סופה המר של האצולה הרוסית

בשחר המאה ה-20 התקדמה רוסיה במהירות אל העת החדשה. בשני העשורים שקדמו למלחמת העולם הראשונה ידעה הארץ פיתוח תעשייתי מואץ ביותר, מהיר יותר משל ארצות הברית, גרמניה ובריטניה. בימי כהונתו של שר האוצר סרגיי ויטֶה השקיעה רוסיה סכומי עתק, ממקורות פנימיים וחיצוניים, בתעשייה, במכרות ובמסילות ברזל. בין 1850 ל-1905 גדל אורכה של רשת מסילות הברזל הרוסית מ-1,370 ל-64,000 קילומטרים בקירוב. תעשיית הנפט צמחה לממדי התעשייה בארצות הברית, ורוסיה השיגה את צרפת בכמות הפלדה שייצרה. בראשית שנות השמונים של המאה ה-19 חוברו מוסקבה וסנקט פטרבורג בקו הטלפון הארוך ביותר בעולם. בתי הקולנוע הראשונים נפתחו ברוסיה ב-1903, ובאותה שנה הגיע מספר עמודי התאורה החשמלית ברחובות סנקט פטרבורג לשלושת אלפים. ב-1914 כבר הייתה רוסיה מעצמת התעשייה החמישית בגודלה בעולם. קצב הצמיחה הכלכלית של רוסיה ועוצמתה ועתידה המבטיח של כלכלתה עוררו בשאר המעצמות פליאה, קנאה וחשש.

ועם זה, למרות התיעוש המהיר, צמיחתם המואצת של המרכזים העירוניים והיקף ההשקעות הזרות החסר תקדים, עדיין הייתה רוסיה בשנת 1900 חברה פיאודלית. המבנה החברתי שלה דמה לפירמידה שבסיסה רחב והיא מצטמצמת אט-אט עד הקצה המחודד. בתחתית היו המון האיכרים, 80 אחוזים מכלל האוכלוסייה, ובראש ניצב הקיסר, שליטה היחיד של אימפריה רחבת ידיים, רבת לאומים, ובה כמעט 130 מיליון בני אדם (ב-1897). את התווך מילאו כמה קבוצות חברתיות שהוגדרו בחוקים ובמנהגים בני מאות שנים: הכמורה, תושבי הערים, האזרחים הנכבדים או המכובדים כביכול, הסוחרים והאצולה. שלא כמו במערב אירופה ובארצות הברית, לא הייתה ברוסיה בורגנות מבוססת, כלומר מעמד ביניים עירוני גדול. בשלהי שנות התשעים של המאה ה-18 חיו בערים מעט יותר מ-13 אחוזים מן האוכלוסייה, לעומת 72 אחוזים באנגליה, 47 אחוזים בגרמניה ו-38 אחוזים בארצות הברית. בעריה של רוסיה חיו רוב רובם של בני העלית המשכילה הצרה, ואילו באזורי הכפר ידעו קרוא וכתוב פחות מרבע מן התושבים.

בשלהי שנות התשעים של המאה ה-18, לא הייתה ברוסיה בורגנות מבוססת, כלומר מעמד ביניים עירוני גדול. חיו בערים מעט יותר מ-13 אחוזים מן האוכלוסייה, לעומת 72 אחוזים באנגליה, 47 אחוזים בגרמניה ו-38 אחוזים בארצות הברית

לא זו בלבד שרוסיה הייתה חברת איכרים מסורתית, אלא שמן הבחינה הפוליטית עדיין הייתה המדינה שקועה בבוץ העבר. לא חוקים ומוסדות שלטו ברוסיה אלא אדם אחד - הצאר. לפי חוקי היסוד משנת 1832, "השלטון בקיסרות רוסיה מושתת על היסוד האיתן של תקנות וחוקים פוזיטיביים שנובעים מן הסמכות האוטוקרטית." סמכותו של הצאר נתפסה כסמכות לא מוגבלת; צוויו, הנחיותיו ופקודותיו שניתנו בעל-פה נחשבו לחוק. אין בכך כדי לומר שלא היו חוקים ולא שררה הרגשה של שלטון החוק, אלא שלצאר הייתה הזכות והסמכות להחליט אם ברצונו להכיר בהם.

אלכסנדר השני ואשתו מריה יושבים לצד בנם אלכסנדר השלישי בשנת 1870. צילום מאת אחד מחלוצי הצילום הרוסי, סרגיי לבוביץ׳ לביצקי.

בעשורים האחרונים של המאה ה-19 גברה הדאגה בקרב החוגים המשכילים ברוסיה, בגלל הדיכוטומיה שבין חברה מודרנית יותר ויותר ובין מערכת פוליטית מיושנת ונוקשה. הארץ התקדמה אל העידן המודרני, ובה בשעה דומה היה שהמדינה חסינה מפני כל שינוי. הצאר אלכסנדר השני נקט, כמובן, צעדי מודרניזציה בעידן "הרפורמות הגדולות". ב-1861 שוחררו הצמיתים ובכך הקיץ הקץ על עבדות נוראה של בני אדם, שנמשכה מאות שנים, ובמאה ה-18 כבר הייתה לא-אנושית כמו העבדות באמריקה. ב-1864 הונהגו רפורמות במערכת המשפט והוקמה רשות שופטת עצמאית, שבה נקבע שוויון לפני החוק של כל האזרחים, חוץ מן האיכרים, שהיו רוב רובה של האוכלוסייה. באותה שנה ניתנו לחברה המקומית ברוסיה סמכויות רחבות יותר לנהל את ענייניה, בייחוד בנושאי חינוך, בריאות ותשתיות ציבוריות, ולשם כך הוקמו מוסדות נבחרים – זֶמסטבוֹ – של ממשל עצמי מקומי, נפרדים מן הממשלה המרכזית. "הצאר המשחרר" אף אישר תוכנית שלפיה ייעזר בעצתה של מועצה קטנה של נציגי החברה וישקול הנהגת רפורמות נוספות ("חוקת לוֹריס-מֶליקוֹב"). אבל אז, ב-1 במרס 1881, נרצח הצאר בפצצה שהשליכו לעברו חברי קבוצת טרור בשם "רצון העם" ["נארוֹדניָה ווֹליָה"].

משעלה אלכסנדר השלישי על כס המלוכה קרע לגזרים את חוקת לוריס-מליקוב ופרסם מנשר קיסרי שחזר וקבע את סמכותו המוחלטת של הצאר, סמכות אוטוקרטית שאין עליה עוררים. שר הפנים, הרוזן דמיטרי טולסטוי, הודיע בגילוי לב שאת תוכניתה החדשה של הממשלה אפשר לסכם במילה אחת: "סדר". ננקטו אמצעים כדי לבטל או להגביל את הרפורמות של שנות השישים. בקיץ 1881 תיקנה הממשלה "תקנות ארעיות" חדשות שנועדו לשמור על השקט ועל הסדר הציבורי. בתקנות האלה הוענקו לממשלה סמכויות רחבות עוד יותר לפקח על האזרחים, לעצור אותם ולהגלותם לתקופה לא מוגבלת. הותר לה לעשות חיפושים בבתים, לסגור בתי עסק ובתי ספר ולאסור על כל התכנסות, בין ציבורית ובין פרטית. התקנות אף התירו לממשלה לשלול ממועצות ערים וממועצות זמסטבו את הזכות להתכנס, ולמנוע מכל מי שנחשב לא-אמין מן הבחינה הפוליטית להיות חבר בגופים האלה. "התקנות הארעיות" תוקנו לשלוש שנים, אבל חודשו שוב ושוב בימי שלטונם של אלכסנדר השלישי וניקולאי השני ויצרו מצב של כמעט משטר צבאי.

אלכסנדר השלישי בקבלת פנים בחצר של טירת פטרובסקי במוסקווה. ציור מאת איליה רפין

אלכסנדר השלישי חידש את הדיכוי, אבל מלבד זאת לא חידש כמעט דבר. היו מי שראו בצאר אלכסנדר את התגלמות רוחו של פטר הגדול הנושא אלה גדולה, אבל אחרים ראו את האלה בלבד. הוא לא נזקק לחברה כלל, אף לא לנציגיה השמרניים ביותר, התומכים המובהקים ביותר בשלטון יחיד. במרס 1881 ייסדה קבוצה של אריסטוקרטים שמרנים את "החברה הקדושה" שנועדה להגן על חיי הצאר החדש ולצאת למתקפה יזומה על המהפכנים. אבל כשהעזו חברי הארגון, וביניהם הרוזן סרגיי שרמטייב, לטעון שאין די באמצעי הדיכוי בלבד כדי לחסל את אויבי המשטר ויש לשקול גם כמה שינויים בממשל, הוקיעו שרי הממשלה את "החברה הקדושה" ואילצו אותה להתפרק. השר דמיטרי טולסטוי אף טען ש"החברה הקדושה" נגועה ב"ליברליזם מזיק".

ניקולאי, בנו ויורשו של אלכסנדר השלישי, שהה בליוַודיה שבחצי האי קרים באוקטובר 1894, כשבישרו לו שאביו מת. הנסיך הגדול אלכסנדר מיכאילוביץ', גיסו של יורש העצר, סיפר שניקולאי ההמום אחז בזרועו ואמר לו, "מה אעשה, מה יקרה לי, לך, [...] לאימא, לכל רוסיה? אני לא מוכן להיות צאר. מעולם לא רציתי להיות צאר. אין לי מושג בענייני השלטון." הנסיך הגדול וגם ההיסטוריה עתידים לאשש את דבריו של ניקולאי. אלכסנדר מיכאילוביץ' כתב שתכונותיו האישיות של ניקולאי אמנם "ראויות לשבח אילו היה אזרח מן השורה," אבל "קטלניות כשמדובר בצאר." הוא היה איש חלש והססן, האחריות הכרוכה בשלטון הכריעה אותו, והוא האמין אמונה עיוורת בכוחו של ה"גורל". לימים התברר ששלטונו של ניקולאי אכן היה קטלני – לעצמו, למשפחתו, לרוסיה כולה.

מראשית שלטונו גמר ניקולאי אומר לשלוט ברוח אביו המנוח. הוא הטיל צנזורה קפדנית על העיתונות, המשיך במדיניות הצמצום של סמכויות הזמסטבו, הגביל את עצמאותן של האוניברסיטות וחידש את "התקנות הארעיות". בינואר 1895, כשמשלחת של נציגי זמסטבו איחלה לו שלטון ארוך ומוצלח והעזה להזכיר את רצונה למלא תפקיד בהעברת רצון העם אל הממשלה, קטע אותם ניקולאי והשיב להם שאין זה אלא "חלום חסר שחר". "יהא הדבר גלוי וידוע," אמר להם, "שאני אקדיש את כל כוחי למען טובת העם, ולשם כך אגן על עקרונות האוטוקרטיה בתקיפות ובהחלטיות כמו אבי המנוח הלא-נשכח."

אבל הוא לא יכול לעמוד בכך ולא קיים את הבטחתו. האב ידע היטב מה הוא רוצה, אבל הבן לא היה בטוח מעולם; האב היה נחוש, ואילו הבן התקשה להחליט ולדבוק בהחלטותיו. כדי להראות שידו איתנה על הגה השלטון התעקש ניקולאי לאשר כל החלטה שנדרשה לצורך ניהול האימפריה הגדולה. לא עבר זמן רב והקיסר החדש כרע תחת העומס וכושר ההחלטה שלו שותק. כשעמד לנוכח סוגיה קשה היה ניקולאי מחוויר, מדליק סיגריה ומשתתק. ליצני רוסיה התבדחו ואמרו ש"אין עוד צורך בחוקה שתגביל את המלוכה, שכן לרוסיה כבר יש מלך מוגבל." בלבול, חוסר עקיבות, קיפאון והרגשה של היסחפות חסרת תכלית חלחלו ויצאו מלשכת הקיסר ונתנו את אותותיהם בממשלה.

הצאר האחרון של רוסיה, ניקולאי השני (משמאל), עם בן דודו ג׳ורג׳ החמישי, מלך אנגליה, בברלין 1913.

ואף על פי כן היה צד אחד בתרבות הפוליטית של רוסיה שנותר גם אחרי שלטונו של אלכסנדר השלישי. הרוסים מכנים אותו "פּרוֹאיזווֹל", מילה שאין לה תרגום מדויק, אבל פעמים רבות היא מתורגמת במונח "שרירות השלטון". הפרואיזוול ניכר היטב בפעולתה של האוֹכרַנה, המשטרה החשאית. על הארגון הזה הוטלה המשימה להילחם בטרוריסטים, אבל דומה היה שהוא חושד בחתרנות בכל אדם, אפילו בנתיניו הנאמנים של הצאר. פרואיזוול בא לידי ביטוי בסמכויות הגורפות של מושלי המחוזות, שלא פעם משלו באזורים נרחבים של האימפריה כמו אחשדרפנים מושחתים. המעמדות המשכילים, בייחוד חברי מועצות הזמסטבו, שהמושלים חיבלו בעבודתן והשתדלו לצמצם את סמכויותיהן, רחשו טינה מיוחדת למושלים. התערבותה של המדינה בפעילות הזמסטבו הניבה תוצאות מרחיקות לכת: ב-1900 כבר שלטו אנשי אצולה בזמסטבו, וניסיונה של הממשלה להצר את צעדיהם איים להפוך את בעלי בריתו החשובים ביותר של המשטר ליריביו.

בסוף המאה ה-19 נמנו עם האצולה כמעט 1.9 מיליון בני אדם, כ-1.5 אחוזים מכלל אוכלוסיית הקיסרות הרוסית. האצולה הייתה קבוצה לא אחידה, מחולקת לפי השתייכות לאומית, דת, השכלה ועושר

בסוף המאה ה-19 נמנו עם האצולה כמעט 1.9 מיליון בני אדם, כ-1.5 אחוזים מכלל אוכלוסיית הקיסרות הרוסית. האצולה הייתה קבוצה לא אחידה, מחולקת לפי השתייכות לאומית (רוסים, פולנים, גרוזינים, גרמנים בלטיים), דת (נוצרים אורתודוקסים, קתולים, לותרנים) השכלה ועושר (משפע ועד דלות בכל אחד מהם), והשקפה פוליטית (מריאקציונרים ועד מהפכנים). היו מי שקיבלו את תואר האצולה שלהם בירושה וזכויותיהם עברו לצאצאיהם, והיו אצילים "אישיים", שלא ירשו ולא הורישו. הגיוון בקרב האצולה היה גדול כל כך עד שהיסטוריונים מוסיפים להתווכח אם אפשר לראות בה קבוצה חברתית נפרדת כל עיקר. אם יש דבר אחד שהגדיר את האציל, כמו שכתב פרשן אחד ב"תפקידי האצולה" בשנת 1895, הרי זו ההרגשה שהוא מורם מעם, בעל זכויות יתר, שונה משאר בני תמותה. ואולם האצולה הרוסית לא הייתה מעולם מעמד של עשירים בטלים ממעש. אדרבה, זה היה תמיד מעמד משרת, שמתחילה קיבל את זכויותיו ואחר כך עיצב את זהותו בזכות שירותו – בחצר, בצבא, במנהל – בשירות הנסיכים הגדולים של נסיכות מוסקבה ואחר כך בשירות הצארים של קיסרות רוסיה.

משפחת גוליצין, אחת ממשפחות העלית האריסטוקרטית ברוסיה. ציור משנת 1810.

בראש האצולה עמדה עלית אריסטוקרטית, כמאה משפחות בקירוב, בעלת עושר עצום בקרקעות שהיו בבעלותה לפחות מאז המאה ה-18. האצילים האלה נהנו לא פעם ממעמד רם בחצר ובממשל. משפחות האריסטוקרטיה האופייניות היו עתיקות, עשירות ובעלות תארים. בניהן ובנותיהן נישאו אלה לאלה וראו בעצמם קבוצה בעלת הגדרה עצמית נפרדת. האריסטוקרטים היו חברים באותם מועדונים וביקרו באותם טרקלינים, והצעירים שירתו בגדודי עלית של המשמר הקיסרי כגון "משמר הפרשים", "המשמר הרכוב" ו"ההוּסַרים של משמר הקיסר". חלק מן האריסטוקרטיה (ובהם משפחות גוליצין, גגרין, ווֹלקוֹנסקי ודוֹלגוֹרוּקי) היו נצר לשושלות הנסיכים העתיקות ריוּריק וגֶדימין; אחרות השתלשלו ממשפחות של בּוֹיארים חסרי תואר אצולה מנסיכות מוסקבה, בעיקר בני נַרישקין ומשפחת שרמטייב, שאחד מענפיה קיבל את התואר רוזן בימי פטר הגדול; או ממשפחות אצולה עתיקות אחרות ששירתו ביחידות הפרשים, כגון משפחות שוּבאלוב, וורונצוב ואוֹרלוב.

הנסיכה סופי דולגורוקי, שנולדה למשפחת אריסטוקרטיה בעשור האחרון של הקיסרות הצארית, זוכרת איך "בימים ההם כל בן תמותה נחות, שלא נולד לכת המיוחסת, נחשב כאילו לא 'נולד'. 'היא לא נולדה' (Elle n'est pas née) היה משפט שאוזני הצעירות היו די מורגלות בו, למשל כשסבתא שלי הייתה מדברת על מישהי שהתחתנה עם חבר במועדון הנבחר של האריסטוקרטיה האירופית, אבל לא יכלה להציג תואר בזכות עצמה." (ואף על פי כן, כמו שסופי מציינת בזיכרונותיה, בחרה סבתה שלא לומר דבר על אם סבתה שלה, שנסיך אוסטרי קנה אותה בשוק העבדים בקונסטנטינופול, ואחר כך הפסיד אותה במשחק קלפים, לגראף פּוֹטוֹצקי הפולני.) לחברי העלית הקטנה הזאת אמנם היו השקפות ואינטרסים שונים, אבל כולם, לדברי סופי, ידעו להעריך השכלה, היו עשירים במידה שלא תיאמן (אף על פי שהעושר לא הוזכר מעולם, מפני שהתפארות בעושר העידה על חינוך קלוקל), וחיו ב"תנאי מותרות שהיו חלק טבעי מן הקיום".

כך, לדוגמה, הוחלפו הסדינים והציפיות מדי יום ביומו. הם היו עשויים מכותנה קרירה משובחת, וראשי תיבות וכתר (לציון תואר אצולה) נרקמו על כל פריט. מובן שבגדים תחתונים לא נלבשו פעמיים, והמגבות הוחלפו מיד אחרי השימוש בהן. על המפות שכיסו את השולחנות הארוכים ועל המפיות המקופלות להפליא ליד כל מושב התנוסס שלט האבירים של המשפחה, שנארג ממש במרכזן של כל מפה ומפית. ברור שבכל בית שכזה הייתה מכבסה בשטח הבית והמוני משרתים, שחיו יחד עם בני המשפחה, בנוסח הפיאודלי, בשני אגפי הבית שהקיפו את החצר, מעל לאורוות ולמוסכי המכוניות. כשאני חושבת על משק הבית של משפחת דולגורוקי אני מתקשה להאמין שבני אדם רבים כל כך נדרשו כדי לדאוג לנוחותה הפיזית של משפחה אחת.

בטרקלין הקדמי שרצפתו הייתה עשויה שיש, ישב השוער (סוֶוצאר), שכל תפקידו היה לפתוח את הדלת ולפרוס פיסת שטיח אדום עד המכונית או הכרכרה, כדי שנעליהם של הבאים או היוצאים לא יזדהמו מן המגע עם המדרכה. אירחו לו לחברה בטרקלין שני משרתים במדים שהיו תורנים באותו היום, או כשדודי שהה בבית – שני קוזאקים לבושים במיטב מדיהם.

כמחצית מכל האצילים העירוניים בתחילת המאה ה-20 עבדו בשירות המדינה או במקצועות "החופשיים״. הקבוצה הגדולה הבאה הייתה של משכירי הרכוש. באורח מסורתי הייתה האצולה מעמד של בעלי קרקעות, וכך היה עד 1917

מתחת לשכבת האריסטוקרטיה השתרע רובד עבה של אצילים שאיישו את משרות הקצונה והמנהל האזרחי, או עסקו במה שנקרא "המקצועות החופשיים" – עורכי דין, רופאים, מורים ומדענים. כמחצית מכל האצילים העירוניים בתחילת המאה ה-20 עבדו בשירות המדינה או במקצועות האלה. הקבוצה הגדולה הבאה הייתה של משכירי הרכוש. באורח מסורתי הייתה האצולה מעמד של בעלי קרקעות, וכך היה עד 1917. עד שחרור הצמיתים ב-1861 חיו האצילים מאות שנים מעמלם של מיליוני צמיתים, ובזכות העמל הזה נעשו מקצתם עשירים כקורח. אם יש דמות אחת של אצולת הקרקעות מלפני המהפכה שדבקה בדמיון העממי, הרי זו דמותה של משפחת רַניֶיבסקי ב"גן הדובדבנים" מאת אנטון צ'כוב. ליוּבּוֹב רנייבסקיה, מרוששת, שבויה בכבלי המסורת, שכוחות המודרניות דנו אותה לשכחה, אינה יכולה להביא את עצמה לכרות את עצי הדובדבן ולהשכיר את הקרקע לנופשי קיץ ("קייטנות וקייטנים – הרי זה חוסר טעם כזה, סלח לי," היא אומרת באנחה), ובסופו של דבר מאבדת את אחוזתה ואת כל מה שיקר לה.

גדול הפיתוי לנהוג במחזהו של צ'כוב כאילו הוא חיבור בסוציולוגיה ולראות בסיפורה של משפחת רנייבסקי את אסונה של האצולה הרוסית כולה, מעמד עתיק שנגרר כביכול בעל כורחו אל הכיליון. אבל המציאות לא הייתה קודרת כל כך. האצולה הכפרית בדרגות הנמוכות אמנם הלכה וירדה מנכסיה ורבים מבניה נאלצו למכור את אדמתם; בין 1861 ל-1905 איבדה האצולה הכפרית בממוצע אחוז אחד מקרקעותיה מדי שנה, אם בגלל עיקולים ואם מחמת מכירה. ואף על פי כן, אפילו ב-1915 עדיין החזיקה האצולה בבעלותה יותר קרקעות מכל קבוצה אחרת. יתר על כן, לאצילים העשירים לא הייתה מכירת הקרקעות בגדר הכרח אלא צעד כלכלי נבון; בכל רחבי אירופה למדו האצילים לנצל את העלייה התלולה בערך הקרקע כדי למכור חלקות קרקע ברווח גדול ולהשקיע את התמורה במניות ובאגרות חוב.

