ניצחון האהבה על ההוגנות

דאגה או אמפתיה אינן רעיון, אלא אירוע ביולוגי טבעי שמתרחש בעיקר בינינו לבין קרובינו. הגיע הזמן להכיר בנטיותינו הביולוגיות בעיצוב מדיניות מוסדית
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

זֶל קראווינסקי הוא יזם אמריקאי שעלה לכותרות כשתרם 45 מיליון דולר לצדקה, תרם את הכליה שלו לזר מוחלט והבטיח את הכליה הנוספת שלו לכל חוקר סרטן בולט שיזדקק לה. יחד עם חברו הפילוסוף, פיטר סינגר, קראווינסקי מטיף לפילנתרופיה תועלתנית בצורה שבאמת מביישת את חוש הצדקה של האזרח הממוצע. הוא היה המום מהתרעומת התקשורתית שהתעוררה כשהוא רצה לתרום את האיברים שלו לזרים. אני לא אצטרף כאן לתרעומת, ואציין שאני תומך בהקרבה העצמית שלו למען טובת הכלל. אבל יש הסתייגות אחת חשובה, לפני שנכתיר אותו לקדוש. מה עם משפחתו של זל קראווינסקי? אצילי מצדו להגיע לרמה כזו של אלטרואיזם מלאכי, אבל האם הילדים שלו לא זקוקים לאבא שלהם?

קראווינסקי עקבי באידאלים התועלתניים שלו ומציין, "צורכיהם של אחרים שווים לצרכיי שלי." זאת, הוא אומר, "היא המסקנה ההגיונית שנובעת מכל הגוונים הפילוסופיים של שוויון זכויות." אבל בעוד שזכותו לצמצם את ערכו שלו לנקודה על האופק השוויוני, האם הוא זכאי לעשות זאת גם לילדיו? אני טוען שלמשפחתו יש חזקה גדולה הרבה יותר עליו מאשר כל אדם זר, ושהוא חייב להעניק לילדיו מנדיבותו בצורה שאי אפשר למדוד במחשבון תועלתני. אהבה של הורה היא מדירה וספציפית מטבעה, ואינה מתיישבת עם מוסר אוניברסלי.

באמת נהדר לזמר על השוויון בין צרכיהם של כל האנשים אחרי שעשית לביתך. קראווינסקי לעולם לא יצטרך לבחור בין רווחת ילדיו לרווחת זרים

קראווינסקי לוקה כל כך בהבנתו את האהבה עד שהוא מייצר את התיאוריה הפרנואידית לחלוטין הזאת (חמדנותם הבלתי מודעת לדברים) כדי להסביר את האכזבה של משפחתו. אני טוען שזהו השתגעות מוחלטת של המוח הדוגל בעלות-תועלת; ביורוקרטיה מוסרית שלא מכירה כלל בחובות הנבדלות שנובעות מקשרי משפחה. קראווינסקי לא מכיר בניצחון האהבה על ההוגנות.מהצהרותיו הרשמיות, נראה שקראווינסקי אינו מודע לטבעה המתעדף של האהבה, והוא מתלונן על קונספירציה פסיכולוגית סודית נגדו. הוא מזהיר את הקדושים לעתיד שגם הם, כמוהו, יסבלו מהתנגדות נוראה מצד בני משפחה ויקירים. אם אתה מאמץ את הפילוסופיה האידאליסטית של דאגה שווה לכול, הוא מזהיר, המשפחה שלך ויקירך יחסמו את דרכך. הגישה הזאת, אומרת התיאוריה שלו, היא תוצאה של הדחקה פסיכולוגית של הנטיות האנוכיות שלהם. המשפחה שלך תנטור לך טינה על הנדיבות חסרת הגבולות שלך לזרים, כי היא מאיימת "למוטט את הפרויקט החברתי שלהם, שהוא צבירת סחורות לעצמם."

