סופרת גדולה מזכירה לנו שהקידמה אינה מתמדת, שהעולם מורכב ושכל בני-האדם מכילים ריבוי
X זמן קריאה משוער: 10 דקות
תחילה אני רוצה לומר שזהו מעמד אבסורדי. יכול להיות שתמיד יש משהו אבסורדי בקבלת פרס ספרותי, אבל בימים כאלה, המקבלים והמחלקים גם יחד מרגישים מבוכת מה לגבי כל העסק הזה. ובכל זאת אנחנו כאן. הנשיא טראמפ עולה במערב, אירופה המאוחדת צונחת אל מתחת לקו האופק מצדו האחר של האוקיינוס – ובכל זאת אנחנו כאן, מחלקים פרס ספרותי, מקבלים פרס ספרותי. כל כך הרבה דברים חשובים יותר נראים אבסורדיים לאור אירועי השמונה בנובמבר, שאני מהססת לכלול גם את הכתיבה שלי ברשימה, ואני מציינת אותה כאן רק כי נדמה לי שהשאלה ששואלים אותי כיום יותר מכול לגבי עבודתי, נוגעת גם למצב שבו אנו מצויים.
אחד הנושאים שחוזרים ועולים בפוליטיקה של ימינו, גם בימין וגם בשמאל, הוא מסע נוסטלגי בזמן
השאלה היא: "ברומנים הראשונים שלך נשמעת אופטימית כל כך, אבל עכשיו יש בספרים שלך גוון של ייאוש. את מסכימה?" השאלה הזאת נשאלת בדרך כלל בנימה של להיטות ערמומית – תזהו אותה אם אי פעם שמעתם ילד מבקש רשות לעשות משהו שבעצם הוא כבר עשה.
יש המנסחים אותה באופן מפורש יותר, כמו למשל: "בעבר היית אבירת ה'רב-תרבותיות'. האם את מודה עכשיו שהרב-תרבותיות נכשלה?" השאלות האלה מזכירות לי שמי שגדל בתרבות הומוגנית באזור כפרי באנגליה, או בצרפת, או בפולין, במהלך שנות השבעים או השמונים או התשעים, רואה בעצמו אדם שפשוט חי אז בעולם, בלי לחוש בנטל משקלה של ההיסטוריה, ואילו מי שגדל בלונדון באותה תקופה, עם שכנים פקיסטנים בדירה שליד, לדוגמה, הודים הינדואיסטים בדירה שמתחת ויהודים לטביים מעבר לרחוב – ובכן, יש הרואים בכך ראיה לניסוי חברתי היסטורי שכעת הוכח שאין לו תוחלת.
האזרחות מלמדת אותנו, לאורך זמן, שבכל הקשור לבני אדם שום דבר לעולם אינו מושלם
מובן שכילדה לא הבנתי שהחיים שלי נחשבים ארעיים או ניסיוניים בעיני אחרים: חשבתי שאלה פשוט החיים. וכשכתבתי רומן על לונדון שגדלתי בה, לא הבנתי שכשאני מתארת סביבה שבה אנשים ממקומות שונים חיים בשלווה יחסית אלה לצד אלה, אני הופכת ל"אבירה" של מצב שבפועל עמד אז למבחן, ושהתנאים הנדרשים לקיומו עלולים להישלל בפתאומיות. אני מנסה לומר שהייתי תמימה מאוד, בת עשרים ואחת. חשבתי שהכוחות ההיסטוריים שלקחו את הצד השחור של משפחתי מהחוף המערבי של אפריקה אל הקריביים, מטעמי עבדות, ואל בריטניה, מטעמי קולוניאליזם ופוסט-קולוניאליזם, הם מוחשיים ואמיתיים לא פחות מהכוחות ההיסטוריים שטיהרו, למשל, כפר איטלקי קטן מתושביו היהודים ודאגו שיישאר - בזכות מרחקו הרב ממילאנו - לבן וקתולי ברובו, עוד באותן שנים שבה החלקה הקטנה שלי באנגליה הפכה מרובת גזעים ומרובת דתות. חשבתי שחיי סבירים לא פחות מהחיים בכפר איטלקי קטן, ושבשני המקרים הזמן ההיסטורי נע בכיוון היחיד שבו הוא יכול לנוע: קדימה. לא הבנתי שאני הופכת ל"אבירת" הרב-תרבותיות רק מכיוון שאני כותבת על סביבה רב-תרבותית, או מכיוון שאני מציגה אותה כמשהו שאינו טרגדיה בהתהוות.
בה בעת, איני חושבת שאי פעם, אפילו בגיל עשרים ואחת, הייתי תמימה מספיק לחשוב שחברות המתאפיינות בהומוגניות גזעית הן בהכרח מאושרות יותר או שלוות יותר מהסביבה שלנו רק מתוקף ההומוגניות שלהן. אחרי ככלות הכול, אפילו ילדים שגילם היה מחצית מגילי ידעו מה היוונים בעת העתיקה עשו אלה לאלה, והרומאים, והבריטים במאה השבע עשרה, והאמריקנים במאה התשע עשרה. החבר הטוב ביותר שלי בנעוריי – כיום הוא בעלי – נולד בצפון אירלנד, אזור שבו אנשים שנראים בדיוק אותו דבר, אוכלים אותו אוכל, מתפללים לאותו אלוהים, קוראים אותם ספרי קודש, לובשים אותם בגדים וחוגגים אותם חגים, בילו ארבע מאות שנה במלחמה על הבדל דוקטרינרי קל, ובהמשך נתנו לה להפוך למחלוקת גורפת בנושאי אדמה, ממשלה וזהות לאומית. הומוגניות גזעית אינה ערובה לשלום, והטרוגניות גזעית לא נידונה לכישלון.
אני שמה לב שאחד הנושאים שחוזרים ועולים בפוליטיקה של ימינו, גם בימין וגם בשמאל, הוא מסע נוסטלגי בזמן. בעשרה בנובמבר דיווח ניו יורק טיימס שקרוב לשבעה מכל עשרה רפובליקנים מעדיפים את אמריקה כפי שהייתה בשנות החמישים. מן הסתם, הנוסטלגיה הזאת אינה זמינה לאדם כמוני, הרי לוּ חייתי בתקופה ההיא, לא הייתי יכולה להצביע, להתחתן עם בעלי, להביא את ילדיי לעולם, לעבוד באוניברסיטה שאני עובדת בה, או לגור בשכונה שאני מתגוררת בה. מסע בזמן הוא אמנות הנתונה לפרשנות אישית: שיט תענוגות לאחדים, מחזה אימים לאחרים. בד בבד, גם בשמאל יש אנשים עם פנטזיות משלהם על מסע בזמן. הם מדמיינים שאותם עקרונות פילוסופיים נוקשים שהוחלו בעבר על סוגיות של זכויות עובדים, רווחה ומסחר, ניתנים ליישום גם בעולם גלובלי של הון נזיל.
יחד עם זאת, שאלת הפרויקט הכושל – כפי שעלתה בהקשר לעולם הקטנטן והלא אמיתי של ספריי – אינה מוטעית לגמרי. נכון שהרומנים שלי היו בעבר מקומות מלאים באור, וכעת עננים מכסים את השמיים. חלק מהאשמה לכך אני תולה בחוויית גיל העמידה: את הרומן "שיניים לבנות" כתבתי כילדה, ומאז התבגרתי יחד איתו. אין ספק שאמנות גיל העמידה תמיד מעוננת יותר מאמנות הנעורים, שהרי החיים עצמם נעשים מעוננים יותר. אבל איני יכולה להעמיד פנים שזה כל הסיפור כולו. אני אזרחית, לא רק נפש פרטית, ואחד הדברים שהאזרחות מלמדת אותנו, לאורך זמן, הוא שבכל הקשור לבני אדם שום דבר לעולם אינו מושלם. עובדה זו, שאדם בן עשרים ואחת עדיין אינו תופש אותה, מעט ברורה יותר לאישה בת ארבעים ואחת.
כפי שמבין היטב הנשיא היקר שלי, שעוזב אותנו בקרוב, בעולם הזה ישנה התקדמות הדרגתית בלבד. רק אנשים המסמאים עיניהם מרצון מסוגלים להתעלם מכך שההיסטוריה של הקיום האנושי היא גם היסטוריה של כאב: של אכזריות, של רצח, של השמדה המונית, של כל סוגי השחיתות והאימה המחזורית. אין פיסת אדמה שלא ידעה כאב; אין עם ללא כתמי דם משלו; אין שבט חף מכל פשע. אבל בהתקדמות ההדרגתית יש נקודת אור. אולי היא נראית זניחה לאנשים בעלי נקודת השקפה אפוקליפטית, אבל לאישה שעד לפני זמן רב לא יכלה להצביע, או לשתות מאותה ברזייה כמו חבריה האזרחים, או להתחתן עם מי שהיא רוצה, או לחיות בשכונה כלשהי, השינוי ההדרגתי הזה נראה עצום.
בו בזמן, החלום לנסוע בזמן – עבור נשיאים חדשים, עיתונאי תרבות וסופרים כאחד – אינו אלא חלום. ולא זאת בלבד, אלא שהחלום הזה הגיוני רק אם הזכויות והפריבלגיות שאתם מקבלים כעת היו מנת חלקכם גם בימים עברו. אם ישנם גברים לבנים שחשים כעת סנטימנטליים יותר מאחרים לגבי ההיסטוריה, אין זה פלא: הזכויות והפריבלגיות שלהם ניתנו להם זה מכבר. עבור אישה שחורה, ההיסטוריה של החיים הראויים לשמם קצרה הרבה יותר. מי הייתי ומה הייתי עושה – וליתר דיוק, מה היה נעשה לי – ב-1360, ב-1760, ב-1860, ב-1960? אין בכוונתי לקשור לעצמי כתר של קורבנוּת מוחלטת או תמימות היסטורית. אני יודעת היטב כיצד אבותיי המערב-אפריקנים מכרו את בני דודם ואת שכניהם ושעבּדו אותם. איני מאמינה שקיימת זהות פוליטית או אישית חפה מכל פשע, שמידותיה טהורות לחלוטין.
אך גם איני מאמינה במסע בזמן. אני מאמינה במגבלה האנושית, לא מתוך תחושה כלשהי של פטליזם, אלא מתוך זהירות נרכשת, שאותה שאבתי הן מאירועי העבר הקרוב והן מאירועי העבר הרחוק. לעולם לא נהיה מושלמים: זאת המגבלה שלנו. אבל עשויים להיות לנו, וכבר היו לנו, רגעים שבהם אנו יכולים להתגאות באמת ובתמים. ב-1999 אני התגאיתי בשכונה שלי, בילדות שלי. היא לא הייתה מושלמת, אבל היא הייתה גדושה באפשרויות. אם עננים אכן הקדירו את שמי כתיבתי , זה לא קרה משום שדבר שהיה מושלם התגלה כריק מתוכן, אלא כי דבר שהפך אז אט אט לאפשרי – ועדיין נתפש כאפשרי על-ידי מיליונים – נדחה כעת, כאילו מעולם לא התקיים ולא היה יכול להתקיים.
בעודי כותבת את המילים האלה, אני מבינה שהתרחקתי במידת מה מהשמחה שאמורה להתלוות בצדק למעמד קבלת פרס ספרותי. אני שמחה מאוד לקבל את הכבוד הגדול הזה – אל תטעו. לא רק שמחה – אני נדהמת. כשהתחלתי לכתוב לא תיארתי לעצמי שמישהו מחוץ לשכונה שלי יקרא את הספרים האלה, ועל אחת כמה וכמה מישהו מחוץ לאנגליה, או "ביבשת", כפי שאבי נהג לומר. אני זוכרת כמה המומה הייתי כשיצאתי ל'סיבוב ההופעות' הראשון שלי באירופה. טסתי לגרמניה, עם אבי, שלא ביקר שם מאז 1945, אז היה חייל צעיר, בתקופת השיקום לאחר מלחמת העולם השנייה. עבורו היה זה מסע מלא בנוסטלגיה: הוא התאהב בנערה גרמניה, אז ב-1945, ובאותה נסיעה הוא התוודה בפניי שאחת החרטות הגדולות בחייו היא שלא התחתן איתה, ובמקום זאת חזר הביתה, לאנגליה, והתחתן עם אישה אחת, ואז עם אחרת – אמי.
היינו זוג מוזר בנסיעה ההיא, אין לי ספק בזה: בחורה שחורה צעירה ואביה הלבן הקשיש, נאחזים במדריכי הטיולים שלנו ומחפשים בברלין את האתרים שאבי ביקר בהם כמעט חמישים שנה קודם לכן. ממנו ירשתי גם את האופטימיות שלי וגם את ייאושי, כי הוא היה אחד המשחררים בבלזן ולכן ראה את הרע ביותר בעולם, אבל משם המשיך לצעוד קדימה בלב רחב דיו ובראש פתוח דיו לנישואים כושלים ראשונים ואז לנישואים כושלים נוספים, כשבשתי הפעמים התחתן עם נשים ממעמד שונה, בעלות צבע עור שונה, בעלות מזג שונה, ובכל זאת מצא בחיים סיבות להיות עליז, ואפילו סיבות לאושר.
הוא היה, אני מבינה כעת, אחד האנשים הכי פחות אידיאולוגיים שפגשתי מעודי: כל דבר שקרה לו הוא ראה כמקרה העומד בפני עצמו. הוא לא היה מסוגל, או לא היה מעוניין, להכליל. הוא איבד את מקום עבודתו אך לא איבד את האמונה בארצו. מערכת החינוך הכזיבה אותו, אבל בכל זאת הוא נשא אליה עיניים ביראת כבוד ותלה בה את כל תקוותיו לילדיו. מערכות היחסים שלו עם נשים היו הרסניות ברובן, אבל הוא לא שנא נשים. מבחינתו הוא לא התחתן עם אישה שחורה אלא עם "איבון", ולא הביא לעולם אוסף ניסיוני של ילדים מעורבים, אלא אותי, ואת אחי בן, ואת אחי לוּק.
כמה נדירים הם אנשים כאלה! אפילו עכשיו איני תמימה מספיק להאמין שברגע כלשהו בהיסטוריה יהיו לנו די מהם כדי לייצר חברה הגונה וסובלנית. אבל לעולם לא אכחיש את קיומם או את האפשרות לקיים חיים כמו שלו. הוא היה בן למעמד הפועלים הלבן, אדם שסבל לעתים קרובות מייאוש ובכל זאת הצליח לשמור על אופטימיות יסודית. אולי בתקופה אחרת, בהשפעות תרבותיות אחרות, בחברה אחרת, הוא היה הופך לאחד מאותם גברים לבנים זועמים וקנאים שהשמאל של ימינו משקשק מהם בפחד. אבי, שנולד ב-1925 ומת ב-2006, ראה כיצד ילדיו מפיקים תועלת מההגנות המתורבתות שהוחלו לאחר המלחמה, ההגנות על הזכות לחינוך והזכות לשירותי בריאות, והרגיש שיש לו סיבות רבות להיות אסיר תודה.
זה העולם שהכרתי. המצב השתנה, אבל שינוי אינו מוחק את ההיסטוריה, ודוגמאות העבר עדיין טומנות בחובן אפשרויות חדשות עבור כולנו, צופנות עבור הדור החדש הזדמנויות לייצר מחדש את התנאים שמהם אנו עצמנו נהנינו. לא קוראיי ולא אני איננו נמצאים עוד במרחבים המוארים-יחסית המתוארים ב"שיניים לבנות". אבל הלקח שאני לומדת מכל זה, אינו שהחיים ברומן ההוא היו אשליה, אלא שהקִדמה אינה מתמדת, שהיא תמיד תחת איום, שאנו חייבים להעצים אותה, לחדד אותה, להגדיר אותה מחדש בעיני רוחנו כדי לאפשר לה לשרוד. איני טוענת שזה קל. אין לי תשובות. אני, מטבעי, איני אדם פוליטי, ואלה הזמנים הפוליטיים האפלים ביותר שידעתי. העניין שלי נוגע לחייהם הפרטיים של אנשים. האנשים ששואלים אותי על "כישלון הרב-תרבותיות" מנסים לרמוז לא רק שאידיאולוגיה פוליטית מסוימת נכשלה, אלא שבני האדם עצמם השתנו וכעת אינם מסוגלים מטבעם לחיות יחד בשלווה למרות ההבדלים הרבים ביניהם.
בטיעון הזה הסופרת היא הילדה התמימה, אבל אני טוענת שאנשים המאמינים בשינויים יסודיים ובלתי הפיכים בטבע האדם, הם בעצמם בעלי גישה א-היסטורית ותמימה. סופרים אינם יודעים הכול, אבל הם כן מבינים שכל אזרחית ואזרח מכילים בתוכם ריבוי: קיים בהם כל טווח האפשרויות ההתנהגותיות. הם כמו יצירות מוזיקליות מורכבות, שניתן לחלץ מהן מלודיות אחדות ולהתעלם מאחרות, או לטשטש אותן, וזאת, בין היתר, בהתאם לזהות המנצח. ברגע זה, בכל העולם – וכעת גם באמריקה – המנצחים הניצבים בפני התזמורת האנושית הזאת שומעים בראשם רק את המלודיות המכוערות והבנאליות ביותר. כאן בגרמניה אתם זוכרים את שירי המלחמה האלה; זה אינו זיכרון רחוק מאוד. אלה מאיתנו שזוכרים גם מנגינות יפות יותר, חייבים כעת לנסות לנגן אותן ולעודד אחרים, אם נוכל, ללוות אותנו בשירה.
הרצאה שנתנה זיידי סמית בברלין, בעשרה בנובמבר, במעמד קבלת פרס וֶלט לספרות לשנת 2016.
בין ספריה של זיידי סמית: "שיניים לבנות" (משנת 2000) ו-NW (משנת 2012). ספרה האחרון, Swing Time, ראה אור בנובמבר 2016.
תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון
תמונה ראשית: מצוף. תצלום: סוזן נילסון
תגובות פייסבוק
תגובה אחת על על אופטימיות וייאוש
יפהפה, מלא חמלה ומעורר השראה
מולדת בעייתית
לפעמים, חסר בשפה אחת מעורר את הסקרנות לגבי מונח שקיים בהחלט בשפה אחרת.
לא מעט נאמר על כך שבאנגלית אין מונח ל״מולדת״. אם לדייק, התבטאויות על כך מתייחסות למונח הנפוץ במערב אירופה, ממקור לטיני: patria. המונח הלטיני, ששרד אלפי שנים, נחשב לקיצור של terra patria, ״ארץ אבות״ או ״ארץ שהיא ירושה״, כשביוונית העתיקה patriá מציינת ״דור״, ״אבות״, ״מורשת״, ״שבט״ ו״משפחה״. היסטורית, כל העניין קשור ל״אב״, pater. ארץ של אבות, ארץ ״אבותינו״ היה מובנו של הביטוי הלטיני בן שני החלקים, שממנו נותר המונח patria, שבתורו עשה קריירה מרשימה עד היום. למעשה, בלטינית patria הוא שם תואר, והוא מתאר את terra, כלומר הצירוף המקורי הוא ״ארץ אבות״. מ-patria נגזרים ״פטריוט״ ו״פטריוטיזם״ וכדומה. כך קרה שבשפות הרומאניות, patria ודומותיה (המילה שונה מעט בשפות השונות) הן ממין נקבה, על אף הקישור הברור לאב, הברור לדוברים באורח אינסטינקטיבי גם היום. בספרדית, למשל, מדברים על madre patria, ״המולדת האם״.
בגרמנית, לעומת זאת, המונח הבולט למולדת הוא Vaterland, ״כלומר ארץ אבות״ כעין העתקה של הביטוי הלטיני, תהליך שהתרחש בגרמנית בשלב מוקדם של תיעוד השפה, עוד בראשית ימי הביניים. אי-הנוחות שנגרמה סביבו, בלשון המעטה, בעקבות השימוש שעשה בו המשטר הנאצי, קידמה מונח מתחרה, Heimatland, כלומר ״ארץ ה-Heimat״, כש-Heimat הוא מושג בעומק התפישה העצמית של האדם הגרמני, ״בית״ במובן של המקום שיש אליו הזיקה הנפשית-רגשית הביוגרפית הקדומה. על Heimat כתבו לא מעט, ויש אף טענות שמדובר תמיד במקום דמיוני, בהבניה נפשית, כעין קן של נוסטלגיה.
אך מה שקורה באנגלית תמוה ומסקרן במיוחד. אין מקבילה ממשית ל״מולדת״, ובמילונים ובתרגומים למיניהם נפוצים המונחים fatherland וגם motherland ובשנים האחרונות homeland, המשמש בשמו של המיניסטריון האמריקני לביטחון פנים, כלומר ל-Department of Homeland Security, שם אורווליאני, דיסטופי ואפילו מביך, שבא לעולם עם הקמת המשרד בעקבות אירועי ה-11 בספטמבר 2001. בין הישגיו של המשרד רב העוצמה בהחלט אי-אפשר למנות את השרשת המונח homeland לציון מה שבאירופה המערבית מכנים ״patria״. גם האנגלים, אזרחים ואזרחיות של הממלכה המאוחדת, בריטניה הגדולה ושאר המסגרות שכוללות את האיים הבריטיים בשילוב כזה או אחר, נותרו ללא ״מולדת״, ובהחלט לא התקרבו לאימוץ homeland המוזר, המלאכותי והמפחיד. יש טעם לציין שתושבי האיים הללו חיים במצב של ערפול, טשטוש ואי-בהירות. אנגלים? בריטים? אנשים שגרים ב-UK? (והם אכן קוראים לארצם יו-קיי) או שמא אנשים שגרים ב-Great Britain? חלקם מבדילים יותר, אחרים מתייחסים למסגרות ארגוניות או פוליטיות, גאוגרפיות או היסטוריות, על פי הרגליהם ותחושותיהם. אבל ״מולדת״, כאמור, אין. לא מבחינת המצאי המילולי של השפה האנגלית.
בעברית, יש לנו ״מולדת״. המונח מתייחס בעליל להולדתו של אדם במקום מסוים. האקדמיה ללשון מגדירה ״מולדת״ כ״מקום הלידה של אדם או של אומה״, ובזאת מבצרת את עצמה נגד ביקורת לפחות מקצה המפה הפוליטית. במילונים המפרשים מונחים עבריים באנגלית, ״מולדת״ מוגדרת כ-homeland וגם כ-birthplace, וההנחה היא שב״מקום לידה״ הכוונה היא למקום לידתו של אדם. על אומה אין מדובר.
האסמכתא הקדומה שלנו היא כמובן פרשת ״לך לך״, בפסוק א׳ של פרק י״ב בספר בראשית: ״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ״. אין צורך בחוש ספרותי מיוחד כדי להעלות על הדעת שמדובר בעדשה שעושה פעולת תקריב נפשית: ארצך -> מולדתך -> בית אביך. והיעד אינו מולדת וכמובן גם לא בית אב, אלא ארץ אחרת. אברם ולוט יוצאים מחרן ובאים ״ארצה כנען״, כלומר לארץ שיש לה שם פרטי, ״כנען״, ושם הם תרים את הארץ, כלומר את הנתח הגאוגרפי. עד מהרה יש גם רעב בארץ ומכאן ואילך ידובר על ״ארץ״. ובכן, מהי המולדת אליבא דספר בראשית? אפשר להשיב: מקום שמעמדו והגדרתו דומה למקום שהוא התבקש לעזוב. האם הייתה מולדתו חרן? יש להניח, אך איננו יודעים לומר אם התשובה הזאת שלמה. בכל אופן, הקישור לשורש ״י.ל.ד.״ ברור, בסיסי וחזק ביותר עד היום, כמובן. לכן יש לחשוד ש״מולדת״, אז וגם עתה, קשורה להולדתו של אדם, ושללא הולדת כזאת אין אפשרות לדבר על מולדת.
מעמד המונח בימינו אינו מזהיר. הוא נותר קפוא. לשונית, לא נגזרו ממנו מונחים שגורים נוספים. לא המצאנו מקבילה ל״פטריוט״ שתסתמך על ״מולדת״, ה-patria העברית. רגשית, אנו מדברים על ״הארץ״, המיודעת. זאת שעולים אליה, יורדים ממנה, חוזרים אליה ומרבים לדבר על המצב השורר בה. פרט לכך, אנו מדברים על ״המדינה״, בערבוב בין המסגרת הארגונית הכוללת והרשויות האמורות למשול בה – וגם בה שורר מצב והיא עושה, מצליחה, כושלת, דורשת ומשיבה לפניות, או לא. גם תפישה של אימהוּת (או אבהות) ביחס אלינו, שלנו או כלפינו אין ב״מולדת״. צורת המילה מזכירה מקום יותר מאשר דמות חיה, מה גם שהמילה אינה נקשרת לאב או לאם. לפחות בינתיים, ״מולדת״ היא סיפור של בלבול ואי-בהירות, קיפאון וחוסר פרודוקטיביות לשונית – ואולי אין הדבר מקרי.
מעבֶר לבינאריות
לפני שנים, בפגישה הראשונה של לאוורן קוקס (Laverne Cox) עם הפסיכולוגית שלה, היא אמרה לה שיש בחיים רק שני דברים שבאמת אפשר לשלוט בהם: התפישה שלנו וההתנהגות שלנו. קוקס - שחקנית (שהתפרסמה בעיקר בסדרה ״כתום הוא השחור החדש״), פעילה נלהבת למען זכויות הקהילה הקווירית על גווניה והטרנסג׳נדרית הראשונה שזכתה בפרסים מיינסטרימיים של תעשיית הבידור האמריקנית (כל הפרטים כאן) - מיישמת את העצה הזו היטב בפודקאסט שלה, The Laverne Cox Show.
שעתו היפה של אלתרמן
דן לאורעם פרסום ספרו הראשון "כוכבים בחוץ", הוביל נתן אלתרמן בן ה-27 את...
X 35 דקות