עם כתבי היד בין השיניים

כיצד ניצל אוצר בעל ערך עולמי מידיהם של קנאים אסלאמיים במערב אפריקה
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

באחד במרץ הגיש בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג כתב אישום נגד אחמד אל-פָקִיה אל-מהדי, ממובילי ההשתלטות האסלאמיסטית על העיר טימבוקטו שבמאלי ב-2012, בגין הריסת המורשת התרבותית של העיר – תביעה בינלאומית ראשונה מסוגה. במהלך יוני ויולי באותה שנה השתתף אל מהדי בהתקפות על קברי הקדושים המוסלמים של טימבוקטו, מקומות שהוכרזו כאתרי כפירה על-פי הקוד הסַלַפי הנוקשה שהכובשים ניסו לכפות על העיר. אל מהדי וחבורתו הרסו במכושים את אותם מבנים עשויים לבני בוץ שעמדו שם במשך חמש מאות או שש מאות שנה והיו חלק מרכזי מהמורשת התרבותית העשירה של טימבוקטו. בין יעדי ההתקפה של אל מהדי והג'יהאדיסטים שלו היה מסגד סידי יחיא מהמאה ה-15. הג'יהאדיסטים ניפצו דלת קדושה שהייתה אמורה, לפי אמונות ארוכות שנים, להישאר סגורה עד ליומו האחרון של העולם.

החלטת בית המשפט להגיש כתב אישום בגין השחתת מבנים, ולא בגין תקיפת אנשים, מלמדת רבות על השינויים בגישה המערבית לג'יהאד אסלאמי קיצוני, ועל חשיבותה הייחודית של טימבוקטו לשימור ארכיטקטורה אסלאמית וכתבים אסלאמיים. במקומות כמו צוקי בָּמיאן באפגניסטאן והעיר תדמור בסוריה, ניסו ג'יהאדיסטים להעלים רשומות היסטוריות שלשיטתם מייצגות עבודת אלילים או מעשים בלתי טהורים. שני האתרים הוזכרו על-ידי התובעים בשימוע של אל מהדי. הם לא ציינו מעשה השחתה אכזרי נוסף שניסה לפגוע בזהותה הייחודית של טימבוקטו.

מסגד סנקורה, טימבוקטו

מסגד סַנְקוֹרֶה בטימבוקטו. תצלום: לזלי לואיס

כאשר הג'יהאדיסטים נסוגו מהעיר מפני הכוחות הצרפתיים שהחלו להגיע בשבועות הראשונים של 2013, הם הציתו אלפי ספרים בני מאות שנים במכון אחמד באבא ללמידה גבוהה וחקר האסלאם. לא מתוכן הספרים הם סלדו – רבים מהם היו עותקים של הקוראן, או ספרי פרשנות לקוראן. כפי שכותב ג'ושוע האמֶר בספרו החדש, The Librarians of Timbuktu, הם בזו למסורת ההיסטורית שהולידה את הספרים האלה: תור הזהב של האוריינות, הלמידה והדיון האינטלקטואלי בלב מערב אפריקה המוסלמי.

טימבוקטו נוסדה במאה ה-12 על-ידי סוחרים שהשתמשו בנתיבי הסחר החוצים את מדבר סהרה, או נעו לאורך גדות נהר ניז'ר. אוכלוסייתה כללה תערובת של ערבים, בני פֶּל, בני סונגהאי ובני טוארג. העיר התעשרה בזכות מכסי סחורות ומצבורי המלח והזהב הסמוכים לה. במאות ה-13 וה-14 החלו סוחרי טימבוקטו, כמו בני תקופתם בפירנצה, להשקיע את ממונם בכתבי יד – לא במִצְחָפ 1 הכרוכים של אירופה וביזנטיון, אלא בלקטי דפים שנשמרו באוגדני עור או נקשרו בפיסת חוט, ולחלקם הגדול עמודי פתיחה מקושטים בעיטורים יפהפיים. טקסטים בכתב יד העוסקים בנושאי קודש וחול כאחד, רובם בערבית אך אחדים ביוונית או בעברית, זרמו לטימבוקטו ממצרים, צפון אפריקה וספרד. במהרה החל להגיע גם נייר איטלקי חלק לשימושם של הכותבים והמעתיקים המקומיים. בין הטקסטים החשובים ביותר היו מסות למדניות באסטרונומיה, משפט ותיאולוגיה, וסקירות היסטוריות יקרות ערך של אירועים מקומיים שלא תועדו בשום מקום אחר. הספריות המקומיות פרחו. בסוף המאה ה-16 טען אחמד באבא, המלומד והכותב הדגול, שהאוסף שלו, המכיל 1,600 כרכים, הוא קטן לתקופתו.

טימבוקטו, כמו פירנצה, משכה אליה מלומדים ואנשי רוח שבאו בעקבות אותם אוספים גדולים של כתבי יד. היו בעיר כ-150 מוסדות לימוד, שם נערכו דיונים בנושאי מדע, פילוסופיה ותורת המשפט. רוב המוסדות היו קטנים, וקיבלו רק כמה עשרות סטודנטים שהתאספו בביתו של מלומד זקן, אך חלקם היו גדולים מספיק לזכות בתואר "אוניברסיטה", כמו המַדְרָסה שבמסגד. המורים הנערצים ביותר בטימבוקטו, שלעתים קרובות היו גם כותביה הפורים ביותר, הפכו לדמויות בעלות הילה מיסטית. על רבים מהם נאמר שביצעו נסים. סיפורי חייהם מתוארים שוב ושוב באוספים היסטוריוגרפיים, וקבריהם הפכו לאתרי תפילה וסגידה, זאת בהתאם לרוח השורה על האזור זה זמן רב. אתרים אלה התרבו והלכו, וטימבוקטו הפכה ל"עיר בת 333 הקדושים", כפי שאחדים עדיין מצהירים כיום.

פריחת המחקר והמילה הכתובה בעיר נמשכה יותר ממאתיים שנה, כיוון ששתי האימפריות ששלטו באזור, אימפריית מאלי ואימפריית סונגהאי, הצליחו לשמור על יציבות והעניקו לטימבוקטו מידה אדירה של אוטונומיה. אך מחלוקות פנימיות החלישו את אימפריית סונגהאי, וב-1591 חצה את המדבר צבא שכירי חרב שנשלח ממרוקו, וכבש את העיר. השלטון החדש היה נוקשה, ועידן ייצור הספרים בא לקצו.

בעיצומה של הקריירה הארוכה שלו ככותב, נכלא אחמד באבא על-ידי השליטים המרוקאים של מערב אפריקה לאחר שנחשד באי-נאמנות. ספרייתו נבזזה ופורקה. אך כתבי יד אחרים נותרו. הם השתמרו בזכות האקלים היבש של מדבר סהרה והוחבאו על-ידי משפחות שונות, אף על פי שחלקן הגדול כבר לא ידע לקרוא אותם או להבינם. הם נותרו בתיבות פח ובתיקי עור גמל בשעה שטימבוקטו הפכה אט אט למקום המזוהה עם ריחוק ואי-נגישות. בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 השתלטו הרשויות הקולוניאליות הצרפתיות על הרכוש המקומי. בעלי כתבי היד החרדים החביאו את הטקסטים שברשותם עמוק אף יותר – לעתים מילולית, כי התברר שטמינת כתבי היד מתחת לחול המדברי היא דרך יעילה להגן עליהם מפני טרמיטים.

כתבי יד, טימבוקטו

כתבי יד בשלבי העתקה בטימבוקטו. תצלום: לזלי לואיס

מעטים הזרים שידעו על כתבי היד של טימבוקטו כאשר מאלי זכתה לעצמאות ב-1960. אך לאחר שמשלחת אונסק"ו ביקרה בטימבוקטו ב-1964, הארגון נקט צעדים לאיסוף ושימור הכרכים הפזורים ברחבי העיר. הוקמה ספריית כתבי יד על-שם הביבליופיל הגדול אחמד באבא. את המוסד הזה, ואת אתרי הקדושים שברחבי העיר, ניסו להרוס ב-2012 ובתחילת 2013 הג'יהאדיסטים שהשתלטו על צפון מאלי, בהנהגת הסלפים הקנאים ובהם אחמד אל-פקיה אל מהדי.

***

באותו זמן כבר החל ג'ושוע האמר להתעניין מאוד בכתבי היד של טימבוקטו. האמר כתב על מאלי עוד לפני כן בפרסומים שונים, ובביקור ראשוני בעיר ב-2006 דיווח על ניסיונות לאסוף ולשמר את כתבי היד, ונפגש עם עבד אל-קאדר חַיְדָרַא, חבר צוות בכיר בספריית אחמד באבא. שש שנים לאחר מכן, לנוכח ההשתלטות הג'יהאדיסטית על צפון מאלי, יתגלה חידרא העניו כאחד מאותם ספרנים נועזים מכותרת ספרו של האמר.

אביו של חידרא, שניהל את אחד מאותם בתי ספר זעירים בטימבוקטו, החל לאסוף כתבי יד זמן רב לפני שמכון אחמד באבא נוסד. בכך הצטרף למסורת משפחתית רבת דורות. לאחר מותו של חידרא האב ב-1981, הממונה על צוואתו אמר לעבד אל-קאדר המופתע, שהיה בן 17 בלבד, שאביו הוריש לו את ספרייתו. תוכן הספרייה היה מאוחסן אז בתיבות בתוך ארון בגדים. עבד אל-קאדר התכוון להפוך לסוחר בקר, לא למומחה לשימור ספרים, אך בהדרגה קיבל עליו את האחריות אף על פי שלא מצא בה ייעוד מיוחד.

מנהל מכון אחמד באבא חש שאהבת הספרים זורמת בדמה של משפחת חידרא, ולכן שכנע את עבד אל-קאדר לבוא לעבוד אצלו כצייד כתבי יד. האוסף של המכון החל לצמוח, ואיתו גם המוניטין העולמי שלו. גורמים שונים, ובעיקר ממשלות מזרח תיכוניות שרצו להשקיע בשימור ההיסטוריה האסלאמית, הזרימו כספים למכון, ועבד אל-קאדר היה יכול להרשות לעצמו לשלם בנדיבות לכפריים המהוססים על הספרים שברשותם. בעסקה עם נווד מבני טוארג קנה חידרא תיבה מלאה בכרכים במחיר גבוה פי 20 ממה שביקש האיש בתחילה. עד עלות הבוקר, בני טוארג מכל האזור חילצו את כתבי היד שלהם ממקומות המסתור והביאו אותם בשקי עור אל מפתנו של חידרא.

ביקור מקרי של צוות טלוויזיה שצילם סדרת מסע בשם "פלאי העולם האפריקני" (Wonders of the African World) עבור רשות השידור האמריקנית, הביא את הנרי לואיס גייטס, הבן, אל מכון אחמד באבא, ולפתע החלו להיפתח בפני חידרא דלתות חדשות גם באמריקה ובאירופה. מענקים מקרן פורד ומקרן אנדרו מלון סייעו בבניית מבנים חדשים לחקר כתבי היד ושימורם. מבקרים החלו לבוא, לעתים קרובות לאחר שגילו כי תרבות של למדנות והשכלה פרחה במשך מאות שנים באפריקה שמדרום לסהרה. רבים מהם הניחו עד אז שתרבות הכתיבה הגיעה לשם רק עם הקולוניאליזם האירופאי. "אלה ספרים שכתבו שחורים?" שאל גייטס את חידרא בזמן ביקורו. נאמר לו כי חלקם אכן נכתבו על-ידי שחורים. חילופי הדברים האלה שודרו לאחר מכן בפרק הראשון של "פלאי העולם האפריקני", וכאשר המצלמה חלפה על פני המדפים המלאים בכרכים מאובקים, גייטס אמר: "רוחו של העולם השחור נעולה בדפיהם של ספרים יקרי ערך אלה... זוהי ראיה לתרבות גדולה שלא תורגמה ולא נודעה".

המאמצים שהושקעו באיסוף כתבי היד ושימורם רק הפכו אותם למטרה בולטת יותר בתחילת 2012, כשכוחות צבאיים בראשות אסלאמיסטים קיצוניים הגיעו לטימבוקטו. האמר עוקב אחר מקורותיה של אותה התקוממות ומתאר שלושה ממנהיגיה: מוֹחְ'תַר בּלמוֹחְ'תַר ועבד אל-חמיד אבו זַיְד, שניהם ערבים, מוותיקי אל-קאעידה במגרב האסלאמי (AQIM), וכן איאַד אַע' ע'אלי, תושב מאלי מבני טוארג, שהיה מנהיג תנועת הטוארג הבדלנית. בני הטוארג ו- AQIM כרתו ברית והקימו צבא מורדים חזק בראשות שלושת מנהיגים אלה. הצבא קיבל כספים רבים מממשלות אירופאיות ככופר על חטופים והשיג כלי נשק מהעתודות הלוביות שנותרו לאחר נפילת קדאפי, וכך היו לו המשאבים לפתוח במתקפה נגד ממשלת מאלי, שנבחרה בבחירות דמוקרטיות. הג'יהאדיסטים קיוו להקים מדינה דמויית-דאעש ולמשוך לוחמים ממערב אפריקה וצפונה.

זה לא היה המפגש הראשון של טימבוקטו עם ג'יהאד. בעשור הראשון של המאה ה-19, בניגריה של ימינו, הקים הג'יהאדיסט עֹת'מאן דאן פודיו את חליפוּת סוֹקוֹטוֹ, אימפריה רבת עוצמה שקיבצה תחת מטרייתה 30 אמירויות שונות מרחבי מערב אפריקה. טימבוקטו לא הייתה חלק מהאימפריה הזאת, אך המטיף שייח' אחמדו, שהתרשם מהצלחתה והתרחבותה של החליפות, ניסה להקים אימפריה ג'יהדיסטית משלו, וב-1825 כבש את טימבוקטו. במהלך שלטונו נאסר על חוקרים אירופאים להיכנס לעיר. אך הגישה האסלאמית המתונה יותר שאפיינה את תושבי העיר, שהוקירו את האתרים הקדושים ואהבו פסטיבלים שנתיים, הכניעה את הקיצוניות. האמר כותב שכאשר הג'יהאדיסטים הפולשים הכריזו על רפורמה דתית ב-2012, האמאם במסגד  סידי יחיא אמר, "איך אתם מעזים לומר שאתם הולכים 'ללמד אותנו אסלאם'? אנחנו נולדנו עם האסלאם. האסלאם שוכן בעיר הזאת אלפי שנים". איאד אע' ע'אלי, ממנהיגי הג'יהאדיסטים, ענה, "נצטרך להחליף את האימאמים בעיר הזאת".

האמר מתעניין בע'אלי כמקרה פרטי המלמד על מקורותיו המסתוריים לעתים, האישיים והגלובליים, של הג'יהאדיזם. הצטרפותו למאבק האסלאמיסטי מפתיעה בייחוד לאור הרקע הצופי שלו, חיבתו למוזיקה ולמועדוני ריקודים בסגנון מערבי, ומסירותו החילונית לחלוטין לקידום זכויותיהם של בני טוארג. אבל מיסיונרים מפקיסטן שכנעו אותו להצטרף ל"תַבְּליע'י גָ'מָאעַת", תנועה פונדמנטליסטית הדורשת ציות מוחלט לפרשנות שלה לעיקרי האמונה של הנביא מוחמד. ע'אלי הפסיק לשמוע מוזיקה וסיגל לעצמו אורח חיים סגפני. בסוף 2007 החל לעבוד בקונסוליה המאלית בערב הסעודית כדי להיות קרוב למסגד אל-חראם. שם הוא אימץ את תפישותיו של ארגון אל-קאעידה. הן מאני אנסאר, חבר קרוב ממאלי שחלק בעבר עם ע'אלי את אהבתו למוזיקה, והן השגרירה האמריקנית ויקי האדלסטון ניסו לשווא לשכנע את ע'אלי שלא יהפוך לג'יהאדיסט קיצוני וסגפן. והאמר מרגיש שאינו יודע להסביר את החלטתו של ע'אלי.

לפני שהפך ללוחם בשם הדת השתתף ע'אלי בארגון סדרת הופעות במדבר במאלי, ואירוע זה הפך לפסטיבל שנתי המתקיים בסמוך לטימבוקטו, בכפר בשם אֶסָקָאן. האמר מקדיש את אחד הפרקים הטובים ביותר בספרו לאירועי 2012, אז נערך הפסטיבל השנתי בסמוך לפרוץ ההתקוממות. מספר חודשים לאחר הפסטיבל כבר הגיעו המורדים דרומה כמעט עד בָּמָקוֹ, הבירה. במהלך העשור שלפני כן היו שאמרו כי הפסטיבל באסקאן מעורר זיכרונות מוודסטוק. הופיעו שם אמנים כמו רוברט פלנט וג'ימי פייג', שניגנו יחד עם בני הטוארג. "חרבות הופכות לגיטרות", כתב טום פְרֶסְטוֹן, מייסד אם-טי-וי, במגזין "ואניטי פייר" לאחר שביקר בפסטיבל ב-2007. אך בני טוארג קיצוניים, וכמוהם גם אסלאמיסטים רבים, החלו לראות באסקאן "סדום ועמורה", עם אלכוהול, סמים ופריצות. ב-2012, כשבּוֹנוֹ הופיע בפסטיבל – והגיע, כפי שכותב האמר, במטוס סילון פרטי מאובזר, "בועה של פריבילגיה, עושר וסלבריטאות" – כלי רכב משוריינים ויחידות עילית הגנו על מתחם האירוע.

Essakane, נשים, טמבוקטו

נשים בכפר Essakane. תצלום: FIANBelgium

האם תמיכתה של ממשלת מאלי בפסטיבל זה ואחרים, ובתיירות מערבית, היא אחת הסיבות לניסיון ההפיכה האסלאמיסטי? האמר אינו מאשר זאת מפורשות, אך מכיוון שהוא מעמיד את הצלחתו של הפסטיבל באסקאן לצד השקת הקמפיין של המורדים, ניתן להסיק שלדעתו יש קשר בין השתיים. לאחר הופעה משותפת עם להקת טינאריוון, המורכבת ממוזיקאים מבני הטוארג, עלה בונו בחזרה למטוסו המפואר והכריז ש"מוזיקה חזקה יותר ממלחמה". אבל איאד אע' ע'אלי ובני בריתו הערבים החדשים התכוננו באותו רגע למתקפה על מחנה צבאי מרוחק בצפון. כוחותיו של ע'אלי לכדו 90 חיילים, הוציאו אותם להורג והחלו להתקדם בנחישות לעבר במקו. אָמָדוּ טוּרֶה, נשיא מאלי, הודח בהפיכה צבאית במרץ, והמדינה שקעה בתוהו ובוהו. מכיוון שלא רצה לפגוע במעמד שטימבוקטו צברה לאחרונה, הוא התעקש שהפסטיבל באסקאן יימשך, ואף הקצה לשירותו את חיילי המשמר הנשיאותי, שאחר כך פנו נגדו.

ברגע שבו הגיעו המורדים לטימבוקטו והכריזו עליה כעל בירת אָזאוָוד – מדינת טוארג עצמאית – התמזג סיפורו של עבד אל-קאדר חידרא וכתבי היד שלו עם סיפורו של הטריאומווירט הג'יהאדיסטי. חידרא וחבריו הספרנים ראו כיצד הג'יהאדיסטים מחילים כללי שריעה מחמירים, כולל סקילות, קטיעות ידיים ואיסור על שידור מוזיקה. הם הרסו אוסף גדול של קלטות ועליהן שירים מסורתיים שהוקלטו בכפרים סמוכים. חידרא חשש לגורל ספריו, אך נדמה היה שהג'יהאדיסטים אדישים כלפיהם, משום מה. חלק מחיילי המורדים אף התגוררו בתוך מכון אחמד באבא עצמו, ובכל זאת היה נדמה שאינם מכירים בחשיבותם המיוחדת של הספרים עבור טימבוקטו מחד גיסא ועבור האומות המערביות שתרמו לשימורם מאידך גיסא.

אף על פי שבשלב זה הכובשים עדיין לא איימו מפורשות להרוס את הספרים, ספרני טימבוקטו החליטו, ובצדק, כפי שיתברר, להזיז את האוסף כולו. האמר מתאר כיצד כמעט כל הספרים נארזו בקפידה בארוניות פח שהוכנו במיוחד למשימה, ולאחר מכן הובאו דרומה במשאיות ובסירות קאנו, בלי שנתפסו על-ידי חיילים ושודדים, ובלי שהוחרמו בנקודות בידוק של המורדים או של הממשלה המאלית. חידרא ניצח על המבצע המורכב בעזרת טלפון נייד, וכספי המכון אפשרו לו לשחד את כל מי שעמד בדרך. אף כתב יד לא אבד בדרך לבָּמָקוֹ, עיר שנחשבה אז בטוחה מפני האיום הג'יהאדיסטי.

באותה שעה החלו הצרפתים במתקפה הצבאית שנודעה בשם "מבצע סֶרְוואל": הם באו מדרום בניסיון להרחיק את המורדים מבמקו, ובסופו של דבר דחקו אותם למדבר שמצפון לטימבוקטו. האמר מתאר את המבצע בסגנון רווי מתח ותחושת דחיפות. הוא מראה באופן משכנע מה עמד על הפרק במבצע סרוואל, וכיצד צרפת נטלה סיכון גדול, מבחינה צבאית ופוליטית גם יחד, כאשר תמכה בממשלה הנבחרת של מאלי, שהייתה בעבר קולוניה שלה. הלקחים ממבצע זה לא חמקו מקובעי מדיניות המנסים כעת להתמודד עם עליית דאעש בלוב, לא רחוק מגבולה הצפוני של מאלי, ועם הכוח שצבר ארגון זה בחלקים מעיראק ומסוריה.

הסיפור של האמר מסתיים בנימה מסוייגת של ניצחון. טימבוקטו השתחררה משליטה אסלאמיסטית בינואר 2013, ומוזיקה חזרה להתנגן בתחנות הרדיו המקומיות. עם זאת, החיים לא חזרו לשגרה. צפון מאלי שוחררה ממשטר נוקשה ואכזרי, אך החטיפות ופיגועי ההתאבדות נמשכים. הפסטיבל באסקאן בוטל השנה. איאד אע' ע'אלי ולוחמיו נסוגו לנווה מדבר בסמוך לגבול הצפוני של מאלי. ועבד אל קאדר חידרא נותר בבמקו, שם הוא שומר על כתבי יד רבים, בלי לדעת מתי יוכל להחזיר אותם לספריות טימבוקטו שנבנו כדי לשמרם. הספרים ניצלו משריפה, אך האוויר הלח של במקו מאיים להרסם בעובש ובריקבון.

אף על פי שטימבוקטו שוחררה, היא הפכה לחזית נוספת של לחימה, לאזור סכנה נוסף המנותק מהעולם החיצוני. קברי הקדושים שלה שוקמו בסיוע זר, אך המבקרים מחו"ל אינם מוכנים עוד להסתכן בחטיפה כדי לראותם. מקור חיוניותה של טימבוקטו – הקשר למטיילים ולמסחר שהפך אותה בעבר למקום מפגש של מערב אפריקנים, לבית לכתיבה וללמידה – נהרס. ולזכות ספרו של האמר יש לומר כי הוא מראה לנו מה גדול האובדן.

© 2016  New York Review of Books.

על הספר:

“The Bad-Ass Librarians of Timbuktu: And Their Race to Save the World’s Most Precious Manuscripts” by Joshua Hammer. Simon and Schuster, 278 pages.

ג'יימס רום (James Romm) הוא מרצה ללימודים קלאסיים בבארד קולג'. הוא אחד העורכים של “The Greek Plays”, שראה אור באוגוסט 2016.

תרגם במיוחד לאלכסון: תומר בן אהרון

 תצלום ראשי: בני טוארג בפסטיבל המוזיקה ליד טימבוקטו, מאלי, 2012. תצלום: אלפרד ויידינגר, אוסטריה (ויקימדיה)

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ג'יימס רום, New York Review of Books.

תגובות פייסבוק