למרבה המזל, הפעולות שלו מלמדות אותנו יותר ממילותיו, ואני חש הקלה לגלות בהן מעט צביעות אנושית מאוד. לפני שהוא נתן 45 מיליון דולר לזרים, הוא אחסן מיליון דולר בקרנות נאמנות בשביל לימודי קולג' יוקרתיים לילדיו. יישר כוח. זה בדיוק מה שהוא צריך לעשות. אבל זה משנה את הטיעון שלו משמעותית. באמת נהדר לזמר על השוויון בין צרכיהם של כל האנשים אחרי שעשית לביתך. קראווינסקי לעולם לא יצטרך לבחור בין רווחת ילדיו לרווחת זרים. אבל מבחינת שאר האנשים, בחירות כאלה אינן סיכון דמיוני. מלודרמטי ככל שיהיה, קראווינסקי מסמל פח שרבים מאיתנו נופלים בו כשאנחנו מנסים לנווט בשטחים מוסריים. אחת ההנחות הבסיסיות של הליברליזם המערבי היא שאפשר, עם המאמץ והמסירות המתאימים, להביא את הדאגה שלנו למעגלים הולכים ומתרחבים עד שנעטוף את כל המין האנושי בחיבוקנו המוסרי. לולא הנטיות המוקדמות הטורדניות שלנו, אולי היינו דומים יותר לישו או לקראווינסקי. עם זאת, אני לא חושב שדאגה היא דבר שיכול להיעשות אוניברסלי.

האתיקה של הטבע

בדיוק כפי שלפחד ותשוקה יש מעגלים עצביים מבוססי מוח, כך גם דאגה ואכפתיות של יונקים. בניגוד לבעלי חוליות אחרים, יונקים דואגים ומטפלים בבני משפחתם, צעירים ובכלל

אנחנו פועלים מתוך אי-הבנה קיצונית לגבי מקורות הדאגה המוסרית, קרי הרגשות. והרגשות הן תוצרים הסתגלותיים המוגבלים על-ידי הביולוגיה.
כל היונקים מצוידים באינסטינקטים הסתגלותיים כמו "הילחם או ברח", אבל אלה מערכות מוח קדומות יותר, שנמצאות בעיקר בגזע המוח. על גבי מערכות הזוחלים האלה נמצאים המעגלים הרגשיים של המערכת הלימבית. מדעני מוח שעוסקים ברגשות איתרו שבע מערכות רגשיות מרכזיות שמשותפות ליונקים. לכל אחד מהמעגלים האלה יש נתיבים ייחודיים במוח. כל אחד מהם משתמש במוליכים עצביים והורמונים מסוימים ומוביל להתנהגויות מסוימות שאופייניות ליונקים.

לַפַּחַד, למשל, יש חיווט עצבי שיוצא מהאמיגדלה, עובר דרך ההיפותלמוס, אל החומר האפור המרכזי, יורד עד גזע המוח ויוצא דרך עמוד השדרה. המערכת הזאת מייצרת התנהגות של קיפאון, הבעת מצוקה בקול (למשל פעיות וצרחות), תנועות של מנוסה והימלטות, צאייה ובעיטות או שימוש הגנתי אחר בגפיים. הברירה הטבעית התקינה את מערכת ההפעלה הזאת ברוב בעלי החוליות. היא עזרה להם לשרוד בעולם עוין.

בדיוק כפי שלפחד ותשוקה יש מעגלים עצביים מבוססי מוח, כך גם דאגה ואכפתיות של יונקים. בניגוד לבעלי חוליות אחרים, יונקים דואגים ומטפלים בבני משפחתם, צעירים ובכלל. כפרימטים, אנחנו חולקים מנגנוני התקשרות חשובים במוח. לאימהות היונקים יש מעגל עצבי ייחודי שעובר מההיפותלמוס, דרך ה"סטריה טרמינליס" ועד הטגמנטום הגחוני, ובו נע המוליך העצבי אוקסיטוצין. מעגל הדאגה של המוח הכרחי כל כך לאימהוּת עד שנזק שנגרם לו הורס את הרגשות וההתנהגויות האימהיות.

