתורי שבין המסמן לבין המסומן.

אז אולי באמת נחוץ לנו, עבור ארגונה של תפיסת המציאות שלנו, המתווכת על ידי השפה, ומשקפת במידה רבה את עצם חשיבתנו, איזשהו עוגן? האם אנחנו זקוקים ל-'מסמן-על' שחומק מהגדרה, אך בכל זאת קיים, כדי שלא נשאר כלואים בתוך הסדר הסמלי של השפה? אז איך אתם קוראים למסמן-העל שלכם?

מאמר זה התפרסם באלכסון ב

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

9 תגובות על מסומנים לנצח

01
רות אמיר

מה לגבי "אני"?
על קו התפר בין האובייקטיבי לסובייקטיבי, בין הכללי לייחודי, גמיש דיו כדי לשרוד תהפוכות ומספיק יציב כדי ללוות אותנו כל חיינו.

    02
    תומר וינר

    הצעה מעניינת, שלוכדת את רוח התקופה האינדיוידואליסטית של ימינו. אפשר לחשוב על ההשלכות החברתיות, המוסריות של תרבות שזהו מסמן -העל שלה, להבדיל, למשל, מ-"אנחנו", או מ-"האחר".

03
אן

ממש קשה לקרוא את המאמר כיוון שהוא רצוף שגיאות. המסמן איננו מושג אלא מונח. מושג הוא רעיון או עיקרון מופשט, ואילו מונח הוא המילה המשמשת בשפה כדי להביע אותו.

    04
    תומר וינר

    מילים, מושגים, סמלים וגם מונחים - הם כולם סימנים המורכבים ממסמן ומסומן: יש להם ייצוגים פיזיים והם כולם מורים/מצביעים על משמעות כלשהי. ההבחנות השונות בין סוגי הסימנים השונים אינן נושאו של מאמר זה, אלא דווקא המכנה המשותף למגוון הסימנים הקיימים, ולטענות המעניינות של הוגים וחוקרים באשר לתכונות של סימנים ושל מערכות של סימנים, ולהשפעה שלהם על אופן תפיסתנו את המציאות.
    השימוש ב-מושגים/מילים/רעיונות/סמלים במאמר, משקף,לדעתי, את השימוש המקובל כיום בעברית בייצוגם של סימנים שונים.

05
שם מלא

תימוכין לטענות הנוירולוגיות והאפזיולוגיות המופרכות? ביאור למונחים חסרי ההוראה? הסבר על הדרך שהביאה למסקנות הלא-תקפות מההנחות הבלתי-מבוססות?

07
Aetzbar

מלכודת המלים.

למה
חקרני : מה זה למה ?
ידעני : מלה
חקרני : מה זה מלה ?
ידעני: צירוף של אותיות.
חקרני: מה זה אות ?
ידעני: ציור בעל צורה ייחודית.
חקרני: אות זה ציור, בעל צורה ייחודית ?
ידעני: כן, לציור הזה ל יש צורה ייחודית, רואים את הצורה וזוכרים אותה.
לציור הזה מ יש צורה ייחודית, רואים את הצורה וזוכרים אותה.
לציור הזה ה יש צורה ייחודית, רואים את הצורה וזוכרים אותה.
חקרני: לקשקושי קווים כאלה ל מ ה אתה קורא ציורים ?
ידעני: כן, כל קשקוש כזה הוא ציור בעל צורה ייחודית, וכשרואים אותו זוכרים אותו.
חקרני: אז המלה למה מורכבת מ 3 אותיות, שהן 3 צורות ייחודיות.
ידעני: נכון
חקרני: ובכן , מה זה למה ?
ידעני : מלה בעלת צורה ייחודית , המורכבת מ 3 צורות ייחודיות .
חקרני: לכל מלה יש צורה ייחודית.
ידעני: נכון, ואם תרצה, כל מלה היא ציור ייחודי.
חקרני: ומה יש במלים חוץ מהצורה הציורית החיצונית שלהם
ידעני: כלום
חקרני: כלום ?
ידעני: בוודאי שכלום, כי מה יש בציור חוץ מהציור ?
חקרני: למה היא מלה בעלת משמעות עצומה.
ידעני: לצירוף האותיות מ ש מ ע ו ת יש צורה חיצונית ייחודית, זה הכל.
חקרני: המשמעות היא תוכן פנימי , ולמלה למה, יש תוכן פנימי.
ידעני: אני מביט במלה למה ולא גיליתי כל תוכן פנימי. גיליתי רק צורה חיצונית ייחודית.
חקרני: אני צריך להשתמש בהרבה מלים, כדי להציג בפניך את התוכן הפנימי של למה.
ידעני: אם המלה למה לא מסוגלת למסור את התוכן הפנימי שלה , אז אף מלה לא מסוגלת למסור את התוכן הפנימי שלה. ולכן, אפילו אם תשתמש בכל המלים שבעולם, לעולם לא תוכל למסור לי את התוכן הפנימי של המלה למה.
חקרני: המלה ..שולחן .. מוסרת את התוכן הפנימי שלה מעצמה
ידעני: רק עם מעשים ניתן להגיע לתוכן הפנימי של המלה שולחן.
חקרני: איזה מעשים ?
ידעני: צריך להביט , לנגוע, להזיז, ואז נדע את התוכן הפנימי.
חקרני: מוזר מאוד....למה זה ככה ?
ידעני: ככה זה, זוהי מלכודת המלים, וניתן לעקוף אותה רק באמצעות מעשים.
Aetzbar

08
Shamir

סמל או סימן זו דרך ויזואלית להעברת מסר חשוב אבל מורכב. לדוגמא:״אין כניסה לתנועה מצד זה״, או ״סכנת חיים״, או שירותי נשים. זהו קיצור שהמוח ה׳עצלן׳ מעדיף ותו לא. סמלים וסימנים הם הן נסמכי תרבות והן תורשתיים/ גנטיים...