פרימטיבים עד העצם

אשתי תמיד חששה שאקריח, כי יש לי בליטה בחלק האחורי של הגולגולת, ואם היא תהיה חשופה איראה כמו האדם הניאנדרתלי. על-פי החוכמה המקובלת, הניאנדרתלים היו די טיפשים בהשוואה להומו ספיינס, המין שכולנו משתייכים אליו כיום. ישנו – כלומר היה – "פער" ביננו לבינם, בדומה לפער שתומס סאדֶנדוֹרְף (Suddendorf) כותב עליו כשהוא משווה בין יכולותיהם השכליות של בני האדם המודרניים לאלה של קופי האדם. כשהייתי מרצה על אבולוציה אנושית, היד שלי הייתה מלטפת באופן בלתי רצוני את ה-Occipital Bun (הבליטה העורפית) שלי בכל פעם שהזכרתי את המילים האלה, המתארות את אחד ההבדלים האנטומיים העיקריים בין ההומו ספיינס להומו ניאנדרתלנסיס. האם עליי להציע את עצמי להדגמה חיה?

מתחשק לי לחגוג את החתונה הבין-מינית שנערכה לפני 50 אלף שנה – בין שהיא האחראית לצורת הגולגולת שלי ולמעשי הטיפשות המזדמנים שאני עושה, ובין שלא

אשתי אינה צריכה לחשוש עוד, וגם מהסטודנטים שלי נחסכה הזוועה. הביולוג השבדי סְוַונְטֶה פֶּבּוֹ (Pääbo) מצא את הגנום האבוד וגילה שכולנו ניאנדרתלים במידת מה – מלבד מי שמוצאו אפריקני במאה אחוז. אז עכשיו מתחשק לי לגלח את הראש, כדי לחגוג את החתונה הבין-מינית שנערכה לפני 50 אלף שנה – בין שהיא האחראית לצורת הגולגולת שלי ולמעשי הטיפשות המזדמנים שאני עושה, ובין שלא.

ארכיאולוגים ואנתרופולוגיים פיזיים התווכחו במשך זמן רב לגבי מערכת היחסים האבולוציונית בין בני האדם המודרניים לניאנדרתלים. הם בוחנים את קווי הדמיון וההבדלים בין כלי האבן שהם יצרו וצורת עצמותיהם, בלי להבין לעומק מה מקור קווי הדמיון וההבדלים האלה. אך הוויכוחים האקדמיים האינסופיים הושתקו על-ידי מהפכת חקר הדנ"א הקדום. פבו (כיום במכון מקס פלאנק בלייפציג) הוא שמוביל את המהפכה הזאת, והוא מתאר אותה בצורה נהדרת בספרו האחרון, Neanderthal Man: In Search of Lost Genomes (2014).

שחזור של אדם ניאנדרתלי. תצלום: ג'ינפרנקו גוריה.

פבו פורש בפנינו תיאור נפלא של שלושים שנות מחקר דנ"א, ששיאן ב-2010, עם פרסום הגנום הניאנדרתלי. הסיפור מוצג לנו מנקודת מבטו. הוא מספר כיצד הוא פצח בניסיונות חשאיים לבדוק אם דנ"א שורד בכבד עגל שנחנט באופן מלאכותי, וכיצד הוא הוביל פרויקט מחקר גלובלי בשווי מיליוני דולרים רבים שמטרתו לפצח את המערכים הגנטיים של אורגניזמים קדומים.

חלק מהווריאנטים הגנטיים הניאנדרתליים סיפקו לבני האדם המודרניים באירופה ובאסיה יכולות הסתגלות טובות יותר מקודמיהם, ההומו ספיינס האפריקנים

מן הראוי להשוות את ספרו של פבו ל"הסליל הכפול" (1968), ספרו המבריק אך השנוי במחלוקת של ג'יימס ווטסון (Watson), שבו הוא מספר כיצד התגלה מבנה הדנ"א. כשבוחנים את שני הספרים יחד ניתן לראות כיצד המחקר הביו-מולקולרי השתנה במהלך חמישים השנה האחרונות, ובה בעת ניתן לראות כי במובנים רבים הוא נותר כשהיה. שני הספרים הם תיאורים אישיים כובשים, העוסקים בתגליות מדעיות ומראים כיצד המדע מונע על-ידי תשוקה, שאפתנות ותחרותיות לא פחות מאשר על-ידי חשיבה רציונלית ושיתוף של ידע. שני הספרים מציעים לקוראים סיפורי חיים מעניינים הרבה יותר מאשר רומנים רבים, ורק אחר כך שולחים אותם להתעמק בהסברים מדעיים כמעט בלתי נהירים (למרות המאמץ הרב לפשטם) שבכל זאת מצליחים איכשהו להיות מרתקים למדי.

על-פי המתואר בספרים, פבו מצטייר כמדען אדיב – בניגוד לווטסון, שמזלזל לעתים קרובות באחרים. הוא מבקר בעיקר חוקרים שמעלים טענות "מופרכות" ו"מגוחכות" לגבי חילוץ דנ"א ממאובנים בני מיליוני שנים, אוצרי מוזיאונים אשר מפריעים לעבודה ומדי פעם את עצמו.

הלחץ לפרסם מאמרים נוכח בשני העולמות. אצל פבו היה הלחץ עז במיוחד, אך גם הוא עצמו אשם בכך. אחת הסיבות שהוא התפכח מתחומי העניין המקוריים שלו בשנות השמונים, אגיפטולוגיה וארכיאולוגיה, היה "הקצב האטי להחריד" שבו זזו כתבי העת "העוסקים בדברים קדומים". עד שמאמרו על אודות חילוץ דנ"א קדום ממומיה מצרית הופיע ב-Journal of Archaeological Science ב-1985, הוא כבר איבד מחשיבותו, בראש ובראשונה בגלל התפתחויות משמעותיות בטכניקות המדעיות.

לכן פבו החליט לעבוד בתחום מהיר יותר, שבו כתבי העת והחוקרים המעוניינים לפרסם בהם נאלצים לפעול באותה מהירות. בדיוק כמו חייהם של חוקרים העוסקים במדעים המתפתחים במהירות (הארכיאולוגיה עודה תחום אטי למדי), גם ספרו של פבו גדוש בהחלטות שהוא נדרש לקבל לגבי כתבי העת שהוא מעוניין לפרסם בהם, לגבי מועדי ההגשה הנכונים ולגבי התוכן שהוא רוצה לכלול בכל מאמר נתון. יתרה מזאת, הספר מלא גם בתגובותיו – לעתים מלאות השראה, לעתים מיוסרות – לביקורות העמיתים שהוא מקבל ולפרסומיהם של חוקרים אחרים. הפרסום הגדול של הגנום הניאנדרתלי בכתב העת Science ב-2010 כלל חמישים מחברים. אורכו בכתב העת היה שנים עשר עמודים בלבד, אך אותם ליוו 174 עמודים של פרטים טכניים שהתפרסמו ברשת. פרק מרתק ביותר מוקדש לתהליך ההכנה והקבלה של כתב היד.

לחצי הפרסום נעשו אינטנסיביים הרבה יותר מאז ימיו של וטסון, וכמוהם גם מערכת היחסים בין המדענים השונים, הכוללת תמהיל ייחודי של שיתוף פעולה ותחרות. השותפים-מתחרים של ווטסון שכנו לא רחוק ממנו, בקינגס קולג' לונדון, וכן במעבדה של ליינוס פּוֹלינג (Pauling) בפסדינה. השותף-מתחרה העיקרי של פבו וצוותו, הפועלים במכון מקס פלאנק, היה אדי רוּבּין (Rubin) מברקלי. הוא שיתף איתם פעולה אך נקט שיטה שונה לריצוף הדנ"א שבתוך גרעין התא – רובין העדיף להשתמש בשיטה לשכפול חיידקים, במקום לאמץ את השיטה החדשה המכונה polymerase chain reaction (PCR, בראשי תיבות). רובין נענש על הבחירה השגויה שלו: הוא הופך לאנקדוטה שולית בסיפור שחזורו של הדנ"א הקדום – לפחות כפי שפבו מספר אותו. ייתכן, כמובן, שרובין עצמו רואה את הדברים אחרת, בדיוק כפי שחוקרים רבים שקראו את ספרו של וטסון לא הסכימו עם האופן שבו הוא הציג את השתלשלות האירועים.

לקדמה הטכנולוגית היה תפקיד משמעותי הן בהצלחתו של וטסון והן בהצלחתו של פבו – אף על פי שחשיבותה של הטכנולוגיה ניכרת הרבה יותר במקרה של השבדי. פבו מתאר את עשרים וחמש שנותיו בתחום הביולוגיה המולקולרית כמהפכה טכנולוגית מתמשכת. הוא למד ש"אלא במקרים של חוקרים חכמים מאוד, מאוד, רוב פריצות הדרך הגיעו בצמוד לפיתוחים טכנולוגיים משמעותיים". יש המביטים בווטסון ובשותפו, פרנסיס קְריק (Crick), בעיניים מעריצות, כאילו הם שיחקו בחתיכות קרטון כשבנו את מודל הסליל הכפול של הדנ"א. וטסון עצמו עודד את הדימוי הזה. אבל הם יכלו לעשות זאת רק בזכות פיתוחים בתחום עקיפת קרני הרנטגן שאפשרו לרוזלינד פרנקלין לייצר תמונות דנ"א החושפות את המבנה הסלילי שלו. מבט חטוף וערמומי באחת התמונות שיצרה פרנקלין הוא כל שנדרש לווטסון.

הקשר של פבו עם הטכנולוגיה היה שונה מאוד. כשהוא שמע על שיטת PCR בכנס ב-1986 הוא הבין מיד שיש כאן פריצת דרך טכנית בחקר דנ"א קדום. עשרים שנה לאחר מכן, כשהתכונן לרצף את שלושה מיליארד הנוקלאוטידים בגנום הניאנדרתלי, היה פבו זקוק לעזרתה של חברת ביוטכנולוגיה בשם 454 Life Sciences, ולכמה מיליון ליש"ט כדי לשלם לה. ממש במקרה, אחד הפרויקטים האחרים של החברה היה Project Jim, שמטרתו ריצוף הגנום של ג'יימס וטסון.

בעוד ש"הסליל הכפול" מתאר רק שלוש שנים (1951-53) ותגלית יחידה – שאמנם תגליות רבות אחרות מבוססות עליה – החיפוש של פבו אחר מערכים גנטיים אבודים נפרש על-פני שלושה עשורים וכולל שורה של תגליות הקשורות זו לזו: החל מהחילוץ הראשון של דנ"א ניאנדרתלי, עבור במיפוי הגנום הניאנדרתלי ובגילוי רביית הכלאיים בין ניאנדרתלים להומו ספיינס, וכלה בזיהוי מין אנושי חדש לחלוטין, על-פי הדנ"א שחולץ מעצם של אצבע במערת דניסובה בסיביר. על הדרך אנו לומדים על חילוץ דנ"א קדום ממומיות מצריות, על אֶצי איש הקרח, על ממוטות ועל דובי מערות. פריצות הדרך הטכנולוגיות הן בעלות חשיבות מכרעת בסיפור, ויותר מכול חשובות אלה שאפשרו את המעבר מחקר דנ"א מיטוכונדריאלי – קרי זה שמאוחסן במאות עותקים במבנים הקטנים שמחוץ לגרעין התא – לחקר הדנ"א שבגרעין התא, הכולל שני עותקים בלבד. את הדנ"א המיטוכונדריאלי אנו מקבלים בתורשה מהצד של האֵם בלבד, ולכן הוא מספק לנו, כפי שאומר פבו, "מבט מטושטש, בעין אחת, על ההיסטוריה האנושית".

שחזור של שן טוחנת ממערת דניסובה. לפי צורתה היא לא של הומו ספיינס ולא של ניאנדרתל. תצלום: תילו פארג, ויקידפיה

אחת התֶמות החוזרות בספרו של פבו היא המאמץ המתמשך לזיהוי דנ"א קדום ולמניעת זיהומו על-ידי דנ"א של בני אדם מודרניים. "זיהום" זה עלול להיגרם ללא כוונת זדון על-ידי הארכיאולוגים המטפלים בעצמות בזמן החפירה, או על-ידי החוקרים, כיוון שהדנ"א שלהם נישא באופן בלתי נמנע באבק שבמעבדותיהם. יש גם מי שהתנהל ברשלנות: פבלו מתאר את האימה שחש כשראה אוצֵר מהמוזיאון להיסטוריה של הטבע בלונדון מלקק עצם כדי לגלות אם היא עברה טיפול כימי, וכך מכסה אותה בדנ"א שלו עצמו. זהו אחד מרגעי האיוולת האנושיים השזורים בדברים שכותב פבו על אודות קדמה טכנולוגית. אך בו בזמן הוא גם מתענג על ריח העצם השרופה העולה בנחיריו, כשחוקרים חותכים עצם מזרועו של ניאנדרתל כדי לקחת ממנה דגימה – הריח מלמד שקולגן שרד בתוך העצם, ולכן יהיה אפשר למצוא בה דנ"א.

תהליך האיתור של עצמות כאלה היה אתגר גדול עבור פבו, וכלל מאבקים מול אוצרי מוזיאונים עקשנים ומשא ומתן עם האקדמיה הקרואטית למדעים על הגישה לשרידים הניאנדרתלים ממערת וינדייה בצפון המדינה. למרבה השמחה הוא הצליח, וכך מצא את "עצם הקסמים", כפי שהוא קורא לה – עצם ששימרה בתוכה כמעט שלושה אחוז של דנ"א גרעיני ניאנדרתלי, בניגוד לשיעור הרגיל: בין 0.06 ל-0.2 אחוז. פרגמנט העצם המרוסק הזה, שאורכו חמישה סנטימטרים, אפשר את ריצוף הגנום הניאנדרתלי וחולל תמורה יסודית באופן שבו אנו רואים את ההיסטוריה האנושית. במשך עשרות שנים היא נחה כאבן שאין לה הופכין במרתף של מוזיאון.

במקביל לסיפורו של הדנ"א הקדום, אנו עוקבים גם אחרי קורותיו של פבו עצמו בעודו מניע את המדע קדימה. המסע לא היה חלק כלל וכלל. פבו הוא טיפוס רגשן: רגע אחד הוא מתלהב נורא, ובעמוד הבא הוא חסר ביטחון. הוא נעשה מתוסכל, מתרגז, מרגיש שבא לו לצרוח. הוא יכול להיות מאושר להפליא ומאוכזב עמוקות. הוא מודה שהביך את עצמו, שהוא סובל מרצון עז שיאהבו אותו, שיש לו פרצי סרקזם (שעליהם הוא מתחרט במהירות) ושהוא סנטימנטלי ביותר. הרגשות שלו הם חלק מהותי מהצלחתו המדעית, והקטעים המתארים את התאהבויותיו הקצרות בגברים הטרוסקסואלים ואת ההנאה שהוא שואב מהליכה בעירום על החוף לצד אשתו החדשה, משתלבים היטב בספר. הצלחתו לא הייתה מאמץ אישי בלבד. היא הושגה בזכות צוות המדענים שפבו הרכיב במכון מקס פלאנק. היה עליו לנהל את הצוות באופן המאפשר לכל אחד מחבריו להשיג את המטרות שלו ובו בזמן לתרום לפרויקט כולו – הוא כותב שאלה היו מדענים בתחילת דרכם, שהתעניינו בעיקר בתחומי המחקר האישיים שלהם. כשפבו כותב איך הוא התאהב בכל אחד ואחד מהאנשים שישבו סביב השולחן, אנו מאמינים לו ומבינים שתחושות אלה היו חיוניות להצלחתו ולהצלחתם.

במה הסתכמה ההצלחה הזאת? פבו וצוותו הצליחו לקבוע שהשושלת של בני האדם המודרניים והשושלת של האדם הניאנדרתלי התפצלו לפני 270-440 אלף שנה. המסקנה הזאת מאשרת את ההנחות הקיימות. אך למרבה ההפתעה, הם הסיקו שבני אדם מחוץ לאפריקה – בין שהם אירופאים ובין שהם אסיאתים – קיבלו עד חמישה אחוזים מהדנ"א שלהם מהאדם הניאנדרתלי. התרחיש הסביר ביותר הוא שקבוצה של בני אדם מודרניים עזבה את אפריקה לפני כחמישים אלף שנה, ושחבריה הזדווגו עם ניאנדרתלים במזרח התיכון ואחר כך הפיצו את הדנ"א הניאנדרתלי לשאר העולם. אין ספק כי הדנ"א הזה הידלדל מדי דור, אך העובדה שהוא שרד עד ימינו מלמדת כי חלק מהווריאנטים הגנטיים הניאנדרתליים סיפקו לבני האדם המודרניים באירופה ובאסיה יכולות הסתגלות טובות יותר מקודמיהם, ההומו ספיינס האפריקנים.

אזור Olduvai במזרח אפריקה, בו התגלו לראשונה מיני האדם הקדומים. תצלום: slamjack

על סמך מחקריו של הביולוג האנגלי פיטר פַּרהאם (Parham) הצליח פבו למצוא דוגמה אפשרית אחת לתהליך הזה. במהלך הקריאה אנו לומדים שפרהאם הוא אחד המומחים המובילים בעולם ל-major histo-compatability complex (MHC, בראשי תיבות) – זוהי מערכת גנטית מורכבת להפליא בגנום האנושי, המשפיעה על יכולתנו להילחם בזיהומים. פרהאם מצא שאחת הגרסאות הגנטיות של ה-MHC נפוצה כיום בקרב אירופאים ואסיאתים, אך לא נמצאה מעולם באפריקנים. פבו, מצדו, מצא את הגרסה הזו בגנום הניאנדרתלי. מכאן עולה שבני האדם הראשונים שהגיעו למזה"ת ירשו את הגן הזה מהניאנדרתלים, ואחר כך הוא נברר והגיע לתדירותו הנוכחית בבני אדם לא אפריקנים. פרהאם טוען שהווריאנט הספציפי הזה נתן להם יתרון במאבק במחלות מקומיות באירופה ובאסיה.

טיבם והיקפם של ההבדלים בין הניאנדרתלים להומו ספיינס – קרי "הפער" – עודם נתונים לוויכוח סוער. פבו וצוותו זיהו את הפער המולקולרי בין המינים. יש שבעים ושמונה "מוטציות חשובות" – פוזיציות נוקלאוטידיות המשפיעות על המבנה של חומצות אמינו – הזהות אצל כל בני האדם, אך אינן קיימות אצל הניאנדרתלים וקופי האדם. פבו חושד שהמספר הזה עוד יגיע למאתיים לאחר שנעמיק לחקור את הנתונים הזמינים לנו, אך אפילו זה יהיה אחוז קטן בלבד מהגנום האנושי השלם.

ההבדלים האלה בחומצות האמינו הם תולדה של מוטציות שהתרחשו לאחר הפיצול בין השושלות – הפיצול שהוביל ליצירת ניאנדרתלים והומו ספיינס בעלי אב קדמון משותף. ההבדלים האלה משפיעים על החלבונים שבונים את הרקמות ואת המוח. לאור כך שיש יותר מעשרים אלף חלבונים המקודדים על-ידי הגנום, שבעים ושמונה (או אפילו מאתיים) מוטציות נראות כמו פער גנטי זעיר – אבל בהחלט ייתכן כי ההשלכות ההתנהגותיות שלהן הן רבות. למרבה הצער, איננו מבינים את ההשלכות האלה. פבו מתוודה: "הסוד המלוכלך של הגנומיקה הוא שאיננו יודעים כמעט שום דבר על האופן שבו הגנום מיתרגם לתכונות השונות של פרטים חיים ונושמים". לכן, למרות כל הידע שרכשנו לגבי הדנ"א הקדום, הטיעונים השונים לגבי הפערים הקוגניטיביים בין בני האדם המודרניים לניאנדרתליים מסתמכים בעיקר על פרשנויות של נתונים ארכיאולוגיים. תפישתי שלי היא שהפערים האלה גדולים למדי.

סביר להניח שתומס סאדנדורף יחשוב שאני "משבית שמחות" – הכינוי שלו לכל מי שאינו ממהר לייחס לבעלי חיים אחרים יכולות ברמת מורכבות אנושית. מול משביתי השמחות הוא מעמיד את ה"רומנטיקנים", כלומר את אלה שמזהים רצפים ביולוגיים ארוכים יותר בין מינים (אפילו משביתי השמחות הגדולים ביותר חייבים להשלים במידת מה עם קיומם של רצפים). אף על פי שסאדנדורף צועד לעתים קרובות בשביל הביניים, האופן שבו הוא משתמש במונחים האלה חושף את עמדתו: האין זה רומנטי לטעון, כפי שהוא עושה לעתים קרובות, שבני האדם המודרניים שונים למדי ממיני אדם אחרים? והאין הטענה שאנו רק חלק קטן מהמכלול משביתה את השמחה?

ספרו, The Gap: The Science of What Separates Us from Other Animals (2013), עוסק באתגר שונה מאוד ממסעו של פבו לזיהוי ההבדלים ביננו לבין הניאנדרתלים. הראיות של סאדנדורף מגיעות מתצפיות התנהגותיות, ובראשן תצפיות בקופי אדם ובעיקר בשימפנזים – המין החי הקרוב אלינו ביותר. על סמך התצפיות האלה הוא מנסה לזהות את ההבדלים, וקווי הדמיון, בין היכולות השכליות של קופי האדם והיכולות השכליות של בני האדם המודרניים. להבדלים, מן הסתם, אי אפשר להתכחש – אחרת הסקירה הזאת הייתה עשויה להיכתב על-ידי שימפנזה – אבל טיבם והיקפם נתונים למחלוקת זה זמן רב, ללא הכרעה ברורה. נדמה שפסיכולוגים יכולים לתכנן ניסויים ולנתח נתונים בדרגות שונות של קפדנות ודקדקנות, ובכל זאת להגיע לפרשנויות שונות לחלוטין לגבי ממדי הפער. כלומר פסיכולוגים יכולים להיות גם משביתי שמחות וגם רומנטיקנים.

במובן זה הפסיכולוגיה ההשוואתית, התחום שבו עוסק סאדנדורף, שונה מאוד מהביולוגיה המולקולרית של פבו ווטסון. לביולוגיה המולקולרית יש תשובות שניתן להגדיר באופן ברור יותר כשגויות או נכונות, ולכן קל יותר למדוד את התקדמותה. לעומת זאת, התצפיות שערכו פסיכולוגים בשנות החמישים ואף קודם לכן עדיין נראות רלוונטיות להערכותיו של סאדנדורף, וחלק גדול מהשאלות שהפסיכולוגים שואלים הן אותן שאלות ששאל דרווין. אני מניח שפבו כלל אינו מסתכל על פרסומים שיצאו לפני יותר משנה בתחומו. אך במובנים אחרים ישנם קווי דמיון בין התחומים. המדע של סאדנדורף מונע על-ידי תחרות, כמו התחרות המתוארת בספרו בין הצוות של דניאל פּובינֶלי (Povinelli) מאוניברסיטת לואיזיאנה (משביתי השמחות) לבין צוותו של מייקל טומאסֶלו (Tomasello) ממכון מקס פלאנק בלייפציג (הרומנטיקנים, שבמקרה פועלים באותו מכון כמו פבו).

אמנם בספרו של סאדנדורף יש גם זווית אישית, אך מדובר בראש ובראשונה במחקר המבוסס על סינתזה. סאדנדורף מסתמך על מחקריהם של פסיכולוגים רבים, כולל על תרומותיו החשובות שלו עצמו, ומפיק מהם ניתוח "זהיר ושקול", לדבריו. הספר בוחן מספר רב של תצפיות שנערכו בטבע ובמעבדה, ומתאר את הפרשנויות השונות ליכולותיהם השכליות של קופי האדם ובני האדם.

שימפנזה צעיר משחק וחוקר. תצלום: קיטי טרוולבק

הספר עוסק בשישה תחומי מחקר: שפה, מסע מנטלי בזמן (באמצעות זיכרון וציפייה), קריאת מחשבות (באמצעות אמפתיה ודמיון), אינטליגנציה ופתרון בעיות, למידה תרבותית ומוסר. לכל אחד מהם מוקדש פרק שבו סאדנדורף מסכם תחילה את המאפיינים העיקריים של השכל האנושי, אחר כך מספק ראיות מקופי האדם (ומדי פעם גם מבעלי חיים נוספים), ולבסוף מבצע השוואה. הגבולות שבין ששת התחומים מטושטשים ביותר – כמעט שאי אפשר לכתוב על שפה בלי להתייחס לקריאת מחשבות, או לכתוב על למידה תרבותית בלי להתייחס לשפה.

לכן אין פלא שסאדנדורף מסיק כי בכל ששת התחומים יש שני מאפיינים המייחדים את בני האדם מקרובינו הקופים: "יכולתנו הבלתי מוגבלת לדמיין מצבים שונים ולהרהר בהם" וכן "הדחף המושרש בנו לקשר בין מוחותינו ובין התרחישים שהם מייצרים". למרבה הצער, לא הצלחתי להבין אם הוא מתכוון לומר ששני המאפיינים האלה הם-הם יסודות השפה, האינטליגנציה וכו', ושמכך ניתן להסיק שיש להם בסיס ביולוגי במוח, או שמא הוא טוען כי הם מייצגים תכונות המתהוות מהאינטראקציות בין ששת התחומים. יתר על כן, ישנה בספר רמיזה לכך שאחת המגבלות השכליות של קופי האדם היא מחסור בזיכרון עבודה, וזאת השערה שהייתי שמח לקרוא עליה עוד.

מבחינת סאדנדורף, שני המאפיינים הנ"ל הם "הפער" בין השכל האנושי לשכל של קופי האדם. לי הם נראים יותר כמו תהום (זכרו, אני משבית שמחות). אמנם התהום הזאת התרחבה והלכה לאורך שישים וחמישה מיליון שנות אבולוציה פרימטית, אך היא הגיעה לשיא עומקה רק לפני שישה מיליון שנה בערך, כלומר בתקופת הפיצול שהוליד את השימפנזה המודרנית ואת האדם המודרני. בסופו של דבר, אין ספק שהפער הוא תוצאה של הבדלים בין הגנומים, וכאן אנו חוזרים ל"סוד המלוכלך" של פבו: איננו יכולים לקשר בין הידע הקיים על אודות הגנום לבין התכונות הספציפיות של כל אדם ואדם.

עם זאת, ספרו של פבו כן מלמד אותנו דבר מה לגבי ההבדלים בין הגנום האנושי לגנום של קופי האדם. הוא מספר על הרצאה שנתן קורי מקלין (McLean) בכנס ב-2010, שבה הסביר שלבני האדם המודרניים חסרות 583 חתיכות גדולות של דנ"א שנמצאות אצל קופי האדם. ה"חתיכות" האלה כללו גנים אחדים שכיום אינם נמצאים בבני האדם, וחוקרים גילו שאחד מהם קשור לחלבון המגביל את התחלקות הנוירונים. כלומר היעדרו של הגן הזה "קשור איכשהו" לסיבה שבגללה מוחותינו נעשו גדולים הרבה יותר במהלך האבולוציה האנושית. לפי הכתוב בשני הספרים האלה, נראה שזאת המסקנה המשמעותית ביותר שאנו מסוגלים להסיק כעת לגבי הקשר האבולוציוני בין הביולוגיה המולקולרית ליכולותינו השכליות.

למרבה השמחה, חתיכה אחרת של דנ"א חסר מספקת לנו מסקנה מוחשית יותר: נראה כי בדנ"א החסר היה גן המקודד, אצל קופי האדם, לחלבון המתבטא ב-penile spines (מילולית: עמוד שדרה פיני). המבנים האלה, בעלי השם המשונה, נמצאים בפינים של קופי אדם וגורמים לזכרים לפלוט זרע במהירות רבה. לבני האדם המודרניים אין מבנים כאלה, ולכן הם מסוגלים ליהנות מיחסי מין ממושכים. למרבה מזלם של הניאנדרתלים, התגלה כי גם להם לא היה גן כזה.

כשקוראים את ספריהם של פבו וסאדנדורף יחד, עולה השאלה המתבקשת: האם הפער השכלי הנוכחי בין בני האדם לקופי האדם הוא אותו פער שקיים בין בני האדם המודרניים לניאנדרתלים. האם גם הניאנדרתלים היו מוגבלים יותר מבני האדם המודרניים ביכולתם לייצר תרחישים מנטליים ולקשר בין מוחותיהם? או שמא היכולות האלה, שהשפעתן על המחשבה האנושית המודרנית מכרעת, התפתחו טרם ימיו של האב הקדמון המשותף לניאנדרתלים ולהומו ספיינס, שחי לפני ארבע מאות אלף שנה? סאדנדורף מנסה לענות על השאלה הזאת בפרק הלפני-אחרון של ספרו, אבל מורכבותם האדירה של הנתונים הארכיאולוגיים מפריעה לו להגיע לתשובה.

הוא מסתבך. בעמוד אחד הוא טוען שהראיות הדנטליות מעידות כי להומו ארקטוס הייתה גמישות התנהגותית גדולה יותר מאשר לאבותיו (מסקנה מפוקפקת למדי) וייתכן כי הוא "התקדם משמעותית בשני היבטיו העיקריים של הפער". אבל אז הוא נתקל בקיפאון הטכנולוגי שנמשך יותר ממיליון שנה ושואל למה ההומו ארקטוס לא שיפר בהדרגה את איכות כליו: לכאורה מפני שהוא לא היה יכול לדמיין סוגים חדשים של חפצים או לדבר עליהם. אבל ההומו ארקטוס, איכשהו, חוזר להיות חכם כאשר הוא מתפשט ברוב חלקי העולם הישן, כלומר באירופה ובאסיה. לפי הסתירות הבולטות בכל הקשור ליכולותיו השכליות של ההומו ארקטוס, אני מסיק כי במסגרת שבנה סאדנדורף חסר מרכיב יסודי שיעזור לנו להבין את האבולוציה הקוגניטיבית, דבר מה שניתן לזהות רק על סמך נתונים ארכיאולוגיים ולכן אינו ברור לפסיכולוגים המסתמכים על תצפיות של בני אדם וקופי אדם.

הניתוח "הזהיר והשקול" שסאדנדורף מבצע בראיות הפסיכולוגיות, מפסיק להיות זהיר ושקול כשהוא מגיע לניאנדרתלים. איני מאשים אותו, כיוון שהראיות הנוגעות לניאנדרתלים עמוסות סתירות אפילו יותר מהראיות לגבי ההומו ארקטוס. ובכל זאת, מצער שסאדנדורף אינו מצטט אף אחד מהספרים הרבים שנכתבו בשנים האחרונות על המנטליות הניאנדרתלית. ציטוטים מספרם של תומס וין (Wynn) ופרדריק קוּלידג' (Coolidge) היו מאששים את טענתו המרומזת באשר לחשיבותו הכללית של זיכרון העבודה.

כלים של האדם הניאנדרתלי. תצלום: DIdier Descouens, ויקיפדיה.

הפרשנויות הארכיאולוגיות אינן חלק מהותי מספרו של סאדנדורף, המעניק לנו את ההשוואה המקיפה ביותר שניתן להעלות על הדעת בין יכולותיהם השכליות של בני האדם וקופי האדם. קשה לחשוב על ניסוי חדש או תצפית שדה חדשה שיקראו תיגר על מסקנותיו או יעזרו לפתח אותן. מנגד, אף שספרו של פבו מסתיים ב-2010, נדרשת היכרות שטחית בלבד עם הממצאים שנאספו מאז כדי להבין שהמהפכה המדעית עדיין בעיצומה. לדוגמה, בארבעה בדצמבר, 2013, דווח על חילוץ דנ"א ממאובן אנושי בן ארבע מאות אלף שנה. המאובן הזה עתיק פי עשרה מהניאנדרתלים, והוא פותח חזית נוספת בחקר האבולוציה האנושית.

העניין הרב שלנו במי שאנחנו ובמה שמייחד אותנו מקרובינו הקופים – אלה שחיים ואלה שנכחדו – לא ישכך. זהו נושא המרתק את כולם, החל מהמדענים הזקוקים למיליוני דולרים למימון מחקריהם וכלה באלה שיושבים בכורסאותיהם וחולמים בהקיץ. חודשים ספורים לאחר פרסום הגנום הניאנדרתלי, קיבל פבו מכתבים מארבעים ושבע אנשים הטוענים שהם ניאנדרתלים. יש לציין שארבעים ושישה מהם גברים. שתים עשרה נשים כתבו גם כן, וטענו שבעליהן ניאנדרתלים. ייתכן שאחת מהם זאת אשתי.

© 2016  New York Review of Books.

על הספרים:

Neanderthal Man: In Search of Lost Genomes by Svante Pääboת Basic Books, 275 pp.
The Gap: The Science of What Separates Us from Other Animals by Thomas Suddendorfת Basic Books, 358 pp.

סטיבן מיתֶן (Mithen) הוא מרצה לתקופה הפרהיסטורית המוקדמת באוניברסיטת רדינג. בין ספריו: The Prehistory of the Mind, After the Ice: A Global Human History, The Singing Neanderthals (1998) וכן Thirst: Water and Power in the Ancient World (משנת 2012).

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: פטיש מתקופת האבן, תצלום: אימג'בנק / גטי ישראל