פשע: מגפה וטיפול

בשנת 1925 כתב המשפטן האמריקני אוליבר ונדל הולמס הבן: "לוּ הייתי מנהל דיון פילוסופי עם אדם שאני עומד לתלות (או להוציא להורג בחשמל), הייתי אומר לו, 'אין לי ספק שהמעשה שביצעת היה בלתי נמנע מבחינתך, אבל כדי לסייע לאחרים להימנע ממנו, אנו מבקשים להקריבך למען טובת הכלל. אתה מוזמן לראות בעצמך חייל המת עבור מולדתו'".

כל אחד מאיתנו, לוּ היה נחשף לאותם תנאים תורשתיים וסביבתיים כמו הפושעים המורשעים, היה לוקה בתסמינים דומים

הוא צדק כשטען שמפרי חוק אינם אחראים באמת לפעולותיהם. אנו מקבלים החלטות באמצעות מוח שלא בחרנו לעצמנו, מוח שנוצר בתהליך שאינו בשליטתנו. אבל הוצאה להורג, או פגיעה באנשים אחדים, במטרה להניא אחרים מלחקות את התנהגותם, היא שימוש פשטני ביותר בהיגיון התועלתני. אפשר להשתמש באותו היגיון כדי להצדיק רצח של אדם בריא אחד בכוונה להשתמש באיבריו להצלת חמישה אנשים חולים. מהלך זה ממקסם את "הרווחה", אך הוא בכל זאת הפרה בוטה של זכויות אדם. יש לאזן בין התועלת לחברה לבין זכותו היסודית של כל אדם לא להינזק.

כוח ההרתעה של הענישה הפלילית קטן יותר משנדמה. הרי ברור שהעונשים שהחברה קבעה אינם מרתיעים את האסירים שממלאים את בתי הכלא. העובדה ששיעורי הרצידיביזם [פשיעה חוזרת] בבריטניה ובארצות הברית נעים בין 60 ל-65 אחוז רק מבהירה שעונשי המאסר אינם מרתיעים עבריינים חוזרים. עונשים חמורים יותר אמורים אולי להיות גורמי הרתעה יעילים יותר, אך לעתים קרובות ההיפך הוא הנכון. במספר מקרים נראה כי עונש המוות הוביל דווקא לתוצאה ההפוכה, ובמקום להרתיע דווקא הגדיל את שיעורי הפשיעה. שימו לב ששיעור הפשיעה החוזרת הנמוך ביותר באירופה הוא בכלא ההומני באי בַּסְטוֹי (Bastøy) בנורבגיה. בניגוד לתפישה הרווחת, הדבר החשוב ביותר במניעת פשיעה חוזרת אינו חומרת העונש, אלא הסיכוי להיתפס.

במספר מקרים נראה כי עונש המוות, במקום להרתיע דווקא הגדיל את שיעורי הפשיעה

אין משמעות הדבר שעלינו להרשות לפושעים אלימים או לבנקאים מושחתים להמשיך בחייהם ללא עונש. יש לנו זכות להגן על החברה מפני אלו שמאיימים עליה, ולייצר תמריצים להתנהגות מועילה. אבל אם החברה תדחה את תפישות האשמה והאחריות הקיימות, או אז תתחולל תמורה מהותית גם בתפישות הענישה שלנו: במקום לנקום על העבר, מערכת המשפט הפלילי תתרכז בשיפור העתיד.

כיסא חשמלי ששימש בווירג'יניה עד שנות ה-50. תצלום: Angle

אם אנשים אינם אחראים למעשיהם ביסודו של דבר, הרי אין הצדקה לנקמה. באופן כללי, כשאנו מרשיעים אדם בפשע, יש שלוש תגובות אפשריות: הענשה שמטרתה הרתעה; שיקום שמטרתו החלמה; או מאסר שמטרתו הגנה. התגובות האלה אינן סותרות בהכרח, ולעתים קרובות הן חופפות. אך לגבי כל אחת מהן עלינו לשאול שתי שאלות: האם היא תהיה יעילה, והאם ניתן להצדיק אותה מבחינה מוסרית? התשובות משתנות מאדם לאדם – כל מוח הוא יחיד במינו. גישה אחידה וגורפת אינה יעילה ואינה מוסרית.

בארצות הברית יש בבתי הכלא פי עשרה אנשים הסובלים ממחלות נפש קשות מאשר בבתי החולים של המדינה. בבריטניה, כתשעים אחוז מהעבריינים סובלים מהפרעות פסיכיאטריות. פגיעה במפר-חוק הסובל מבעיות נפש קשות היא בעצמה אי-צדק. הענשת מכור לסמים, שמידת השליטה העצמית שלו נמוכה, יוצרת יותר בעיות מאשר פתרונות. מכורים ואנשים עם בעיות נפש קשות זקוקים לטיפול תרופתי, לא למאסר מפחיד ואכזרי. כפי שאמר בשנת 2000 ג'יימס גיליגן (Gilligan), פסיכיאטר המתמחה בעבודה עם אסירים, "אחת הדרכים היעילות ביותר להפוך אדם בלתי אלים לאדם אלים, היא לשלוח אותו לכלא".

במערכת משפט רציונלית אין מקום לתפישה שאומרת כי העונש צריך להלום את הפשע. תגובה פרגמטית צריכה להתמקד בפושע, לא במעשיו. האם מעשה משקף את אופיו של האדם, או שמא הוא תוצר של מחלה, של התמכרות, תשישות, ייאוש או נכות? הוכחת מחשבה פלילית, היסוד הנפשי שבלעדיו אין עבירה פלילית, אינה אמורה להיות מבחן לאחריות מוסרית, אלא צעד מהותי בדרך לקביעת אופי הנזק שהפושע עלול לגרום לחברה וזיהוי התגובה היעילה ביותר למעשיו.

בעיות של שליטה בדחפים נפוצות בקרב אסירים. חוקר המוח דייוויד איגלמן (Eagleman) ועמיתיו פיתחו גישה פורצת דרך בשם "אימון פרֶה-פרונטלי" (Prefrontal Workout). מכיוון שכל החלטה שאנו מקבלים היא תוצאה של תחרות בין דחפים, תרגול של שליטה עצמית יכול לעזור להטות את האדם בכיוון הרצוי ולשפר את יכולתו לעמוד בפיתויים ולהדחיק תגובות אלימות. במהלך אימון פרֶה-פרונטלי מוצגת בפני המשתתפים פרובוקציה מוכרת, אך בה בעת מוצגים בפניהם, באופן חזותי, הדחפים המתחרים במוחם. המשתתפים מנסים אסטרטגיות מנטליות שונות וכך מגלים מה עובד ומה לא.

תשומת לב לצרכים אישיים תוכל לעזור לנו לקבוע את אופי השיקום הנדרש בכל מצב. לדוגמה, גישת "הצדק המאחה", המפגישה בין פושעים לקורבנותיהם לדיון המנוהל על-ידי מגשר, מניבה יתרונות רבים, בייחוד עבור הקורבנות. רבים מהם אומרים שהמפגש היה חוויה מעצימה, ושהם יצאו ממנו בתחושת הקלה. מחקרים בנושא צדק מאחה מעידים על ערכו הכלכלי ותרומתו להפחתת שיעורי הפשיעה. נוסף לכך, נמצא מתאם גם בין תוכניות להשכלת אסירים לבין ירידה בשיעורי האלימות בכלא ובשיעורי הפשיעה החוזרת.

כשהפוטנציאל לשינוי התנהגותי הוא קטן, כפי שקורה אצל רוצחים סדרתיים ואנסים סדרתיים, ייתכן בהחלט שיש צורך בתקופת מאסר ממושכת. אך אף על פי שפסיכופתים מקבלים החלטות מחרידות רבות, ההחלטה לקבל מוח של פסיכופת לא הייתה אחת מהן. לכן עקרונות המוסר היסודיים דורשים שעבריינים יקבלו תנאים הומניים, המאפשרים קיום בעל משמעות.

מבט על האי בסטוי, נורבגיה. תצלום: אסטריד וסטוונג

איך נדע למי יש סיכוי גבוה לחזור ולפשוע? באחד המחקרים בתחום זה התבקשו פסיכיאטרים וחברי ועדות שחרור להעריך את הסבירות שעברייני מין אשר ביצעו עבירה אחת בלבד, יבצעו עבירה נוספת. כמעט שלא היה מתאם בין התחזיות שלהם לתוצאות בפועל. חלופה מוצלחת הרבה יותר, המשמשת כעת בבתי משפט רבים, מבוססת על אלגוריתמים המסתמכים על ההיסטוריה האישית המפורטת של העבריינים: שימוש בסמים, טראומות ילדות, יכולת לחוש חרטה וגורמים נוספים. ניתוחים מלמדים כי שילובים מסוימים של התכונות והחוויות האלה מגדילים משמעותית את הסבירות לפשיעה חוזרת. כשאיכות הנתונים הקרימינולוגיים תעלה, וכשהיקף הנתונים שבידינו יגדל, יכולות החיזוי שלנו ישתפרו.

אם ברצוננו לשפר את העתיד במקום לנקום את העבר, מערכת המשפט הפלילי צריכה לתת עונשי מאסר קצרים יותר; לתכנן בתי כלא בטוחים יותר והומניים יותר ולהשקיע במגוון של תוכניות שיקומיות, אשר יתנו מענה הולם לצורכי חניכיהן. אם ברצוננו לחשוב באופן רציונלי על התנהגויות המזיקות לחברה, עלינו להפסיק לראות בהן תוצאה של "הרצון החופשי", אותו מושג מיסטי, ולהתחיל לתפוש אותן כתוצר של גורמים טבעיים, בדיוק כפי שרופאים תופשים תסמיני מחלה.

פושעים הם כמו אנשים שחלו במחלה מידבקת, כי ביסודו של דבר הסכנה שהם נושאים עמם אינה באשמתם. כל אחד מאיתנו, לוּ היה נחשף לאותם תנאים תורשתיים וסביבתיים, היה לוקה בתסמינים דומים. ההתמקדות בעונש בלבד אינה מונעת התפרצויות עתידיות של המחלה, אלא מסיחה את דעתנו ומפריעה לנו לטפל בתנאים החומריים והתרבותיים – החל מאי-שוויון וכלה בגזענות – שמייצרים את התסמינים. הנצחת התנאים האלה היא פשע גדול יותר.

ראול מרטינז הוא כותב, אמן ויוצר דוקו זוכה פרסים. ספרו הראשון, Creating Freedom (משנת 2016), בוחן את נושא החירות מנקודות מבט כלכליות, פילוסופיות, פוליטיות ונוירולוגיות, ומאגד ממצאים שנאספו לאורך יותר מעשר שנות מחקר. הוא מתגורר בלונדון.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: תא בכלא באירלנד. תצלום: אפו אפאנן