עם הראש בכוכבים

מיתוס הבריאה של בני הנָבָאחוֹ מספר כך:

"כאשר היו הכוכבים מוכנים לשיבוץ בשמים, אמרה האישה הראשונה:
'אני אכתוב את החוקים שימשלו בבני האדם מעתה ועד עולם. את החוקים האלה אי אפשר לכתוב במים כיוון שהם משנים תדיר את צורתם, ואי אפשר לכתוב אותם בחול כיוון שהרוח תמחק אותם במהרה, אבל אם יהיו כתובים בכוכבים, יוכלו בני האדם לקרוא ולזכור אותם לנצח'". ¹

לפני שנים אחדות ביקרתי בגלריה המתמחה באמנות האינואיטים, והבעלים שיתפה אותי בזיכרון פעוט אך רב עוצמה. היא שומרת על קשר קרוב עם רבים מהאמנים שלה, ואחד מהם קפץ לביקור בשעת ליל חורף מאוחרת. כמו רבים מאתנו, הוא מיהר להתקשר הביתה מהטלפון הנייד שלו כדי להודיע לאשתו שהוא הגיע בבטחה. שלא כמו רובנו, בייחוד בליל חורף צונן, הוא עשה זאת בחצר. הוא היה צריך לראות את השמים כדי שיוכל לספר לאשתו כיצד נראים הכוכבים מריצ'מונד שבווירג'יניה בעוד היא סורקת את השמים במפרץ הדסון המרוחק. כך הם תקשרו ביניהם ומצאו זה את זה באמצעות חכמתם השימושית של הכוכבים.

הוא מיהר להתקשר הביתה מהטלפון הנייד שלו כדי להודיע לאשתו שהוא הגיע בבטחה. שלא כמו רובנו, בייחוד בליל חורף צונן, הוא עשה זאת בחצר. הוא היה צריך לראות את השמים כדי שיוכל לספר לה כיצד נראים הכוכבים

לאורך רוב ההיסטוריה האנושית הייתה התנהגות זו של האמן נחשבת רגילה ואף הכרחית. אף אחד לא העלה בדעתו להתעלם מהכוכבים. הם היו תמרורים חיוניים, חשובים ויעילים לא פחות מהגבעות, השבילים והבארות המקומיים. בני האדם כינסו את הכוכבים בקונסטלציות חדורות משמעות מיתולוגית, ובזכותן לא שכחו את השמים - השמים שטמנו בחובם ידע שהיה עשוי להציל את חייהם לילה אחד ולכוונם הביתה; הידע המצטבר על אודות השמים הידק את הקשר בין חברי הקהילה; בימים ומדבריות חסרי שבילים הפכו הכוכבים המוכרים לידידים יקרי ערך.

זוהר השמים בצפון הרחוק. תצלום: כריס וויליאמס

הידידות הזו אבדה לנו. רובנו לא מאתרים את יקירינו בעזרת אורות השמים, ואיננו מבלים את לילותינו בתהיות על אודות "חכמתם חסרת התועלת של הכוכבים המרוחקים", כפי שאמר בשנות ה-20 המשורר רובינסון ג'ֶפרס. תגליות אסטרונומיות ופיזיקליות במאה האחרונה הרחיבו במידה אדירה את הבנתנו המרחבית וההיסטורית בכל הקשור ליקום והפכו את הקוסמולוגיה למדע תצפיתי אמתי. בשעה שפריצות הדרך האלה הרחיבו במידה מדהימה את הדמיון האנושי, הפיתוחים הטכנולוגיים שנולדו בעקבותיהן ניתקו את רובנו המכריע מהכוכבים כיוון שאפשרו לנו להתעלם מהם בבטחה.

הנתק בין בני האדם לכוכבים גדול היום יותר מאי פעם. אפילו התועלות המעשיות שלהן איבדו את חשיבותן כיוון שהסימנים שמייצרים את תחושת המקום שלנו בעולם עברו מן המרוחק אל המקומי.

הנתק בין בני האדם לכוכבים גדול היום יותר מאי פעם. אפילו התועלות המעשיות שלהן איבדו את חשיבותן כיוון שהסימנים שמייצרים את תחושת המקום שלנו בעולם עברו מן המרוחק אל המקומי. בעבר שימשו הכוכבים כציוני דרך לנווטים; מכשירי ה-GPS בטלפונים הניידים של ימינו מסתמכים על קונסטלציה של לוויינים מלאכותיים החגים סביב כדור הארץ ומסונכרנים לשעונים אטומיים הנמצאים במעבדות על פני הקרקע (ישנו היפוך מגמות מסקרן: החרדה לגבי פגיעותה של מערכת ה-GPS בימי מלחמה דרבנה את האקדמיה הימית של ארצות הברית להחזיר לתוכנית הלימודים שלה את נושא הניווט האסטרונומי. החרדה הזו היא מטאפורה הולמת לחשש כללי יותר: שלא נדע למצוא את דרכנו לאחר שיכבו האורות, שלא נדע למצוא את מקומנו היחסי בעולם).

לאורך הדרך איבדנו חלק מעצמנו. ידיעת מיקומנו בעולם היא נדבך יסודי של זהותנו. חוש ההתמצאות שלנו במרחב – ההבנה המתמשכת לגבי המקום שבו אני נמצא – קשור קשר הדוק לתהליך יצירת הזיכרון. הסיבה לכך, לפי מחקרי מוח, היא שתהליך צבירת הידע המרחבי והבנת מיקומנו ביחס לאזורים אחרים בעולם, דורש מהמוח לשלב כמה סוגים של חוויות חושיות. על כן, כאשר המוח מנסה להבין היכן הוא נמצא בעולם, עליו לשלוף מידע שאוחסן בזיכרון, לסנן ולבחון אותו. אם נוסיף לכך את העובדה שה"אני" תלוי בזיכרון, שהזיכרונות המוחשיים ביותר הם בעלי מטען רגשי כלשהו, נבין מדוע תחושת המקום שלנו שזורה בתחושת הזהות שלנו, ומדוע אדם שמצוי בשום מקום כלל אינו קיים.

בנוסף לעניין המחודש בניווט האסטרונומי, מדענים, מהנדסים ואנשי חזון רבים עסוקים כעת בניווט האפשרי אל הכוכבים, לא רק כאתגר טכנולוגי, אלא גם כמטרה שתדרבן את בני האדם להמשיך ולחתור אל הלא נודע. מסקרנת אותי האנתולוגיה Interstellar Migration and the Human Experience (ראתה אור ב-1985), העוסקת בהגירה האפשרית של המין שלנו אל הכוכבים. זהו שילוב מעניין של מאמרים מדעיים קפדניים המתובלים ברעיונות פרועים. הכותבים טוענים שיש לוותר על השאיפה להסתערות כוללת על מערכת השמש החיצונית או לקפיצה קולוסאלית, נוסח תוכנית אפולו, לאלפא קנטאורי; מודל סביר יותר להתיישבות עתידית בחלל הוא התפזרות ממושכת ואנרכית ביקום.

לאורך דורות רבים התרחב הבית האנושי וכלל את הירחים החיצוניים של מערכת השמש, את כוכבי הלכת הקטנים, את שברי כוכבי השביט של חגורת קויפר, ולבסוף את עננת אוֹרט, שהאובייקטים החיצוניים ביותר שנמצאים בה משוטטים לעתים בין מערכות כוכבים. בחזון העתיד המוצג בספר, ההגירה האנושית אל הכוכבים מזכירה את ההתפשטות הפולינזית, שארכה גם היא דורות רבים וכללה דילוג ממאחז מבודד אחד למשנהו לאורך קילומטרים רבים בים הפתוח.

המשולש הפולינזי משתרע מהוואי בצפון לרַפַּה נוּי (אי הפסחא) בדרום מזרח, ולאַאוּטָארוֹאָה (ניו זילנד) בדרום מערב. שטח זה באוקיינוס השקט דומה בגודלו לאירו-אסיה כולה. כשהאירופאים "גילו" את האיים האלה, הם כבר היו מיושבים ברובם. לפולינזים היו שפות ומנהגים דומים, ולמרות המרחקים הגדולים בין האיים הם שמרו על קשר זה עם זה. ב-1769, ברַאיטֵיאה שליד טהיטי, הביא קפטן ג'יימס קוק נווט פולינזי בשם טוּפַאיה לספינתו, שם הוא צייר עבורו מפה המראה את האיים השוכנים ברדיוס של כ-1600 קילומטר מטהיטי. קוק תהה: כיצד טופאיה יודע את מיקומם? איך ייתכן שהוא זוכר בעל פה את המפה הזו?

עבור הנווטים הפולינזיים (שבחברות מסורתיות היו גברים), הים והשמים היו כספר פתוח ועמוס מידע. נווטים בעלי הכשרה מסורתית זכרו מאות כוכבים. כל עוד הנווט היה מסוגל לראות חלקת שמים בהירה שבה זהרו כוכבים, הוא ידע למצוא את דרכו בלילה, גם אם רוב השמים היו מעוננים.

איי הפסחא. תצלום: יולין לו

ידע בניווט באיים הפסיפיים עבר מדור לדור, בין היתר בעזרת סיפורים. המוח האנושי בנוי סביב סיפורים. כשאנו מקשרים דברים לסיפורים, שירים, מוזיקה ואמנות חזותית, הידע נעשה מוחשי יותר, טעון בעוצמה רגשית המסייעת ביצירת זיכרונות. הסיפורים עוזרים לנו ללמוד דברים ולדעת את מקומם, וזאת מכיוון שהם עוזרים לנו להכיר את עצמנו בצורה עמוקה יותר. הסיפורים עוזרים לנו למצוא את מקומנו בעולם.

אנתרופולוגים יאמרו בצדק שאין קו ברור המבחין בין סיפור לבין תיאוריה הניתנת לבחינה אמפירית. אלו שני דברים שונים, אך הם אינם שונים לחלוטין. הם דומים בכך שגם תיאוריות וגם סיפורים הם דרכים לארגן ידע ולהתמצא בעולם. במקרה של המסעות הפולינזיים, הידע החווייתי שגולם באופן חלקי בסיפורים, עזר לנווטים למצוא את דרכם לאורך מאות קילומטרים של ים פתוח. הידע הזה עבר מדור לדור, נבדק בכל פעם שספינה יצאה לאוקיינוס השקט, ואושש בכל פעם שהיא הגיעה בשלום ליבשה.

עד תקופתם של יוהנס קפלר וגלילאו גליליי, כשהאסטרונומים האירופאים בני המאה ה-17 החלו סוף סוף להתנער מחלומות הקוסמולוגיה האריסטוטלית, הפולינזים כבר הסתובבו בעולם יותר מ-2,000 שנה. המפות המנטליות של בני האיים לא היו מאורגנות סביב גלגלי הבדולח (הספירות) של אריסטו, אלא סביב שירים, מוזיקה ומעשיות על דג התוכי חסר המנוחה. הפולינזים חצו אלפי קילומטרים באוקיינוס השקט בשעה שהיוונים עדיין התרפקו על חופי הים התיכון הקטן הרבה יותר והלחינו פואמות אפיות המהללות את אומץ לבם.

במסורת המערבית, הדחת התפיסה האריסטוטלית על-ידי קופרניקוס וממשיכי דרכו לא הסתכמה בעקירת כדור הארץ ממרכז היקום: היא דרשה מאתנו בסופו של דבר לזנוח את העיקרון המארגן המרכזי של הקוסמולוגיה האריסטוטלית – כוחו של המקום. עבור אריסטו היה מובן מאליו שישנו מרכז, מקום מיוחד, ושכל דבר בעולם אמור למצוא את מקומו הראוי ביחס למרכז הזה. לעומת זאת, הקוסמולוגים המודרניים מזכירים לעתים קרובות את ה"עיקרון הקופרניקאי": אין לנו מקום מיוחד ביקום. אנו נוודים המשוטטים בינות לכוכבים, בחלל חסר מרכז.

אם כן, מבחינת הקוסמולוגים המודרניים לא קיים מקום מיוחד. אך אריסטו בכל זאת זיהה אמת פסיכולוגית חשובה: חוש המקום שלנו הוא אכן רב עוצמה. בחלל הריק והנרחב שהאסטרונומים מצאו סביבנו עדיין לא התגלו חיים, והשתיקה הרועמת הזו היא מקור העניין שלנו בסיפורי מדע בדיוני שבמרכזם עולמות אחרים וחייזרים. איננו רוצים שמגרשי המשחקים החדשים האלה שבהם יכול הדמיון שלנו להתרוצץ בחופשיות, יהיו ריקים. אנחנו רוצים למצוא את עצמנו שוב בין הכוכבים. אנחנו רוצים שבתי התינוקות הכוכביים האלה יהיו מלאות בציוויליזציות צווחניות. אנחנו רוצים שהן יהיו מקומות אחרים, מרכזים אחרים של משמעות, ולא רק דימויים יפהפיים.

פסלו של קופרניקוס, מול האקדמיה למדעים בוורשה. תצלום: Schubert Ciencia

אנחנו רוצים שהיקום יהיה מלא בסיפורים, כדי שנוכל ללמוד להכירו.

בשעה שהנווטים הפולינזיים שיננו סיפורים שיעזרו להם להתמצא בים, האסטרונומים המערביים הבינו בהדרגה, לאורך מאות שנים, שבכל שלב בדרך המובילה מהתבוננות ישירה בכוכב או כוכב לכת לתיעוד בודד ביומן המחקר, ישנו סיכוי לשגיאות, פרשנויות מוטעות, הטיות ובלבול. לכן, ככל שהאסטרונומיה המערבית נעשתה מורכבת יותר – והפכה למדע במובנו המודרני – השקיעו האסטרונומים מאמצים רבים כדי לצמצם את תפקידו של הגורם האנושי לפעולות מכניות יותר.

הם שמו את הדגש על צעדים חזרתיים ושגרתיים. כדי למזער את הסיכוי להטיה, העובדים במצפי הכוכבים האירופאיים הגדולים של המאה ה-19 לא קיבלו מידע מעבר למינימום הדרוש להם כדי לבצע משימות פשוטות. לכן מצפי הכוכבים היו דומים למפעלים יותר מאשר למקומות שבהם מתממש חזון רומנטי – מדען מסור המונע על-ידי אהבתו לכוכבים ומבצע את משימתו בבדידות על פסגת הר.

לדוגמה, במצפה הכוכבים גריניץ' באמצע המאה ה-19 בוצעו המשימות השגרתיות על-ידי עשרות נערים בסוף שנות העשרה או תחילת שנות ה-20 לחייהם. כל אחד מהם התמחה בביצוע תצפית פשוטה ותיעודה בצורה מסודרת ויעילה. אין פלא שהם כונו "פועלים". הם ביצעו את העבודות המפרכות בשעה שמנהל העבודה, הלוא הוא האסטרונום המלכותי, סרק את השמים ואת הכוכבים – לא ישירות, אלא כחלק מאורגניזם-על שהוא משמש לו כעיניים. בלילות המפעל רחש פעילות סביבו בזמן שהוא למד את תנועות הכוכבים וכוכבי הלכת, וכל זאת כדי לייצר את טבלאות האפמריס הנדרשות לניווט אסטרונומי בים. היה זה ידע חיוני לאימפריה הגלובלית הראשונה בעולם, שציי המסחר והמלחמה שלה הסתמכו על מיקום הכוכבים במרחק. נקודות הציון הזוהרות האלה לא שינו את מקומן ולכן שימשו כמערכת ייחוס קבועה להתמצאות בעולם; היה זה אותו טקסט שמימי שהפולינזים נעזרו בו כששטו באוקיינוס השקט, ושהאמן האינואיטי השתמש בו כשטלפן הביתה.

כמעט כל הפעולות האסטרונומיות השגרתיות שבוצעו בעבר על-ידי בני אדם, מבוצעות כעת על-ידי מקבילות אלקטרוניות או מכניות. הדרת הפועלים והמחשבים האנושיים הושלמה. הם הוחלפו במנגנוני בקרה אוטומטיים, דיודות מפולת פוטואלקטריות ומחשבים; תוצאות התצפיות מומרות לנתונים דיגיטליים ונשמרות בשרתי ענן. החושים המלאכותיים האלה, המשרתים את האסטרונומים והפיזיקאים, גילו לנו כי העולם הסובב אותנו מוזר יותר ממה שהדורות הקודמים העלו בדעתם. אך הגישה הזאת עלולה לצמצם את התגליות האלה לכדי אוסף של נתונים ותו לא. הטכנולוגיה אינה אלא כלי שפותח בפנינו צוהר חדש ליקום. מה שאנו רואים כאשר אנו מביטים מבעד לצוהר הזה, האופן שבו אנו מפנימים את מה שאנחנו רואים והאופן שבו חוויית ההתבוננות הזו משנה את תחושת המקום שלנו בעולם – כל אלה דורשים דמיון רב.

כסטודנט לתואר ראשון בפיזיקה השתתפתי בסמינר שהעביר דוקטורנט בחוג. הוא דיווח על אודות התצפיות שערך על אחד המועמדים הראשונים לסיווג כחור שחור כוכבי: מקור רנטגן בשם Hercules X-1 (מקור הרנטגן הראשון שהתגלה ב-1971 בקונסטלציה הרקולס). את נתוני הרנטגן, שהסתכמו בכמה דקות, הוא אסף בעזרת גלאי שבנה בעצמו והתקין על טיל תת-מסלולי. הוא שיגר את הטיל מאסדת נפט ליד חופי קניה. מלבד המיקום הרומנטי, הדבר שזכור לי יותר מכל מהרצאתו הוא שאלה מהקהל: "אם אני אצא הלילה ואביט בשמים, איפה אמצא את Hercules X-1?"

הדוקטורנט היה נבוך. הוא לא ידע את התשובה. בחודשים האחרונים הוא ריכז את כל מאמציו בהפעלת הגלאי – הובלתו לקניה, שליחתו לאסדת סן מרקו שליד מַלינדי, התקנתו על הטיל, המתח שבשיגור עצמו, ואז כמה דקות של אימה צרופה שבהן המתין לראות אם הוא ישיג את הנתונים הנדרשים לעבודת הדוקטורט שלו. לו היה נכשל, היה עליו להתחיל מהתחלה. לאורך חודשים של עבודה הוא לא טרח להביט מעלה אל הכוכבים, לראות במו עיניו האנושיות את חלקת השמים שאליה יכוון את עיני הרנטגן שלו. סתם, מתוך סקרנות.

כשהמשכתי בלימודיי הבנתי שזה עלול לקרות. גיליתי שהניסיון ללמוד את הכוכבים כסטודנט צעיר לא הותיר לי זמן רב להרהר בהם. בסופו של דבר פניתי מן הנתיב הצר המוביל אל האסטרונומיה, והלכתי אל הפיזיקה המתמטית. התפתיתי לשירתה של סירנה אחרת, צעדתי בנתיב צר אחר, אך מעולם לא איבדתי את אהבתי המקורית לכוכבים ואני עדיין נהנה ללמד על אודותיהם.

הניכור הזה, שנולד כאשר אנו מביטים בדברים שלעולם לא יהיו בהישג ידינו מבעד לצוהר שזה עתה נפתח משפיע על כל מי שמנסה לנווט בעולם הווירטואלי שניבט אלינו מבעד לצגים אינטראקטיביים.

חלק מהניכור של האסטרונומים ממושאי מחקרם נובע מהטכנולוגיה המדהימה שמאפשרת לנו לערוך תצפיות אוטומטיות ממרחק. הטכנולוגיה הזו עומדת בינם לבין הכוכבים בדיוק כפי שחלון מפריד בינינו לבין הטבע כשאנו מביטים בעדו. בניגוד לאנשים היכולים ללכת אל היער ולשהות בקרבת הדברים שהם אוהבים, האסטרונומים יכולים רק ללכת אל הטלסקופ. יופיו של הכוכב האדום אָנטֶארס, השוכן בלב קבוצת הכוכבים "עקרב", מעורר במתבונן אהבה שלעולם תישאר חד צדדית. הניכור הזה, שנולד כאשר אנו מביטים בדברים שלעולם לא יהיו בהישג ידינו מבעד לצוהר שזה עתה נפתח, הוא חריף במיוחד אצל האסטרונומים. אבל הוא משפיע על כולנו, על כל מי שמנסה לנווט בעולם הווירטואלי שניבט אלינו מבעד לצגים אינטראקטיביים.

"עמודי הבריאה", באמצעות טלסקופ האבל. תצלום: Nasa Goddard Spaceflight Center

לא רק מהכוכבים למדנו להתעלם. כמה מאתנו אינם זוכרים עוד מספרי טלפון, כתובות אימייל או כתובות מגורים? הזיכרון שלנו מתנתק מאתנו עוד ועוד; הוא מאוחסן איפשהו בענן – איננו יודעים היכן – ולא ממש אכפת לנו כל עוד נוכל לגשת אליו כשנצטרך. אמנם נדמה שהמידע נמצא בסמוך, במרחק כמה הקשות על המקלדת, אך מחינה פיזית ייתכן שהוא נמצא בשרת מרחק אלפי קילומטרים מאתנו. אנו בני אדם מועצמים שהולכים ונעשים יותר ויותר וירטואליים, ואנו נהנים מיתרונותיו של "המוח המורחב", כפי שכינו זאת הפילוסופים אנדי קלארק ודייוויד צ'אלמֶרס.

כיצד התרחבותו של המוח אל מחוץ לגופנו משנה אותנו, את תחושת העצמי שלנו, את תחושת המקום שלנו בעולם? כיצד מושפעת יכולתנו להרגיש בבית בעולם – וכיצד מושפעות רמות האי-נוחות הכלליות שלנו – מכך שאיננו יודעי היכן הזיכרונות האלה מאוחסנים, כמה עותקים פיזיים קיימים וכמה הם בטוחים מפני מחיקה? ואם אנו מתייחסים באדישות רבה כל כך לחלקים המהותיים האלה של חיינו (תמונות החתונה ההן, שמותיהם וכתובותיהם של חברים וקרובים, יומני הילדות ההם), אם אנחנו יכולים לזכור אותם "בחוץ", האם נתחיל לחשוב שגם הסיפור האישי שלנו יכול לעבור לממד הווירטואלי ולהפוך לחלק מהעצמי המורחב שלנו, מחוץ לראשינו, מנותק מכל מקום? אם אדם ללא מקום כלל אינו אדם, הרי שאחסון זיכרונותינו בשרתים חיצוניים עלול להגדיל את הסיכוי שהסיפור האישי שלנו ייאבד את מקומו בעולם.

ב-1959 פרסמו הפיזיקאי האיטלקי ג'וזפּה קוֹקֹוני (Cocconi) ועמיתו האמריקאי פיליפ מוריסון (Morrison) את אחד המאמרים הראשונים שבחנו את הדרכים שבהן יוכלו בני האדם לזהות איתותים מבין הכוכבים. בכך הם השיקו את החיפוש אחר חיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ (Search for Extraterrestrial Intelligence , או בקיצור SETI). בהמשך כתב מוריסון על המשותף בין הדחף שלנו לחקור כוכבי לכת אחרים, החיפוש אחר חיים תבוניים, ותפקידו של הסיפור אצל הציידים-לקטים של מדבר קלהארי באפריקה (אנשים שמבלים את חייהם באזור שלא עולה בגודלו על מחוז לוס אנג'לס). כאשר הם מסתובבים הם דנים כל הזמן במקום שבו הם נמצאים, כדי "לא להיעלם לשום מקום ולהפוך לשום דבר". הוא טען ש"זהו המאפיין המהותי של החקירה האנושית, ששורשיו נטועים במוחותינו ובתרבויותינו".

אנו חוקרים את הפריפריה כדי שנוכל להשלים את המרכז. אנו יוצאים למרחקים כדי שנוכל לחזור הביתה כאנשים שונים, שלמים יותר, שיודעים טוב יותר מי הם באמת.

בספרו The Dream of Spaceflight (ראה אור בשנת 2000) טוען אוונגליסט החלל וין וַאכהוֹרסט שאנו חוקרים את הפריפריה כדי שנוכל להשלים את המרכז. אנו יוצאים למרחקים כדי שנוכל לחזור הביתה כאנשים שונים, שלמים יותר, שיודעים טוב יותר מי הם באמת. אנו כמו זאבים המשוטטים בשולי הטריטוריה שלנו ומנסים להתמצא, לגלות את הסיפור שלנו על-ידי מציאת מקומנו, ומקומם של יקירינו, בעולם. אני אוהב את המטאפורה הזו כי היא ממחישה למה כולנו זקוקים לסיפורים, אפילו בטכנו-ציביליזציה הזו שאנו יוצרים. אנו זקוקים לסיפורים כדי לבטל את ההשטחה הקופרניקאית, את הוצאת העצמי אל מחוץ לגוף, וכדי שנוכל לחיות יותר כמו הלקטים-ציידים מקלהארי הקשובים לשינויים בעולמם, ופחות כמו כל אותם אנשי קריירה עמוסי טרדות שחולפים על-פני תופעות מופלאות בלי לשים לב ושוקעים בשגרה היומיומית של העולם הסינתטי.

ארי ראטס, בן שבט סאן, מדבר קלהארי, דרום אפריקה. תצלום באדיבות South Africa Tourism

כאשר אנו מציינים ומסמנים מקומות אנו מאפשרים לעצמנו לספר עליהם סיפורים. זה הדחף שבגללו הוענקו לאחרונה להרים ולמישורים הקפואים של פלוטו שמות כגון קָת'וּלהוּ ובּאלְרוֹג (השמות עשויים להיות זמניים). פניו של פלוטו, אל השאול הקדום, מלאים כעת בגומות וחריצים הנקראים על שם יצורים מיתיים חדשים יותר, שנולדו במאה ה-20 ממוחותיהם הקודחים של ה' פ' לאבקְראפט וג' ר' ר' טולקין. למנתחי התמונות של גשושית New Horizons נמאס לדבר זה עם זה על ה"כתם הכהה ההוא בצד שמאל של המסך", אז הם עשו מה שעשו אבותינו כשהם קראו לכוכבים בשמות וקיבצו אותם בקונסטלציות. חוקרים אלה, בני המאה ה-21, קישרו בין תכונות לסיפורים כדי שיהיה להם קל יותר לזכור, לארגן, להצית את הדמיון ולקדם את ההבנה. כדי לעזור להרחיב את תחושת המקום שלנו, תחושת הבית, אפילו בפאתי מערכת השמש.

אם בני האדם יהגרו יום אחד אל הכוכבים, נרטיב החלל שלנו ינוע לפנינו כגל מתרחב, כוח החלוץ של הדמיון. הצורך שלנו בסיפורים שעוזרים לנו למצוא את דרכנו חשוב מכדי שנותירו מאחור.

כילד קטן שגדל בחווה נהגתי לשוטט בשטח עם אחי כשני חוקרים נועזים היוצאים אל האחו המרוחק או אל עומק היער. רציתי להכיר כל עץ, להביט לכל פרה היישר בעיניים וללמוד לקרוא את מחשבותיה. רציתי להפוך כל חלוק בנחל ולמצוא את הסרטן האורב תחתיו, כי ידעתי שכל רגע נתון טעון בקסם. אך כעת הקסם הזה נעלם ברובו מחוויית העולם שלי – אותו חשמל המעקצץ בתוכי רק מדי פעם בפעם, בעודי מביט רגוע בשמי הלילה.

אני מבין למה התכוון מוריסון כשכתב שאנו זקוקים לסיפורים כדי "לא להיעלם לשום מקום ולהפוך לשום דבר". אצלי הצורך הזה מתחבר לרצון להצית מחדש את תחושת הפליאה של ילדותי, את תחושת המקום והזהות שלי, את התחושה שאני שייך לעולם הזה, ולכוכבים.

ג'ין טרייסי הוא מנהל ה-Center for the Liberal Arts בקולג' ויליאם ומרי בווירג'יניה. לאחרונה הוא פרסם את הספר Ray Tracing and Beyond: Phase Space Methods in Plasma Wave Theory (ראה אור ב-2014).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.