לאמיתו של דבר, עד 1910 כבר חיו כמעט מחצית מן האצילים בסנקט פטרבורג מהכנסות מנכסים ומשוק ההון. הרוזן סרגיי שרמטייב ואחיו למחצה אלכסנדר היו בעליהם של יותר מארבעים ושישה נכסים מסחריים בסנקט פטרבורג ובמוסקבה, שהניבו הכנסה קבועה. הרוזן אלכסנדר אף מכר קרקעות והשקיע כספים רבים בבנקים ובתאגידי מניות, והתברר שאלה היו רווחיים מאוד. ב-1914 הקים הרוזן סרגיי שרמטייב את מרכז הקניות הראשון בסנקט פטרבורג, "פַּסאז' שרמטייב", וב-1910 – בניגוד למרת רנייבסקיה של צ'כוב – לא ראה הרוזן סרגיי שום דבר וולגרי בהחכרת שטחי קרקע גדולים מאחוזת הולדתו קוּסקוֹבוֹ למוסקבאים שחיפשו אתרים לבנות להם בתי קיץ.

מאות שנים סמכו הצארים של רוסיה על האצולה שתשמור על הסדר באזורי הכפר. אפילו אחרי שחרור הצמיתים ב-1861 הוסיפו האצילים לשמש שליטים בפועל של רוסיה הכפרית עד 1917, בגלל המחסור החמור באנשי מנהל מטעם המדינה בדרג המקומי. כשלושים אלף משפחות האצולה שנשארו באחוזותיהן בשנים הראשונות של המאה ה-20 ייצגו איים קטנים ומבודדים של סמכות וזכויות יתר בתוך ים איכרים רחב ידיים של עוני ותרעומת, שכן אפילו ארבעים שנה אחרי ביטולה נותרה הצמיתות בגדר מסורת מושרשת ועמוקה. האיכרים כעסו על שעם יציאתם לחופשי לא ניתנו להם הקרקעות שנחשבו בעיניהם לרכושם לפי דין, מפני שהם מעבדים אותן זה מאות שנים; כדי לפצות את האצילים אולצו האיכרים לשלם לממשלה תשלומי פדיון תמורת מכסות הקרקע שקיבלו. הזעם בשל הבעלות על קרקעות גבר והלך גם עקב התפוצצות האוכלוסין בכפרים והמחסור החריף בקרקעות שנוצר בעקבותיה. איכרים נאלצו לחכור חלקות קרקע מן האצילים, לא פעם במחירים מופקעים, עד שבסוף העונה לא נותר בידם הרבה. מעמד האיכרים הלך ושקע בעוני ושלח מבטים רעבתניים יותר ויותר אל אדמות האצולה המקומית. רוב האיכרים במחוזות האדמה השחורה ברוסיה התקיימו מלחם, כרוב כבוש ובצל. החיים בכפרים היו קשים כל כך עד שלמעלה משלושה רבעים מן האיכרים שגויסו לצבא ב-1891 לא היו כשירים לשירות בגלל בריאותם הרעועה.

אפילו אחרי שזכו בחירותם נשארו איכרי רוסיה במצב קרוב לעבדות, וחיו בעולם נפרד מעולמם של אדוניהם לשעבר ושל מגזרים עתירי זכויות אחרים בחברה. רק האיכרים חיו לפי חוק הכפר המסורתי

אפילו אחרי שזכו בחירותם נשארו איכרי רוסיה במצב קרוב לעבדות, וחיו בעולם נפרד מעולמם של אדוניהם לשעבר ושל מגזרים עתירי זכויות אחרים בחברה. רק האיכרים חיו לפי חוק הכפר המסורתי; הם לא היו רשאים למכור את אדמתם בתור יחידים; המסים ששילמו היו גבוהים יחסית לאלה ששילמו האצילים; ועד 1889 היה עליהם לקבל אשרה רק כדי לצאת מן הכפר, וזו ניתנה רק למי ששילמו את כל תשלומי הפדיון על הקרקע ואת כל המסים למדינה ומילאו את כל חובותיהם לקהילה. לא מחיצה כלכלית בלבד הפרידה בין האיכרים לאצילים אלא גם מחיצה תרבותית, חשובה עוד יותר. רוב בני האצולה היו אירופים בתרבותם; הם היו תוצרי הרפורמות של פטר הגדול. לא כן האיכרים; אלה חיו באקלים תרבותי ופסיכולוגי שונה, של מסורת, מנהגים ודת שלא השתנו הרבה מאז ימי נסיכות מוסקבה, ומתוכו הסתכלו באצילים בהסתייגות וראו בהם נוצרים כושלים ולפעמים אפילו נציגי כוחות האופל.

״אשת הסוחר״, 1918, מאת בורסי קוסטודייב. באדיבות המוזיאון המדיני של רוסיה

עוד זמן רב אחרי 1861 הוסיפו האצילים והאיכרים לנהוג אלה באלה כאדונים ונתינים. אפילו ב-1910, כשהייתה הנסיכה וַרוַורה דולגורוקי יוצאת ברכיבה לבקר אצל נשות האיכרים שבסביבות אחוזת משפחתה, היו האיכרים כורעים על ברכיהם מתוך יראת כבוד. המנהג העתיק הזה לא היה לרוחה של הנסיכה והיא אסרה עליהם לעשות זאת. מאז ואילך נשארו האיכרים על עומדם במחיצת הנסיכה, שהרי הם היו רגילים לשמוע בקול אדוניהם, לפחות כשהם נוכחים. אלכסנדר דווידוף, שנולד למשפחת אצילים ידועה ב-1881, נדהם למראה עיניו כשעזב את העיר וחזר לנהל את אחוזת אבותיו, סַבּלי, בשנת 1905. דומה היה שבעלי האדמות והאיכרים גם יחד מרוצים מן התפקידים הצבועים, הלא-ישרים שהם ממלאים זה כלפי זה. בעלי הקרקעות היו נוקטים בדרך כלל יחס מרוחק ומתנשא (או מה שנראה לו גרוע עוד יותר, רגשנות מתקתקה), ואילו האיכרים היו מעמידים פנים של בורות מזויפת ו"השפלה מרצון", ואחר כך מנסים להונות את אדוניהם מאחורי גבם. "ברור שכל צד ניסה לרמות את האחר," כתב דווידוף, "אבל לעומת האיכרים, שידעו היטב מה חושבים בעלי הקרקעות, אלה לא היו מסוגלים לחדור מבעד לחומה האטומה, המוליכה שולל של האיכרים." כל היחסים בין המעמדות היו רוויים במורשת הצמיתות הזאת, לדברי דווידוף. האיכרים הצטיינו ב"תכסיסנות", שכונתה בפיו "נשקו הרגיל של החלש כנגד החזק".

ולדימיר נבוקוב כתב על שנותיו הראשונות ברוסיה: "הישן והחדש, הגוון הליברלי והפטריארכלי, עוני פטלי ועושר פנטסטי, שלובים היו יחד במקלעת זרה ומוזרה בעשור משונה זה של המאה שלנו"

בשל הרעב לקרקעות והתפתחות התיעוש נאלצו איכרים רבים לנטוש את הכפרים ולחפש עבודה בבתי החרושת החדשים, ועד 1900 כבר נמנו כ-1.7 מיליון בני אדם עם מעמד הפועלים – כמאתיים אלף פחות ממספר האצילים ברוסיה. תנאי העבודה במפעלים היו נוראים ולפועלים לא הייתה כמעט שום דרך למחות עליהם. לא זו בלבד ששללו מהם את הזכות להתאגד, לפעמים אף אסרו עליהם להתכנס כדי לדון בסוגיות משותפות. "משפחתי הייתה חופשית מן הבחינה הטכנית," סיפרה פועלת אחת, "אבל רוח הצמיתות והעבדות לא מתה כלל." גברים, נשים וילדים עבדו שעות רבות ביממה, לפעמים אפילו שמונה-עשרה שעות, ושכרם הזעום לא הספיק בדרך כלל לגונן עליהם מפני יוקר המחיה המאמיר. רבים רעבו ללחם פרקי זמן ארוכים; החיים היו אכזריים ומדכאים וחסרי תקווה. בגלל המוני האיכרים שזרמו אל הערים נוצר מחסור חריף בדיור. פועלים שוכנו בצריפים, בדירות ובמרתפים טחובים; מקצתם ישנו בבתי החרושת, מתחת למכונותיהם. שררה צפיפות איומה, וזוהמה ומחלות פשו בכול. טיפוס, כולרה ושחפת עשו שמות באוכלוסייה. בשנות השבעים של המאה ה-19 היה שיעור התמותה בסנקט פטרבורג גבוה יותר מזה שבכל כרך אחר באירופה. לא היו חוקי עבודה שמגנים על העובד, ומעטים בלבד העזו להתלונן, מחשש שיפוטרו. שכן גם אם חייו של הפועל היו רעים, עדיין היה מצבו טוב ממצבם של עניי העיר המובטלים. רובעי העוני שהתפשטו סביב הערים הראשיות של רוסיה היו מקומות אפלים, עוינים, מוקדי פשע, זנות, רצח ופריעת חוק. היו רובעים גרועים כל כך עד שאפילו המשטרה לא העזה להיכנס לתוכם. נערות ונערים, אפילו ילדים בני עשר, מכרו את גופם ברחובות תמורות פרוטות. תושבי עולם הצללים הזה חיו מגנבה ומקיבוץ נדבות או מתו ברעב.

ולדימיר נבוקוב כתב על שנותיו הראשונות ברוסיה: "הישן והחדש, הגוון הליברלי והפטריארכלי, עוני פטלי ועושר פנטסטי, שלובים היו יחד במקלעת זרה ומוזרה בעשור משונה זה של המאה שלנו." נבוקוב נולד בשנה האחרונה של המאה ה-19 למשפחת אצילים עשירה. סבו דמיטרי נבוקוב שירת בתפקיד שר המשפטים בימי הצארים אלכסנדר השני והשלישי, ואביו, ולדימיר דמיטרייביץ', היה ליברל ידוע בעל נטיות מערביות, ואחרי המהפכה של 1905 עמד בראש "המפלגה הדמוקרטית החוקתית" (שחבריה נקראו "קאדֶטים" על פי ראשי התיבות KD של שמה). דעותיו הפוליטיות של ולדימיר דמיטרייביץ' בלבלו את דעתה של אמו, והיא לא יכלה להבין את רעיונותיו הליברליים של בנה ואת מחויבותו לחולל שינוי מהותי. איך ייתכן, כתב נבוקוב בספרו "דבֵּר, זיכרון", ש"אבי, שהיא ידעה בו כי היטיב להעריך את כל תענוגותיו של עושר כביר, יכול לסכן את הנאתו ממנו ולהיעשות ליברל, ולסייע להתעוררותה של מהפכה, שכמו שחזתה אל נכון עתידה הייתה בסופו של דבר לעשותו עני מרוד."

עושרם של בני נבוקוב כלל בית נאה בסנקט

אחוזת וירה של משפחת נבוקוב. צילום: אלכסיי לברוב

פטרבורג, את האחוזה וִירָה וצוות של חמישים וחמישה משרתים. באחוזה התייחסו האיכרים אל אביו כאל אדונם, "בּארין", והיו באים אל בית האחוזה, לבקש שיעזור להם ליישב את חילוקי הדעות ביניהם או כדי לקבל טובות מיוחדות וסיוע כספי. נבוקוב האב היה אדם נדיב מטבעו והיה משתדל להיענות לבקשותיהם, ואז היו האיכרים מניפים אותו אל על שלוש פעמים, בכל פעם גבוה יותר. המנהג הזה עורר את חששותיה של האומנת הזקנה של נבוקוב. "יום אחד הם יניחו לו ליפול," ציינה מתוך ראיית הנולד.

אחת האירוניות של ההיסטוריה היא שבני אצולה הם שהניחו את היסודות למהפכה שהייתה עתידה להכחיד אותם כליל. במשך כל שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים של המאה ה-18, כשהמהפכה השתוללה בצרפת, עקבה החברה המנומסת של רוסיה אחר המתרחש בעצבנות ובחרדה, מעל דפי העיתון גאזֶט של סנקט פטרבורג ומוסקבה, וקראה על שרפת טירות ובזיזתן, על הוצאתם להורג של לואי ה-16 ומארי אַנטוּאנט. סיפורי האלימות שבאו מצרפת העלו בזיכרון את ההתקפה על האצולה שסחפה את רוסיה בשנות השבעים של אותה מאה, כשקוזאק מחבל הדון, עריק מן הצבא ששמו יֶמֶליאן פּוּגאצ'וב, עמד בראש מרד של עניים ומנושלים כנגד הממסד. פוגאצ'וב הצהיר שהקיץ הקץ על הצמיתות, על המיסוי ועל חובת השירות בצבא ויצא להשמיד את כל בעלי הקרקעות ופקידי הצאר. המרד חולל גל של טרור ושפיכות דמים ששטף שטחים עצומים, ועד שדוכא מרד פוגאצ'וב (ה"פּוּגאצ'וֹבשצ'ינָה", ברוסית) נרצחו ונאנסו עשרות אלפי רוסים ובתיהם נבזזו והועלו באש. היו מרידות איכרים גם לפני כן אבל לא בהיקף שכזה, והשם פוגאצ'וב נחרת עמוק בזיכרונה של האצולה הרוסית ולא נשכח לעולם. אלכסנדר פושקין הנציח את מרד פוגאצ'וב ברומן "בת הקפיטן", שהתפרסם בזכות משפט אחד שמרבים לצטטו: "ישמרנו אלוהים מפני מרד ברוסיה, חסר היגיון וחסר רחמים."

רוח הרפאים של מרד איכרים חדש היא שאילצה את רוסיה לשקול רפורמה שתונהג מלמעלה, כדי למנוע התקוממות מלמטה. ב-1790 פרסם אלכסנדר רַדישצֶ'ב את ספרו "מסע מסנקט פטרבורג למוסקבה", כתב אישום נוקב נגד הצמיתות ברוסיה ודיכוי העניים בידי העשירים, וקריאה כמעט גלויה להפיל את משטר המלוכה. הקיסרית יקטרינה הגדולה הורתה להחרים את כל עותקי הספר ולהשמידם (האיסור נשאר בתוקפו עד 1868) ודנה את מחברו למוות (עונשו הומר בהגליה לסיביר). רדישצ'ב היה בן אצולה ובצעירותו למד באירופה, ושם הושפע מרעיונותיהם של הפילוסופים הצרפתים ומרוח תנועת הנאורות וסיגל לו שנאה עמוקה לעריצות. רבים רואים בו את האב המייסד של האינטליגנציה הרוסית, וממנו משתלשלת שורה ארוכה של גברים ונשים שתמכו בכל לבם בתיקונו – ואפילו בהריסתו – של הסדר הפוליטי והחברתי ברוסיה.

השירות למען המדינה היה בגדר חובה לאצילים ברוסיה עד 1762. באותו הזמן כבר נטבע אתוס השירות עמוק כל כך בזהותו של האציל עד שאפילו אחרי ביטולה של חובת השירות הוסיפו רוב האצילים לשרת

עצם העובדה שהראשון שמתח ביקורת פומבית על האוטוקרטיה ברוסיה היה בן אצולה אינה מפתיעה, אם מביאים בחשבון שברוב שנות המאה ה-18 ובראשית המאה ה-19 הייתה האצולה ליבתה של שכבה דקה של עלית משכילה. בראשית המאה ה-18 פתח פטר הגדול במפעל המודרניזציה של רוסיה, ולשם כך אילץ את אציליו לסגל להם את מנהגיהם של אצילי מערב אירופה. תוצאה אחת מאימוץ דרכי המערב, שפטר לא התכוון לה, הייתה שהאצילים למדו לא רק את הטכנולוגיה המעודכנת ביותר ואת דרכי ההתנהגות המנומסות (בניית אוניות למדו הרוסים מן ההולנדים, נימוסים והליכות מן הצרפתים), אלא גם לחשוב בעצמם ולהשוות את החיים במולדתם עם החיים בחברות המתקדמות והפתוחות יותר במערב אירופה. השירות למען המדינה היה בגדר חובה לאצילים ברוסיה עד 1762. באותו הזמן כבר נטבע אתוס השירות עמוק כל כך בזהותו של האציל עד שאפילו אחרי ביטולה של חובת השירות הוסיפו רוב האצילים לשרת. ואולם בשלהי המאה ה-18 כבר החלה תפיסתם של האצילים את השירות להשתנות, ויעד השירות חדל אט-אט להיות המדינה והחל להיות העם או הלאום הרוסי.

אם בימי רדישצ'ב העז לפחות אציל אחד לקרוא לשינוי רדיקלי, שלושים וחמש שנים לאחר מכן כבר היו מי שהעזו לפעול. ב-14 בדצמבר 1825, בכיכר הסֵנט של סנקט פטרבורג, התמרדה קבוצה של קצינים ואנשי גדודי משמר, רבים מהם ממשפחות אריסטוקרטיות רמות מעלה. ה"דֶקַבּריסטים" (מלשון "דצמבר" ברוסית), כך כונו המורדים, דרשו לבטל את הצמיתות, לחוקק חוקה ולהנהיג חירויות יסוד. המרד דוכא במהירות ומנהיגיו הוצאו להורג או הוגלו לסיביר בהוראת הצאר ניקולאי הראשון. בני האצילים האלה היו לקדושים המעונים של המהפכנים לעתיד לבוא; אמנם הם נאלצו לרדת למחתרת, אבל הוסיפו לטפח את חלום התיקונים הרדיקליים. "פעולתנו העצובה לא תהיה לשווא," הצהיר המשורר הנסיך אלכסנדר אוֹדוֹיֶבסקי אחרי דיכוי המרד. "הניצוץ יצית להבה."

באמצע המאה ה-19 קם דור חדש של אצילים מהפכנים, כגון הנארוֹדניקים הרדיקליים, אלכסנדר הֶרצֶן, "אבי הסוציאליזם הרוסי", ומיכאיל בַּקוּנין, האנרכיסט והתיאורטיקן של מהפכת האיכרים. המהפכנים החדשים פעלו בחוץ לארץ, כדי להימנע מן הצנזורה ומבתי הכלא ברוסיה. בלונדון, בפריס ובז'נבה קשר בקונין קשרים עם מהפכנים ועם קומוניסטים וכתב על נטייתם של איכרי רוסיה לנקוט אלימות בתור כלי לצורך המהפכה והפלת שלטון הצאר ובעלי הקרקעות האצילים. רעיונותיו של בקונין השפיעו על אנרכיסט רוסי דגול אחר, הנסיך פיוטר קרוֹפּוֹטקין. אבל היו גם אצילים רדיקליים שלא הסתפקו בתיאוריות על המהפכה. ניקולאי סַבּלין נולד ב-1849 למשפחת אצילים ותיקה במחוז ווֹלוֹגדה. הוא היה משורר, נארוֹדניק וחבר בתנועת "רצון העם", וכשעמדה המשטרה לעצור אותו בעקבות ההתנקשות באלכסנדר השני ב-1881, שם קץ לחייו. קודם שקירב את האקדח אל ראשו ירה שלוש יריות באוויר כדי להזהיר את עמיתיו.

פרופוגנדה רוסית מ-1920 בה רואים את לנין מתטאטא את בני האצולה והקפיטליסטים מחוץ לרוסיה. מאת ויקטור דני

בעשורים האחרונים של המאה ה-19 כבר הייתה האינטליגנציה המהפכנית ברוסיה קבוצה חברתית מגוונת יותר והתרחקה במידה רבה ממקורותיה האציליים. ועם זה, אולי אין פלא שהמהפכן הגדול ביותר של רוסיה היה גם הוא בן אצולה. ולדימיר אוּליאנוב, הידוע יותר בכינויו לנין, היה בנו של איש אצולה ועובד מדינה בכיר, שתוארו הקנה לו את הזכות להיקרא "הוד מעלתך". לאחר מות אביו חי ולדימיר עם אמו ואחיו באחוזת משפחתה של אמו ליד קַזאן. כמו צעירים אחרים בני אצולה אהב לצוד, לשחות ולשוט. בזכות כספי משפחת אמו יכול היה לנין לבלות את ימיו בקריאה ובלימוד הגותו של קרל מרקס; אחר כך, משהקדיש את עצמו למהפכה, נעזר בכספי המשפחה כדי להתקיים. לנין לא היה המהפכן היחיד במשפחתו, ואף לא הראשון שבהם. ב-1887 נאסר אחיו הבכור אלכסנדר ונתלה באשמת השתתפות בקשר להתנקש בחיי אלכסנדר השלישי.

לנין לא השיל מעליו מעולם את מוצאו הרם. בקיץ 1917 הלך ניקולאי נבוקוב, דודנו של הסופר, עם מורהו הפרטי לשמוע את לנין נואם מעל הגזוזטרה בבית קשֶסינסקה, ושם לב שהנואם מדבר "בסגנון דיבורם של סנובים סלוניים מהמעמד הגבוה"

כשנשלח לנין לסיביר ב-1897 בשל פעילותו הפוליטית, טען שהוא ממעמד האצולה כדי להקל את עונשו הקשה. בשנים הרבות שחיו באירופה לפני המהפכה שכרו לנין ואשתו, נַדייז'דה קרוּפּסקיה, עובדי משק בית כדי לעזור להם במלאכות הבישול והניקוי. כשהדבר היה נוח לו לא היסס לנין להודות שהוא בא ממשפחת אצולה. ב-1904, בז'נבה, נרשם בספרייה מקומית בשם "ו' אוליאנוב, ג'נטלמן רוסי" (gentilhomme russe). לנין לא השיל מעליו מעולם את מוצאו הרם. בקיץ 1917 הלך ניקולאי נבוקוב, דודנו של הסופר, עם מורהו הפרטי לשמוע את לנין נואם מעל הגזוזטרה בבית קשֶסינסקה, ושם לב שהנואם מדבר "בסגנון דיבורם של סנובים סלוניים מהמעמד הגבוה". כמה מוזר, אמר ניקולאי הצעיר בלבו, שמישהו שאורח דיבורו משקף את מעמדו של ניקולאי עצמו עומד לו שם ואומר על רוסיה דברים נתעבים, לא פטריוטיים שכאלה.

הריקוד האחרון

בשני לילות רצופים בחודש פברואר 1903 נערך בארמון החורף נשף המסכות המפואר ביותר בתקופת שלטונו של ניקולאי השני. בלילה הראשון נערך קונצרט בתיאטרון אֶרמיטאז' ובו הוצגו תמונות מתוך "בוריס גודונוב" מאת מוֹדֶסט מוסורגסקי בכיכובו של פיודור שַליאפּין, וריקודים מתוך "אגם הברבורים" מאת צ'ייקובסקי בכיכובה של אנה פאוולובה. אחרי הקונצרט הוגשה ארוחת מזנון עשירה ושופעת. גולת הכותרת של הלילה השני והמרכזי של הנשף הייתה ריקוד המוני של שישים וחמישה קציני משמר שנבחרו בידי הקיסרית. אחר כך הוגשה סעודת ערב מפוארת ולאחריה - עוד ריקודים עד השעות הקטנות של הלילה. כל החברה האריסטוקרטית הייתה שם: העלית הפוליטית, הסגל הדיפלומטי ושגרירי המדינות הזרות.

צילום מרחוק של הנשף האחרון של בני האצולה הרוסית ב-1903.

הנשף של 1903 היה הנשף האחרון של רוסיה הצארית. מה שייחד אותו ועשה אותו מרהיב כל כך היה במידה רבה נושאו המיוחד. אמנם הוא נערך לרגל מלאות מאתיים שנה לייסוד העיר בידי פטר הגדול, אבל בתור נושא הנשף בחר ניקולאי בתקופתו של אביו של פטר הגדול, הצאר אלכסיי מיכאילוביץ', וכל האורחים התבקשו לבוא בבגדי המאה ה-17. כל כך גדולה הייתה ההתרגשות עד שסכומי עתק הוצאו על עיצוב התלבושות אצל מיטב החייטים. כך נתפרו מלבושי פאר מאריגי ברוקד, משי וסאטן מעוטרים בזהב, בפנינים וביהלומים. הגברים לבשו בגדי בויארים, תותחנים, בַּזיירים והֶטמאנים של קוזאקים; הנשים באו בבגדי אצילות, איכרות (על כל פנים איכרות לבושות היטב) וחצרניות מנסיכות מוסקבה. היו מי שהתחפשו לדמויות היסטוריות אמיתיות. הרוזן סרגיי שרמטייב, לדוגמה, התחפש לפילדמרשל הרוזן בוריס שרמטייב, אחד מאבות אבותיו. הצאר עצמו התחפש לצאר אלכסיי מיכאילוביץ', והקיסרית אלכסנדרה בחרה בתחפושת שמחירה נאמד במיליון רובל, של הצאריצה מריה איליניצ'נה. רושמו של הנשף היה כה גדול עד שזמן מה לאחר מכן חזרו עליו במעונו של הרוזן אלכסנדר שרמטייב.

https://www.youtube.com/watch?v=KB4BcxMjcIA

הקסם שהילכו בני רומנוב הראשונים על ניקולאי נובע במידה לא מעטה מתשוקתו להימלט מן הקשיים של המאה ה-20 ולמצוא מפלט במה שכינה הדוכס הגדול אלכסנדר "עברה המפואר של משפחתנו". אחרי הנשף פקדה את הדוכס הגדול הרגשה רעה. הוא נזכר בנשף דומה, שנערך כעשרים וחמש שנים לפני כן, בימי אלכסנדר השני; אבל הזמנים השתנו. "רוסיה חדשה ועוינת הציצה בנו באיבה מבעד לחלונות הארמון הגדולים," כתב. "החיזיון המפואר הזה של המאה ה-17 בוודאי עשה רושם מוזר על השגרירים הזרים: בזמן שאנחנו רקדנו שבתו הפועלים, ובשמי המזרח הרחוק התקבצו עננים כבדים, מסוכנים."

בשנים 1903-1902 טלטלו את הקיסרות מהומות רבות. תנועות התנגדות לאומיות קמו בארמניה ובפינלנד; פוגרומים זעזעו את קישינב ואת גוֹמֶל; במחוזות חַרקוב ופּוֹלטַבה ניצתה תסיסה בקרב האיכרים ובתי אחוזה של אצילים הותקפו והועלו באש

בשנים 1903-1902 טלטלו את הקיסרות מהומות רבות. תנועות התנגדות לאומיות קמו בארמניה ובפינלנד; פוגרומים זעזעו את קישינב ואת גוֹמֶל; במחוזות חַרקוב ופּוֹלטַבה ניצתה תסיסה בקרב האיכרים בעקבות כמה שנות בצורת רצופות, ובתי אחוזה של אצילים הותקפו והועלו באש; מספר הפועלים השובתים תפח כמעט עד תשעים אלף איש – גל המחאה הגדול ביותר בתעשייה שראתה המדינה מעולם; סטודנטים הפגינו בעד עצמאות גדולה יותר של האוניברסיטות, ורופאים, מורים וראשי זמסטבו החריפו את תביעותיהם לרפורמות דמוקרטיות בממשל. בראשית 1904, בניגוד לרצונו ולשיקול דעתו, הניח ניקולאי לרוסיה להיגרר למלחמה נגד יפן. הוא הפריז בהערכת ביטויי התמיכה הפטריוטית בסכסוך והקל ראש במפלות הראשונות של הרוסים, וכך שגה שגיאה גסה בהערכת המלחמה במזרח הרחוק. עד מהרה איבדה המלחמה את תמיכת הציבור וחשפה רבות מנקודות התורפה של המוסדות הצבאיים והפוליטיים של רוסיה. המפלה מידי האסיאתים ה"נחותים" הלהיטה עוד יותר את התסיסה הפנימית, וזו החמירה כל כך עד שהצאר נאלץ לסיים את המלחמה בהסכם פורטסמות ב-5 בספטמבר 1905.

ב-9 בינואר 1905 צעדה הפגנה שקטה של פועלים אל ארמון החורף כדי למסור לצאר עצומה הקוראת לו להגן עליהם מפני בעלי המפעלים. בכיכר הארמון פתחו אנשי המשטרה באש על הצועדים, הרגו לפחות מאה וחמישים גברים, נשים וטף ופצעו עוד כמה מאות. "יום ראשון העקוב מדם", כמו שנודע הטבח לימים, עורר זעם רב בציבור, פגע פגיעה קשה בתדמיתו של הצאר ויצק שמן על מדורת המהפכה. באוקטובר שיתקה שביתה כללית אדירה את המדינה כולה. את השביתה ארגנו "סובייטים של נבחרי הפועלים" שהוקמו זמן מה לפני כן בערים ברחבי רוסיה; בדצמבר יצאו פועלים ורדיקלים לרחובות מוסקבה והתעמתו במאבק מזוין עם המשטרה והצבא; ובנמל אודסה שבים השחור מרדו מלחי אוניית המלחמה "פוטיומקין". ניקולאי נדחק לפינה ונאלץ לעשות ויתורים. ב-17 באוקטובר 1905 פורסם "מנשר אוקטובר", ובו הבטיח הצאר להעניק חירויות אזרח, לייסד בית נבחרים מחוקק (דוּמה) ולהנהיג עוד רפורמות בעתיד.

אבל בכך לא הסתיימה מהפכת 1905. מנשר אוקטובר לא הניח את דעתם של רבים, בייחוד משהתברר שניקולאי עושה כל מה שביכולתו לחבל בו ולשמר בידו סמכויות רבות ככל האפשר. בקיץ 1906 פשטה האלימות אל אזורי הכפר. "רוסיה עולה בלהבות," כתב הדוכס הגדול אלכסנדר מיכאילוביץ' בשעה שהאיכרים ניסו לחסל את בעלי הקרקעות באש, אחת ולתמיד.

עטיפת הספר

ולדימיר קוֹרוֹסטוֹביֶיץ שהה בקיץ ההוא באחוזת משפחתו, פֶּרֶסַש, שבמחוז צֶ'רניגוב. שני בעלי קרקעות שכנים נרצחו ורוב האחרים נסו מאחוזותיהם אל הערים צ'רניגוב וקייב, אבל משפחת קורוסטובייץ בחרה להישאר. בסתיו 1906 כבר הייתה אחוזתם מבודדת לחלוטין, שכן בעקבות המהומות חדלו שירותי הדואר והטלגרף לפעול. בתי אחוזה בסביבה הועלו באש כמעט מדי לילה בלילה. עד מהרה החל להסתמן דפוס פעולה. בכפרים הייתה מופיעה מודעה שנקבה בשם האחוזה שעומדת להיבזז; האיכרים היו מתקבצים בחשכה ופושטים עליה. יש שכפרים שלמים היו יוצאים לביזה, אם כי לדברי קורוסטובייץ לא כך ראו זאת האיכרים עצמם. בפיהם כונתה הפעולה "חלוקה": "האיכרים הלכו לאחוזת בּוּרוֹבקה כדי לחלוק את סַכרוֹביץ'," או "תושבי פֶּטריקי הלכו היום ארבעים וֶרסטאות כדי לחלוק את קוֹמַרוֹבסקי וסוֶוטצ'ין." מפֶּרֶסַש ראה קורוסטובייץ את הזוהר האדמומי של הלהבות באופק הלילה ושמע את "צעקות ההמון הפרוע". לא רק את האצילים "חלקו" האיכרים; נפגעו גם היהודים, שהיו השעירים לעזאזל של זעם האיכרים זה מאות שנים. איגור, ראש השומרים של המשפחה, השתתף בהתנפלות על יהודי מקומי וחזר מלא גאווה על שלל התכשיטים ששדד. המהפכה עוררה גל עכור של אלימות נגד יהודים, שאלפים נהרגו ונפצעו בו. את ההסתה לפוגרומים יזמו בדרך כלל חוגים ימניים כגון אנשי "המאות השחורות" הידועים לשמצה, שהאשימו את היהודים תושבי הקיסרות במשבר המאיים על שלטון הצאר. ואולם לא ברור באיזו מידה הונעו אנשים כדוגמת איגור מאנטישמיות או מרדיפת בצע או משילוב כלשהו של שניהם.

באביב ובקיץ של 1906 התעוררה תסיסה בקרב האיכרים באחוזת בוצ'לקי של משפחת גוליצין, ונשמעו דיבורים על פשיטה מתוכננת. בראשית יוני נטשו אפוא בני המשפחה את בית האחוזה באישון לילה, באקדחים טעונים, ונסעו לעיירה אֶפּיפַן, שם הוצבו כוחות צבא זמן קצר לפני כן. כעשרים וארבעה פרשים וקצינים נשלחו לבוצ'לקי כדי לשמור על השקט. בקיץ ההוא אירעו התפרעויות בכמה אחוזות אחרות של משפחת גוליצין, ובהן אחוזת ליווני. עוינותם של האיכרים הייתה רבה כל כך עד שגם שנה לאחר מכן לא חזרו בני גוליצין לבוצ'לקי.

הצאר האחרון של רוסיה, ניקולאי השני, ביחד עם אשתו, הדוכסית אנסטסיה מבית רומנוב, שני ילדיהם ושתי אחיותיה, ב-1916.

גם בכמה אחוזות של שרמטייב התחוללו פוגרומים והתקוממויות בימי מהפכת 1905. בעיני הרוזן סרגיי לא הייתה בכך אלא הוכחה לשפלותו של האיכר הרוסי. אבל יותר משנחרד ממעשיהם של האיכרים כעס על פעולותיו של הצאר. לדעתו של שמרן כמו הרוזן סרגיי אין שום צידוק לצרות שרוסיה וניקולאי נקלעו אליהן. שנים לפני כן כתב הרוזן על חששותיו מפני הצאר החדש ועד כמה הוא סוטה מדרכי אביו:

משהו עומד לקרות, וכשאני חושב על המצב הנוכחי אני מרגיש מועקה. אנו קרבים אל פרשת דרכים מכרעת. לאן תפנה רוסיה בעתיד, לאן מוליכים אותה אדוניה הנוכחיים? כל זה "מלאכותי" כל כך, ועם זה יהיו היסטוריונים בעתיד שיטענו שהדברים היו "מחויבי המציאות". לא, לא, אלף פעמים לא! שכן אחרי שלטון שכזה נמסרה מורשת... לא היה צורך אלא ללכת בדרך הזאת.

ולאחר מנשר אוקטובר חזר הרוזן והביע את אכזבתו מניקולאי:

אלוהים אדירים, כמה הרחקנו לכת מ-1894, ובאיזה כיוון! אבל אני מעולם לא תליתי תקוות ביורש. רוסיה ב-1894 ורוסיה כיום! איני יודע אם מישהו יקרא אי פעם את היומן הזה, אבל את מה שעובר עלינו היום בשלטונו כבר חזיתי לפני זמן רב.

פאוול שרמטייב, שהחל לנטות ימינה שנים אחדות קודם לכן, נדחף אל הימין במידה רבה עוד יותר בעקבות המאורעות המהפכניים. במרס 1905 ייסד פאוול, יחד עם אחיו פיוטר, את "איגוד הגברים הרוסים" ("סוֹיוּז רוּסקיך ליוּדֵי", שאין לטעות בינו ובין "איגוד העם הרוסי" הארכי-ריאקציוני), שהיה לאחד הארגונים המלוכניים הגדולים ביותר בתקופתו. האיגוד טען ש"אי-אפשר להפריד בין רוסיה ובין האוטוקרטיה," וניסה לאגד יחד אישים מכל המעמדות כדי להגן על הסדר הקיים. פאוול ארגן פגישות עם פועלים ואף נמנה עם המשלחת הקטנה שנפגשה עם הצאר ניקולאי ב-21 ביוני 1905 ודחקה בו להתנגד לתביעותיהם של ראשי הזמסטבו, שבעבר מצא מכנה משותף עם מטרותיהם. ("אין לנו מה לדאוג," הבטיח ניקולאי לפאוול באותה פגישה, "הכול יהיה כמו שהיה בימים משכבר.") האיגוד היה נתון לשליטתם של אריסטוקרטים ובעלי קרקעות ואימץ לו גישה לאומנית סלאבופילית, ותלה את אשמת התסיסה באינטליגנציה הרדיקלית ובמידת מה גם ביהודים. עמדות האיגוד נעשו צורמות וקולניות יותר עם הזמן ועוררו אי-נחת בפאוול, עד שכשנה לאחר מכן פרש ממנו.

רבים ממבקרי האוטוקרטיה נבהלו מן האלימות שהופנתה נגדם, ובעצם נגד כל בעלי הזכויות היתרות ברוסיה, והרגישו שרק המשטר מגן עליהם מפני ים רחב ידיים של איבה

העובדה שפאוול הסכים עם מדיניות הצאר בימי המהומות המהפכניות של 1906-1905 משקפת מגמה רחבה יותר בקרב האצולה. רבים ממבקרי האוטוקרטיה נבהלו מן האלימות שהופנתה נגדם, ובעצם נגד כל בעלי הזכויות היתרות ברוסיה, והרגישו שרק המשטר מגן עליהם מפני ים רחב ידיים של איבה. אבל ההתקרבות המחודשת הזאת אל המשטר לא הייתה נחלת הכלל, מאחר שרבים מבני האצולה כבר איבדו את אמונם בניקולאי, ואף לא נמשכה זמן רב, כמו שהתברר כשפרץ המשבר הגדול הבא.

למעטים שהעזו להישיר מבט אל האלימות המהפכנית ביושר ובלי רתיעה היה ברור שלאצולה נשקף עתיד מפחיד הרבה יותר מזה ששרטט צ'כוב ב"גן הדובדבנים". איוון בּוּנין היה אחד מהם. בונין כונה "אחרון הסופרים הדגולים ממעמד האצולה", ואף על פי שהיה הסופר הרוסי הראשון שזכה בפרס נובל לספרות אין הוא ידוע ביותר במערב וספריו כמעט אינם נקראים בימינו. משפחת בונין הייתה משפחה אריסטוקרטית עתיקה, ובעבר אף עשירה, אבל כשנולד איוון ב-1870 כבר הלכה ושקעה במהירות. אביו היה ותיק מלחמת קרים, ואת ירושת אבותיו וירושת אשתו גם יחד בזבז בשתייה, בציד ובמשחקי קלפים. אחיו של בונין, יוּלי, היה עיתונאי ידוע. הוא עמד בקשרים עם תנועת "רצון העם" עד שנעצר ב-1884 והיה כלוא שנה תמימה, וכששוחרר חי תחת פיקוח המשטרה באחוזת המשפחה. איוון הלך בדרכי אחיו ונעשה עיתונאי לוחם וסופר.

בונין קידם בברכה את מנשר אוקטובר ("התרגשתי כל כך עד שידי רעדו... איזו שמחה אדירה"), אבל תקוותיו לעתידה של רוסיה נגוזו כשהיה עד, ברגשות תיעוב ורתיעה, לפוגרום נגד היהודים באודסה בסתיו ההוא. ב-1906 ראה בונין מרידות של איכרים ליד טוּלה ואוֹרֶל, ומשפחתו נאלצה להימלט מאחוזתה בעקבות איומיהם של איכרי המקום. האחוזה ניזוקה מאוד. כל אשליה שאולי הייתה לו על טוב לבם הטבעי של פשוטי העם – ה"נארוֹד" – נגוזה כליל; הוא גינה את מה שנראה בעיניו כפנטזיות של משכילים על האיכרוּת, שלדעתו מקורן בבורות תהומית. "בשום ארץ אחרת אין פער גדול כל כך בין המעמדות התרבותיים והלא-תרבותיים כמו אצלנו," אמר בונין לעיתון חדשות מוסקבה ב-1912. אבל באותה מידה רחש בוז לחוגי העלית של הארץ, את "עמודי התווך של החברה" כינה "זבל", ולא שגה בחלומות סלאבופיליים על ייחודה של רוסיה ועל שליחותה המיוחדת בקרב העמים.

המשורר הרוסי איוון בונין.

את חזונו הנבואי הקודר פרס בונין בנובלה "סוּכוֹדוֹל" ("העמק היבש") משנת 1911. זה סיפורה של משפחת כרוּשצֶ'ב, משפחת אצילים עתיקה שכמו משפחתו של בונין עצמו ירדה מנכסיה. הנובלה מציגה את עולמם של האצולה ושל האיכרים ברוסיה בתור מסכת אחת של סבל אכזרי ואבדון, שבה שתי הקבוצות לכודות במעגל של אומללות בלא מפלט. בית האחוזה המפואר לשעבר ירד מגדולתו זה כבר; מזלגות הזהב "נשחקו ונעשו דקים כעלי אדר". הדור הישן איבד את אחיזתו במציאות. הדודה טוֹניה יצאה מדעתה עקב פרשת אהבה טרגית ועברה לגור בבקתתו של אחד הצמיתים, ובלילות היא מקישה על קלידי פסנתר ישן; איש אינו יושב לשולחן הסעודה בלי שוט לצדו, שמא ישובו ויתעוררו השנאות הכבושות שמתחת לפני השטח. לפטריארך המטורף, פיוטר כרושצ'ב, יש שני בנים, ארקדי הבן החוקי והיורש וגֶרוַוסקה הבן הלא-חוקי, שנולד לו מאחת האיכרות. גרווסקה יודע שיום אחד יממש ארקדי את זכותו מלידה ויהיה לאדונו ויכה אותו, ומחליט להכות תחילה. הוא הורג את אביו, עוקר מאצבעו את טבעת הזהב שלו ובורח; האיכר יוּשקָה שהשתחרר מעול אדונו אונס את הנערה המשרתת; בסוף הסיפור לא נותר בחיים איש מבני כרושצ'ב וכל זכר לחייהם נמחה מעל פני העמק היבש. ציורי הדיוקנאות של בני המשפחה, מכתביהם, ולבסוף גם בית האחוזה עצמו נעלמים מחמת הזנחה, גנבות ושרפות. על קבריהם צומח עשב פרא; מצבותיהם נשחקות ברוח ובגשם עד שאין לקרוא את השמות שעליהן, ולבסוף גם הן מתמוטטות ומתפוררות.

בגלל יצירות כמו "העמק היבש", שהציגו את האיכרים באור שלילי כל כך, ספג בונין גינויים מן האגף השמאלי. מבקרים אמרו שהוא איש אצולה נפחד וכינו אותו "ילדו של 'גן הדובדבנים'". אבל הזמן עתיד להוכיח את האמת היסודית שבחזון הזה.

המרידות של 1906 באזורי הכפר דוכאו בכוח ובאכזריות. הסדר הושב על כנו, אבל הקשיים והבעיות שעוררו את האלימות נותרו בעינם; זאת ועוד, אמצעי הדיכוי הנוקשים הזינו את תשוקת הנקמה של האיכרים ושכנעו אותם שבפעם הבאה יהיה עליהם להילחם קשה יותר כדי לגרש את האדונים מאדמותיהם לצמיתות. האווירה המתוחה ששררה עתה בכפרים לא נעלמה מעיניהם של בעלי הקרקעות. כשחזר אחד האצילים אל אחוזתו במחוז סַמארה שם לב ש"אדיבותם וקידותיהם הידידותיות" של האיכרים נעלמו, ואת מקומם תפסו "איבה" ו"חוצפה". "בית האחוזה והכפר עומדים זה מול זה כשני מחנות יריבים," הודיעה קבוצה של אצילים מודאגים לראש הממשלה פיוטר סטוֹליפּין. הטראומה של 1905 רדפה את האצולה הרוסית. הרוזנת קטיה פון קַרלוב, אז ילדה קטנה, לא יכלה להשתחרר מן הפחד. היא אהבה להיות בבית המשפחה, אוֹרַניֶינבָּאוּם, אבל שוב לא הרגישה בטוחה שם. פעם אחת פקד אותה "מין חיזיון מפחיד – היא ראתה את האולם והפרוזדורים המוכרים מלאים בהמון זועם ומאיים, חמוש במקלות ובנשק ומתקדם לעברה." החיזיון עמד להתגשם.

בין ינואר 1908 למאי 1910 נרשמו 19,957 התקפות טרור ומעשי שוד מהפכניים; 732 פקידי ממשלה ו-3,051 אזרחים אחרים נהרגו ועוד כ-4,000 נפצעו

בתגובה על הדיכוי שנקט המשטר התפרץ בכל עוזו הטרור המהפכני שהציק לרוסיה עשרות שנים. בין ינואר 1908 למאי 1910 נרשמו 19,957 התקפות טרור ומעשי שוד מהפכניים; 732 פקידי ממשלה ו-3,051 אזרחים אחרים נהרגו ועוד כ-4,000 נפצעו. קבוצות רפאים ששמותיהן "מוות תמורת מוות" או "קבוצת טרוריסטים-מפקיעים" וכיוצא באלה הטילו את אימתן על החברה. באפריל 1902 ירה מהפכן מחופש לקצין חמש יריות מטווח קצר בשר הפנים דמיטרי סיפּיאגין, בעלה של גיסתו של הרוזן סרגיי שרמטייב; ביולי 1904 נהרג שר הפנים ויאצֶ'סלב פּלֶוֶוה מפצצה שהשליכו טרוריסטים אל תוך כרכרתו; בשנה שלאחר מכן הוטלה פצצה גם אל כרכרתו של הדוכס הגדול סרגיי אלכסנדרוביץ' והוא התרסק לרסיסים;  וב-1911 ירה סוכן כפול בראש הממשלה סטוליפין והרג אותו בבית האופרה של קייב. הצאר היה קרוב כל כך אל סטוליפין בלילה ההוא עד ששמע את היריות במו אוזניו.

אווירה של אסון שאין מנוס ממנו רבצה על רוסיה. דומה היה שיום הדין קרב והולך, ואין בכוחו של איש לעצור אותו. באחד הלילות של חודש מאי 1914 ישב הברון ניקולאי וְראנגֶל על גזוזטרת "קפה דה רוֹאַן" בפריס ושתה בחברת הרוזן ולנטין זוּבּוֹב. בנעימה מהורהרת פנה וראנגל אל בן שיחו והודיע לו, "אנחנו עומדים על סִפם של מאורעות שכמותם לא ראה העולם מאז פלישות הברברים. [...] כל מה שמרכיב את החיים שלנו היום ייחשב בקרוב בעיני העולם לחסר תועלת. תקופה של ברבריות עומדת להתחיל, והיא תימשך עשרות שנים."

ברוסיה התחממה החברה האריסטוקרטית לאורה של שנה יוצאת דופן. שנת 1914 עתידה להיות עונתה האחרונה והזוהרת ביותר של החברה, גם אם בדיעבד. הברונית מאיֶינדוֹרף זכרה לימים עונות חברה זוהרות רבות, אבל "האחרונה, ב-1914," הייתה ה"זוהרת" ביותר. הנסיכה מארי גגרין זכרה את העונה האחרונה בתור מסיבה פראית וממושכת, "כאילו פטרבורג כולה ניבאה את האסון המתקרב וחתרה להחניק את החשש הגובר והולך, שקעה בעצבנות בשעשועים ובהילולות." זו הייתה תקופה של "פאר והדר חסרי תקדים"; בכל מקום היו שמפניה וורדים רעננים, סיגליות ופרחי מימוזה שיובאו מדרום צרפת. האירוע המרכזי של העונה היה הנשף השחור-לבן בבית הרוזנת בטסי שוּבאלוב, בהשתתפות קצינים מגדודי המשמר במדיהם המצוחצחים. שישה חודשים לאחר מכן כבר היו כמעט כל הצעירים האלה מתים, הרוגי הקרבות הראשונים של מלחמת העולם הראשונה. הדוכס הגדול אלכסנדר מיכאילוביץ' תיאר את הימים האלה במילים נמלצות: "הצוענים התייפחו, הכוסות נקשו והכנרים הרומנים בלבושם האדום הפנטו נשים וגברים מבוסמים ופיתו אותם להעז ולחקור את מעמקי ההפקרות והזימה. ההיסטריה שלטה בכיפה."

ב-28 ביוני 1914 רצח גַברילוֹ פּרינציפּ את הארכידוכס האוסטרי פרנץ פרדיננד בסראייבו, והניע בכך את המאורעות שהביאו לפריצת מלחמת העולם הראשונה כחודש לאחר מכן. הידיעה על המלחמה התקבלה ברוסיה בפרץ של התלהבות פטריוטית, ולרגע דומה היה שהארץ כולה מתלכדת מאחורי הכתר. הנסיך אנדריי לוֹבּאנוב-רוֹסטוֹבסקי ראה פועלים שיכורים בסנקט פטרבורג תופסים קצין עובר אורח ומרעיפים עליו נשיקות, לקול תשואות הקהל שצפה בהם. ואולם לא זמן רב יחלוף עד שהפועלים והחיילים ירעיפו על קציניהם מהלומות קטלניות ולא נשיקות.

הסכנה שנשקפה למשטר ולחברה מן המלחמה לא הייתה בגדר סוד. כבר בפברואר 1914 דחק חבר מועצת המדינה בצאר ניקולאי להימנע ממלחמה בכל מחיר, מפני שהיה סמוך ובטוח שאם המלחמה לא תניב ניצחונות יביא הדבר למהפכה

הסכנה שנשקפה למשטר ולחברה מן המלחמה לא הייתה בגדר סוד. כבר בפברואר 1914 דחק חבר מועצת המדינה בצאר ניקולאי להימנע ממלחמה בכל מחיר, מפני שהיה סמוך ובטוח שאם המלחמה לא תניב ניצחונות יביא הדבר לידי תוהו ובוהו ומהפכה. שר הפנים הריאקציונר ניקולאי מַקלאקוב עמד בחוש על העובדה שההמונים מעדיפים להילחם במעמד בעלי הזכויות ברוסיה עצמה ולא בחיילים גרמנים (הוא עצמו הוצא להורג בידי הבולשביקים ב-1918). ביולי אמר הרוזן סרגיי ויטֶה לבוריס טַטישצֶ'ב, שאם תעשה רוסיה מעשה איוולת ותצטרף למלחמה ימיט עליה הדבר "פשיטת רגל מיידית". ובאוגוסט כתב ראש העיר ביומנו, מתוך חוש נבואי, "אחת היא איך תסתיים המלחמה, זה סופו של המשטר המתועב שלנו."

גם לנין הרגיש שהמלחמה פירושה קץ הצאריזם, ולכן קידם אותה בברכה. לימים אימץ לנין את הגישה ה"תבוסתנית" כביכול, בתקווה שהמלחמה תמוטט את רוסיה הצארית ותהיה בגדר מבוא למלחמה חדשה – מלחמת אזרחים שתקיף את אירופה כולה, בין הפרולטריון למעמדות השליטים. חובתם של הסוציאל-דמוקרטים, טען, היא להפוך את המלחמה לסכסוך רחב יותר, בין מעמדות ולא בין מדינות. אפילו אחרי נפילת בית רומנוב ב-1917 הוסיף לנין לקרוא ל"מלחמה מהפכנית" בבית, בכל רחבי אירופה ואפילו בקרב העמים המדוכאים בהודו, בסין ובפרס.

בקיץ 1914 נכנסה רוסיה לעידן חסר תקדים של אלימות ושפיכות דמים, והיא עתידה להיחלץ ממנו רק ב-1921, אחרי ארבע שנים של מלחמת עולם, שתי מהפכות ועוד שלוש שנים של מלחמת אזרחים ורעב, שבהן קיפחו את חייהם כעשרה מיליון בני אדם. אף מדינה לא שילמה מחיר שכזה על האיוולת של 1914. האובדן בנפש היה נורא. כשהסתיימה מערכת הסתיו של 1914 היו אבדותיה של רוסיה יותר ממיליון וחצי הרוגים, פצועים ושבויים. הקצונה, שב-1912 הייתה כמחציתה מורכבת מבני אצולה, ספגה מהלומה קשה במיוחד בקרבות הראשונים נגד גרמניה. 15 מיליון בני אדם שירתו בכוחות המזוינים של רוסיה במהלך המלחמה הגדולה. למעלה מארבעה וחצי מיליון מהם נהרגו או נפצעו.

בחודשי המלחמה הראשונים עקבו בני משפחת גוליצין בקפידה אחר מהלכיה. בחדר העבודה שבאחוזת בוצ'לקי נתלתה מפה גדולה, וקווי החזית סומנו עליה בסיכות שראשיהן דגלים אדומים. הנסיך ולדימיר טרובצקוי, בעלה של אלי, השתתף בקרבות בשורות גדודו, "פרשי משמר החיים עוטי השריון הכחול", וזכה ב"צלב ג'ורג' הקדוש" על הפצעים שנפצע בקרב גוּמבּינֶן באוגוסט 1914. ב-1915 סופח טרובצקוי למטהו של הגנרל אלכסיי בּרוּסילוב, והלה התרשם כל כך מן הנסיך עד שמינה אותו למפקד היחידה הממונעת הראשונה של צבא רוסיה. ולדימיר היה איש אמיץ ללא חת, אבל המלחמה הותירה בו צלקות גופניות ורגשיות כאחד. פעם אחת נתקלו הוא ואנשיו בקצין גרמני צעיר ויפה תואר, מגואל בדם ולכוד לאין מוצא בסבך של תיל דוקרני. אחד מעמיתיו של טרובצקוי התנפל על האיש והכה אותו עד מוות. ההרג הזה החריד את ולדימיר ורדף אותו כל ימיו. שנות המלחמה עברו על מיכאיל גוליצין בהקמת בתי חולים צבאיים באזור מוסקבה ובפיקוח עליהם; אחיו אלכסנדר, הרופא, ביקר בבתי החולים בחזיתות והביא אליהם את מיטב השיטות הרפואיות לטיפול בפצועי מלחמה, שלמד בביקוריו בלונדון ובפריס. המשפחה הקימה בתי חולים לחיילים פצועים באחוזות בוצ'לקי וזוּבַּלוֹבוֹ וגם במעונה במוסקבה.

הטיפול בחיילים חולים ופצועים היה פופולרי בקרב האצילים שמאחורי הקווים, בייחוד בקרב הנשים, כדרך לתרום למאמץ המלחמה. גם בני שרמטייב פתחו בתי חולים בכמה מנחלותיהם

הטיפול בחיילים חולים ופצועים היה פופולרי בקרב האצילים שמאחורי הקווים, בייחוד בקרב הנשים, כדרך לתרום למאמץ המלחמה. גם בני שרמטייב פתחו בתי חולים בכמה מנחלותיהם. הרוזנת יקטרינה שרמטייב ארגנה משלוחים של חבילות סיוע לשבויי מלחמה רוסים, ובתה אנה סבורוב עמדה בראש ארגון בשם "חיק המשפחה" שהגיש עזרה ליתומי מלחמה. ילנה שרמטייב, שב-1915 מלאו לה 11, ארגנה יחד עם שאר נכדי המשפחה אירועי מכירה של חפצים כדי לגייס כסף למען חיילים פצועים, ואף עזרה לחבוש פצועים במרפאה פרטית.

האחות הרחמנייה המפורסמת ביותר בימי המלחמה הייתה כמובן הקיסרית אלכסנדרה עצמה, והדוגמה שנתנה עודדה רבים אחרים להיות מעורבים. מניעיהן של רוב הנשים האלה אמנם היו טהורים וכנים, אבל היה במעשיהן גם יסוד של "יוהרה ותחרות", כדברי הרוזנת קליינמיכֶל – תחרות מי ישכן ויאכיל חיילים רבים יותר ויטפל בהם טוב יותר מכל האחרים. אמו של ולדימיר נבוקוב, שגם היא הקימה בית חולים, לא יכלה שלא לראות בכל הפעילות הזאת את "חוסר התועלת שבחמלה במשרה חלקית".

כמעט מתחילת המלחמה ניכר ברוסיה מחסור בנשק ובתחמושת. המחסור החמיר כל כך עד שחיילים נשלחו אל החזית בלי רובים ונאמר להם לחפש להם רובים בין ההרוגים. לרבע מכלל החיילים לא היו מגפיים. החייל הרוסי הממוצע נלחם באומץ לב, אבל את מה שביקשו ממנו לא היה בכוחו של איש לבצע. בקיץ של 1915 כבר היו קצינים מבזבזים פגזי ארטילריה יקרים על אנשיהם שלהם, בניסיון נואש לעורר אותם להילחם. התנאים בחזית היו נוראים כל כך עד שרבבות חיילים כרתו לעצמם אצבעות כדי להימלט מן הקטל; רבים עוד יותר החלו לערוק ולשוב אל כפריהם, שרוּקנו ממיליוני גברים. בגלל מצוקת המזון והעלייה התלולה במחירי הסחורות התרחבו השביתות בערים ותכיפותן גברה.

אחד הצילומים האחרונים של הצאר האחרון של רוסיה, ניקולאי השני. ב-1917.

ב-1915 החליט הצאר ניקולאי החלטה הרת אסון - להחליף את הדוכס הגדול ניקולאי ניקולאיֶביץ' ולקבל עליו את הפיקוד העליון על הכוחות המזוינים של רוסיה. מאותו רגע ואילך נפלה אשמת הכישלונות הצבאיים על הצאר עצמו. האמירה "פקודה, ביטול פקודה, מהומה אדירה" תיארה היטב את הצבא בפיקודו של הצאר ניקולאי. הרוזן דמיטרי שרמטייב עמד לצדו של ניקולאי כמעט במהלך המלחמה כולה. למרות שנותיהם הרבות יחד לא הקשיב ניקולאי לדעותיו הכנות של דמיטרי על ניהול המלחמה. התפקיד העיק על דמיטרי ובכל הזדמנות היה נמלט אל הבירה או אל אחוזתו בפינלנד כדי לדוג. בעוד הצאר מבלה את רוב זמנו במפקדה, תפסה הקיסרית אלכסנדרה את רסן השלטון יחד עם איש המסתורין הקדוש גריגורי רספוטין. השפעתו העכורה של רספוטין והתפיסה הנפוצה שהקיסרית, הגרמנייה במוצאה, היא מרגלת של האויב הזינו את השמועות בדבר כוחות אפלים שפועלים מאחורי הכתר וערערו את שארית האמון בבית רומנוב. הרוזן סרגיי שרמטייב רגז מאוד על אלכסנדרה ורספוטין. מעשיהם של השניים, ובה בעת הימנעותו הלא-מוסברת של ניקולאי מנקיטת פעולה נגד מה שנתפס כסרטן המקנן בשלטונו, ערערו עוד יותר את אמונו בכתר.

וכשם שהחברה איבדה את אמונה בממשל, איבד הממשל את האמון בחברה. האוֹכרַנה הידקה את פיקוחה על המוני משפחות אריסטוקרטיות, שנחשבו לסכנה החמורה ביותר המאיימת על השלטון. בין אלה הייתה גם אשתו של הרוזן דמיטרי שרמטייב, אירה. בסתיו 1914 השאירה הרוזנת, אישה בת ארבעים, את ילדיה ונסעה אל החזית כדי להקים בכספה יחידת בית חולים ניידת. לא פעם הייתה אירה קרובה לאזורי הלחימה ודמיטרי דאג לשלומה. אירה הטרידה גם את דעתו של אלכסנדר פּרוֹטוֹפּוֹפּוֹב, שר החוץ האחרון, אם כי מסיבות אחרות. פרוטופופוב שיגר את סוכניו לעקוב אחרי "הגבירה הליברלית ואויבת ה'משטר הישן'". הרוזנת שרמטייב לא הייתה הגבירה האריסטוקרטית היחידה שהייתה נתונה במעקב. המשטרה החשאית פקחה עין גם על הרוזנת איגנַטייב ובני חוגה. הממשל חשש שמא הגבירות האלה מקבצות קצינים לחוגי הטרקלין שלהן ומעודדות דברי הסתה, מה שעלול להביא לבסוף למרד דקבריסטים מחודש. ממה שלמדו הסוכנים לדעת התברר להם שהניכור בין האצולה לכתר הוא סכנה חמורה יותר מן הסכנה שנשקפת למשטר מן העניים וחסרי הזכויות.

"לתמוך בצאר פירושו להיות נגד רוסיה," היה נבוקוב האב אומר. בשנת קיומו האחרונה נקלע המשטר הצארי למצב מוזר שבו אפילו מלוכנים מושבעים תוקפים אותו וטוענים שהוא חלש מכדי להטות את ספינת המדינה מן המסלול המוליך היישר אל השרטון.

בסתיו 1916, בכינוס ה-12 של "האצולה המאוחדת", מתחו הצירים ביקורת פומבית על הקיסר, בפעם הראשונה בתולדות רוסיה. אפילו בני משפחת רומנוב התחננו לפני הצאר לנקוט שינויים ורפורמות, לתת לציבור משקל רב יותר ותפקיד חשוב יותר בממשל, אף על פי שקרוב לוודאי שבאותה שעה כבר היה מאוחר מכדי לבלום את הסחף אל המהפכה. בחורף של 1916-1915 כתב הנסיך אנדריי לובאנוב-רוסטובסקי מן החזית אל אמו בניס, ויעץ לה שלא לשוב לרוסיה. "חלף עידן החולשה," כתב לה. "מאורעות קוסמיים עומדים להתרחש." בחורף ההוא יצא הנסיך לחופשה בפטרוגרד (זה השם החדש שניתן לסנקט פטרבורג בימי המלחמה), שהה במלון אַסטוריה ובילה את לילותיו באופרה, במסיבות, בריקודי טנגו ובשתיית שמפניה במסעדות מהודרות. "בפטרוגרד ניכר זרם תת-קרקעי של עצבנות ותשוקה קדחתנית לבלות בנעימים," כתב, "והיה לי הרושם שאנשים מוכנים לבזבז כסף במהירות רבה ככל האפשר מפני שאין הם יודעים מה ילד יום."

בקיץ 1916 שהה איוון בונין מחוץ לעיר, באחוזת דודנו. "זאת 'רוּס' שלנו," כתב ביומנו. "הצמא להרס עצמי. אטוויזם." בשל קרבתו אל העם, אל ה"נארוֹד", חש בסכנה:

השיפון עלה באש, הדגן כלה,
אבל מי יצילנו וייקלע לסכנה?
העשן מיתמר אל על,
פעמון האזעקה מעיר את הבושה,
אבל מי יכבה את אש הלהבה?
חיל רב של משוגעים פשט על הממלכה
וכמו מַמאי ימיט חורבן על רוּס כולה…

בשלהי 1916, כשמיליוני איכרים עדיין שהו בחזית במקום לעבוד בשדות, התעוררה סכנת המחסור במזון. בערים ברחבי רוסיה גברה תסיסת הפועלים. שלא כמו בשנים שלפני כן, לא מיהרה המשטרה לנקוט אלימות נגד המפגינים. במקום לירות בהם החלו עתה החיילים לחבור אל המפגינים ברחובות, להתייצב מאחורי הכרזות הקוראות "הלאה המלחמה" ולצרף את קולותיהם לשירת המַרסֶיֶיז. בשעת אחר צהריים קודרת אחת בחורף האחרון ההוא של בית רומנוב רדפו נערים ברחובות פטרוגרד אחרי מכוניתה של אחות הצאר, הדוכסית הגדולה קסניה, רגמו אותה בכדורי שלג וצעקו, "הלאה הבורגנות המלוכלכת!" וכשחזר הנסיך אנדריי לובאנוב-רוסטובסקי לפטרוגרד בשלהי 1916 נראתה לו העיר "כמו בית משוגעים סהרורי", אווירתה "נוטפת ארס" וכולה אחוזה "פחד ודכדוך עמוק".

ב-16 בדצמבר בלילה נרצח רספוטין בפטרוגרד בידי חבורה קטנה של גברים ובראשם הנסיך פליקס יוסופוב, בניסיון נואש לשחרר את רוסיה מהשפעתו המזיקה. ניקולאי ואלכסנדרה המזועזעים מן הרצח הסתגרו בדלת אמותיהם וחיפשו להם מפלט בקריאה, במוזיקה ובמשחקי קלפים. הדוכס הגדול אלכסנדר מיכאילוביץ' לא האמין למראה עיניו: "זה לא יכול להימשך עוד זמן רב," הזהיר את ניקולאי. "התסיסה גוברת במהירות, וככל שזו תימשך כן תעמיק התהום בינך ובין העם." שגריר בריטניה ג'ורג' בּיוּקֶנֶן עודד את ניקולאי לעשות כל מה שביכולתו כדי להשיב את אמון העם קודם שיהיה מאוחר מדי. בעיני הצאר היה הרעיון מופרך: "אתה מתכוון שאני צריך להחזיר לעצמי את אמון העם שלי, או שהם צריכים להשיב לעצמם את האמון שלי?" אחד הנסיכים הגדולים אמר שרוסיה עוברת את הרגעים המסוכנים ביותר בתולדותיה, ועל כך השיבה הקיסרית, "אתה מגזים בגודל הסכנה. כשתהיה רגוע יותר תודה שאני צודקת." ואולם כמעט בעיני כל אדם אחר דומה היה שסכנת המהפכה ממשית ומחמירה מיום ליום.

ב-29 בדצמבר 1916 כתב המשגיח על אחוזת קוּסקובו לרוזן סרגיי שרמטייב בפטרוגרד ואיחל לו ולאשתו חג מולד שמח. כאן קר ומושלג, ציין, והכול שקט עכשיו, לאחר שהחיילים ששהו כאן רוב השנה יצאו לחזית. הכול יהיה "בסדר גמור", הוסיף המשגיח, אם רק יהיה מזון די הצורך. כולם מחכים שהממשלה בפטרוגרד תתעשת ותפתור את הבעיה אחת ולתמיד. אבל יסודות במנגנון המדינה הזהירו ואמרו שאולי כבר מאוחר מדי. דוח מאת האוכרנה של פטרוגרד שהוגש למטה המשטרה בסתיו ההוא, וסומן "סודי ביותר", צייר תמונה מפחידה של רוסיה על סף אסון. המחסור החמור במזון ובצורכי קיום יום-יומיים, יחד עם אינפלציה של 300 אחוזים עוררו חשש מיידי מהתקוממות מסוכנת של המעמדות הנמוכים. שוב לא היה אפשר לייחס לסוכנים גרמנים את השמועות שנפוצו בעיר, ש"רוסיה עומדת על סף מהפכה." המדינה אכן עמדה על סִפה של "התקוממות הרעבים", שאחריה יבואו "מעשי זוועה נוראים ביותר״.

המאמר מבוסס על הפרק הראשון בספר ״אנשי העבר״, מאת ד״ר דאגלס סמית, סופר והיסטוריון אמריקאי. הספר רואה אור בהוצאת כתר. מאנגלית: יוסי מילוא