ציוצי מלחמה

חדשות, תעמולה, הטעיה, גיוס המוני לטוב ולרע: הרשתות החברתיות הן זירות רוחשות המשפיעות על כולנו מדי יום
X זמן קריאה משוער: 40 דקות

כמו רוב הדברים בימינו, הקמפיין הושק באמצעות האשטאג. אבל לא מדובר בקמפיין לשיווק אלבום חדש או סרט. לא. תגית הטוויטר AllEyesOnISIS# השיקה את הפלישה של דאעש לצפון עיראק ב-2014 – השתלטות צבאית עקובה מדם שממשיכה לרדוף את הפוליטיקה העולמית אף שכבר חלפו שנתיים.

הכרזה על מבצע צבאי בטוויטר נראית כמו אסטרטגיה משונה, אבל בהתחשב במקור, אין סיבה להפתעה. ארגון דאעש, המדינה-האסלאמית-בעיני-עצמה, חב את קיומו לאופיה של האינטרנט בעידן המדיה החברתית: תיבה מקוונת אדירת ממדים שמיליארדי קולות מהדהדים בה - משתפים, מתדיינים, מתווכחים ומטיפים.

הרשתות החברתיות סייעו לדאעש לגייס לפחות 30 אלף לוחמים זרים ממאה מדינות ויותר, שהגיעו לשדות הקרב בסוריה ובעיראק. הן עזרו לארגון לשלוח זרועות לכל עבר - ללוב ולאפגניסטאן, לניגריה ולבנגלדש. הן היו המכשיר שבעזרתו הכריז דאעש מלחמה על ארצות הברית: הוצאתו להורג של העיתונאי האמריקני ג'יימס פולי בוצעה באופן שהבטיח את הפצתה הוויראלית. הן היו הכלי שהארגון השתמש בו כדי לעודד פעולות טרור בחמש יבשות.

התעמולה המקוונת של דאעש ופעולותיו של הארגון בחיים האמיתיים שזורות זו בזו, ולמעשה כלל לא ניתן להפריד ביניהן. בשעה שהפולשים מדאעש התפרשו ברחבי צפון עיראק לפני שנתיים, הם הפגיזו את טוויטר בהודעות ניצחון על כל עיירה שנכבשה ובתמונות מחרידות שהבהירו מה עלה בגורלם של המתנגדים. אפליקציה סלולארית שהארגון פיתח אפשרה לחסידיו לעקוב אחרי הפעילות מביתם ולקשר אליה את חשבונות המדיה החברתית שלהם לאות סולידריות. האפליקציה גם העניקה לדאעש אפשרות  לפרסם פוסטים באופן אוטומטי בשמם. ג' מ' ברגר, עמית בתוכנית לחקר הקיצוניות של אוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון, ספר כ-40 אלף ציוצים שהופצו על-ידי האפליקציה ביום שבו לוחמים עטויים בשחור הסתערו על מוֹסוּל.

הרשתות החברתיות סייעו לדאעש לגייס עשרות אלפי לוחמים, בהן הוא הכריז מלחמה על ארצות הברית. הן הבסיס לתעמולה של הארגון וגם לפעולתו.הדיווחים התקשורתיים שהגיעו מהאזור עדכנו אותנו באופן שוטף על הישגיו של דאעש ועל מעשי הזוועה שהוא מבצע, וכך עזרו ללבות את התחושה שלוחמיו צוברים מומנטום. לא היה זמן להבחין בין סיפורים כוזבים לדיווחי אמת. כל פוסט חדש תרם לתחושה שאזור צפון עיראק פשוט קורס לנוכח המתקפה של דאעש. ואז הוא באמת קרס. האימה שטפה את מוסול, עיר בת 1.8 מיליון תושבים. אמנם הכוח העיראקי מנה 25 אלף חיילים והיה מצויד בטנקי ״אברמס״ אמריקאים ובמסוקי "בלק הוק", אבל הדיווחים על מהירותו ואכזריותו של האויב התפשטו במהירות בשורותיו וזרעו בלבול. הכוח, שממילא סבל ממורל נמוך ומשחיתות פושה, התמוטט אל מול כוח בן 1,500 לוחמי דאעש בלבד, שהיו חמושים בעיקר בנשק קל. דאעש השתלטה על העיר ללא התנגדות של ממש ושם מצאה כמויות אדירות של כלי נשק ואספקה, כולל בערך 2,300 רכבי "האמר".

חיילים עיראקיים באימונים עם מדריכים מצבא ארה"ב, מוסול

חיילים עיראקיים באימונים עם מדריכים מצבא ארה"ב, מוסול. תצלום: DVIDSHUB

בכניעתה הפתאומית של מוסול ובקריסת כוחות ההגנה העיראקיים, אפשר לזהות הדים לנפילתה המדהימה של צרפת בבְּליצְקריג הגרמני של 1940. הגרמנים השתמשו ברדיו כדי לתאם בין טנקים למטוסים. הרדיו העניק לכוחותיהם מהירות – וגם את היכולת לזרוע פחד מעבר לשורות הלוחמים שבחזית.

דאעש הפיץ בהלה דומה באמצעות האינטרנט. צילומים מבוימים לעילא, שעברו גם פילטרים של אינסטגרם, הפכו אספסוף של לוחמים בטנדרים מאובקים לאיוּם גדול מהחיים. בזכות צבאות של "בוטים" בטוויטר הפכו התכתשויות חד-צדדיות קטנות לניצחונות רבי חשיבות. תגיות נוצרו, הופצו ואף נחטפו כדי לשלוט בסיפור ולנפחו. כך יצר דאעש תופעה חדשה. במילותיו של ג'ארד כהן, עובד מחלקת המדינה לשעבר וכיום מנהל Jigsaw (צוות החשיבה של גוגל), דאעש הפך ל"ארגון הטרור הראשון ששולט הן בטריטוריה פיזית והן בטריטוריה דיגיטלית".

הכלים הדיגיטליים מציעים שלל אפשרויות למדינות, לגופי תקשורת, לארגוני טרור ולפעילים חברתיים. הם מעצימים את התגובות למתרחש. כך השפיעו בעבר הטלגרף, המצלמה והמסרטה.והוא לא יהיה האחרון. אמנם דאעש מותקף כיום על-ידי קרוב לשני תריסר צבאות לאומיים, ולכן עתיד ה"ח'ליפוּת" שלו לוט בערפל, אך הארגון כבר הוכיח דבר מה שאמור להדאיג את כל מי שמתעניין במלחמה ושלום, בחוק ואנרכיה. אמנם דאעש הפגין ערמומיות באופן השימוש שלו ברשתות החברתיות, אבל הטכנולוגיה עצמה – ולא גאונותם של הג'יהאדיסטים – היא שהעניקה לארגון את הכוח לשבש את חיינו ולצבור הישגים אדירים. ארגונים אחרים יבואו בעקבותיו.

ולא רק ארגוני טרור. זוהי ראשיתה של מהפכה נרחבת שכבר החלה לשנות את אופי פעילותן של כנופיות קטנות מחד גיסא, ואת האסטרטגיות הפוליטיות והצבאיות של מעצמות מאידך גיסא.

לפני יותר משנה התחלנו לנסות להבין את אופני השימוש ברשתות החברתיות, הן כאמצעי לחימה בסכסוכים והן כגורם המגדיר את אופיים של סכסוכים. עקבנו אחר השיח המקוון כדי להבין כיצד הוא מצטלב עם אלימות בחיים האמיתיים בעשרות עימותים צבאיים ברחבי העולם. מטרתנו הייתה לפענח דבר מה שנראה לנו כסתירה. האינטרנט נחשבת זה מכבר למכשיר המסוגל לקרב לבבות. אך בה בעת מסתבר שניתן בקלות להפוך אותה לכלי נשק. סמארטפונים ואפליקציות חברתיות חוללו שינוי ניכר בכל היבטי הסכסוך האלים, החל מאופן גיוס הכוחות וכלה בצורת הדיווח העיתונאי . אבל ייתכן כי הייתה להם השפעה יסודית הרבה יותר – הם הרחיבו את מגוון הגורמים העלולים להצית למלחמה, וייתכן כי אף הגדילו את שכיחותן של מלחמות ואת טווח השפעתן. רשתות חברתיות מחזקות נרטיבים של "אנחנו והם", חושפות אנשים נוחים-להשפעה לאידיאולוגיות מזיקות, ומלבות שנאות שהיו רדומות זה מכבר. הן מפיצות רעיונות בקנה מידה אדיר ובאופנים שכמעט בלתי ניתן לחזות אותם או לשלוט בהם.

הרשתות החברתיות כבר הספיקו לחולל מהפכה באינספור היבטים בחיינו, החל מדייטינג, עבור בעסקים וכלה בפוליטיקה. כעת הן משנות את פניה של המלחמה.

"קשר של שלום נצחי"

המלחמה, כפי שהגדיר אותה התיאורטיקן הצבאי בן המאה ה-19 קרל פון קלאוזֶביץ, "אינה אלא המשך המדיניות באמצעות אחרים".  1 והרשתות החברתיות, שחוללו דמוקרטיזציה באופני הפצת המידע ומחקו את גבולות הזמן והמרחק, הרחיבו את האמצעים ושינו את המלחמה בהיקף שכמוהו לא נראה מאז הופעת הטלגרף.

ב-1838 כתב סידני מורס לאחיו סמואל כדי לברך אותו על חשיפת המצאתו – הטלגרף. סידני כתב שזו "אינה רק ההמצאה הגדולה ביותר של תקופתנו, אלא ההמצאה הגדולה ביותר בכל תקופה שהיא". הוא ניבא כי "אדמת כדור הארץ תרושת בכבלים, וכל כבל יהיה עָצָב. כדור הארץ יהפוך לחיה עצומה בעלת עשרה מיליון ידיים, וכל יד תחזיק עט שיתעד כל דבר שהאוחז בו ירצה להכתיב!"

בספרו משנת 1998, The Victorian Internet, טום סְטֶנְדֶג' (Standage) מתאר את ההיקף והמהירות האדירים שבהם שינה הטלגרף את חיי האדם. תרבות של טכנאים והאקרים התפתחה סביב המכשיר. הייתה לה עגה משלה, ואפילו היה לה סגנון חיזור משלה, כולל רומנים שהתנהלו בקוד מורס. עסקים יכלו כעת לעקוב אחר האספקה שלהם ברמת דיוק שהייתה בלתי נתפשת עד אז, ולתאם בין פעילויות מרוחקות ביעילות רבה מתמיד. העיתונים, שכמעט לא עסקו לפני כן בחדשות בינלאומיות, התמלאו לפתע בדיווחים על אירועים שהתרחשו במרחק אלפי קילומטרים. בן לילה תפסו מאורעות ממקומות אחרים נפח אדיר בשיח הפוליטי, אף על פי שהשפעתם על חיי היומיום של התושבים לא גדלה כלל.

ובעוד כבלי הטלגרף הולכים ונפרשים על פני כדור הארץ, החלו משקיפים רבים להרגיש שפרק חדש בהיסטוריה נפתח. לפי ההיסטוריונית ג'והנה ניומן, ההוגים הגדולים של אותם ימים האמינו כי "בזכות הידע שהטלגרף יעביר, מדינות יהיו בקיאות כל כך באינטרסים הלאומיים של אויבותיהן-לשעבר, שהמלחמה תחלוף מן העולם". הכבל הטרנס-אטלנטי הראשון הונח בין צפון אמריקה לאירופה ב-1858. בחילופי ברכות בין הנשיא ג'יימס ביוקנן למלכה ויקטוריה, אמר האמריקני שהוא מאמין כי הטלגרף "יתגלה כקשר של שלום נצחי וחברוּת בין אומות-אחיות, וככלי... להפצת דת, תרבות, חירות וחוק בכל העולם".

כעבור  ימים אחדים השתמשה  בריטניה באותו כבל כדי להעביר פקודות לצבא שלה.

הטלגרף הפך עד מהרה לאמצעי לחימה מרכזי. החל ממלחמת קרים (1853-56) התרחש שינוי מהותי באופן התנהלותן של מלחמות: עד אז היו נשלחות מהבית הוראות צבאיות כלליות, ולהוראות אלה נדרשו שבועות לחצות את הים. כעת, למגינת לבם של המפקדים בשטח, נשלחו מלונדון לרוסיה פקודות קרב מדוקדקות באמצעות כבלים. במלחמות הפרוסיות על איחוד גרמניה (1864-71) נולד סגנון פיקוד חדש: תנועותיהם של צבאות שלמים תואמו בזמן אמת. ובמלחמת האזרחים האמריקנית (1861-65), בניסיון להשיג יתרון על פני יריביהם, פרשו חיילי האיחוד והקונפדרציה חוטי טלגרף באורך מצטבר של כ-24 אלף קילומטר.

מלחמת קרים, סקוטים, הקו האדום הדק, רוברט גיב

"הקו האדום הדק", רוברט גיב (1881). אפיזודת גבורה סקוטית במלחמת קרים. National War Museum, אדינבורו. תצלום: ויקיפדיה

הטלגרף שינה גם את חוויית המלחמה של הציבור. הנה עיתונאי שהביע את התפעלותו מהטכנולוגיה: "הקרב מתנהל במרחק 5,000 קילומטר, ואנחנו מקבלים פרטי פרטים כבר בזמן שהפצועים מפונים אל בית החולים". המידיות הזאת, בתורה, העניקה לאידיאולוגים וליזמי תקשורת הזדמנויות חדשות ללבות את התרעומת הציבורית ואף לייצר צמא למלחמה: זירת העיתונות הצהובה, שהייתה תחרותית עוד לפני מלחמת ארצות הברית-ספרד (1898), היא דוגמה מצוינת לכך. הדיווח העיתונאי הפך למשחק של מהירות, והדיוק איבד מחשיבותו. חברי סוכנות הידיעות Associated Press היו נחושים כל כך לוודא שהקוראים יהיו מעודכנים בכל שביב מידע מחריד מהעימות עם ספרד, שהם שכרו ספינות כדי להפליג דרך קרבות ימיים מסוכנים אל תחנת הטלגרף הקרובה.

אזרחים בכל העולם נחשפו כעת ל"חדשות" – נכונות וכוזבות גם יחד – שהיו בעבר נחלתם הבלעדית של מלכים ושרים. בה בעת, מידע שפורסם בעיתונים היה עשוי לדרבן ממשלות לפעולה. העולם התכווץ. קצב האירועים הבינלאומיים גבר.

המדיה החברתית מחוללת כעת תמורות מטלטלות לא פחות. ישנם כיום 3.4 מיליארד משתמשי אינטרנט – נתון צנוע בהשוואה לתחזית של סידני מורס, שדיבר על "עשרה מיליון ידיים". כחצי מיליון "ציוצים" נשלחים מדי יום. קרוב לשבע שעות וידאו מועלות ליוטיוב מדי שנייה, ב-76 שפות שונות. פייסבוק, עם 1.7 מיליארד משתמשיו, הוא "המדינה" הגדולה בעולם. לפי מכון PEW, רובם המכריע של משתמשי טוויטר ופייסבוק האמריקנים צורכים כעת חדשות בפלטפורמות האלה. 59 אחוז ממשתמשי טוויטר האמריקנים, עוקבים שם אחרי אירועים חדשותיים בזמן אמת.

והגל הזה עוד לא הגיע לשיא. קרוב למחצית מהאוכלוסייה הבוגרת של העולם עדיין אינה מקוונת. חלק ניכר מהחיבורים החדשים יתרכזו באזורים המועדים ביותר לאלימות ולסכסוכים. לפי איגוד הטלקומוניקציה הבינלאומי, השימוש באינטרנט בעולם המתפתח צמח ב-16 אחוז בממוצע לשנה בין 2005 ל-2015. מועצת המודיעין הלאומית של ארצות הברית מעריכה שבאפריקה שמדרום לסהרה, בדרום אסיה ובמזרח התיכון יש יותר אנשים עם גישה לאינטרנט מאשר אנשים עם חשמל.

הקישוריות הגלובלית הזאת הפכה כבר מזמן לגביע הקדוש של עמק הסיליקון, לא רק בגלל החתירה לרווחים, אלא גם מתוך הרצון לחתור לשלום. זוהי הסיבה שגוגל מנסה לשלח אל הסטרטוספרה בלוני ענק שיעניקו גישה לאינטרנט לכל מי שעדיין אין לו גישה, וזוהי הסיבה שפייסבוק מפתחת "דְרוֹנים" סולאריים לאותה מטרה.

ב-2005, כאשר "הפייסבוק" (The Facebook) עדיין היה סטארט-אפ בפאלו אלטו, התראיין הסטודנט מארק צוקרברג דרך מצלמת רשת בעודו יושב בלאונג' של משרדו ובידו כוס Solo אדומה. "המטרה היא לא לייצר קהילה בינלאומית", אמר על הפלטפורמה החדשה שלו, אלא "מראָה שתשקף את מה שקיים בחיים האמיתיים".

המדיה החברתית היא אכן מראה המשקפת מגוון תחומי עניין ורעיונות, ואלה קשורים תמיד גם לסוגיות של פוליטיקה ואלימות. האירוע המדובר ביותר בטוויטר בשנה שעברה לא היה איזה מֶם מטופש או סיפור מחמם לב, אלא מתקפת הטרור של נובמבר 2015 בפריז, שבה נרצחו 130 איש על-ידי צוות מתואם של דאעש. מיליונים צפו בתמונות ובקטעי וידאו מזירות ההתרחשות הכאוטיות. העדכונים המטלטלים ביותר התקבלו מהקורבנות הלכודים במועדון בַּטָקְלאן, שפנו באופן טבעי לרשתות החברתיות בתחינה לעזרה, בעוד המרצחים הג'יהאדיסטים מסתובבים ביניהם.

הדואליות של טבע האדם ניכרת בבירור בכל פעם שהרשתות החברתיות מפתחות אובססיה לסכסוך כלשהו. האינטרנט מאפשרת לאזרחים עצמם לדווח על פשעי מלחמה ולחשוף ראיות ממרחק אלפי קילומטרים. כעת גם לאזרחים הפשוטים יש דרך להשמיע את קולם ולדווח על סבלם. זרים מתרגשים עד דמעות מתמונתו של פעוט שטבע ונסחף לחופי תורכיה, והעולם אף פעם לא נראה קטן כל כך. אבל הרשתות החברתיות פתחו גם אפיקים חדשים של אכזריות יוצאת דופן. בינואר, נאמני משטר בסוריה, שגילו כי אחת הערים שבשליטת המורדים גוועת ברעב תחת מצור, לגלגו על תושביה על-ידי פרסום תמונות של הארוחות העלובות שהם נאלצים לאכול.

אלאן כורדי, ילד סורי טבוע, חוף תורכיה

אלאן כורדי, הילד שטבע בחוף תורכיה בניסיון להימלט מהמלחמה בסוריה. תצלום: Doğan News Agency, ויקיפדיה, שימוש הוגן

ככל שאנו למדים עוד ועוד על התנהגות ברשתות החברתיות, כך מתברר והולך כי המראה מעֻותת – וליתר דיוק מעַותת אותנו. על אף התקווה הטמונה בחיבור בין אנשים חדשים ורעיונות חדשים, חוקרים מצאו שהכוח הדומיננטי ברשת הוא "הומופיליה": הנטייה להקשיב רק לאנשים הדומים לנו, לשוחח רק עם אנשים הדומים לנו, ולהדיר אחרים. הרשתות החברתיות אינן עוזרות לנו לפתח אמפתיה כלפי אנשים השונים מאיתנו, אבל הן כן עוזרות לנו להקיף את עצמנו באנשים בעלי השקפה דומה. המערכת האקולוגית החדשה הזאת, שבעזרתה אנו מעבירים וצורכים מידע, אינה קוראת תיגר על ההטיות הקיימות אלא מחזקת אותן.

לדוגמה, חברת האנליטיקס Gnip (שבינתיים נרכשה על-ידי טוויטר), בחנה 11.5 מיליון ציוצים שפורסמו במהלך המבצע שכונה על-ידי ישראל "עמוד ענן" (נובמבר 2012) או עסקו בו, ומצאה כי רק עשרה אחוז מהשיח התנהל בין תומכים של שני הצדדים. סקירה דומה של פעילות מקוונת במהלך מחאות הגזע ב-2014 בפרגוסון שבמיזורי, הראתה כי ליברלים ושמרנים בארצות הברית ציטטו עובדות וטיעונים שונים לחלוטין, ולמעשה היה נדמה שהם כמעט לא מכירים אלה בקיומם של אלה. מאז מאי השנה עורך וול סטריט ג'ורנל פרויקט בשם Blue Feed, Red Feed ("פיד כחול, פיד אדום") המציג זה לצד זה את המקורות החדשותיים הפופולריים בקרב קהלים ליברליים (כחולים) ושמרנים (אדומים). התוצאה היא שני "פידים" שנראים כאילו נלקחו מיקומים מקבילים.

אין כל ספק שבתוך מעגלים של חברים או מכרים בעלי דעות דומות, הרשתות החברתיות אכן עוזרות לגולשים לטפח קשרים. אבל ככל שמביטים על מעגל רחב יותר של אנשים – חברות שלמות, וכמובן, אירועים כלל-עולמיים – כך ההזדמנות לטפח קשרים נופלת קורבן לשבטיות ולחוסר האמון ההדדי.

הבעיה הזאת מטרידה במיוחד מכיוון שמשתמשי הרשתות החברתיות אינם צרכנים פסיביים, כמו צופי טלוויזיה, מאזיני רדיו ואפילו גולשי האינטרנט בימיה המוקדמים. באמצעות פלטפורמות כמו פייסבוק, אינסטגרם, טוויטר, Weibo ואחרות, כולנו יוצרים מידע, אוספים מידע ומפיצים מידע. אזרחים הנמצאים באזורי עימות יכולים לצלם תמונות מחרידות של הרס והרוגים ולפרסם אותן. נערות ונערים מפרברי מרסיי יכולים לעקוב אחר חייהם ומותם של לוחמים ספציפיים ולקיים איתם קשר ישיר. וכמובן, משתמשי הרשתות החברתיות יכולים להביע את תמיכתם במסרים שונים ולהוסיף להם פרשנות משלהם - וכך להעצים אותם באופן מידי.

שני קצותיו של תהליך התקשורת עברו דמוקרטיזציה בהיקף חסר תקדים, שטכנולוגיות קודמות לא היו מסוגלות לאפשר. המדיה החברתית הפכה רבים מאיתנו ממשקיפים על סכסוכים עולמיים למשתתפים בסכסוכים כאלה. השלכותיה של ההשתתפות רחבת ההיקף הזאת חוצות את גבולות העולם הווירטואלי.

מלחמה: קמפיין שיווק ויראלי

כיצד יכול ארגון להשתמש ברשתות החברתיות כדי לעורר בגולשים עניין עמוק בסכסוך מרוחק ואף לשכנע אותם להתגייס לעזרתו? נשתמש בדאעש כחקר מקרה.

מכונת התעמולה של דאעש היא מפחידה וסוריאלסטית בעת ובעונה אחת: בהוצאות להורג, לוחמי הארגון מצמידים מיקרופונים לשבויים שאת ראשם הם עומדים לערוף; מתקפות רצחניות מתוזמרות כמו שירי מקהלה; סרטונים אכזריים של מוות ופיגועי התאבדות נערכים יחד בתוכנת Final Cut Pro. כיצד כת-מוות מיושנת עם תפישת עולם של המאה השביעית כבשה את הרשתות החברתיות במאה העשרים ואחת במהירות רבה כל כך ובאופן מוחלט כל כך?

אמנם דאעש מייצג תופעה חדשה - השתלטות על מרחבים פיזיים ודיגיטליים גם יחד - אך בפועל הוא לא המציא את הגלגל. כפי שאמר הארורו אינגרם (Ingram), חוקר אוסטרלי העוסק בלוחמה בטרור, חברי הארגון "אינם גאונים, אלא מומחים לפלגיאט אסטרטגי". דאעש פשוט לקח טקטיקות מוכחות של טרור והתאים אותן לכללים החדשים של עידן המדיה החברתית.

הטרור תמיד היה מחזה תיאטרלי. לפני 2,000 שנה פעלו קנאים יהודים בשם "סיקריקים", או "נושאי הפגיון", בירושלים שתחת הכיבוש הרומאי. במקום להרוג בשקט בסמטאות העיר, הם הקפידו לרצוח את אוהדי הרומאים לעיני הציבור. מטרתן של התנקשויות פומביות אלה היא גם מטרתן של סרטוני עריפת הראש שדאעש מפרסם ביוטיוב: להעביר מסר לכמה שיותר אנשים.

היה בלתי נמנע שטרוריסטים, הלהוטים להפיץ את המסר שלהם, יהיו בין הראשונים לזהות את הפוטנציאל הטמון במדיה החברתית. הארגון המוכר לנו בשם דאעש צמח מתוך קבוצה שכללה קצינים לשעבר בצבאו של סדאם חוסיין וג'יהאדיסטים אכזריים מאל-קאעידה בעיראק. הם מצאו להם מטרה משותפת בסוריה והתפצלו מאל-קאעידה. אחר כך הצטרף אליהם גל טרי של מגויסים מדור ה-Y. צעירים אלה התבגרו במהלך האביב הערבי של 2011 וראו במו עיניהם כיצד פייסבוק וטוויטר מסוגלים לצוד ביעילות את הקשב העולמי.

ויליאם מקאנְטְס (McCants), חוקר אסלאם מיליטנטי ממכון בּרוּקינגס, עקב אחר האבולוציה של תעמולת הטרור, החל מקלטות אודיו שהועברו מיד ליד, עבור בדרשות בנות שעה שהוברחו מאפגניסטאן על גבי קלטות VHS וכלה בסרטונים דיגיטליים שנראים כמו טריילרים לסרטים והותאמו במיוחד להפצה ויראלית. דאעש התמחה בהכנת הסרטונים הדיגיטליים האלה, ולדברי מקאנטס, ההתמחות הזאת היא שעזרה לו לתפוס את מקומו של אל-קאעידה בתור הארגון המועדף על הדור החדש של הג'יהאדיסטים. "הסרטונים של אל-קאעידה נראים כמו משהו שיופיע בתוכניות תחקירים בטלוויזיה הוא אומר. "הסרטונים של דאעש, לעומת זאת, נראים כמו משהו שיופיע באתרי אינטרנט נוסח Vice: הם מעוררים תגובה רגשית מידית. הם מגיעים היישר משדה הקרב". אבל מקאנטס לא חושב שהנוסחה הזאת הופכת את דאעש לארגון חדשני בתחום המדיה החברתית. הטכנולוגיות שמשמשות ליצירת סרטונים מהסוג הזה הן זמינות וזולות בימינו. "זה לא דבר חסר תקדים, אלא מסוג הדברים שכל משרדי יחסי הציבור עושים".

אם נשים בצד את הטיעונים הדתיים וההוצאות להורג, נראה שהטקטיקה של דאעש אכן דומה מאוד לטקטיקות של יועצי מדיה חברתית. העקרונות שהובילו להצלחה הוויראלית של דאעש הם אותם עקרונות שעליהם התבססו הקמפיינים השיווקיים לאלבום החדש של טיילור סוויפט או לסרט האחרון בסדרת "מלחמת הכוכבים". אלה טקטיקות מוכרות וידועות שכל אחד יכול ליישם כראות עיניו.

קורי דאובֶּר (Dauber) ומארק רובינסון (Robinson), צמד מומחי מדיה מאוניברסיטת קרוליינה הצפונית בצ'אפֶּל היל, חקרו את האופן שבו דאעש בונה את המסר שלו וגילו שמדובר בניסיון עקבי ומודע לחקות את "הסגנון הוויזואלי של הוליווד". הצבעים רוויים וחדים, הניגודיות גבוהה, האובייקטים המצולמים נמצאים תמיד בפוקוס חד. צלם לשעבר של דאעש, הכלוא כעת בבית סוהר במרוקו, תיאר בוושינגטון פוסט כיצד עבד עם תשעה חברי צוות אחרים על תיעוד טבח של 160 חיילים סורים שבויים במדבר מדרום לאַ-רַקָה. כמו הצלמים שעבדו על "הרווק" ותוכניות ריאליטי אחרות, גם הם עברו בין ה"משתתפים", צילמו אותם ממגוון זוויות וחיפשו את השוֹט המושלם.

הרווק, תכנית ריאליטי

צילום מועמדת לתכנית "הרווק", אוסטין, טקסס. צילום: Do512

חאווייר לֶסאקָה (Lesaca), חוקר אורח בבית הספר לתקשורת וקשרי ציבור של אוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון, ערך סקירה של 1,300 סרטונים ומצא שעשרים אחוז מהם צולמו בבירור בהשראת מוצרי בידור מערביים: Call of Duty, Grand Theft Auto, צלף אמריקאי. האירוניה מופלאה ומחרידה גם יחד – ארגון שצמח מתוך אל-קאעידה בעיראק מעתיק שוטים מסרט של קלינט איסטווד העוסק בחייל אמריקאי שזכה לתהילה כשלחם נגד אל-קאעידה בעיראק.

הגישה האודיו-ויזואלית המוקפדת של דאעש מרמזת על עתידה של תעמולת המלחמה, שתסתמך כמעט לחלוטין על תמונות מטלטלות בעלות פוטנציאל ויראלי – החל בתצלומים מפוברקים, עבור בצילומי מסך מסרטונים וכלה באינפוגרפיקה. חברי דאעש גילו את מה שמומחי שיווק יודעים זה מכבר – שתמונות חזקות תורמות הרבה יותר לוויראליות מאשר הטקסט שמלווה אותן. גם כשהצבא התורכי נכנס באוגוסט לסוריה כדי להדוף את לוחמי דאעש מהגבול המשותף, הוא השתמש באותן טקטיקות מקוונות ופתח חשבון טוויטר מיוחד של המבצע. בחשבון זה שותפו מגוון תמונות, מצילומי סלפי של חיילים ועד סרטונים דרמטיים מבוימים של פשיטות קומנדו.

אבל דאעש מבין גם את חשיבותן של אינטימיות ואותנטיות ברשתות החברתיות. לסרטונים המבוימים המקצועיים הוא מוסיף גם צילומים מחוספסים יותר, מנקודת מבטם של לוחמים המשתתפים באותו רגע ממש בקרבות ירי כאוטיים. ואת שני סוגי הסרטונים מעלים לרשת הלוחמים עצמם, שגם מביעים את דעתם על טווח רחב של סוגיות, מדת ועד תורנות קילוף תפוחי אדמה. במשך שנים, ג'יהאדיסט הולנדי הלוחם בשורות דאעש ניהל חשבון טמבלר מלא בתמונות מרתקות: חבריו הלוחמים בשעת מנוחה, תינוקו הטרי ואפילו החתול שלו, שרוע ליד חגורת נפץ.

האותנטיות הזאת היא הבסיס להצלחתו של דאעש בגיוס לוחמים דרך הרשת. לעתים קרובות נציגי הארגון יוצרים קשר עם תומכיו בפורומים פומביים, ואז עוברים להודעות פרטיות. מערביים רבים שעברו תהליך של הקצנה וכמעט התגייסו לדאעש, דיברו על מערכת יחסים מקוונת שנמשכה שבועות ואף חודשים. עם הזמן, הג'יהאדיסטים החיים בצדו השני של העולם (ולעתים רק העמידו פנים שהם בצדו השני של העולם) הפכו עבורם ממגייסים לחברים – או לפחות לחברים נוסח-פייסבוק.

אתם עשויים לחשוב שסרטונים מבוימים עומדים בסתירה לאותנטיות ולאינטימיות. אבל שימו לב, לדוגמה, שהשילוב בין שתי הגישות הוא שסייע לזמרת הפופ קייטי פרי לצבור יותר מתשעים מיליון עוקבים בטוויטר – יותר מכל ראש מדינה. הציוצים שלה הם אגביים ומתומצתים, כאילו נכתבו לקבוצה קטנה של חברים. הם משלבים בתוכם אלמנטים שיווקיים ורגעים שגרתיים מחיי היומיום. וגם לוחמי דאעש שמדברים על תהילת הח'ליפות, מפרסמים פוסטים ברשת על נושאים כמו מותו של השחקן רובין ויליאמס ומספרים כמה אהבו בילדות את הסרט "ג'ומנג'י". תחושת האותנטיות הזאת כובשת את העוקבים שלהם הרבה יותר מאשר הודעות ממשלתיות לעיתונות.

היקף המאמצים של דאעש מרשים מאוד ומשקף את ההכרה של הארגון בתפקידה החשוב של המדיה החברתית בפעילותו. במחקר שערך עבור קרן קוויליאם באוקטובר 2015, מצא אנליסט הטרור צ'רלי וינטֶר (Winter) שבחודש אחד הפיץ הארגון קרוב ל-1,150 "אירועי תעמולה" – שילוב של סרטונים, כתבות, תמונות ומאמרים הקשורים אלה לאלה – שמקורם ב-35 יחידות הפקת מדיה שונות. שטף הפרסומים הזה נבע מעשרות אלפי חשבונות המקושרים לדאעש ביותר מתריסר רשתות חברתיות.

רוב הפרסומים האלה אינם הופכים לוויראליים, אבל צריך לזכור שענקית פרסומי הרשת בּאזְפיד מפרסמת יותר ממאתיים כתבות מדי יום, וגם רובן לא הופכות לוויראליות. בדומה לבאזפיד, דאעש מבין כי אף שהאינטרנט לעולם אינה שוכחת, הגולשים שוכחים גם שוכחים (מישהו פה זוכר את "קוני 2012" או את האריה סֶסיל?). פיטר בְּרֵיי (Bray), אנליסט של מדיה חברתית, מצא שהציוץ הממוצע מגיע לשיא הפופולריות שלו תוך 18 דקות מרגע הפצתו. דאעש מרענן את התוכן שלו בלי הרף ומהמר הרבה הימורים קטנים, מתוך הידיעה שחלקם הקטן יקנה לו רווח גדול.

הארגון מייצר גם אייטמים שיתאימו במיוחד לעיתונות ולטלוויזיה, כדי להשתמש בכלי התקשורת הקונבנציונליים להעצמת המסר. באוגוסט 2014, בשעות הראשונות לאחר פרסום הסרטון המחריד שבו נראתה הוצאתו להורג של ג'יימס פולי, היו ששאלו מדוע לוחמי דאעש האכזריים האלה לא יצרו סרטון מחריד אף יותר, כמו ההוצאות להורג שאל-קאעידה נהג לצלם. מדוע דאעש התעקש לקטוע את הסרטון עם תחילת הרצח? חלק מערוצי החדשות סיפקו שלא ביודעין את התשובה לשאלה הזאת, כאשר פרסמו באתרים שלהם תמונות מתוך הסרטון וקישרו לסרטון המלא: האירוע צולם כך שיתאים להפצה בתקשורת הקונבנציונלית. למה לעבוד קשה בהפצת תעמולה, כשמישהו אחר עושה את זה בשבילך?

אותו הלך מחשבה הוא שהוביל את דאעש לנסות "לחטוף" מבזקי חדשות. תומכי דאעש ניכסו לעצמם תגיות-טוויטר של אירועים עולמיים כמו המונדיאל, חדשות אזוריות כמו רעידת האדמה בנאפה, קליפורניה, ואפילו אירועים זניחים כמו ראיון עם כוכב יוטיוב סוג גימל. כל אחת מה"חטיפות" הקטנות האלה מייצרת אדוות בעיתונות – ובהן המאמר הזה.

אין כל ספק שלוחמת המידע המקוונת של דאעש הניבה פירות. בשלוש השנים האחרונות ישנה עלייה ניכרת במספר אירועים הטרור המקומיים המבוצעים "בהשראת" דאעש וישויות אחרות – אך לא בהכוונתן הישירה (בעשור הנוכחי בארצות הברית בוצעו כבר עכשיו יותר מפי שניים פעולות טרור מאשר בעשור הקודם). אמנם רוב האנשים – מוסלמים ולא מוסלמים – דוחים את האידיאולוגיה הזדונית של הקבוצה, אבל הרשתות החברתיות בכל זאת עזרו לדאעש למצוא אוהדים ומועמדים להקצנה בכל העולם.

עם הזמן, התעמולה המקוונת הזאת – והנִראוּת הגוברת של הטרור עצמו – קנו להן אחיזה בתודעותיהם של הגולשים, והאחיזה הזאת נרחבת הרבה יותר מהשטחים הפיזיים שדאעש אוחז בהם. לפי סקר דעת קהל של גאלופ, בשנתיים האחרונות הגיע הפחד האמריקני מפני טרור לעוצמות שלא הורגשו מאז פיגועי ה-11 בספטמבר. אפילו כשמדובר במקרי אלימות בודדים וספורדיים, הרשתות החברתיות מעצימות אותם במוחנו. וזה, בתורו, מעודד סטריאוטיפיזציה מכוערת ותגובות מופרזות ומזיקות מצד הציבור, התקשורת והפוליטיקאים. התוצאה היא התרחבות הפערים בחברה והפצת כעס ופחד. זוהי המערכת האקולוגית שדאעש פורח בה.

ארגונים קיצוניים נוספים כבר החלו להשתמש בטקטיקות של דאעש כדי למשוך פעילים ותשומת לב – ונדמה שהם מצליחים. מאמר שפרסם לאחרונה ג' מ' ברגר, מומחה הקיצוניות מאוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון, עקב אחר אופן השימוש של קבוצות לאומיות לבנה אמריקניות במדיה החברתית. מספר נציגיהן של קבוצות אלה בטוויטר גדל ב-600 אחוז מאז 2012. חברי הקבוצות האלה, כתב ברגר, משתמשים בתגיות ובמסרים "באופן מתואם ובמספרים גדולים" כדי לייצר מומנטום שימשוך את תשומת הלב של כלי התקשורת הגדולים. הם משתמשים בפלטפורמות כמו רֶדיט להפצה נרחבת של מסרים – אבל גם כדי ללכוד ברשתם משתמשים בודדים. תמונות רבות רושם ושנויות במחלוקת מהונדסות במיוחד להפצה ויראלית, וסרטונים ושירים בונים על הצלחתם של ממים קיימים: החל מבדיחות על סרטי המטריקס ועד גרסאות גזעניות ל-Let It Go מ"לשבור את הקרח" של דיסני.

ברוכים הבאים למלחמות הרשת

לפני יותר מעשרים וחמש שנה, צמד אנליסטים ביטחוניים מתאגיד ראנד התחיל לבחון ברצינות כיצד האינטרנט, שהייתה עדיין בחיתוליה, תשפיע על אופיים של עימותים. במאמרם פורץ הדרך Cyberwar Is Coming!, שראה אור ב-1993, בקושי שנתיים לאחר שאתר האינטרנט הראשון הוקם, חזו ג'ון אַרְקווילה (Arquilla) ודייוויד רונפלדט (Ronfeldt) עתיד של מבצעים צבאיים, שבו תוכנות משמשות כאמצעי לחימה.

הם אף הגדילו לעשות וטענו כי בדיוק כפי שצבאות יילחמו במרחב הקיברנטי, חברות שלמות יתעמתו במסגרת שהם כינו "מלחמת-רשת" (Netwar). בעימות מהסוג הזה נלחמים הצדדים על תפישת המציאות עצמה. מלחמת-רשת, הם כתבו, "משמעה הניסיון לשבש את הדברים שאוכלוסיית היעד 'יודעת' או חושבת שהיא יודעת, לערער אותם או לשנות אותם". מידע הופך לכלי נשק מסוכן.

כיום מלחמת הרשת היא מציאות יומיומית. לאחר ש"לוחמת המידע" הסובייטית נעלמה מהאסטרטגיה הרוסית הצבאית למשך עשרות שנים, היא זכתה לתחייה בעשור האחרון. הבכירים הרוסים צפו ב"מהפכות הצבע" המתחוללות במדינות רבות בגוש הסובייטי לשעבר, והרגישו לחץ גובר והולך מצד כוחות הליברליזציה המערבית והטכנולוגיה המקוונת. אז הם החליטו לרתום את האינטרנט לצורכיהם – לשלוט בו בבית ולהשתמש בו כדי לפלג אויבים בחוץ. שבעים וחמישה מוסדות חינוך ומכוני מחקר הוקדשו לבחינה דקדקנית של אופן פעולת האינטרנט. פעילותם תואמה על-ידי שירות הביטחון הפדרלי הרוסי – יורשו של הקג"ב.

ספינת הדגל של מכונת התעמולה הרוסית היא Russia Today – או RT בקיצור, כפי שאפשר לראות על אוטובוסים בניו יורק ובשלטי הרחוב המעטרים את השדרה החמישית בעיר. מדובר בשירות חדשות ונוצץ שמבטיח לתת "חוות דעת שנייה" (ואמתית כביכול). השירות קיבל סובסידיה של בערך 250 מיליון דולר ב-2016, ומשימתו היא להחדיר את עמדת הממשלה הרוסית לדיווחים הבינלאומיים. הוא משדר באנגלית, ערבית וספרדית, ומפרסם אייטמים נוספים ברשת ברוסית, צרפתית וגרמנית. הוא הפך לרשת הטלוויזיה הפופולרית ביותר ביוטיוב.

אבל את פעילות המידע הרוסית אפשר לדמות לקרחון: RT וערוצי תעמולה נוספים הם רק הקצה הנראה לעין. מתחת לפני השטח רוסיה מנהלת רשת דיגיטלית נרחבת של בלוגרים ופרשני מדיה חברתית בתשלום. רבים מהם כלל לא מציגים את עצמם כרוסים. קל נורא להרגיז אותם. עליכם רק לפרסם דעה נגד פעילותה של רוסיה בקרים, או נגד יירוט טיסה 17 של מלזיה איירליינס ב-2014 מעל אוקראינה, ובמהרה תזכו להודעות מעליבות מאנשים שמעולם לא פגשתם ובקשות חברות מסתוריות מדוגמניות הלבשה תחתונה הלהוטות לשנות את דעתכם (ולפקח עליכם מקרוב באופן כללי).

חלק ניכר מהאנשים האמיתיים שעומדים מאחורי החשבונות המזויפים האלה הם צעירים מגניבים – כותבים שאפתניים שמגיעים לעבוד מדי יום ב"בתי חרושת לטרולים", כלומר בנייני משרדים אפלוליים  בפרברי מוסקבה וסנט פטרבורג. הם מייצרים עשרות דמויות מקוונות, במשמרות של שתים עשרה שעות. מעמדות העבודה הצפופות שלהם הם מפזרים ערפל בדיונים העוסקים בגיאופוליטיקה, נאט"ו, אוקראינה, הבחירות בארצות הברית ומגוון נושאים נוספים. כפי שאמר פקיד באיחוד האירופי שחקר את התעמולה הרוסית, "המטרה אינה לגרום לכם לאהוב את פוטין. המטרה היא לגרום לכם לא להאמין לשום דבר. הרבה יותר קל לתמרן ציבור ספקני ושברירי שאינו מודע למתרחש בפועל".

בעבר, קמפיינים של לוחמת מידע גבו מחיר רב וטמנו בחובם פוטנציאל קטן מאוד להצלחה. אפילו אם התעמולה הגיעה לקהל הרצוי ומצאה אוזניים כרויות, מה אז? כיצד יכלו מתנגדי משטר לאתר אלה את אלה, קל וחומר לתאם ביניהם פעולות של מחאה פוליטית?

אך כיום המצב שונה. בזכות המדיה החברתית, פעילות תעמולתית באותו היקף היא זולה הרבה יותר, וניתן לבצעה באופן כמעט בלתי נראה. כל סימן קלוש למחלוקת פוליטית –  מאות בודדות של משתמשים זועמים בפורום אינטרנטי – הוא הזדמנות לזרוע תוהו ומדון בקרב אזרחיה של מדינה יריבה.

לפעמים המטרה היא רק לערום חומר בעירה, לזרוק גפרור ולראות מה קורה. מפלגות ימין קיצוני (לאומנים ותומכי התבדלות) במדינות כמו הונגריה, יוון וצרפת קיבלו מימון ממקורות רוסיים וסיקור לא פרופורציונלי בתקשורת הרוסית, ואז זכו לחשיפה נוספת דרך המדיה החברתית. בבריטניה, משאל העם על עצמאות סקוטלנד ב-2014,, הוכתר כ"מכור" על-ידי משקיפים רוסיים שניסו להטיל ספק בלגיטימיות של התהליך הדמוקרטי ולבחוש בקלחת. קמפיין ה"ברקזיט" של 2016, שקרא לפרישת בריטניה מהאיחוד האירופי, קיבל תשומת לב דומה מהתקשורת הרוסית וזכה לגיבוי מצבא של טרולים ו"בוטים" בטוויטר.

במקרים אחרים, קמפיין ההטעיה משמש לקידום מטרות מדיניות צרות יותר. מחאה אנטי אמריקאית קטנה ושלווה שנערכה בקיץ מול בסיס חיל האוויר אינג'ירליק בתורכיה הפכה בתקשורת הרוסית ובדיווחיהם של טרולים למהומה המונית – והייצוגים האלה חדרו לתקשורת האמריקנית ולשיח המקוון. זמן קצר לאחר מכן התפשטו ברשתות החברתיות שמועות כוזבות, מהסוג הטיפוסי לטקטיקה הרוסית, שלפיהן נשק גרעיני אמריקני המוחזק באינג'ירליק יועבר לבסיס צבאי ברומניה – אותו בסיס שבו הוצבה, בפועל, מערכת אמריקנית נגד טילים, על אף התנגדותה וכעסה של רוסיה. מטרת הכזבים האלה הייתה להפריז בחומרת "התפוררות" קשרי ארצות הברית-תורכיה וכך לעורר את טינתם של הרומנים כלפי מערכת יירוט הטילים של נאט"ו, כל זאת כדי לייצר התנגדות לנוכחותה הצבאית של ארצות הברית באירופה.

F15-Eת דאעש, אינג'רליק

מטוס F15-E אמריקני המוצב באינג'ירליק, יוצא לתקיפה נגד דאעש. תצלום: Erin Trower, חה"א האמריקני, גונזלו אלונסו

לוחמת המידע עלולה לשמש גם למטרות מחרידות יותר. לפלישה הרוסית לקרים ומזרח אוקראינה קדם קמפיין רשת בלתי נלאה שמטרתו הייתה לעודד מחאות פרו-רוסיות ולהציג את ממשלת אוקראינה (הפרו-מערבית) כחבורת נאצים – פשוטו כמשמעו. מסמכים שהודלפו אחר כך, ונראו כמסמכי תכנון של הקרמלין, מלמדים על קמפיין השואף לנצל את "השאיפות הצנטריפוגליות" של מיעוטים אוקראיניים כדי לעודד "סחף פרו-רוסי". נדמה שמעשי-תעתוע דומים מבוצעים כעת גם באסטוניה, לטביה וליטא, כולן חברות בנאט"ו ובעלות אוכלוסייה רוסית אתנית גדולה.

ארצות הברית היא, מן הסתם, מטרה מרכזית לטקטיקה הזאת. בבחירות הנוכחיות תקפו האקרים רוסים את המערכת הפוליטית האמריקנית. הם חשפו מידע מביך והפיצו אותו כמיטב יכולתם. טרולים רוסים התחזו לאמריקנים זועמים מאחד מצדי המתרס הפוליטי, בעוד שמקורות כמו RT פעלו להרחבת המחלוקות, שחלקים אחרים במכונת התעמולה עזרו לייצר. האירועים האלה נראים לאמריקנים רבים כתופעה חדשה ומשונה, אך בפועל מדובר בתסריט מוכר: התססת מיעוטים זועמים, חיזוק פוליטיקאים ותנועות פוליטיות שעשויים לתמוך ברוסיה, ערעור האמון בתהליכים הדמוקרטיים, והעצמת הכעס וחילוקי הדעות באופן כללי.

המטרה הסופית אינה לאפשר את ניצחונו של אחד הצדדים, אלא להנחיל הפסד לכולם: לפגוע באמינותם של המוסדות האמריקנים ולפתוח מחדש כמה שיותר פצעים. לאחר הבחירות אל תופתעו למצוא קבוצת גולשים קולניים בעלי כתובות IP מסתוריות, המגנים את התוצאה, מטיחים האשמות לגבי זיופי קולות ומדברים על קונספירציות – ואפילו על התנגדות פעילה למשטר ופרישה מארצות הברית. עם הזמן יופיעו לנגד עינינו עוד ועוד קיצוניים אלימים שצמחו בתוך ארצות הברית (בדומה למיליציה הידועה לשמצה מאורגון). ממשלת רוסיה היא זו שדרבנה אותם לקום ולפעול.

אף על פי שרוסיה היא חלוצת לוחמת המידע בגרסתה המודרנית, היא אינה לבד במערכה. ממשלת תורכיה, לדוגמה, שכרה אלפי טרולים מקצועיים בניסיון לבנות צבא מדיה חברתית, זאת לאחר שורה של מחאות נגד שחיתות בתורכיה וסיקור בינלאומי חריף וביקורתי. בוונצואלה, הרשויות השתמשו ב"בוטים" בטוויטר כדי לתמרן את אחד מהמקורות החדשותיים שעדיין לא נשלט על-ידי המדינה. החשבונות המזויפים האלה היו נאמנים כל כך לנשיא ונצואלה ניקולס מאדוּרוֹ, שהוא הפך למדורג שלישי בעולם במדד ה"ריטוויטים" (שיתופי ציוצים), כשלפניו רק מלך ערב הסעודית והאפיפיור.

לכל הפעילויות האלה יש שתי מטרות רחבות משותפות. הראשונה היא להכריע את יריבי המדינה, מבית ומחוץ, בעזרת מידע כוזב: לקרוא תיגר על יסודות המציאות שלהם. אבל השנייה חשובה לא פחות: להניע  את האזרחים והתומכים לפעולה ולחזק את הקשר שלהם למדינה. משטרים אלה מנצלים את כוחה של המדיה החברתית כדי לעודד את הרוח הלאומנית ולבצע דמוניזציה של האויב. במסגרת האסטרטגיה הזאת, הומופיליה אינה תופעה מאיימת שיש להימנע ממנה. היא היא המטרה.

על רקע קרב עולמי בין נרטיבים מתחרים, שילוב זה בין כזבים והומופיליה מבשר לנו עתיד אפל. עולם נטול עובדות, המחולק בבירור בהתאם לאידיאולוגיה ונאמנות לאומית, יהיה עולם מסוכן יותר מעולמנו הנוכחי. לא זאת בלבד ששימוש ציני באינטרנט מאיים לדרדר אותנו למצב בלתי פוסק של חוסר אמון, אלא שהוא גם מגדיל את הפוטנציאל לעימותים.

בכל הקשור לגיוס תומכים והפעלתם במדיה החברתית, סין נמצאת בליגה משל עצמה. המפלגה הקומוניסטית של סין החלה כבר מזמן ללבות את אש הלאומנות בקרב 700 מיליון משתמשי האינטרנט הסינים, במטרה לבצר את המדינה כנגד האיום הטמון במידע המגיע מבחוץ. האסטרטגיה שלה מתבססת על שילוב בין צנזורה ומניפולציה. סין מעסיקה כשני מיליון צנזורים אינטרנטיים וטרולים. האנשים האלה אינם פועלים בצללים – להפך, יש להם מערכת הסמכה מקצועית משלהם. במילותיו של הנשיא שׁי ג'ינְפּינְג, המטרה הסופית של השיח האינטרנטי חייבת להיות "דחיסת דעת הקהל לתוך תחומי הקונצנזוס".

המנגנון הסיני יעלה מדרגה לאחר הטמעתה המתוכננת של מערכת "הקרדיט החברתי", שבמסגרתה תדרג הממשלה את אזרחיה על אמינות ו"טוּב" אזרחי. מדד זה, שאפשר לתאר כמעין מערכת Klout אורווליאנית, ישתמש במגוון גורמים – החל מההיסטוריה התעסוקתית של האזרחים, עבור בהתנהגותם ברשת וכלה בזהות בני משפחתם וחבריהם – כדי לייצר מערכת של שיטור עצמי. הדירוג המתקבל, בתורו, ישמש לקביעת הטבות ועונשים בעולם האמיתי.

תוכניות מסוג זה נושאות בחובן את הפיתוי שבשליטה, והפיתוי הזה רק גובר והולך כעת, בשעה שסין נכנסת לתקופה של אי-ודאות כלכלית ופוליטית. הסכנה היא שהמשטר ימצא את עצמו בעמדה של “騎虎難下" – פתגם מימי שושלת ג'ין (265-420) שמשמעותו המילולית היא "לרכוב על נמר שקשה לרדת ממנו". הלאומנים הקיברנטיים של סין הפכו לכוח רב-עוצמה, אך יש לשים לב שהכוח הזה מתפרץ בתגובה לכל איום פוטנציאלי מצדן של ארצות הברית, טייוואן או יפן – ולא רק לבקשת אדוניו.

במהלך הבחירות בטייוואן השנה, אחד הביטויים הנפוצים ביותר ב-Weibo, הרשת החברתית הסינית, תורגם כ"השתמשו בכוח כדי לאחד את טייוואן". ובשעה שסין הייתה שקועה בדיונים עם שכנותיה לגבי איי המחלוקת, הרשתות החברתיות בסין התמלאו במאות אלפי הערות זועמות שרבות מהן קראו למלחמה. עוצמת הזעם הפחידה את בכירי המפלגה, והצנזורים וכלי התקשורת של המדינה עבדו שעות נוספות כדי לרסן את אותם כוחות שהם עצמם עזרו לייצר.

איי המחלוקת, סנקאקו, יפן, טייוואן, סין

מחאה ביפן על איי המחלוקת. תצלום: סוריאן סוסאיי

כעת  מערך התעמולה הזה אינו תוקף בתגובה לזרים בלבד, אלא גם בתגובה לפעולות ממשלתיות, שאינן עומדות באמות המידה הפטריוטיות הנוקשות ביותר. לאחר שארצות הברית שלחה באוקטובר 2015 משחתת לאזור איי המחלוקת, חרונם של משתמשי המדיה החברתית בסין לא הופנה רק כלפי ארצות הברית, אלא גם כלפי הצבא הסיני, שנחשב בעבר לארגון שאף אחד לא יעז לקרוא עליו תיגר. הקריאה "תפסיקו להתרברב וצאו להילחם!" הפכה לפזמון חוזר.

גולשים קולניים ומתסיסים כאלה לא יגרמו למלחמה בכוחות עצמם, אבל הם יסבכו את ניסיונותיהם העתידיים של הדיפלומטים להימנע ממלחמה. ממשלת סין תלויה מעל לכול באשליית הקונצנזוס, ותנועה פוליטית ספונטנית שמקורה באינטרנט עלולה לאיים על קיומה. כשההמון קורא לאלימות, אי אפשר לספק את תשוקותיו – אבל גם אי אפשר להתעלם מהן. "קולות מתוך סין, הקוראים לעמדה תקיפה יותר במדיניות החוץ, יצרו סביבה פוליטית סוערת", טען תומס כְּריסְטֶנְסֶן (Christensen), מרצה בפרינסטון ולשעבר מומחה למדיניות סין במחלקת המדינה, בכתב העת  Foreign Affairs. "חלפו הימים שבהם האליטות של סין יכלו להתעלם מהקולות האלה".

ההקבלה בין המצב הנוכחי בעולם לבין המצב באירופה של 1914 כבר הפכה לקלישאה בקרב מומחים ליחסים בינלאומיים, ובכל זאת מדובר בהשוואה מתבקשת לאור האתגרים הפוטנציאליים שהמדיה החברתית מציבה בפנינו. אז, כמו עכשיו, משטרים ניצלו את כוחה של הלאומנות - שהתעצם בזכות כלי תקשורת חדשים - כדי לשמר את היציבות בין גבולותיהם. הם גילו באיחור שהכוחות העממיים שהם ניסו לתמרן אינם בשליטתם.

כשהארכידוכס פרנץ פרדיננד נרצח בסראייבו ביוני 1914, מעטים בלבד חשבו שהמאורע יוביל לעימות כלל-עולמי. אבל במהלך השבועות שלאחריו מצאו את עצמם דיפלומטים ומלכים בתחושת חוסר אונים, בשעה שמדינותיהם הידרדרו במהירות לעבר מלחמת העולם הראשונה. היו שפחדו לאכזב את אזרחיהם הלאומנים יותר משפחדו מהמלחמה עצמה. תיאובַּלְד פון בַּתְמן-הוֹלוֶוג, קנצלר גרמניה, קונן על כך שתאוות הדם של הציבור מגבילה את אפשרויות הפעולה שלו, ואילו הצאר הרוסי ניקולאי השני חשש שיאבד את כיסאו אם יחליט לא לצאת למלחמה. הוא בחר במלחמה, והעם הדיח אותו בכל זאת.

מי שיקרא את המכתבים הדיפלומטיים הקדחתניים שנשלחו בקווי הטלגרף בימים האחרונים לפני פרוץ הקרבות, יראה כיצד החשש מפני מלחמה יצא מכלל שליטה והתנפח במהירות אדירה. המונים משולהבים ודיווחים בזמן אמת על תזוזת צבאות יצרו את התחושה שהמלחמה כבר אינה אפשרות התלויה בהחלטת המנהיגים, אלא תוצאה בלתי נמנעת.

וזה היה הלך הרוח למרות שמדובר בתקופה שבה כל משפחות המלוכה האירופאיות היו קשורות בקשרי דם, תקופה שבה דיפלומטים התחנכו כולם באותם מוסדות מתורבתים, תקופה שבה ממשלות התערבו בפעילותם של כלי תקשורת הרבה יותר מאשר בימינו. האמצעים ליצירת קשר עם חו"ל נשלטו על-ידי המדינה, והדיונים הרשמיים ארכו בדרך כלל ימים, לא שעות או דקות.

כיום, מנהיגי מדינות מתעמתים בטוויטר, ותגיות נוצרות בקצב מסחרר ומושכות תשומת לב בינלאומית. ניתן כעת לתמרן בקלות את התחושות הרוחשות בציבור, ואפילו ניתן לייצר אותן באופן יזום. ומובן שבאמצעות המדיה החברתית אירועים שונים עשויים להפוך לוויראליים – מונח המתייחס מעצם הגדרתו לאובדן שליטה.

אחת הסכנות הגדולות ביותר שהדינמיקה הזאת טומנת בחובה היא שמידע ויראלי – למרות כוחו הרב – אינו בהכרח אמיתי או מדויק, וההומופיליה רק מעצימה את הבעיה הזאת. לאחרונה פורסם בכתב העת Proceedings of the National Academy of Sciences מחקר בשם "The Spreading of Misinformation Online" (הפצת מידע מוטעה ברשת). חוקרים ממספר אוניברסיטאות בחנו חמש שנות פעילות בפייסבוק ומצאו כי הסבירות שגולשים יאמינו למידע וישתפו אותו תלויה במידת התאמתו לתפישותיהם הקודמות ולמספר החברים שכבר שיתפו אותו – ולא לאיכותו של המידע עצמו. מידע שהופץ ברשת לא הוליד דיונים חדשים, אלא אישש תפישות קיימות.

החוקרים סיכמו וקבעו כי הבידול האידאולוגי הקיצוני "בא על חשבון איכותו של המידע ומוביל לריבוי נרטיבים מוטים, שמקורם בשמועות בלתי מבוססות, חוסר אמון ופרנויה". בתקופה שבה מצלמות הסמארטפונים ושירותי הסטרימינג הופכים כל עובר אורח לכתב בפוטנציה (וכל אדם עם חיבור אינטרנט לפרשן), ה"אמת" הופכת לנגזרת של תהודה רגשית.

פרנץ פרדיננד, גברילו פרינציפ

תיעוד מצולם של מעצרו של גברילו פרינציפ, הרוצח של יורש העצר האוסטרי. תצלום: Paukrus

כל כבל הוא עָצָב

הידיעה על הפגישה בין הקולונל האמריקני למושל הלא פופולרי של מחוז קירשׁאם דלפה לרשתות החברתיות זמן רב לפני ששיירת הקולונל הגיעה לעיירה החמה והלחה דארא לאם. אזרחים זועמים התחילו לארגן הפגנה מול בניין הקונסוליה. התגית #justice4all, שצברה פופולריות בטוויטר בכל העולם, לא נמלטה מעיניה של קבוצת המורדים פַקיה. נציגי המורדים חדרו לדיונים מקוונים וניסו להתסיס את המפגינים. התוכנית שלהם הייתה לארוב לכוחות האמריקנים בעודם יוצאים מהמבנה ולהשתמש במפגינים כמגנים אנושיים. צלמים עמדו בהיכון לצלם את המתקפה ולהעלות אותה במהרה לרשת של חשבונות מדיה חברתית מטעם המורדים: הטבח ישודר בזמן אמת, וסביר להניח שיהפוך לוויראלי.

אבל הם לא היו היחידים שהבחינו בפעילות הרבה ברשתות החברתיות. במרכז המבצעים הטקטי של החטיבה האמריקנית, הידיעה על הסערה המקוונת טיפסה במהרה במעלה שרשרת הפיקוד. הקולונל ופמלייתו קיצרו את הפגישה בדארא לאם ועזבו בחשאי מהיציאה האחורית של אחוזת המושל. המתקפה נמנעה. מכונת התעמולה של פקיה החמיצה את ההזדמנות.

לא תמצאו תיעוד של האירוע הזה בחדשות, בדיוק כפי שלא תמצאו את העיירה דארא לאם על מפה. זהו יישוב מזויף במחוז דמיוני במדינה מומצאת – חלק ממלחמה מדומה שפורצת מדי חודשים אחדים בלואיזיאנה, ב-Joint Readiness Training Center, מתחם אימונים בגודל 290 קמ"ר בפורט פּולק.

המתחם בפורט פולק מילא תפקיד חשוב בתולדות צבא ארצות הברית. זה האתר שתמרוני לואיזיאנה נערכו בו בתחילת שנות הארבעים, כשהצבא עבר משימוש  בפרשים לטנקים ומשאיות משוריינות, בעודו מתכונן להצטרף ללחימה במלחמת העולם השנייה. פורט פולק הפך מאז למתחם האימונים של הצבא לעימותים מסוגים חדשים – הסימולציה של המלחמה הקרה; תמרונים ממוכנים נוסח מבצע "סופה במדבר"; ואחרי פיגועי ה-11 בספטמבר, מבצעים מורכבים נגד מורדים באפגניסטן ובעיראק. המתחם מלא בכפרים מזויפים, "כוחות יריבים" המשתמשים בטקטיקות של טליבאן ודאעש, ואפילו שחקנים המגלמים אזרחים מקומיים ועיתונאים ממולחים. וכעת צבא ארצות הברית לומד שם איך לנהל מלחמה בעידן הרשתות החברתיות.

כשיחידות נשלחות לקרבות מדומים בקירשאם, עליהן להתמודד עם מנגנון חדש שמחקה את המתרחש במלחמות אמיתיות בעולם: SMEIR – ראשי תיבות ל-Social Media Environment and Internet Replication ("שעתוק של סביבת המדיה החברתית והאינטרנט"). מדובר ברשת מזויפת ומלאה  בבלוגים, מקורות תקשורת בינלאומיים וחשבונות מדיה חברתית, היוצרים יחד שדה קרב וירטואלי על גבי שדה הקרב הפיזי. היחידות יוצאות לפטרול, הכפריים מצייצים על תנועותיהן, והמורדים משתמשים בידיעה כדי לעודד מתגייסים פוטנציאליים – בדיוק כמו בחיים האמיתיים.

מייג'ור מארק מֵיילי, קצין מודיעין שהשתתף ביצירת התרחישים האלה, אמר לנו שהמטרה היא לאפשר לחיילים "להתמודד עם סביבה שלמה ומדויקת: טובים, רעים, אנשים שאפשר להטות לכאן או לכאן, אמצעים רבים ושונים להעברת תשדורות בכל מקום". הוא אמר שזאת פשוט "צורת ההתנהלות של העולם בימינו".

אין תמימות דעים לגבי האופן שבו צבא ארצות הברית אמור לפעול בסביבה עמוסת סמארטפונים ונגישות כמעט גורפת לאינטרנט. כל חטיבה המגיעה לפורט פולק מתמודדת עם החוויה באופן שונה: חלקן משנות את פעילותן בעקבות ידיעות המתפשטות ברשת, אחרות מתעלמות מהן.

הניסוי המתרחש בפורט פולק הוא צעד קטן ראשון בהתמודדות עם אתגר מבצעי חדש ונרחב. חיילים לומדים שמדיה חברתית היא דרך יעילה לנטר כוחות אויב – אך גם שהאויב יכול להשתמש בה כדי לנטר אותם. אבל אפילו האתגר הזה מחוויר לנוכח השאלות שיעמדו בקרוב בפני המדינה ששולחת את החיילים האלה לקרב. כשלמידע יש כל כך הרבה כוח, מי בדיוק נחשב ללוחם? האם יום אחד תהיה זו חובתו של כל אמריקני לבטל חברויות עם אזרחי אויב בפייסבוק? להתגייס ל"בריגדות המידע" כדי לעזור להילחם בתעמולה עוינת?

אין מדובר עוד בשאלות דמיוניות. בסכסוכים הצבאיים של השנים האחרונות הקימה ישראל חדרי הסברה מלאים בסטודנטים וחיילים כדי שיתכתשו עם תומכי חמאס ופלסטינים. במוקד ההתכתשות: מה בדיוק קורה במלחמתם הנצחית. העימות המקוון הזה מדהים בהיקפו. במהלך ההתלקחות ברצועת עזה ב-2014, לדוגמה, התגיות המתחרות #GazaUnderAttack ו-#IsraelUnderFire צברו כחמישה מיליון שימושים. עמוד הוויקיפדיה העוסק בעימות נערך יותר משבעת אלפים פעם.

אפילו האופן שבו מדינות מדרגות אויבים ומתעדפות אותם משתנה והולך. ראו לדוגמה את המקרה של ג'ונֵייד חוסיין, מוסלמי בריטי, "האקטיביסט" (שהשתמש בכינוי Trick) בעל שאיפות להיות ראפר, נכנס לכלא ב-2012, בגיל 18, בגין פריצה למידע האישי של ראש ממשלת בריטניה לשעבר טוני בלייר. בכלא הוא עבר תהליך של הקצנה ולאחר שחרורו התפתה לפניות המקוונות של דאעש. הוא הגיע לסוריה והתחיל להפיץ תעמולה מטעם דאעש ברשתות החברתיות. "אתה יכול לשבת בבית ולשחק Call of Duty או שאתה יכול לבוא לפה ולהיענות לקריאת החובה האמיתית", צייצה הפרסונה החדשה שלו, אבו חוסיין אל בריטאני. "הבחירה שלכם".

לפי דיווחים, באוגוסט 2015 הפך חוסיין לשם השלישי בחשיבותו ב"רשימת החיסול" של קואליציית המדינות הלוחמות בדאעש – אחרי מנהיג דאעש, ה"ח'ליפה" עצמו, והמפקד הצבאי הבכיר שלו. הוא לא היה מבוקש כל כך בגלל כישוריו כלוחם בשטח או בגלל גאונותו האסטרטגית, אלא בגלל כישורי השיווק שהפגין במדיה החברתית. למרבה האירוניה, השימוש הבלתי פוסק שלו באינטרנט הוא שיצר את האפשרות לחסלו. ככל הנראה, חוסיין התפתה ללחוץ על לינק באפליקציית הודעות שהמודיעין הבריטי פרץ אליה, וכך היה אפשר לאתרו ולחסלו בטיל הֶלְפַיֶיר (שנה לאחר מכן פרסם דאעש סרטון של ילד בריטי תכול-עיניים המוציא להורג אסיר בירייה בראשו. התקשורת הבריטית דיווחה כי מדובר בבנה של סאלי ג'ונס, מוזיקאית פּאנק לשעבר, שהתאהבה בחוסיין ברשת והצטרפה אליו בסוריה עם בנה בן העשר).

התלכדות כזאת של שיח מקוון ואלימות פיזית יוצרת דילמה חדשה – לא רק למדינות, אלא גם לחברות שיצרו את הנוף הדיגיטלי וכעת אחראיות לו. חברות הסטארט-אפ הקטנות שצמחו והפכו לענקיות טכנולוגיה, חייבות לבחון בזהירות את גבולות הניטרליות בשדה קרב דיגיטלי שהן עצמן עיצבו.

לא מדובר רק על שיטור רשתות חברתיות וחסימת תכנים אלימים וקיצוניים – משימה קשה ביותר בפני עצמה. אם עליהן לחסום כניסת טרוריסטים לרשתות חברתיות פופולריות, למשל, איך קובעים מיהם טרוריסטים? לוחמי דאעש? מבצעי פיגוע במרפאת הפלות? ניאו-נאצים מהימין האלטרנטיבי? פעילים בני האויגורים הנמצאים זה זמן רב בסכסוך עם סין? מפגינים מתנועת Black Lives Matter? להחלטות האלה יש השלכות פוליטיות בעלות חשיבות אדירה.

אוגורים, מחאה, סין

מחאה למען האויגורים, ליד הבית הלבן. תצלום: מלקולם בראון.

מומחים אחדים טוענים כי עלינו להתמקד בתכנים, ולא בקבוצות. אבל איפה צריך לשים את הגבול – ומי אמור לשים את הגבול? איסור על סרטוני רצח נראה כמו צעד סביר נגד מפגני האימה של דאעש, אבל חשבו לרגע על סרטון הפייסבוק שהתפרסם ביולי ובו מופיע פילַנְדוֹ קַסְטיל, מדמם וגוסס לאחר שנורה על-ידי שוטר. הסרטון היה אכזרי לא פחות מחלק מהסרטונים המופקים על-ידי ארגוני טרור. למען האמת, פייסבוק הסירה אותו לזמן קצר. אבל הסרטון הזה עזר לעורר מחדש בחברה האמריקנית דיון על סוגיות של גזע ויחס משטרתי.

השאלות האלה קשות מספיק כבר עכשיו, אבל מה לגבי דבר שלא ראינו מאז לידת האינטרנט: מלחמה בין מעצמות? רובנו לא קישרנו בין טוויטר לטרור עד שדאעש פלשה למוסול. בדומה לכך, מעולם לא חשבנו מה עשוי לקרות אם הכלים המופלאים של המאה העשרים ואחת יירתמו לעימותים בהיקף של המלחמות שהגדירו את המאה העשרים.

איזו אחריות תהיה לענקיות המדיה החברתית אם קרב ימי באוקיינוס השקט יסלים ויהפוך לעימות בין ארצות הברית לסין, או אם עימותים בשטחים אפורים באוקראינה או במדינות הבלטיות ידרדרו לכדי עימות בין נאט"ו לרוסיה? פייסבוק, לדוגמה, עם 1.7 מיליארד משתמשיה, יכולה להשפיע על הטון הכללי של דיונים לאומיים על-ידי עריכת שינויים קלים בלבד באלגוריתמים של ה"ניוז-פיד" שלה.

הכוח הזה כבר הפך לסוגייה מעוררת חשש בפוליטיקה הלאומית, אבל מה יהיה בזמן מלחמה, כשכל שינוי קל בזרימת המידע עשוי יהיה להעניק יתרון משמעותי לאחד הצדדים? בסביבה טעונה כל כך, שמירה על "ניטרליות" הופכת בעצמה לעמדה הרת חשיבות. כפי שכתבה בניו יורק טיימס זֵיינֶפּ טוּפֶקְצ'י (Tufekçi), שחוקרת את השפעת הטכנולוגיה על הפוליטיקה והחברה באוניברסיטת קרוליינה הצפונית, "האלגוריתמים האלה מגדירים לאיזה מידע אנו נחשפים, ומוגדרים על-ידי מה שהחברות המסחריות רוצות מאיתנו, ובזה אין שום דבר ניטרלי".

לבסוף, מה לגבי הצעדים הדרסטיים ביותר שניתן להעלות על הדעת: האם ממשלת ארצות הברית עלולה, תחת לחץ גדול בעקבות עימות עתידי או אסון כלשהו, לצנזר את תעשיית המדיה החברתית ואף להלאים אותה? אמנם זה נשמע כמו תרחיש קיצוני ביותר, אך יש לו תקדימים בשפע. במהלך מלחמת האזרחים הורה אברהם לינקולן על צנזור מברקי טלגרף. שנים עשר יום לאחר המתקפה על פרל הרבור, הקים פרנקלין רוזוולט באופן רשמי את משרד הצנזורה האמריקני. המוטו הרשמי של המשרד היה "שתיקה מחישה ניצחון". האם שליטה מסוג זה במדיה החברתית היא רעיון מוצלח? האם הוא בכלל אפשרי?

לאף אחת מהסוגיות האלה אין תשובה פשוטה, אך אלה הדילמות שיגדירו את עידן המדיה החברתית בעודו ניצב בפני האתגר הנצחי המכונה "מלחמה". מנהיגי מדינות ייאלצו להתמודד עם סביבות מדיה חברתית שמעודדות אלימות, ועם ציבור המדבר בקול רם מתמיד ובמידיות רבה מתמיד. והם יעמדו בפני סוגים חדשים של עימותים שיוגדרו על-ידי הגלגול הבא של האינטרנט.

לידת העולם המקושר של ימינו הוכתרה כצעד בדרך לשיתוף פעולה בינלאומי ונאורות כלל-עולמית. הדעה הרווחת אומרת שככל שחברות יתקשרו בחופשיות רבה יותר, האמפתיה תפרח ויהיה קל יותר לזהות את האמת, וכך יחוסל חלק גדול מהגורמים המובילים לסכסוכים. הודות ליכולתן של רשתות חברתיות לגייס אנשים ולהניעם לפעולה, והודות ל"חוכמת ההמונים" שתתפתח כתוצאה מכך, תהיה לאזרחים שליטה ישירה יותר בממשלותיהם, ומצב עניינים זה יסייע ביישוב סכסוכים ללא צורך באלימות. במילים אחרות, עידן המדיה החברתית אמור להיות עידן של שלום ושל הבנה.

אותו דבר אמרו פעם על הטלגרף.

 

אמרסון ט' ברוקינג הוא עמית מחקר ב-Council on Foreign Relations. פ' ו' סינגר הוא אסטרטג בצוות החשיבה New America ומחבר הספרים Cybersecurity and Cyberwar: What Everyone Needs to Know ו-Ghost Fleet: A Novel of the Next World war.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון.

כל הזכויות שמורות לאלכסון.

Copyright 2016 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אמרסון ט' ברוקינג ופ' ו' סינגר, The Atlantic.

תגובות פייסבוק