נדיבות יכולה להיות חולשה

בתחילת שנות ה-90 התפטר איש שקט בשם ז'ואאו מעבודתו כמנהל מחלקת משאבי אנוש בחברת ביטוח בריו דה ז'ניירו, והתחיל למכור צ'יפס מעגלת רחוב. העגלה צברה פופולריות במהירות, בין היתר כי הצ'יפס היה טעים – דק ופריך וזהוב. אבל הסיבה האמיתית להצלחה הייתה שלעתים קרובות ז'ואאו חילק את מרכולתו בחינם. כל מי שביקש קיבל מיד קרטון צ'יפס, בלי כסף. את מעט הכסף שבכל זאת הצליח להכניס הוא נתן לעתים קרובות לילדים שמקבצים נדבות ברחוב, או השתמש בו כדי לקנות להם ממתקים. יום אחר יום הוא חזר הביתה לאשתו ובנו בלי אף פרוטה בכיס. ז'ואאו – גבר שמנמן עם אוזניים מחודדות וגבות שחורות מקושתות – היה בחייו הקודמים אדם רציני וחמור סבר בעל נטייה לחסכנות. אבל לאחר שעבר משבר בריאותי ב-1990, כשהיה בן 49, הוא החליט לחיות אחרת. "ראיתי את המוות מקרוב", הוא נהג לומר. "ועכשיו אני רוצה להיות מאושר". ושום דבר לא הסב לו אושר רב יותר מנתינה. למי שלא הכיר אותו היטב, הוא בוודאי נראה כהתגלמות חוסר האנוכיות.

אבל הדבר המעניין ביותר בסיפור של ז'ואאו הוא שהשקפתו החדשה לא נבעה מהתעוררות רוחנית אלא מהנזק המוחי שגרם השבץ. בין יתר התסמינים הוא החל לסבול מאינסומניה כרונית ואיבד את הדחף המיני; הוא התחיל לשכוח דברים והתקשה להתרכז; תנועותיו נעשו אטיות. וכפי שהנוירולוג שלו אמר, הוא הפך ל"נדיב פתולוגי" – בעל דחף כפייתי לתת. פזרנותו החדשה הובילה אותו לעימותים עם בני משפחתו, ובייחוד עם גיסו, שהיה השותף שלו בעגלת הצ'יפס. אבל גם כשמשפחתו גערה בו, גם כשהעגלה פשטה את הרגל, גם כשהוא נאלץ לחיות מהפנסיה של אמו, סירב ז'ואאו להפסיק. הנתינה פשוט שימחה אותו יותר מדי (ז'ואאו מת מאי ספיקת כליות ב-1999. הרופא שלו חשף את שמו הפרטי בלבד כדי להגן על פרטיות המשפחה).

החוקרים קיוו שהדחף הכפייתי של ז׳אאו לנתינה ילמד אותם על נדיבות באופן כללי ויעזור להם להבין מדוע בני אדם נותנים ומדוע, מבחינה ביולוגית, הנתינה מעוררת בנו הרגשה טובה

ההיסטוריה של מדעי המוח מלאה בסיפורים על אנשים שהתנהגותם השתנתה בדרכים מוזרות בעקבות נזק מוחי. אחדים לא הצליחו עוד לזהות חיות, אחרים איבדו את היכולת לדבר, אך עדיין יכלו לשיר. מבחינת חוקרי מוח, המקרים האלה הם הזדמנויות פז: בחינת השינויים בהתנהגותם של אנשים בעקבות נזק מוחי עוזרת לחוקרים להבין את התפקיד שממלאים האזורים הפגועים בביצוע מטלות יומיומיות. וכך היה גם עם ז'ואאו – החוקרים קיוו שהדחף הכפייתי שלו לנתינה ילמד אותם על נדיבות באופן כללי ויעזור להם להבין מדוע בני אדם נותנים ומדוע, מבחינה ביולוגית, הנתינה מעוררת בנו הרגשה טובה. המחקר הזה מעלה כמה שאלות מטרידות. אנחנו בדרך כלל רואים בנדיבות תכונה טהורה ואצילית – עדות לקיומה של הנפש, לא לקיומו של נזק מוחי. אבל מה אם הנתינה היא בעצם רפלקס או אינסטינקט, או אפילו סימן להפרעה נפשית? אנחנו גם תופסים אותה כייחודית לבני אדם; אם גם מינים אחרים הם נדיבים, האם זה מפחית מערכה?

אלה אינן שאלות סרק. המקרה של ז'ואאו מוכיח שנדיבות אינה חלק מאיזושהי "רוח אנושית" חמקמקה – היא מתוכנתת לתוך המוח שלנו. אמנם מעשי נדיבות קשורים לאזורי המוח ה"גבוהים" – אלה שאחראים לחשיבה רציונלית – אך הם מעוררים פעילות חזקה לא פחות גם במרכזי ההנאה החייתיים, במעגלים שקשורים בדרך כלל לאוכל, לסקס או לסמים כמו קוקאין. במילים אחרות, נראה שהדחף לתת נולד מתערובת של יצרים שפלים וחשיבה מעודנת – שילוב רב-עוצמה שלבטח השפיע בצורה משמעותית על האבולוציה האנושית. אנו יודעים זה מכבר שיש קשר ברור ועקבי בין נדיבות לאושר: סקרים מרחבי העולם, שנערכו בחברות רבות ושונות, מראים שנתינה גורמת לרמות גבוהות של שביעות רצון ורווחה אצל הנותנים. אך עד לאחרונה לא הבינו מדענים מה מקורה של התחושה הזאת במוח – למה הנתינה מעוררת בנו הרגשה טובה.

אנו יודעים זה מכבר שיש קשר ברור ועקבי בין נדיבות לאושר: סקרים מרחבי העולם, שנערכו בחברות רבות ושונות, מראים שנתינה גורמת לרמות גבוהות של שביעות רצון ורווחה אצל הנותנים

לפני כעשר שנים, ג'ורדן גרפמן (Grafman), חוקר מוח קוגניטיבי מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת נורת'ווסטרן, חקר את הקשר הזה: הוא הכניס מתנדבים לסורק fMRI וביקש מהם להחליט אם לתרום לעמותות מסוימות. גרפמן וצוותו בדקו אילו מערכות מוח הן הפעילות ביותר בזמן התהליך. הם ציפו לראות פעילות מוגברת באונות הקדמיות, שמסייעות לנו בהיגיון חברתי ובשקילת דרכי פעולה שונות – בדיוק מה שנדרש למשימה שהוטלה על המתנדבים. וסריקות ה-fMRI הראו שהאונות הקדמיות אכן רחשו פעילות. אבל גרפמן הופתע לראות פעילות רבה גם במעגלי ההנאה והתגמול של המוח. "הרושם הראשוני שלנו", אומר גרפמן, "היה שאולי אנחנו רואים פעילות מסוימת [במעגלים האלה] רק מפני שבדרך כלל, כשאנשים נותנים, הם מרגישים טוב יותר. אבל לא הבנו למה הפעילות עד כדי כך גדולה".

הצוות זיהה התעוררות במערכת המזולימבית של המוח. המערכת הזאת היא חלק מהותי במעגלי ההנאה של המוח, סדרת מבנים שמעודדת את ייצור השליח הכימי דופמין, שגורם לנו להרגיש טוב. לרוב, חוקרי מוח מייחסים את הפעילות במעגלים האלה – הקיימים גם במינים רבים אחרים – לתענוגות הדוניסטיים כמו אוכל ויחסי מין. גרפמן קבע שנתינת כסף מגרה את המעגלים האלה אף יותר מאשר קבלת כסף. מסתבר שאמא צדקה: באמת עדיף לתת מלקבל. רק שהיא כנראה לא הבינה שמבחינה נוירולוגית, נתינה שקולה לאכילת עוגת שוקולד, או לסקס.

אז אם הנתינה גורמת לנו להרגיש טוב כל כך, למה אנחנו לא נותנים יותר? (סקר מסוים מצא, לדוגמה, ש-85 אחוז מהאמריקאים תורמים פחות משני אחוזים מהכנסתם לצדקה). התשובה קשורה בין היתר לכך שאזורים אחרים במוח, כמו האונות הקדמיות, מדכאים לעתים את אינסטינקט הנדיבות. זה נשמע קמצני מצדן, ואולי זה אכן המצב. אבל האונות הקדמיות עוזרות לנו לראות את התמונה הכוללת, ומתריעות בפנינו על חסרונות הנתינה.

המקרה של ז'ואאו מלמד אותנו מה קורה כשהאונות הקדמיות מאבדות את היכולת להתערב, ומאפשרות לאותה תחושה חמימה ונעימה להשתולל. הרופא של ז'ואאו חושב שהשבץ שלו פגע קשות במבנה שנקרא ה-medial forebrain bundle (ובקיצור ה-MFB), אוסף של סיבים עצביים השוכן ליד בסיס המוח. כדי לפקח על אזורים אחרים, האונות הקדמיות צריכות לקבל מהם קלט, וכאן ה-MFB נכנס לתמונה. הוא מזרים נתונים מכל רחבי המוח ומאפשרת לאונות הקדמיות לדכא, למען רווחתנו, חלק מהדחפים המתעוררים בנו (לדוגמה, הן עשויות למנוע מכם לאכול פרוסה שנייה מעוגת השוקולד אם אתם בדיאטה). כשחלקים מה-MFB במוחו של ז'ואאו נהרסו, האונות הקדמיות שלו איבדו את היכולת לשלוט בדחפים מסוימים, כולל, מסתבר, בדחף לתת כסף.

הדחף מעולם לא התעורר בו בצורה ספונטנית, אומר הנוירולוג שלו, ריקרדו דה אוליביירה. כלומר, ז'ואאו מעולם לא חיפש מיוזמתו ילדים קבצנים כדי להציע להם כסף או ממתקים. אבל בכל פעם שילדים ביקשו ממנו, הוא לא הצליח לשלוט בעצמו. זה דומה יותר לרפלקס, כמו זה שגרם לכלבים של פבלוב לרייר בכל פעם שהם שמעו את פעמון הארוחה. דה אוליביירה אומר שהנזק ל-MFB נטרל גם את "מנגנוני הענישה" של ז'ואאו, המערכת שאמורה לגעור בנו על התנהגות מטופשת. אצל רובנו, המערכת הזאת הייתה מתערבת ואומרת, "אתה הולך לאבד את הבית אם תמשיך לחלק צ'יפס בחינם, חתיכת אידיוט". אך מכיוון שמנגנון הענישה שלו התקלקל, איומים ארוכי טווח כאלה לא עבדו – הם לא הצליחו להרתיע אותו. לא משנה כמה עגום היה מצבו הפיננסי או כמה פעמים משפחתו צרחה עליו, הוא לא למד לקח.

וזה מוביל אותנו לשאלה מטרידה נוספת. אנחנו תופסים את הנדיבות והשליטה העצמית כמעלות. אבל מה אם אנשים מסוימים הם נדיבים יותר, בין היתר, כי חסרה להם היכולת לשלוט בדחפים, בדיוק כמו אצל אנשים עם בולמוסי זלילה או קניות? האם נדיבות יכולה להיות חולשה? ההנאה שז'ואאו חש היא ככל הנראה גרסה מוקצנת של מה שכולנו מרגישים כשאנחנו נותנים, והמקרה שלו מוכיח שבלי הפיקוח של האונות הקדמיות, בקשות נדבה יומיומיות היו עלולות להכריע בקלות את כולנו.

עם זאת, נדיבות פתולוגית לא נובעת בהכרח מנזק מוחי. חלק מהסובלים מהפרעה דו-קוטבית נותנים בצורה מופרזת כשהם במצב המאני שלהם, ויש אנשים שמשתמשים במתנות כדי להסוות חוסר ביטחון או לתמרן אחרים. סמים או תרופות שמשנים את האיזון הכימי במוח יכולים גם הם להוביל לנדיבות כפייתית. בשנות ה-90, נוירולוג מלונדון בשם אנדרו ליס (Lees) רשם תרופה בשם פרמיפקסול לכמה מטופלים שסבלו מפרקינסון, מחלה הנגרמת ממותם של תאי מוח המייצרים דופמין. תרופות כמו פרמיפקסול מנסות להשיב את האיזון הכימי למוח.
למרבה הצער, תרופות שמעודדות ייצור דופמין גורמות לעתים קרובות לתופעות לוואי מוזרות, כמו תשוקה בלתי נשלטת לקניות או להימורים. ליס זיהה כמה מתופעות הלוואי האלה אצל המטופלים שלו לאחר שהם החלו לקחת פרמיפקסול. בתחילת שנות ה-2000 פיתחו שלושה מהמטופלים "נדיבות חסרת אחריות", לדבריו, משהו שהוא מעולם לא ראה לפני כן.

מכורים לפילנתרופיה

גבר אחד, בסוף שנות ה-30 לחייו, החל להרים משקולות, להמר ולקנות באופן כפייתי. פעם אחת הוא קנה 60 בקבוקי אפטרשייב. הוא גם נתן את רוב קצבת הנכות שלו לחבריו ולאחיו התאום, עד שבסופו של דבר ניתקו לו את החשמל. במקרה אחר, אישה בת 66 קנתה שלושה קטנועים באיביי, למרות שלא היה לה כל צורך בהם. היא גם החלה לתת את כספה לבני משפחה ולחברים כיוון שידעה שאחרת היא תבזבז אותו על דברים חסרי תועלת. ביולוג בן 58 גילה שהדחף המיני שלו משתולל. בנוסף, הוא התחיל לכתוב באובססיביות על דברים כמו פטריות – לעתים גם במשך 48 שעות ברצף. הוא החל לחלק כריכים וכסף למכורים לסמים שהוא פגש כשהסתובב בעיר. הוא נתן לבחורה אחת 20,000 פאונד, סכום שהמשפחה לא יכלה להרשות לעצמה לאבד.

ליס חושד שנדיבות פתולוגית היא תופעה שכיחה יותר ממה שנוירולוגים מבינים, כיוון שרוב הרופאים לא יתפסו עלייה ברמת הנדיבות כתופעת לוואי שלילית. במאמר שעוסק בפוטנציאל הנזק של הנדיבות ופורסם לאחרונה ב-Proceedings of the National Academy of Sciences, נכתב, "כוונות אלטרואיסטיות נתפסות כדבר חיובי לחלוטין, כמעט קדוש, שאין לו חסרונות מהותיים". אבל הנתינה המופרזת כמעט הרסה את חייהם של המטופלים האלה. גם כשהם הבינו את הסכנה במידה מסוימת, דבר לא הגן עליהם מפני הדחף, והם המשיכו לתת ולתת ולתת. בסופו של דבר ליס הוריד את מטופליו בהדרגה מפרמיפקסול, והנדיבות המופרזת פסקה אצל כל השלושה. בהתחשב בכך שאף אחד מהם לא היה נדיב במיוחד לפני שהתחיל לקחת את התרופה, המסקנה נראית ברורה: כימיקל פשוט – כמה טבעות פחמן עם קצת חנקן וגופרית – הפך אותם לנדיבי-על.

תיאוריית הברירה הקבוצתית טוענת כי בעוד שפרטים אנוכיים גוברים על פרטים אלטרואיסטיים, קבוצות של פרטים אלטרואיסטיים גוברות על קבוצות של אנשים אנוכיים במגוון משימות, כמו לחימה וציד

כל השלושה היו חולי פרקינסון. אבל מה יקרה לאנשים בעלי מוח בריא שיתחילו לקחת פרמיפקסול? האם גם הם יהפכו לנדיבים פתולוגיים? ליס לא יודע. יכול להיות שחלק קטן אכן ילקה בנדיבות מופרזת. אבל הנזק המוחי שגורמת מחלת הפרקינסון בכל זאת רומז לנו על האופן שבן נתינה פתולוגית פועלת. "נתיבי ההנאה והתגמול ניזוקים במידה מסוימת מהפרקינסון", אומר ליס. ולכן, אצל חולים מסוימים, "היכולת ליהנות מהחיים פוחתת". נוירולוגים קוראים למצב זה של הנאה מופחתת, "אנהדוניה". אנשים אלה אינם בהכרח מדוכאים; הם לא חושבים שהחיים חסרי משמעות, והם לא שוקלים להתאבד. אבל אמנות, מוזיקה, אוכל, תחביבים ואפילו סקס, לא מרגשים אותם יותר – החיים הם "ככה-ככה" אחד גדול.

כשהם מתחילים לקחת פרמיפקסול, המוח שלהם משתנה מבחינה כימית: הדופמין מתחיל לזרום שוב. כתוצאה מכך, נתיבי התגמול יכולים להיפתח ולאפשר לאנשים לחפש ולהרגיש הנאה, לפחות מפעילויות מסוימות – אם כי לא בהכרח מכל אלה שמהן נהנו קודם לכן. אופי הפעילויות האלה (הימורים, קניית אפטרשייב, כתיבה על פטריות) תלוי בתכונותיו האידיוסינקרטיות של כל אדם ובמהות הנזק המוחי שנגרם לו. הפעילות הזו יכולה להיות באותה מידה גם נתינה – כיוון שהיא משפיעה על מעגלי ההנאה של המוח. ומכיוון שפרמיפקסול עשויה להגביל את השליטה בדחפים, האדם חוזר לפעילות המהנה שוב ושוב.
לא במקרה ההתנהגות הזאת מזכירה התמכרות. נראה שנתינה עלולה להפוך לפעילות כפייתית אצל אנשים מסוימים כי הם כמהים לזרם הדופמין שמתלווה אליה, והריגוש הזה דומה לעלייה ברמות הדופמין שבגללה אנשים מסוימים מתמכרים לקוקאין ולאמפטמינים. אפשר לומר, בעצם, שהנדיבים הפתולוגיים מכורים לפילנתרופיה.

אבל ההנאה הפנימית שמסבה לנו הנתינה היא רק חלק מהסיפור. נדיבות משפיעה גם על מערכות היחסים שלנו עם אחרים, ובייחוד עם מקבלי המתנות. למרבה הצער, רוב המקבלים מתחילים לסלוד מהנותן הכפייתי. לעתים קרובות, חבריהם ובני משפחתם של נדיבים פתולוגים נדהמים ומובכים לנוכח שפע המתנות. ואנשים שנדיבותם מופנה בעיקר לזרים עלולים אף לזכות ליחס עוין מצד יקיריהם, בייחוד כשהנתינה פוגעת במצבם הכספי.
זאת לעומת נתינה נורמלית, שבדרך כלל מקרבת אנשים זה לזה; המקבל נהנה מהמתנה, חש הכרת תודה ורוצה להחזיר טובה. יתר על כן, במחקר ה-fMRI של ג'ורדן גרפמן התגלתה אצל הנותנים פעילות מוגברת באזור ברודמן 25 (המכונה גם the subgenual area), השוכן באונות הקדמיות ועוזר לנו לשלוט בזרימת האוקסיטוצין. הורמון זה מעודד חברותיות, אמון ושיתוף פעולה; ריכוזי ההורמון הזה גדלים בכל פעם שאנו מביטים ביקירינו.

ייתכן שהתגמולים החברתיים של הנתינה עוזרים להסביר מדוע הנדיבות השתרשה במוח האנושי מלכתחילה. הנדיבות – או, באופן כללי, האלטרואיזם – עושה לביולוגים כאב ראש די רציני; צ'רלס דרווין ראה בתכונה זו את אחד האיומים הגדולים על תורת הברירה הטבעית שפיתח. כדי להבין מדוע, תארו לכם שבט של בני אדם קדומים. חלקם נדיבים ומוכנים לחלוק מזון ומשאבים אחרים; אחרים הם קמצנים ואנוכיים. הקבוצה הראשונה נשמעת כמו חבורה של אנשים טובים יותר, אבל מנקודת מבט הישרדותית, הם נוהגים בטיפשות. מכיוון שאספקת המזון בטבע מוגבלת, החישוב פשוט ואכזרי: בטווח הארוך, הנדיבים ייכחדו.

אלא שיש נקודת תורפה בתיאוריה הזו. באמצע המאה ה-20 החלו ביולוגים להסביר מחוות אלטרואיסטיות בעזרת מושג שנקרא ברירת שארים. התיאוריה הזאת טוענת שבעלי חיים, ובהם בני האדם, יהיו נדיבים יותר לקרובים שלהם, אלה שהם חולקים איתם את מספר הגנים הגדול ביותר. ברירת שארים טוענת שאלטרואיזם הוא אנוכיות במסווה: "אמנם אני מקריב את רווחתי בטווח הקצר, אבל כשאני עוזר לקרוביי לשרוד אני מגדיל את הסיכוי שהגנים שלי ישרדו בעתיד". תיאוריית ברירת השארים הפכה לאחת מאבני הפינה של הביולוגיה המודרנית. ובכל זאת, היא לא נשמעת כמו הסבר משביע רצון להתנהגות האנושית. בני האדם אמנם אינם פטורים מהלחצים האבולוציוניים שמעצבים את שאר המינים, וברירת שארים קיימת גם אצלנו. מנגד, בני אדם עוזרים גם לזרים מדי יום, בכל העולם – אנחנו משקיעים זמן, כסף ואפילו תורמים דם ואיברים לאנשים שלעולם לא נפגוש, שלעולם לא יגמלו לנו על כך.

כדי לפתור את הפרדוקס הזה פיתחו ביולוגים תיאוריה שנקראת "ברירה קבוצתית". תיאוריית הברירה הקבוצתית טוענת כי בעוד שפרטים אנוכיים גוברים על פרטים אלטרואיסטיים, קבוצות של פרטים אלטרואיסטיים גוברות על קבוצות של אנשים אנוכיים במגוון משימות, כמו לחימה וציד. זהו רעיון אינטואיטיבי, והוא זכה לתמיכתם של כמה מהשמות הגדולים בביולוגיה האבולוציונית, כמו אדוארד א' וילסון, שהיה אחד התומכים הגדולים בתיאוריית ברירת השארים לפני עשרות שנים, אך בעשור האחרון הפנה עורף לחלקים ממנה. ובכל זאת, ברירה קבוצתית נחשבת למושג מעורפל ובעייתי בעיני ביולוגים שבוחנים את האבולוציה ברמת הגן, והיא שנויה במחלוקת בקרב מדענים.

חקר המוח עשוי לעזור לנו לפתור את חידת הנדיבות האנושית. הפעילות שגרפמן זיהה באזור ברודמן 25 מעידה על כך שנתינה מקרבת אנשים זה לזה ומעודדת הדדיות. וזה חשוב, אומר גרפמן, כי "ההדדיות הזאת תורמת ליציבותן של מערכות יחסים וחברות". עסקאות כלכליות כמו מסחר, למשל, דורשות לרוב מידה מסוימת של אמון הנבנה לאורך זמן בין הצדדים. במילים אחרות, היבטים מהותיים של החברה תלויים בדיוק בקשרים חברתיים מהסוג שנדיבות יוצרת במוח. מדענים לא יודעים אם פציעות ותרופות יוצרות אינסטינקט של נתינה, או שמא הן חושפות אינסטינקט קיים שאנשים פשוט לא נשמעו לו קודם לכן.

גרפמן חושב שנזק מוחי מסוגל לשנות בצורה מהותית את האישיות ולייצר באדם תכונות שלא היו קיימות בו בעבר. אבל סלמאן אחתאר, פסיכיאטר מבית הספר לרפואה ע"ש ג'פרסון בפילדלפיה, אומר שזה יכול לעבוד גם בכיוון ההפוך (הוא חקר נדיבות פתולוגית אצל אנשים עם נזק מוחי. אחד ממטופליו הציעו לו מיליון דולר בתמורה לעזרתו; מטופלת אחרת שילמה 30,000 דולר כדי להטיס ילד שפגשה בקניון לפארק שעשועים במטוס פרטי). "זה כמו להיות שיכור", הוא אומר. "מה שיוצא ממך כבר היה שם. אם אתה ממש, ממש שיכור ואומר לאחותך, 'אני שונא אותך', אז לא האלכוהול ייצר את השנאה הזאת. היא כבר הייתה שם. האלכוהול רק שחרר אותה". ולטענתו זה נכון גם לנדיבות מופרזת.

ריקרדו דה אוליביירה, הנוירולוג של ז'ואאו, טיפל בו במהלך עשור, ובתקופה זו זכה להכיר אותו לעומק. הוא והאחיות שעובדות אצלו קיבלו ממנו הרבה מאוד צ'יפס בחינם. והוא גם דיבר בהרחבה עם משפחתו של ז'ואאו כדי לדעת איך הוא התנהג לפני השבץ, והסיק שהתשוקה לנתינה תמיד הייתה קיימת בו. כשהשבץ שיבש את מעגלי המוח שלו, הוא פשוט סידר את האישיות שלו בצורה שונה: ז'ואאו נשאר עם אותן תכונות בסיסיות, אבל הנדיבות עברה לקדמת הבמה והחלה לשלוט בו.

וכך תפס גם ז'ואאו עצמו את השינוי שחווה. אפשר לדבר על נדיבות במונחים של רמות דופמין או גירויים פבלוביים, וזאת לא בהכרח טעות. אבל הגישה הזאת מתעלמת מדבר חשוב לגבי ז'ואאו: שהנתינה באמת ובתמים שימחה אותו והסבה לו סיפוק. דה אוליביירה אומר שז'ואאו היה אחד האנשים המאושרים ביותר שהוא פגש מעודו. בה בעת, הריבים של ז'ואאו עם גיסו, אשתו ובנו אילצו את דה אוליביירה להרהר בצדה האפל של הנדיבות. אביו היה חייט שגדל בעוני אך בכל זאת נהג לתת כסף לאחרים, ובזכותו מנסה דה אוליביירה להיות נדיב בעצמו. לדוגמה, לעתים קרובות הוא לא גובה תשלום ממטופלים עניים אף על פי שהדבר פוגע ברווחתה החומרית של משפחתו. "אז כשפגשתי את ז'ואאו, הזדהיתי איתו מיד", הוא אומר.

אבל בטווח הארוך, "ז'ואאו גרם לי להטיל ספק שוב ושוב בערכה המוסרי של הנדיבות", כי העזרה לאנשים השאירה לז'ואאו פחות זמן וכסף בשביל אשתו ובנו, והקשתה עליו לעזור להם בבעיות שלהם. "נדיבות עלולה להיות נטל על האנשים שאוהבים אותנו", הוא אומר.
זה לא אומר שדה אוליביירה הפסיק לתת. למעשה, עם השנים הוא מאמין יותר ויותר שהנתינה תורמת להתפתחות האישית שלנו. ובכל זאת הוא מבין כעת שלנתינה יש גם חסרונות. "הסיפור של ז'ואאו", הוא אומר, "מזכיר לנו שהגבול בין טוב לרע דק יותר משנדמה".

סם קין הוא מחבר הספרים The Tale of the Dueling Neurosurgeons  ו-The Disappearing Spoon.
כל הזכויות שמורות לאלכסון.

Copyright 2015 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency.