ציידי התנ"ך

בנובמבר 2017 ייפתח מוזיאון התנ"ך בוושינגטון די. סי., לא רחוק משדרת ה"מוֹל". כמו רבים מהמוזיאונים בעיר הוא נועד למשוך המוני מבקרים מדי שנה, ועל כן יהיה בעל גודל עצום – שמונה קומות המכסות שטח של קרוב ל-40,000 מ"ר. אך למרות מיקומו וגודלו, זהו אינו מוסד ממשלתי. זהו מוזיאון פרטי הממומן על-ידי משפחתו של דייוויד גרין, איש עסקים עשיר מאוקלהומה סיטי הידוע בעיקר כמייסד רשת חנויות האומנות והמלאכה "הובי לובי", ויוצגו בו פריטים מהאוסף המשפחתי המהמם הכולל כתבי יד של הברית הישנה והחדשה, ספרי תורה, שורה של מגילות ים המלח וטקסטים בכתב יתדות. האוסף של משפחת גרין הוא אחד האוספים הפרטיים הגדולים מסוגו בעולם, ובו כ-40,000 פריטים – רבים מהם, יש לציין, לא היו מוכרים לחוקרים ולציבור הרחב לפני שהמשפחה רכשה אותם. המשפחה ביצעה את הקנייה הראשונה שלה לפני שש שנים בלבד.

אנחנו רוצים לחלוק את כתבי הקודש עם אנשים בכל העולם...וככל שיש לנו יותר משאבים, כך גוברת יכולתנו לעשות את זה

בהתחשב בכך שעתיקות תנכיות הן נושא רגיש הדורש מומחיות רבה, מדובר בקצב רכישה מדהים המעלה שאלות קשות לגבי האופן שבו משפחת גרין רכשה את הפריטים שבאוסף, והסיבות שבגינן רכשה אותם.

באוגוסט נפגשנו עם בנו של דייוויד גרין, סטיב, נשיא חברת הובי לובי. הגענו ללאונג' של מלון רדברי בלוס אנג'לס, שם מצאנו אותו לבוש בסגנון שאפשר לכנות "קז'ואל-מיליארדרים": חולצת פולו וג'ינס, שיערו מסורק לאחור. הוא נראה רגוע לחלוטין. אף לא פעם אחת במהלך הפגישה הוא לא בדק את הטלפון או הציץ בשעון. הוא נראה כאדם שיודע שאנשים יחכו לו. כל מי ששאלנו, אמר שסטיב הגון ומציאותי, בן שיחה נוח ואדם נעים באופן כללי. וזה נכון. הוא שופע קסם אישי דרום-מערבי נוסח ג'ורג' וו' בוש, וגם המבטא ותבניות הדיבור שלו מזכירים את הנשיא לשעבר. הוא מסוג הטיפוסים שיכול להיות נחמד לפגוש למשקה – לוּ היה שותה.

חברת הובי לובי חדרה לתודעה הלאומית ב-2014, לאחר שמשפחת גרין זכתה בתיק בבית המשפט העליון, שפטר אותה מהחובה לספק כיסוי ביטוח לסוגים מסוימים של אמצעי מניעה, כנדרש בחוק לטיפול בר השגה. חלק מהותי מהטיעון שלהם היה השתייכות המשפחה לזרם האוונגליזם. סטיב גרין אינו מבחין בין עסקים לאמונה. "אלוהים העניק לנו את היכולת להצליח מאוד בעסקים", הוא אמר לנו, "ואני חושב שבמידה מסוימת יד ההשגחה העליונה אחראית להצלחה הזו". הוא הסביר שהובי לובי אינה רק עסק. היא עסק שמממן פעילות דתית, ובמרכז הפעילות הדתית הזו נמצאות הברית הישנה והחדשה. "אנחנו רוצים לחלוק את כתבי הקודש עם אנשים בכל העולם", הוא אמר. "וככל שיש לנו יותר משאבים, כך גוברת יכולתנו לעשות את זה".

הפגנה נגד רשת "הובי לובי" בטענה ל"תאוקרטיה תאגידית". תצלום: ג'ו ברוסקי

להובי לובי יש פדיון שנתי של כ-3.7 מיליארד דולר, לפי פורבס. עם סכום כזה אפשר להשקיע לא מעט בקידום כתבי הקודש. וזה בדיוק מה שמשפחת גרין עושה: הם יוצרים סרטים עם תֵמות תנכיות, הם הבעלים של רשת חנויות ספרים נוצריות, הם מסייעים בפיתוח תוכניות לימודים של כתבי הקודש לבתי ספר, מממנים ביקורים בישראל ותורמים לעמותות נוצריות. הם אפילו השקיעו 70 מיליון דולר בסיוע לאוניברסיטת אורל רוברטס (אוניברסיטה נוצרית) כשזו הייתה בקשיים. אבל הפרויקט היקר, הנרחב והתובעני ביותר שלהם הוא מוזיאון התנ"ך. אמנם סטיב גרין הוא נשיא הובי לובי, אבל הוא מקדיש חצי מזמנו למוזיאון.

ג'וני שיפּמן, איש עסקים אקסצנטרי מדאלאס שנהג ללבוש מעיל פרווה ארוך ולשאת אקדח, חש כבפטיסט, שייעודו לבנות משהו גדול יותר מעצמו: מוזיאון תנ"ך לאומי.

משפחת גרין לא התכוונה בתחילה להקים מוזיאון. והם גם לא התכוונו לאסוף פריטים תנ"כיים. אבל באמצע העשור הקודם הם החלו לשתף פעולה עם ג'וני שיפּמן, איש עסקים אקסצנטרי מדאלאס שנהג ללבוש מעיל פרווה ארוך ולשאת אקדח. שיפמן חש, כבפטיסט, שייעודו לבנות משהו גדול יותר מעצמו: מוזיאון תנ"ך לאומי. הוא גייס למשימה את סקוט קֶרוֹל, איש אקדמיה לשעבר בעל דוקטורט בלימודי העת העתיקה, שהתפרסם כמי שמסייע לאספנים לאתר ולרכוש פריטים, ובייחוד כתבי יד נדירים. לשיפמן היה רעיון, לקרול הייתה מומחיות – ולמשפחת גרין, הבין שיפמן, יש כסף.

כמה שנים לאחר מכן ביצעה המשפחה את רכישתה הראשונה: תרגום אנגלי מוקדם מאוד של ספר תהילים. תוך זמן קצר הם כבר ביצעו רכישות בכל העולם, וב-2010 הם החליטו – כפי שסטיב גרין ניסח בעדינות בפגישתנו – "לקחת על עצמנו חלק ניכר יותר מהבעלות על הפרויקט". שיפמן סולק; דאלאס נותרה מאחור.

כמעט מן ההתחלה שמה משפחת גרין את הדגש על רכישת כתבי יד עתיקים: פרגמנטים של פפירוס וקלף, ביוונית או סורית או קופטית – הראיות הקיימות העתיקות ביותר לַמסירה (transmission) – העתקה, העתקה מחדש ותרגום – של התנ"ך והברית החדשה. מרבית הפריטים האחרים שברשותם – יצירות אמנות בהשראת התנ"ך והברית החדשה, פריטים טקסיים של יהדות ונצרות ואפילו ספר התנ"ך האישי של אלביס פרסלי – מעידים על הקף השימוש, ההשפעה והפופולריות של כתבי הקודש. אבל משפחת גרין הבינה שלכתבי יד עתיקים יש חשיבות רבה יותר. אלה הראיות הטובות ביותר שיש לנו לנוסחים המוקדמים של התנ"ך והברית החדשה, ובבעלות המשפחה נמצאים כעת יותר מ-1,000 כתבי יד שונים מסוג זה.

איור למזמור תהלים "אשרי האיש", כתב יד לטיני. תצלום באדיבות ספריית Champs Libres.

הופעתם הפתאומית של פריטים רבים ובלתי מוכרים באוספים פרטיים מעוררת את חשדם של כל המתעניינים בעולם סחר העתיקות. במהלך 25 השנים האחרונות התעורר חשש גדול באשר לרכישה בלתי חוקית של עתיקות מהמזרח התיכון. מכיוון שתמיד יש ביקוש רב לפריטים דתיים שונים, ישנה גם סכנת בזיזה מתמדת של אתרים ארכיאולוגיים. לרוב, הסכנה הזאת נבלמה על-ידי ממשלות חזקות. אבל מאז מלחמת המפרץ וסדרת המשברים המטלטלים שהתרחשו בעקבותיה במזרח התיכון, אין די בבקרות הממשלתיות. לפי אדואר פְּלאנש, מומחה של האו"ם לנושא, מתרחשת כעת "בזיזה מסיבית של קניין תרבותי באזור". מצב עניינים זה הוא פתח לרכישות מפוקפקות.

עלייתו של ארגון המדינה האסלאמית (דאעש) הציבה את סחר העתיקות באור הזרקורים. זאת מכיוון שבזיזת עתיקות ומכירתן היא מקור הכנסה רב ערך עבור הארגון. "הכסף הזה", הכריזה לאחרונה מועצת הביטחון של האו"ם, "משמש כעת למימון מאמצי הגיוס [של דאעש] ולשיפור יכולתו לארגן ולהוציא לפועל התקפות טרור". בחודש מאי, כשכוחות אמריקנים חיסלו את אבו סיאף, קצין בכיר בארגון, ואז פשטו על המתחם שלו בסוריה, הם מצאו בו מאות עתיקות עיראקיות.

מסיבות אלה, נושא תיעוד תולדות הבעלות (provenance) – קרי רישום אופן הגילוי של הפריט וזהות הבעלים השונים שהחזיקו בו מאז – הפך לתחום מרכזי בחקר העתיקות, בייחוד בכל הקשור לפריטים חדשים. ב-1970 ניסח ארגון אונסק"ו אמנה חשובה הקוראת למדינות החברות בו לפעול נגד מכירתן של עתיקוֹת תרבותיות. אם אפשר להוכיח שפריט כלשהו נלקח ממדינת המוצא שלו לפני 1970, האספנים יכולים להיות בטוחים, בדרך כלל, שרכישתו חוקית. אבל רישומי המכירות לא תמיד נשמרים היטב (ולעתים לא נשמרים כלל) – ומובן שאפשר גם לזייפם.

חוקרים אחדים, שהבחינו בשנים האחרונות בממדיו של אוסף גרין, דרשו מידע לגבי מקורם של פריטים מסוימים ותולדות בעלותם. אבל למשפחת גרין יש הסכמי פרטיות עם המוכרים והמתווכים, ולכן תולדות הבעלות של רבים מהפריטים באוסף שלהם אינם ברורים לגורמים חיצוניים. כל זה חוקי, ואף נפוץ; רוב האספנים הפרטיים שומרים על סודיות בכל הקשור לרכישות שהם מבצעים. הם עושים זאת, בין היתר, כדי להגן על מוכרים שאולי מסתירים את זהותם מסיבות אישיות, כמו קושי כלכלי. אבל הפרקטיקה הזאת מגנה גם על גורמים בעלי כוונות שליליות.

ראו לדוגמה את אחד מכתבי היד הנמצאים באוסף של משפחת גרין: פְרגמנט קופטי של "האיגרת אל הגלטים", אחד מספרי הברית החדשה, שב-2014 הוצג בגאווה בוותיקן במסגרת תערוכה של פריטים מאוסף גרין. רוברטה מַאצה, פפירולוגית מאוניברסיטת מנצ'סטר, סיירה בתערוכה ושמה לב שהפרגמנט המדובר הוא למעשה פפירוס שהוצע למכירה באיביי ב-2012. בזמנו חשבו החוקרים שמדובר במכירה חשודה: המוכר טען שמקור הפריט במצרים, ואם זה נכון, ייתכן שזו הייתה הפרה של חוקי המורשת התרבותית הנוקשים של המדינה. כשמאצה – וחוקרים אחרים, בהם אנחנו – שאלנו את נציגת משפחת גרין לגבי מקור הפריט, היא אמרה שהם רכשו את כתב היד ב-2013 מ"סוחר מהימן" שסיפק להם אותו יחד עם תיעוד נקי של תולדות הבעלות, החל מאוסף באוניברסיטת מיסיסיפי בשנות ה-50 של המאה ה-20. אך אפילו דייוויד טרוביש, שמנהל את אוסף גרין, אמר שהוא ועמיתיו לא הצליחו לאתר תמונות של הפריט ברשומות האוניברסיטה; עדיין לא מצאנו שום אזכור שלו בקטלוגים של מכירות פומביות; ואף אחד לא הצליח להסביר את הופעתו באיביי.

כשבני המשפחה נשאלו כיצד הם רכשו פריטים רבים כל כך במהירות רבה כל כך, הם אמרו שהם קנו את רוב הפריטים במכירות פומביות ממשפחות, רובן אירופאיות, שספגו מהלומה קשה במשבר הכלכלי של 2009 ומעוניינות לשמור על אלמוניותן. כשטרוביש נשאל אם הוא יכול לספק מידע כלשהו לגבי קערת השבעה עם כתובות בארמית מאמצע המאה הראשונה לספירה (לפי החשדות, קערות רבות מאותו סוג נבזזו בעיראק לאחר מלחמת המפרץ), הוא הבטיח שהכול תקין, אך לא סיפק פרטים. "עיינתי במסמכים", הוא אמר. "אין בהם שום דבר חריג". לאחר מכן הוא הוסיף, "בכל פעם שצץ חשד, אנחנו בודקים אותו בקפידה כמיטב יכולתנו". כששאלנו את לאנס אלְרֶד, אוצר פריטי כתב היתדות, לגבי מקורה של כתובת מעיראק, הוא אמר, "כל הרכישות מתחום כתב היתדות נעשו לפני זמני". בהמשך הוא אמר לנו שהוא אינו יכול לעזור לנו לאתר את מקור הכתובת. "כדי לחקור את זה", הוא אמר, "אני אצטרך להשקיע מאמץ ניכר".

לא רק החוקרים בוחנים את אוסף גרין מקרוב. בארבע השנים האחרונות, הממשל הפדרלי מנהל חקירה לגבי הפריטים שמשפחת גרין ייבאה לאחר שב-2011 תפסו פקידי מכס בממפיס משלוח של כמה מאות לוחות בכתב יתדות שמשפחת גרין קנתה מסוחר ישראלי. קארי סאמרס, מנהל מוזיאון התנ"ך אישר בפנינו את המקרה ההוא ואת החקירה המתמשכת, אך אמר שזו בעיה ביורוקרטית. "היה משלוח, והייתה שם בעיה בניירת", הוא אמר. אולי כך היה – אך על תווית המשלוח של הלוחות היה כתוב, לכאורה, שמדובר באריחי חמר בעבודת יד השווים כ-300 דולר. התווית הזו מסווה לא רק את חשיבותם ההיסטורית של הלוחות, אלא גם את ערכם האמיתי. סאמרס מציין כי בתקופת האירוע, משפחת גרין עדיין הייתה חסרת ניסיון, באופן יחסי, בתחום האספנות. "זו הייתה נאיביות", הוא אמר. "אם אתה לא יודע מה לחפש, אילו שאלות לשאול, אתה אפילו לא יודע איך לבצע בדיקת נאותות".

לוח בכתב היתדות. תצלום: אשלי ון הפטן.

משפחת גרין אינה מנסה לבצע רכישות בלתי חוקיות או בלתי אותנטיות. "זה כאב ראש שאנחנו לא מעוניינים בו", אמר לנו סטיב גרין לפני שהחדשות על אודות החקירה פרצו בשנה שעברה. אבל פריטים בלתי מתועדים מולידים עוד פריטים בלתי מתועדים. ברגע שידוע שקונים מוכנים לרכוש פריטים בעלי מקור מפוקפק או בלתי ידוע, הביקוש לפריטים האלה הולך וגדל ומעודד ביזה, מהסוג שאנו עדים לו כיום במזרח התיכון. לא תמיד קל לזהות את הקשר בין פיסת פפירוס לאלימות בשטח. אבל הוא קיים. וכאן טמונה הסכנה האמיתית שבהסתרת תולדות הבעלות של עתיקות. קצב הרכישה של משפחת גרין לבדו רומז לנו כי הם לא נקטו כל צעד אפשרי לבחינת האותנטיות של רכישותיהם – סיכון שהם עצמם מודים בו. "אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים", אמר לנו סטיב גרין כששאלנו אם משפחתו רכשה פריטים בעייתיים ביודעין. "אבל ישנו גם הסיכון שלאחר הרכישה תגלה שקנית פריט שלא היית צריך לקנות".

בעודנו מתקרבים לפתיחת המוזיאון, נדמה שהוא הולך והופך ממיזם משפחתי למשהו שדומה יותר ל"בריטיש מיוזיאום" או ל"גטי" – מוסדות שנתקלים בעוד ועוד קשיים בכל הקשור להוכחת החוקיות הבינלאומית של הפריטים המוצגים בהם. אם משפחת גרין רוצה להציג את האוסף שלה לציבור, עליה להיות מוכנה לביקורת הציבורית.

לסטיב גרין יש מנטרה: אנחנו לא אספנים, אנחנו מספרי סיפורים. בשיחה עמו הוא הבהיר שבעיניו, מוזיאון התנ"ך אמור להיות מקום שיספר את סיפורו של ספר קדוש שעובר מדור לדור בלי שינויים מהותיים מאז יום חיבורו. גרין טוען שהמוזיאון אינו מעדיף פלג דתי כזה או אחר, והלשון שבה מנוסחים המסמכים שהגישה המשפחה בעת רישום המוזיאון כעמותה ללא מטרות רווח, מאששת את טענתו. "אנחנו קיימים כדי להזמין כל אדם באשר הוא לפגוש בתנ"ך ובברית החדשה", אומר המסמך העדכני ביותר שהצלחנו למצוא. "אנחנו מעודדים חקירה תנכית באמצעות תערוכות המוזיאון ומחקר אקדמי". אבל במסמך העמותה הראשון שהוגש, ב-2010, מופיעה טענה חזקה יותר: שהסיבה העיקרית לתת למוזיאון פטור ממס היא כוונתו "להפיח רוח חדשה בדברי אלוהים חיים, לספר את סיפור שימורם המרתק ולחזק את ביטחונם של אנשים בסמכותן ומהימנותן המוחלטות של הברית הישנה והחדשה".

בפועל לא קיימת גרסה "מקורית" של הבּיבּליה (הברית הישנה והחדשה יחד). אין ספר ישן ומאובק שנשמר בתיבת זכוכית בוותיקן, אין מקבילה למהדורת הפוליו הראשונה של שייקספיר, המשמשת כמקור שעליו מסתמכות כל המהדורות המודרניות. הביבליה, כפי שאנו מכירים אותה כיום, הורכבה מטקסטים בודדים רבים, הצטברות של שיקולי עריכה שביצעו מלומדים ומנהיגים דתיים באלפיים השנים האחרונות. מהעת העתיקה שרדו שלושה טקסטים יווניים כמעט שלמים המתוארכים למאות הרביעית והחמישית לספירה – אך הם אינם זהים. הם נבדלים זה מזה באלפי דרכים, גדולות כקטנות. הנה לדוגמה הבדל ניכר בין שניים מהספרים, קודקס סינאיטיקוס וקודקס אלכסנדרינוס: סינאיטיקוס מסיים את "הבשורה על-פי מרקוס" תריסר פסוקים לפני אלכסנדרינוס. נוסף לכך, מאות פיסות פפירוס מתפוררות שרדו מהעת העתיקה; רבות מהן עתיקות יותר מהקודקסים הגדולים, וכל אחת מציעה גרסה מעט שונה של הטקסט.

רבים מההבדלים האלה הן טעויות אנוש: לבלר (scribe) שהעתיק טקסט קודם פספס מילה פה, מילה שם, או החליט לתקן בחירות דקדוקיות ולשוניות לא ברורות כדי לחדד את מה שהיה, בעיניו, הכוונה האמיתית של הטקסט. בין אם תסווגו את ההבדלים בין הפרגמנטים השונים של הברית החדשה כטעויות, הבהרות שנעשו בתום לב, או פגיעות מכוונות, הרי שמגוון הראיות העצום מקשה עלינו מאוד לדעת מה מחבריה המקוריים כתבו בפועל.

באקדמיה, חקר ההבדלים בין כתבי היד של הביבליה ידוע כ"ביקורת נוסח" ("ביקורת נוסח המקרא" בכל הקשור לתנ"ך). מאז היווסדות התחום ניסו החוקרים לקלף את השכבות של הגרסאות השונות ולחשוף גרסה מקורית וטהורה של הטקסט – מה שעשוי להסביר מדוע תחום המחקר הזה מושך כל כך חוקרים אוונגליסטים. אבל בשנות ה-60, אלדון ג'יי אפּ מהרווארד הפיץ את התפיסה שאומרת כי "הטקסט המקורי" של הברית החדשה פשוט אינו בהישג ידנו כי אקראיותם וחלקיותם של כתבי היד השורדים אינן מאפשרות לנו לשחזר את מילותיהם המקוריות של המחברים בוודאות. תפיסותיו של אפּ הביאו לעלייתה של ביקורת נוסח מסוג חדש – כזו ששמה את הדגש על הגיוון והמורכבות של הראיות הקיימות, במקום לנסות לחסל אותם. זוהי גישה שצברה פופולריות מאז – והוצגה בפני הציבור הרחב (למגינת לבם של אוונגליסטים רבים) על-ידי הסופר הפופולארי בארט ד' אהרמן (Ehrman). לפי נקודת המבט הזו, קיומם של אלפי פרגמנטים סותרים הוא בגדר קעקוע של האמונה. כיצד ניתן לסמוך על מהימנותם של כתבי קודש כשאי אפשר לדעת מה היה כתוב בהם במקור?

אך רוב מבקרי הנוסח האוונגליסטים ממשיכים להאמין שהפרגמנטים של כתבי היד העתיקים הם מעיינות של אמונה. לתחושתם, כל תגלית של פפירוס עתיק של הברית החדשה מאפשר לנו לעשות עוד צעד קטן לעבר הכרזותיו המוקדמות של ישו וחסידיו. ככל שפרגמנט מתוארך לתקופה מוקדמת יותר, הם אומרים, כך גובר הסיכוי שכתובות בו המילים המקוריות שנכתבו בהשראת רוח הקודש, וכך גוברת חשיבותו עבור נוצרים מן השורה: המילים עוברות מפיו של אלוהים ישירות אל אוזניהם ומדלגות מעל 2,000 שנות היסטוריה וטעויות אנוש. "ככל שאנו לומדים עוד על הספר הזה, כך מוטב לנו", אמר לנו סטיב גרין. "אם הספר הזה אינו מה שהוא, אני רוצה לדעת את זה. אבל הממצאים שאנחנו מגלים שוב ושוב, כן, הם נותנים תוקף למה שכתוב בספר. לכן אני חושב שככל שאנחנו ממשיכים לחקור, ככל שאנו יודעים יותר, כך מוטב לעולם, כלומר לקהילה הדתית".

האמונה הזו – שככל שאנו לומדים עוד על הביבליה, גוברת יכולתנו לחקור באיזה דיוק היא נמסרה לאורך השנים – עשויה להסביר את היוזמה שהושקה בקיץ 2010: Green Scholars Initiative. התוכנית הזו, שנועדה לממן מחקר אקדמי של העתיקות שבאוסף גרין, מתמקדת בכתבי עת מוקדמים. בחמש השנים האחרונות מצטרפים עוד ועוד חוקרים לפרויקט.

זוהי הזדמנות מלהיבה עבור פפירולוגים המעוניינים לחקור טקסטים שמעולם לא התפרסמו. לא זו בלבד שהיוזמה מעניקה לחוקרים גישה לחומרים נדירים ובלתי מוכרים, אלא שהיא מספקת להם גישה לטכנולוגיות המתקדמות ביותר בתחום, מממנת להם נסיעות לכנסים ומפגשי קולקויום, ולמעשה מבטיחה להם אפיק לפרסום. אך במקום להנגיש את האוסף, כנהוג, לכל חוקר שעשוי לרצות להשתמש בו למחקר לגיטימי, ה-Green Scholars Initiative בוררת בקפידה את החוקרים שיעבדו על החומרים באוסף, לכאורה ללא כל התחשבות בפרקטיקות המחקריות המקובלות. חוקרים מיומנים המעוניינים בזכויות הפרסום לפפירוסים יקרי ערך שאף אחד אינו מכיר, לא קיבלו גישה כיוון שלא הסכימו להצטרף ליוזמה, בשעה שחוקרים שמעולם לא נגעו בכתב יד עתיק גויסו למיזם. ב-2013 ציין ג'רי פּאטנגייל, שהיה אז מנהל היוזמה, ש"אין דרישת קדם דתית להצטרפות". אך יש לציין שכמעט כל המוסדות המקושרים לחוקרי היוזמה הם נוצריים במוצהר, ורובם אוונגליסטים.

החוקרים המצטרפים ליוזמה חייבים לחתום על הסכם סודיות. זוהי פרקטיקה מקובלת בעולם העסקים, אך לא במדעי הרוח. החוקרים שנבחרים לעבוד על כתבי היד של משפחת גרין עושים זאת כמעט תמיד לצד סטודנטים – שלרבים מהם אין הכשרה רבה בשפתו של הפפירוס שהם אמורים לחקור. אחת החוקרות אמרה לנו שהסטודנטים שלה נעזרו בוויקיפדיה ככלי מחקרי. יהיה אשר יהיה ארגז הכלים שכל סטודנט הביא עמו לפרויקט, היה מעניין לראות עד כמה דומות התובנות שהסטודנטים השונים הפיקו מהמחקר. "מרשים מאוד שהמסר התנכי השתמר בצורה יפה כל כך", אמר לנו אחד מהם. אחרת אמרה, "העקביות של כתבי הקודש מדהימה".

תיבת נוח על הר אררט, סימון דה מיל (המאה ה-16)

אנחנו מאמינים שזה הסיפור שמשפחת גרין רוצה לספר לעולם, ושהם הקימו את היוזמה המחקרית הזו – שאינה אלא יקום אקדמי מקביל במימון פרטי – כדי לעזור לעצמם לספר אותו. "היינו זקוקים לאמינות אקדמית עם כל הפריטים האלה, עם מה שניסינו לומר", הסביר לנו סטיב גרין את מטרות היוזמה. "רצינו בעצם לעגן במחקר את כל מה שעשינו".

במרכז קניות בסנטה קלריטה, קליפורניה, מרחק כ-50 קילומטר מצפון-מערב ללוס אנג'לס, במקום שהיה בעבר חנות כלי עבודה גדולה, תוכלו למצוא את Passages, התערוכה הנודדת של פריטי אוסף גרין. זוהי התחנה האחרונה לפני המעבר למוזיאון התנ"ך בוושינגטון. בבוקר שטוף שמש בקיץ האחרון הגענו לביקור. אף על פי שהופענו שם עשר דקות לפני מועד הסיור שהזמנו, המדריכים חיכו לנו: לורן מקאפי, מנהלת תחום המעורבות הקהילתית במוזיאון התנ"ך, ובעלה מייקל מקאפי, מנהל תחום קשרי התנ"ך (הוא אחראי לקשר עם עמותות ומוסדות דתיים). שניהם בשנות ה-20 המאוחרות לחייהם, לשניהם מראה צעיר של היפסטרים מבוססים, ושניהם מהלכים בביטחון על הקו שבין למדנות לכוכבות. הם היו נעימים וחביבים ביותר. יכול להיות שאצל לורן זה עובר במשפחה: אחרי ככלות הכול, היא בתו של סטיב גרין.

כל מי שמעורב בפרויקט מוזיאון התנ"ך ממהר לציין שהמוזיאון יספק חוויה שונה מאוד מזו שמקבלים המבקרים ב-Passages. לאחר שצעדנו באתר הבנייה וראינו מודלים מפורטים של המוזיאון, ולאחר שסיירנו בחללי התצוגה המבוכיים של Passages, אנו יכולים לאשר שבכל הקשור לחוויית המבקר, מדובר בליגות שונות. אבל עד שהמוזיאון ייפתח, Passages היא הדבר הדומה ביותר בנמצא לחוויית המוזיאון העתידית. אחרי ככלות הכול, רוב הפריטים המוצגים בתערוכה יופיעו גם במוזיאון, ובאופן תיאורטי לשני המוסדות יש אותן מטרות: לספר למבקרים על תולדות כתבי הקודש והשפעתם על העולם.

בשעה שלורן ומייקל הובילו אותנו בתערוכה ופטפטו בעליזות על האוסף, לא יכולנו שלא לשים לב כי הדגש הוא על תרגום המלך ג'יימס – התרגום המפורסם של כתבי הקודש לאנגלית, שראה אור ב-1611, ומכונה לעתים קרובות בשם "הגרסה המוסמכת". בלב התערוכה שוכן שחזור של החדר שבו התרגום בוצע כביכול, ובו תריסר מהדורות של התרגום. אין ספק כי תרגום המלך ג'יימס ראוי לתשומת הלב שהוא זוכה לה. זהו התרגום האנגלי המשפיע ביותר של הביבליה, ותערוכת Passages נוצרה במקור, ב-2011, במטרה לחגוג לו 400 שנה. אך יש לציין שחלק מן הנוצרים הפנטקוסטלים – גם דייוויד גרין, אבי המשפחה, הוא נוצרי פטנקוסטלי, ובנו סטיב גדל ככזה – מאמינים שתרגום המלך ג'יימס הוא התרגום התקף היחיד לאנגלית, ושמדובר בגרסה מושלמת. סקוט קרול, החוקר שעבד עם משפחת גרין כשהיא רק החלה ללקט את האוסף, זוכר שאמר לדייוויד גרין שאחד מכתבי היד העתיקים שנרכשו לאוסף לאחרונה הוא ראיה לכך שייתכן כי חלק מהבשורה על-פי יוחנן המופיע בתרגום המלך ג'יימס, לא היה במקור חלק מהברית החדשה. לדברי קרול, גרין לא היה מרוצה למשמע הדברים ואמר לו, "אתה לא תשתמש באוסף הזה כדי לחתור תחת תרגום המלך ג'יימס".

הפריטים המוצגים ב-Passages לא דוחפים בכוח עמדות דתיות או תיאולוגיות מסוימות. אבל התערוכה מציגה סיפור צר מאוד המוביל את המבקרים בנחישות לעבר הרפורמציה, ובייחוד לעבר הרפורמציה האנגלית, ומגיע לשיא עם תרגום המלך ג'יימס. בקיצור, הסיפור המרכזי שהתערוכה מספרת על אודות כתבי הקודש, הוא סיפור פרוטסטנטי.

בנובמבר 2014, באירוע שיווקי של מוזיאון התנ"ך אשר נערך בדאלאס, בספרייה והמוזיאון הנשיאותיים ע"ש ג'ורג' וו' בוש, הכריז הנשיא לשעבר בוש שהמוזיאון "יהיה חלק חשוב מבירתנו". לא זו בלבד: מעצם גודלו, היקפו ומעל לכול מיקומו, כמעט בטוח שהמוזיאון הזה יהפוך למוזיאון התנ"ך הלאומי.

מובן שרק בעת הפתיחה נגלה באמת מה יתרחש במוזיאון. אך אין להכחיש שהאוסף העתיקות ההולך וגדל של משפחת גרין – שהורכב על-ידי חוקרים שנבחרו בקפידה ויוצג לראווה במוזיאון עצום השוכן מרחק קצר מה"מוֹל" – יסייע להם, אם ירצו, לספר סיפור צר ביותר. או אז אלפי הפריטים שהם אספו במהירות רבה כל כך לא יהיו אלא איורים המלווים את הסיפור – והסיפור, בקיצור, הוא זה: הנוסח של כתבי הקודש מעולם לא השתנה, וסמכותו היא נצחית.

המסר הזה אינו רע מיסודו. מבחינה דתית הוא אינו טוב יותר או רע יותר מכל מסר אחר. אך מה שמדהים הוא שמשפחת גרין מצאה דרך פוטנציאלית להציג נרטיב אחד מיני רבים על אודות כתבי הקודש בתור הנרטיב המרכזי.

משפחת גרין רוצה להשפיע על האמריקנים ולקרב אותם בחזרה אל כתבי הקודש. סביר להניח שבמוזיאון הם לא יציגו לראווה את תפיסותיהם השמרניות, אך התערוכות שייערכו בו עשויות להעניק להם מעמד בולט וסמכותי-כביכול שבעזרתו יוכלו להילחם בגל החילוני המציף, לשיטתם, את הפוליטיקה האמריקנית. "אני מקווה שהמוזיאון ישמש מקור השראה עבור כל האנשים ויעודד אותם להתקרב לרעיונות והיופי של התנ"ך", כתב סטיב גרין בהצהרה ל"אטלנטיק". ובשיחתנו הוא הבהיר לנו שהוא כולל בכך גם את המנהיגים הפוליטיים של ארצות הברית. "הם צריכים לדעת", הוא אמר, "שהספר הזה עוסק בכל היבטי החיים וטומן בחובו עצות: הוא מייעץ לנו כיצד ממשלה טובה אמורה להיראות... האבות המייסדים פנו לכתבי הקודש ללא בושה כשהם בנו את האומה הזו, אז למה שהמחוקקים שלנו לא יכירו את ההיסטוריה של ממשלתנו?"

גרין יודע שעוד יתגלעו חילוקי דעות לגבי ההיסטוריה הזו. "אך זוהי", הוא כתב, "סיבה מרכזית לחשיבותם של מוזיאונים בחברה שלנו – הם מעודדים מחשבה לגבי אירועים היסטוריים ותרבותיים".

ג'ואל ביידן הוא חוקר תנ"ך מבית הספר לתיאולוגיה של ייל. קנדידה מוס חוקרת את הברית החדשה באוניברסיטת נוטרדאם.
כל הזכויות שמורות לאלכסון.

Copyright 2016 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency.