קטלניים בתאוריה

באופן פרדוקסלי, יש משהו מפתה בהנחה שיצר לב האדם רע מנעוריו. ההנחה הזו החלה להשתרש זה מכבר בקרב ביולוגים אבולוציוניים ואצל רבים מהם הפכה לדוֹגְמָה בלתי מעורערת. כשהאנתרופולוג האוסטרלי ריימונד דארט גילה את מאובן האוֹסטרַלוֹפיתקוס הראשון ב-1924, הוא כתב על ההומינידים האלה את הדברים הבאים:

"רוצחים מובהקים: טורפים שצדו יצורים חיים באמצעים אלימים, היכו אותם למוות, קרעו לגזרים את גופם השבור, ביתרו את איבריהם אחד אחד, ואז הרוו את צימאונם הנורא בדמם החם של הקורבנות וזללו ברעבתנות את הבשר החי, המתפתל בכאב".

בעשרות השנים האחרונות גברו הקולות הטוענים כי מלחמה היא מאפיין יסודי של המצב האנושי, והתפשטו על מעבר לתחומי הביולוגיה האבולוציונית והאנתרופולוגיה.

לנקודת המבט המחרידה הזאת יש שורשים עמוקים, בראש ובראשונה בענפים מסוימים של הדוקטרינה הנוצרית. לפי ז'אן קלווין, התיאולוג הצרפתי הקנאי בן המאה ה-16:

"מוחו של האדם נעשה מנוכר כל כך מן הצדק האלוהי עד שאינו מסוגל לתפוס דבר מלבד כפירה, סטייה, טומאה ורוע – רק בהם הוא מסוגל לחשוק ורק אותם הוא מסוגל לבצע. רעל החטא נספג בלב האדם והפך את הבל פיו לצחנה מתועבת".

מייאש לראות אדם דתי המשוכנע כי בני האדם הם חוטאים חסרי תקנה. אבל אני מודאג אף יותר לגבי כל מי שמשתמש במדע ובתבונה כדי לקדם תפיסה שלילית של טבע האדם, כזו שעלולה להפוך לנבואה המגשימה את עצמה. לדוגמה, בספרו רב ההשפעה "בראשית הייתה אפריקה", המחזאי רוברט אַרְדרי מתאר את בני האדם כ"ילדיו של קין":

"האדם הוא טורף ויצרו הבסיסי מנחה אותו להרוג בכלי נשק. מלחמה ויצר הכיבוש הם שהובילו את האדם המערבי להישגיו הגדולים ביותר. חלומותינו הקנו לנו את אהבת החירות, אך רק מלחמה וכלי נשק הפכו את החירות לנחלתנו".

בעשרות השנים האחרונות גברו הקולות הטוענים כי מלחמה היא מאפיין יסודי של המצב האנושי, והתפשטו על מעבר לתחומי הביולוגיה האבולוציונית והאנתרופולוגיה. כך פתח הפילוסוף האנגלי סיימון קריצ'לי את ביקורתו על הספר The Silence of Animals nt מאת ג'ון גריי (2013) בלוס אנג'לס ריוויו אוף בוקס: "בני אדם לא רק מפתחים אפליקציות מעולות ו'קטלניות'. אנחנו בעצמנו קופים קטלניים. אנחנו הומינידים אכזריים, תוקפניים, אלימים וחמדנים".

וישנו האנתרופולוג האמריקני נפוליאון שָנְיוֹן (Chagnon) שהקדיש עשרות שנים לחקר בני הינוֹמָאמִי החיים ביער האמזונאס, באזור שבין ונצואלה לברזיל. ספרו רב המכר The Fierce People (ראה אור ב-1968) תרם רבות להשתרשות דימוי של שבטים ילידיים כמי שחיים במצב של "לחימה כרונית".

אין לי ספק שהאלימות נטועה עמוק בטבע האדם, אך המלחמה לא.

שניון ספג ביקורת חריפה, אך בעיניי אין כל ספק לגבי התוקף האמפירי והערך התיאורטי של המחקר שלו. רבים ביקרו את הפסיכולוגיה האבולוציונית (או כפי שאני מעדיף לכנותה, סוציו-ביולוגיה אנושית) על מחסור בנתונים מהשטח, ולכן יש לשמוח על ממצאיו של שניון, על אף העמדה הפוליטית שהוא מייצג. הנה אחת הטענות המשכנעות ביותר שלו: לא רק שישנה "לחימה" תכופה וקטלנית בין כפרי הינומאמי, אלא שגברים שהרגו גברים אחרים נהנים מהצלחה גדולה הרבה יותר ברבייה – כשירות אבולוציונית – מאשר גברים שלא הרגו. אף על פי שמומחים אחרים חולקים על הנתונים שלו, הם נראים אמינים בסך הכול.

נערה משבט הינומאמי. תצלום: סם ולאדי

אף על פי שאני מעריץ את האדם ואת מחקרו, אני חש אי-נוחות רבה לגבי הפרשנות שניתנה למחקר של שניון ולמסקנות שנגזרו ממנו.

חוששני שרבים מעמיתיי אינם מצליחים, כפי שגם אני לא הצלחתי בעבר, להבחין בין שורשיה האבולוציוניים הגלויים של האלימות האנושית לבין שאלה מורכבת וטעונה הרבה יותר: שאלת המלחמה האנושית. אין לי ספק שהאלימות נטועה עמוק בטבע האדם, אך המלחמה לא. האובססיה למתאם הברור בין האלימות לכשירות האבולוציונית אצל הינומאמי העלימה מעינינו את מגוון המקרים שבהם בני אדם נמנעים מאלימות. אנו מתעלמים ממקרים רבים של חתירה לשלום כיוון שאנו מעדיפים להתמקד בדפוסי לחימה מלהיבים ומסקרנים.

כחוקר אבולוציה אני מעוניין לזהות את התפקיד ההסתגלותי – קרי החותם האבולוציוני – של תכונות אנושיות אוניברסליות-לכאורה. במשך זמן רב היה נראה כי ממצאיו של שניון הם דוגמה מצוינת לכך. כעת אני כבר לא בטוח כל כך, וזו ההודאה שלי באשמה.

בקרב ההוגים האבולוציוניים ישנה נטייה להתמקד בקבוצות אנושיות ספציפיות ולהסיק על-פיהן מסקנות גורפות. ולא רק כי הן נחקרו לעומק – הסיפורים שלהן מרתקים ומאששים את הציפיות המוקדמות שלנו. במילים אחרות, פשוט כיף לדבר עליהם, בייחוד אם אתם גברים.

עיתונאים יודעים שדם שווה רייטינג. לא סביר שתתקלו בכותרת המכריזה ש"צרפת וגרמניה לא פתחו במלחמה", בעוד שאירוע קטלני בודד, בכל מקום בעולם, יופיע בכל עיתון. בהקשר זה, יש לשים לב גם לקונבנציות לשוניות. אומרים שלבדואים יש 100 מילים שונות לגמל, המבחינות בין גמלים רגועים, נמרצים, תוקפניים, כאלה שנעים לרכוב עליהם, כאלה שלא, וכולי. בנוסף, אף על פי שאנחנו מקפידים להבחין בין מלחמות שונות – מלחמת מאה השנים, מלחמת שלושים השנים, מלחמת האזרחים האמריקנית, מלחמת וייטנאם ועוד – אין לנו ריבוי צורות ל"שלום".

מבחינה אבולוציונית, הגיוני שבני האדם יקדישו תשומת לב רבה לאלימות מכל הסוגים, בין-אישית או בין-לאומית: אחרי ככלות הכול, אלה עניינים של חיים ומוות. אבל כשחוקרים רציניים נוהגים באותה צורה, ויתרה מזו, כשהם מבססים מסקנות "נורמטיביות" כלליות על קבוצות מסוימות שבהן הם בחרו להתמקד, או אז יש לנו בעיה.

הבעיה החמורה ביותר לגבי ההשפעה של שניון על האופן שבו אנו תופסים את טבע האדם, היא בעיה מוכרת בענפים מדעיים רבים: הכללה מבסיס נתונים אחד – עשיר ככל שיהיה – לעולם שלם של תופעות. חוקרי הפסיכולוגיה, למשל, עדיין לא התאוששו ממחקר שנערך ב-2010 באוניברסיטת בריטיש קולומביה ומצא כי רוב המחקרים הפסיכולוגיים מתבססים על סטודנטים "מערביים, משכילים, מתועשים, עשירים ודמוקרטים". בדומה לכך, שבט הינומאמי הוא רק קבוצה אחת מבין חברות שבטיות רבות ושונות מאוד. בהתחשב במגוון המסורות התרבותיות העצום של בני האדם, אי אפשר לראות קבוצה בודדה של הומו ספיינס כנציגה נאמנה של המין כולו.

כפי שהינומאמי הם מועדים לאלימות – ברמה האישית והקבוצתית גם יחד – שבטים רבים אחרים אינם עוסקים בלחימה בשום צורה, ביניהם הבאטֶק ממלזיה, ההדְזָה מטנזניה, המארטוּ מאוסטרליה, שורה של חברות לקטים ילידיות מדרום הודו, ועוד. הם אינם אנושיים פחות משבטים לוחמים המשמשים כ"הוכחה" לכך שלבני האדם יש יצר לחימה בסיסי.

בעברה הרחוק של הביולוגיה נהגו הטקסונומים לזהות מין מייצג (type species) לכל סוג ביולוגי, אך הפרקטיקה הזו חלפה מן העולם. הביולוג האבולוציוני הדגול ארנסט מאייר הוכיח בפועל שחשיבה סטטיסטית המתמקדת בכלל אוכלוסייה יעילה יותר מקונספט הסוגים המייצגים, המנותק מהגיוון הרב הקיים בטבע בכלל, ובקרב בני האדם בפרט. אך נראה שאנתרופולוגים (וביולוגים גם כן) מתפתים בכל זאת להיאחז במספר קטן של חברות אנושיות ולהסיק מהן מסקנות על המין האנושי כולו. למרבה הצער, הנטייה הזאת לזהות חברות "מייצגות" בולטת במיוחד בקרב חוקרים המנסים להוכיח את יצר הלחימה הבסיסי של בני אדם.

בספרו המצוין, The Better Angels of our Nature (ראה אור ב-2011), הפסיכולוג האבולוציוני סטיבן פינקר טוען כי האלימות האנושית פחתה משמעותית בתקופה האחרונה, הן ברמה האישית והן ברמה הקבוצתית. אך מכיוון שהוא נלהב כל כך להראות עד כמה הנורמות החברתיות המודרניות הרגיעו אותנו, הוא מפריז במידת הלוחמניות ה"טבעית" של בני האדם וטוען כי "פשיטות ועימותים כרוניים אפיינו את החיים במצב הטבעי".

אך ההפך הוא הנכון. כפי שאפשר ללמוד ממחקרים חדשים של האנתרופולוג דאגלס פריי (Fry) ואחרים, דרך החיים הנוודית של הציידים-לקטים הייתה דרך החיים השלטת לאורך רוב ההיסטוריה האבולוציונית שלנו. למעשה, זו דרך החיים היחידה שהייתה לנו מאז המהפכה הניאוליתית. ואף על פי שאנשים אלה רבו ביניהם ברמה האישית, הם כמעט שלא נלחמו ברמה הקבוצתית. לחימה קטלנית בין קבוצות היא תופעה שהופיעה רק כאשר בני אדם החלו לצבור עודפים חקלאיים, וכאשר התפתחו מבנים שבטיים בקנה מידה גדול עם אתוס של לוחמים והנהגה פרוטו-צבאית.

גם מדענים נכבדים אחרים נפלו בפח. בספר The Social Conquest of Earth מ-2012 מכריז הביולוג אדוארד או. וילסון כי לחימה היא "הקללה התורשתית של האנושות". אני משבח את יחסם השלילי של פינקר ווילסון למלחמה, אבל הייתי שמח לוּ הם היו מתעמקים בראיות ארכיאולוגיות ובין-תרבותיות לפני שהחלו לטעון, כמו רבים אחרים, כי המלחמה תמיד הייתה איתנו.

ההיסטוריה האנושית מוכיחה כי הלחימה היא תופעה חדשה יחסית בסיפור האבולוציוני שלנו. אך מה לגבי קרובינו, הקופים? בקרב הקופים לא נותרו לנו אבות קדמונים חיים. אין ספק שיש לנו אב קדמון משותף עם השימפנזים, קופי הבונובו, הגורילות, האורנגוטנגים והגיבונים של ימינו, אך ההתנהגות החברתית של השלושה האחרונים שציינתי שונה משמעותית מזו של בני האדם המודרניים, בשעה שהתנהגותם החברתית של השימפנזים עומדת בניגוד כמעט מוחלט לזו של קופי הבונובו: השימפנזים נוהגים באלימות ברמה הקבוצתית ויוצאים למשימות חיסול שמזכירות פשיטות אנושיות ואף לוחמה אנושית. קופי הבונובו, מצדם – הרחוקים יותר מההומו ספיינס מבחינה גנטית – אינם לוחמניים כלל. להפך, דווקא יצא להם מוניטין של מאהבים.

בונובו. תצלום: יארון קרנסן

האבולוציה אינה מובילה את בני האדם לנתיב מובהק של תוקפנות, אלימות ומלחמה. אמנם אנו מסוגלים לבצע מעשי אלימות נתעבים ומחרידים, אך בה בעת אנו מפגינים חמלה רבה ומקריבים מעצמנו. הגֵנים האנוכיים שלנו מסוגלים לחולל מגוון רחב של מעשים אכזריים, הרסניים ומגעילים, אך אותם גנים אנוכיים מדרבנים אותנו לעתים לבצע מעשים אלטרואיסטים ונטולי כל שמץ של אנוכיות. נכון - ייתכן כי לחימה מול קבוצות פרימיטיביות אחרות היא שהניעה את האבולוציה המוחית המהירה להפליא של בני האדם. אך בה במידה ייתכן כי עלינו לזקוף את ההתפתחות המרשימה שלנו דווקא לזכות הרווחים שהפקנו משיתוף פעולה, תיאום וטיפול הדדי.