אנחנו מכירים את תופעת ההחתמה (או: הטבעה) כבר הרבה שנים. חוקרי התנהגות, בעבודתם עם חיות, מתארים ומתמרנים בהצלחה כבר עשרות שנים את התהליך הפשוט הזה של ביסוס קשר. חוקרים מסוגלים לגרום לציפורים צעירות, למשל, ליצור קשר בהחתמה עם החוקרים עצמם, או כדורים, ואפילו עם בקבוקי בירה. זאת מכיוון שה"חלון" ליצירת הקשר הזה נפתח מיד לאחר הלידה ונסגר במהירות, ולכן הדבר הקרוב ביותר נעשה "אימא". ליונקים יש מנגנונים דומים, אם כי מתוחכמים יותר, להידוק הקשר בין הורים לילדיהם.

יצירת קשר בין אם לתינוקה היא יכולת מהותית לכל חיה שנולדת בסביבה עוינת. חיות שמשמשות כטרף, במיוחד חיות עדר, נולדות עם כושר הסתגלות פיזי יוצא דופן. הן מסוגלות ללכת ואף לרוץ תוך דקות ספורות מרגע הלידה. הניידות הזאת חשובה בעולם שמלא בטורפים, אבל היא מציבה אותם בסכנת גדולה יותר של פרידה אפשרית מאמם. לפיכך, לא מפתיע שלחיות עדר יש חלון הזדמנויות קטן מאוד לזהות את אימן ולהיקשר אליה. הכישלון להינעל על אם (לכל מין של יונקים) מוביל בדרך כלל למוות של הצאצא ולחיסול אפשרי של השושלת הגנטית של ההורים. ולכן הלחצים שמפעילה הברירה הטבעית לביסוס קשר הורי הם עזים.

הטבע לא מביט מהצד ומחזיק אצבעות שאכן יתבסס קשר, והוא גם לא חיכה במובן זה להתפתחות הרציונל או הקוגניציה (למשל, חיות רבות מעולות בביסוס קשר הורי, למרות העדר תבונה מוחלט). לחילופין, במהלך חלון ההזדמנויות מתחוללים שינויים כימיים פנימיים במוחם ובגופם של ההורים וצאצאיהם, ומחברים ביניהם בדרכים שאי אפשר להשוות למערכות יחסים אחרות.

נוירופפטידים מסוימים – אוקסיטוצין, משככי כאב כמו אנדורפינים, ופרולקטין – עולים ברמתם משמעותית בימים האחרונים להריונה של האם. אוקסיטוצין, שלעתים מכונה "הורמון האהבה", מווסת כמה היבטים של הביולוגיה האימהית (ומקל על צירים והנקה), אבל ממלא גם תפקיד מכריע בטיפוח התנהגות. אם נחדיר את הנוירופפטידים האלה ברמות גבוהות ליונקת שאינה הרה, יתעוררו בה התנהגויות אימהיות. נקבות עכברוש שאינן הרות קיבלו עירויי דם מנקבות שרק ילדו, ומיד התחילו לפתח התנהגויות אימהיות (למשל בניית קִנים, איסוף עכברושים צעירים שאם אחרת נטשה והיצמדות אליהם כדי לספק חום). את אותה התעוררות של התנהגויות אימהיות אצל נקבות עכברוש שאינן אימהות אפשר להשיג על-ידי הזרקת אוקסיטוצין ישירות למוחן.

יצירת קשר הורי בעזרת אוקסיטוצין הוא תהליך שדורש זמן. לכבשים יש רק שעה או שעתיים לביסוס קשר בין אם לטלה שלה. אם הטלה מופרד מאמו למשך שעתיים, לא ייווצר הקשר, והָאֵם תדחה אותו. אבל הדבר המדהים הוא שלאחר שחלון ההתקשרות נסגר, מדענים יכולים לפתוח אותו מחדש למשך כמה שעות על-ידי הזרקת אוקסיטוצין למוחה של האם. ברגע שאוקסיטוצין מציף שוב את המערכת, האם יכולה להינעל על הצאצא שלה ולהתחיל לפתח התנהגויות אימהיות. אצל שימפנזים, מערכת הדאגה הזאת מוגבלת בהיקפה.

אימהות ותינוקות מתקשרים בעוצמה למשך שבע שנים, אבל שם מגיע סופם של הקשרים המשפחתיים החזקים. כפי שמציינת האנתרופולוגית שרה ב' הארדי, "אצל כמחצית מתוך פחות או יותר שלוש מאות מינים חיים של פרימטים, כולל ארבעת קופי האדם ורבים מהמינים הידועים יותר של קופי העולם הישן, כגון מקוק רזוס ובבון הסוואנה, רק האימהות דואגות לתינוקות." בספרה, Mothers and Others, טוענת הארדי באופן משכנע ששיתוף פעולה אנושי התאפשר על-ידי שינויים תרבותיים ייחודיים בגידול ילדים. בניגוד לשימפנזים, ילדיו של ההומו ארקטוס גודלו וטופלו על-ידי מטפלים נוספים מעבר לאם. סבתות, דודות, דודים, אחים, אחיות ואבות – שנקראים יחד alloparents – תרמו לגידול הילדים והרכיבו מעגל מורחב של רגשות אמפתיים.

המקרה האנושי

הצאצא האנושי דורש מעט יותר עבודה – צוות מטפלים שלם – כי הוא כל כך חסר ישע במשך כל כך הרבה זמן יחסית לפרימטים אחרים. שרשרת אירועים יוצאת דופן מובילה לילדות האנושית הייחודית. לאבותינו מזן האוסטרלופיתקוס הייתה ילדות קצרה וחיים קצרים. היו להם גם ירכיים רחבות יותר. משמעות הדבר היא שהמוחות העובריים שלהם כנראה התפתחו יותר בתוך הרחם, כמו אצל שימפנזים, ונתח גדול יותר מההתנהגויות שלהם היה מחווט מראש. אבל בימי ההומו ארקטוס, הירכיים נעשו צרים יותר כדי להקל על הליכה על שתי רגליים, והתפתחות המוח נדחתה עד לאחר הלידה. כלומר, בני הסוג הביולוגי הומו, כולל אנחנו, נולדים בטרם עת, והמוח שלנו מתפתח מחוץ לרחם. התוצאה היא חלון הזדמנויות גדול הרבה יותר ליצירת תלות של התינוק, דבר שדורש כמויות עצומות של דאגה וטיפול מצד ההורים והמטפלים הנוספים.

זה גם אומר, מסיבות של פלסטיות עצבית, שהמוחות שלנו עדיין מחווטים לספוג מידע מהסביבה, כולל הסביבה החברתית העשירה. המוחות שלנו מתחווטים לאט במהלך תקופת הינקות, והאינטראקציה שלנו עם המטפלים השונים יוצרת מעגלים רחבים יותר (מעבר לאם) של התקשרות רגשית. אנשים מבססים קשר כזה עם כמה מטפלים, וחלון ההתקשרות נותר פתוח עד אין-סוף לאחר שאנחנו נעשים עצמאיים. הגמישות הזו, שמבוססת על רגשות, מעניקה לבני אדם כוחות ייחודיים של שיתוף פעולה, בהשוואה לפרימטים אחרים. אימהות תמיד היו מופת של דאגה וטיפול, אבל אבות אנושיים קדומים פיתחו יכולות מרשימות לעכב את צריכת המזון שלהם במטרה לספק תזונה למשפחותיהם. זה לא היה קורה ללא אבולוציה רגשית.

דאגה או אמפתיה אינן רעיון, אלא אירוע ביולוגי טבעי; פעילות ותהליך. תחושת הדאגה נובעת מתוך תפיסה חושית, ובמהרה גואה ומציפה את המוח והגוף ברגשות והתנהגויות סובייקטיביים

אנחנו יודעים שהאדם הניאנדרטלי טיפל בקרובי משפחה שאינם מהמשפחה הקרובה, כי הראיות מראות שהוא תמך בחולים ובקשישים כשהם נעשו תלויים בו. יתרה מזו, הלוויות אנושיות נערכו כבר בימים הניאנדרטליים, וזה, לכל הפחות, מרמז על התקשרות שמעבר לדפוס האימהי. ברגע שדאגה וטיפול נעשים עניין תרבותי וחברתי שאינו מוגבל לאם, נפתחת האפשרות להתקשרות גמישה, רחבה ובלתי מוגבלת. בהשוואה לשימפנזים, תרבויות אנושיות פתחו לחלוטין את מערכות הדאגה והטיפול הרגשיות שלהם. בדומה לבני דודנו הפרימטים, האופן שבו אנו מטפחים התנהגויות חברתיות (כמו מגע ושפה) מעורר את מערכת האוקסיטוצין ומחשל חברויות. לחברים האלה אנחנו נותנים עדיפות על פני זרים. בני אדם מסוגלים להרחיב את מעגל הדאגה הרבה מעבר לשימפנזים – אף על פי שהשימפנזה הננסי הוא מתחרה חזק – אבל ההרחבה היא עדיין סופית.

דאגה או אמפתיה אינן רעיון, אלא אירוע ביולוגי טבעי; פעילות ותהליך. תחושת הדאגה נובעת מתוך תפיסה חושית, ובמהרה גואה ומציפה את המוח והגוף ברגשות והתנהגויות סובייקטיביים (ובאוקסיטוצין ואופיאואידים). דאגה היא כמו ספרינט. היא לא מסוג הדברים שאפשר לעשות כל הזמן. המערכת תקרוס במהרה אם נאיץ אותה בכל פעם שנראה מישהו שזקוק לעזרה. מהדורת החדשות תתיש אותנו. המערכת הלימבית לא מסוגלת להתמודד עם הגירויים הבלתי פוסקים שאנחנו מצפים, באופן מוטעה, שיתעוררו בה. וזאת מכיוון שאנחנו מבולבלים לגבי הביולוגיה של האמפתיה ומניחים שדאגה היא כמו מחשבה, משהו שחולף במוח ללא מאמץ.

אם דאגה היא אכן משאב מוגבל, אי אפשר להשתמש בה ללא הפסקה ולכסות את התחום העצום שנקרא "זרים". כמובן, כשאנחנו רואים את סבלם של זרים ברחוב או בטלוויזיה, מיתרי הלב רוטטים באופן טבעי. סימפתיה עשויה להתפשט כשאנחנו רואים בני אדם סובלים, וזה דבר טוב. אבל זה רחוק מאוד מהמסירות הפעילה שלנו לבני המשפחה שלנו. שבטי הקרובים והידידים שלנו הם "קהילות של חיבה", והקשר הרגשי הייחודי הזה עם יקירינו גורר נדיבות רבה ונאמנות בלתי אנוכית. יש תקרת זכוכית להתרחבות הרגשית השבטית שלנו, והתקרה הזאת אינה מאפשרת אמפתיה אוניברסלית. ובכל זאת, אף על פי שאנחנו חיות משוחדות מבחינה ביולוגית, אנשים כמו קראווינסקי, סינגר וקדושים אלטרואיסטים אחרים יכולים לשאול אם זה מחויב המציאות. אולי אנחנו צריכים להילחם הדחפים האלה ולדאוג לכולם כמו שקראווינסקי ממליץ. אבל מהפועל "צריכים" משתמע שאנחנו "יכולים", ואני טוען שאנחנו לא יכולים. האם יש מקום לשיפור אנושי? כמובן. אבל אנחנו צריכים להתחיל לשוב על טובת הכלל בהקשר האמתי של הנטייה הביולוגית הטבעית. מוסר אוניברסלי או חוזה חברתי שמבוסס על תמונה בלתי מציאותית של הטבע האנושי לא יעזור לנו לעבור את שלב הפנטזיה האוטופית.

חלקכם יחשבו שזאת פסימיות, אבל ייתכן שעוד יתגלה שזאת תובנה חיובית למדיניות העתידית שלנו. מתכננים חברתיים רבים פנו ליוזמות קהילתיות מקומיות מתוך מחשבה ששיפורים ברמת המיקרו בני-קיימא ומשפיעים יותר. בעיניי, האסטרטגיה הפרו-משפחתית שלי היא אסטרטגיה דומה. אחרי ככלות הכול, מה מקומי יותר מאשר המשפחה?

אנטי-אמפתיה בפעולה

ייתכן שהביולוגיה של הדאגה אינה מרכיב מובן מאליו במדיניות חברתית. הרי לקפיצות קלילות מביולוגיה למדיניות חברתית יש היסטוריה מפוקפקת (מדרוויניזם חברתי סוציוביולוגיה חברתית). אבל הביולוגיה השתנתה משמעותית בשני העשורים האחרונים, והדטרמיניסטיות הישנה פינתה את מקומה ל"פלסטיות" בכל מדעי החיים. פחות ופחות חכם כיום להתעלם מביולוגיה בתכנון מנגנונים של שירותי בריאות, גנים וטיפול בילדים, טיפול בקשישים וכולי. אם המערכת הטיפולית שלנו מקולקלת, אז אחת הדרכים לתקן אותה היא להתאים אותה בצורה טובה יותר לנטיותיו של הטבע האנושי.

השלכה חשובה אחת של תפיסתי ההורית והביו-אמפתית היא שהמדינה לא יכולה להחליף בהצלחה את המשפחה, אבל היא כן יכולה ליצור תנאים שיקלו על משפחות לטפל בעצמן. השתתפות ציבורית ופרטית בתשלום על סוגים מסוימים של טיפול היא בלתי נמנעת, אבל אפשר להעביר חלק מהעול מתשלומים ישירים על שירותים לסיוע עם שעות העבודה. "חופשה בענייני משפחה" תוכל להפוך לתפיסה רחבה יותר שלא מתייחסת רק לחופשת לידה, אלא כולל גם תרחישים טיפוליים רבים אחרים.

רעיונות כמו תוספי הכנסה מבוססי-מעסיק לחד-הוריים, חופשות לטיפול בקשישים, הפחתות בעומס העבודה, סיוע לעובדים שמטפלים בקרובים בעלי מוגבלויות ואף סיוע למטפלים מהמשפחה המורחבת, כל אלה עשויים להיות זולים יותר למדינה ולמעסיקים מאשר החלופות המוסדיות הקיימות. ייתכן שמדיניות כזו אף תעזור לשורה התחתונה של המגזר הפרטי, כי חברה לא יכולה להתבסס אך ורק על מקסום הרווחים של בעלי המניות.

הנטיות המשפחתיות הטבעיות שלנו הן הגורם המניע החזק ביותר לדאגה ולטיפול. באופן כללי, אף אחד לא יעבוד קשה יותר למען הבריאות והרווחה שלנו מאשר המשפחה. אין ספק שיחס רע בתוך מוסדות, במיוחד מידיהם של זרים, ידעך. כמובן שאהבה של הורה לא פותרת הכול כשיש צורך בידיהם המיומנות של רופאים. סביר להניח שאנשי מקצוע משכילים, שעברו הכשרה מתאימה שיכולים להציל את חיינו – כמו מנתחים – יהיו זרים. וייתכן שעצם הניתוק שלהם הוא מה שיאפשר להם להציל אותנו. התפיסות שהצגתי כאן לא נועדו להחליף את ההיבטים הטיפוליים החיוניים האלה בחלומות על תרופות סבתא. לחילופין, אני מגביל את ההערות שלי להיבטי הטיפול שיכולים להתבצע באופן מציאותי על-ידי בני משפחה: טיפול בילדים, בקשישים, בבעלי צרכים מיוחדים, בהתמכרויות לסמים, בפציעות קלות ועוד.

אין טעם ליצור מערכות ציבוריות ופרטיות שמספקות לאזרחים מספיק זמן כדי להמיר את המרץ שלהם במזון ומחסה, אבל לא מספיק זמן כדי לטפל בילדים ובהורים שלהם. העברת החובות המשפחתיות למערכת של שירותים פרטיים וציבוריים נעשתה הכרחית במציאות התעסוקתית שלנו, אבל זו שגיאה חברתית. הפתרון אינו הקריאה הפוליטית הקלה והמלודרמטית של הימין לעוד אחריות אישית, והוא אינו הקריאה של מדינת השמאל השמרטפית לעוד מעורבות ממשלתית. אנחנו צריכים לשים דגש מחודש על טיפול משפחתי (דבר טבעי שדורש בכל זאת חיזוק תרבותי על-ידי חינוך והרגלים) ויצירה של מדיניות מוסדית שמכירה בטבעם האמתי של אנשים: לא אינדיבידואלים אטומיים באוטופיה התועלתנית או באוטופיה של נאורות, אלא אנשים המושרשים במיקרו-קהילות בעלות תלות הדדית זו בזו. כשהמעסיק שלי והמדינה זוכרים שאני מחויב מעל לכול לבני המשפחה שלי (ולא רק סוכן אוטונומי), הם יוכלו לנסח מדיניות שמחמיאה להתקשרויות הקדמוניות האלה ולא נלחמת בהן.

הפילוסוף ברנרד ויליאמס כינה את ההתקשרויות המוטות והמשמעותיות האלה שלנו, "פרויקטים תשתיתיים". מעגלי המסירות המצומצמים שלנו למשפחה ולחברים הם נדבך יסודי בפרויקטים הגדולים של החיים שלנו. אם החברה תמשיך להתעלם מה"פרויקטים התשתיתיים" האלה על-ידי הוצאת הטיפול למיקור חוץ אצל מוסדות עלות-תועלת שמאוישים בזרים, הניכור שיצרנו יטפח על פנינו.

סטיבן ט. אסמה הוא עמית בקבוצת המחקר לנפש, מדע ותרבות בקולומביה קולג' שבשיקגו, ומחבר הספר Against Fairness (University of Chicago Press).

.All Rights Reserved. Published in Hebrew by special permission. The article first appeared in the Winter 2012/3 issue of the Royal Society for the encouragement of Arts, Manufactures and Commerce's Journal. To the website of RSA

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי סטיבן ט. אסמה, RSA.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על ניצחון האהבה על ההוגנות

01
צ'מני חיים

אמפתיה אצל בני אדם, אינה רק תגובה ביכימית. היא מורכבת ומשוייכת ליותר מאשר מערכת אחת בו זמנית. בני אדם החיים בחברה, אמורים לתמוך בחברה בה הם חיים. קשרים משפחתיים תלויים במספר רב של מערכות ביכימיות, כמו בתקשורת בין מרכזי מידע במוח. עדיין לא הצלחנו לדעת, ביצד נוצרת מחשבה, כיצד מאוחסן מידע במוחנו וכיצד נוצרת שליפה מתוך הזכרון. לכן, כל האמור בכתבה הזו, היא לדעתי ספקולציה טובה, כמו ספקולציות אחרות.ברור שקשר משפחתי הוא חזק יותר מקשרים חברתיים אחרים. יוצאי הדופן, כגון זה המתואר בכתבה, הם אכן מוזרים בהתיחס להתנהגות המין האנושי. וזאת יש לדעת, אדם אחד, עשיר ככל שיהיה, אינו יכול לפתור את תחלואי כל העולם. הכסף או האמצעים שברשותו יעשו טוב לחלק מהאוכלוסיה הכלל עולמית. אך זה יהיה לזמן קצר ובעוצמה שאינה משפיעה על החברה האוניברסלית. ברור כי החברה האנושית היא עם נטיה חזקה לאינדיבידואליזם . כל אחד רוצה לראות את יוצאי חלציו מצליחים בחייהם ומעבירים את החומר התורשתי שלו הלאה. מצד שני, מי שצבר כמויות בלתי נדלות של כסף , אולי יעשה טוב, אם יתן לצאצאיו נקודת זינוק כלכלית שתשמש לו "חכה לדיג " במקום לספק לו דגים למחיתו. את שאר הכסף, שבלי ספק, נשאב באופן כזה או אחר מאת הציבור, לדעתי יש להחזיר לציבור, ע"י הקמת מוסדות טיפול במצוקות החברה. לא לתמוך באינדיבידואלים תמיכה אינסופית, משום שגם אותם לא צריך להרגיל שמחלקים להם דגים לשבת, אלא שעליהם להשתמש בחכה שמוסדות התמיכה יציעו להם ע"מ לדוג בכוחות עצמם ולבנות את עצמם ואת עתיד ילדיהם.
לא מקובלת האמירה שבשני העשורים האחרונים נעשו שינויים ביולוגיים.
שינוי ביולוגי הוא תהליך אבולוציוני. עשרות שנים אינן אפילו הרף עין אבולוציוני בודאי לא לשינויים מהותיים בהתנהגות.

    02
    אייל אבישר

    "לא מקובלת האמירה שבשני העשורים האחרונים נעשו שינויים ביולוגיים.
    שינוי ביולוגי הוא תהליך אבולוציוני. עשרות שנים אינן אפילו הרף עין אבולוציוני בודאי לא לשינויים מהותיים בהתנהגות."

    לא הייתה אמירה כזו. ציטוט:
    "לקפיצות קלילות מביולוגיה למדיניות חברתית יש היסטוריה מפוקפקת (מדרוויניזם חברתי סוציוביולוגיה חברתית). אבל הביולוגיה השתנתה משמעותית בשני העשורים האחרונים, והדטרמיניסטיות הישנה פינתה את מקומה ל"פלסטיות" בכל מדעי החיים. "

03
aranse

העובדה שלמערכת הרגשית-אמפטית יש בסיס ביוכימי לא משנה הרבה לגבי הסוגיה הנדונה,
בסיס ביולוגי לא רק שלא מתנה חוסר אפשרות לשינוי אלא כפי שאמור לדעת כל ביולוג האמת היא בדיוק הפוכה,
אמפטיה אינה דבר קבוע, היא דבר משתנה, והדרך שבה היא משתנה מחוללת את הסיפור ההיסטורי כשינויים מתמידים בדמותה של החברה והמשפחה והיחסים בין הפרטים.

אין סתירה אימננטית בין הדאגה לכלל לבין הדאגה לפרט, בין הדאגה לקרוב לבין הדאגה לרחוק,
מה שיש זה כשלון מתמשך ליישב את הסתירה החלקית והיחסית ביחד עם הצלחות מסויימות שעליהן נבנת החברה, והטכנולוגיה והמדע והכלכלה שלה.

אפשר בהחלט לבטא דרך האהבה לקרובים את כל מערכת הערכים ששואבת מתוך התשוקה והצורך לאהוב את כולם,
הדברים בהחלט מתיישבים,
אם כי לא בדרך הפשטנית המוצגת כאן כדוגמה שהיא באמת רעה כי היא מאוד נרקסיסטית ונורא בעיקר ברמת ההצהרה ולכן לא מורכבת מספיק.

04
aranse

אין סתירה בין היותו של הדבר רעיון, תפישה, אידאולוגיה לבין היותו גם אירוע "טבעי", נשמע שהכותב נכשל להבין שהישוב בין הדאגה לפרט לבין הדאגה אפשרית ואפילו הכרחית, בדיוק בגלל שאינו מסוגל לשער קיום שלא מושתת על דיכוטומיית גוף נפש מוחלטת,
וזה למרות, שכיום, גם אנשי מדעי הטבע מתחילים לפקפק במידה שבה ההנחות המושתתות על חוסר דיאלוג בין הגוף לנפש הן מועילות בכלל.