לא קשה לפתח מודלים שיראו כי הברירה הטבעית מבכרת שיתוף פעולה – ומבכרת גם את הגנים שדוחפים אותנו בכיוונים האלה – על פני אָלֶלִים לוחמניים יותר. יתרה מזו, גם אם מלחמה היא תופעה חדשה יחסית בחוויה האנושית, ועל כן יש סיכוי סביר שהיא נובעת מגורמים תרבותיים ולא ביולוגיים, הרי שמערכות ריסון התנהגותיות הן דווקא תופעה עתיקה המשותפת לאינספור מינים של בעלי חיים, ולכן סביר להניח שהיא נטועה עמוק באופי האנושי. ככלות הכול, גם בעולם רדוף מלחמות כמו שלנו, יש בפועל הרבה פחות מלחמות מאשר קשרים בלתי אלימים. סכסוכים נפתרים ללא אלימות מדי יום, בין אומות ובין פרטים גם יחד.

מעולם לא טענתי שכל בני האדם הם בעלי פוטנציאל זהה, או שכולם מסוגלים לעשות או להיות כל מה שירצו, יהיה אשר יהיה ההרכב הגנטי שלהם – ואיני מתכוון לטעון זאת כעת. לעולם לא נהיה אלטרואיסטים כמו דבורים פועלות, ולעולם לא נתבודד כמו דגי החכּאי החיים במעמקי הים. לא קיימות חברות אנושיות שכל חבריהם נדרשים לקיים יחסי מין תריסר פעמים ביום, או אפס. אבל גם השפעתה של הגנטיקה מוגבלת – ואת זה, שימו לב, כותב ביולוג אבולוציוני שמבקריו טוענים כי הוא תולה בגנים את האשמה לכל תופעה אפשרית.

כדאי להבחין בין אדפטציות (הסתגלויות) ליכולות. שפה היא כמעט בוודאות אדפטציה, דבר שכל בני האדם מסוגלים לעשות (אם כי הפרטים המדויקים משתנים בהתאם לנסיבות). לעומת זאת, קריאה וכתיבה הן יכולות, תכונות שככל הנראה לא נבררו על-ידי האבולוציה, אלא התפתחו בתהליכים תרבותיים. על אותו משקל, הליכה, וככל הנראה גם ריצה, הן אדפטציות. גלגלונים ועמידות ידיים הם יכולות. לשיטתי, אלימות בין-אישית היא אדפטציה אנושית, בדומה לפעילות מינית, טיפול הורי, תקשורת וכן הלאה. אך סביר להניח שמלחמה – כתופעה היסטורית חדשה שחלוקתה הגיאוגרפית בעולם אינה אחידה ומאפייניה משתנים – היא יכולת. ויכולות אינן אוניברסליות ואינן בגדר חובה.

הרשו לי לחדד: אלימות היא תופעה אנושית נפוצה, אך יש להבחין בינה לבין יריבות, כעס, "פשעים של תשוקה" או נקמה וצורות נוספות של רצח. אשתמש בדימוי חיובי עד גיחוך: אלימות היא כמו נישואין – שיטה אוניברסלית לציון מערכות יחסים, וסביר להניח שהיא אדפטציה של טבע האדם. אך מלחמה משולה לארגון מסיבת רווקות ורווקים ועריכת חתונה עם די ג'יי, ארוחה וריקודים. אפשר לומר בוודאות שבחירת צלם, הזמנת עוגה מפוארת, גיוס שושבינים ושושבינות וקישוט המכונית – כל אלה לא צצו מתוך הגנום האנושי, למרות שלאנשים יש יכולת לבצע את כל הדברים האלה. על אותו משקל, אלימות בין-אישית היא חלק מצער ואמיתי מטבע האדם. מלחמה היא תופעה מצערת אף יותר, אך היא אינה "טבעית" יותר ממסיבת רווקות או מהמפעל שמייצר מפציצי חמקן.

מחאה נגד אלימות המשטרה, ברצלונה. תצלום: ג'ורדי בוישרו

הפסיכולוג ב. פ. סקינר כתב ש"שום תיאוריה לא תשנה את מושא התיאוריה. האדם נותר כשהיה". זה נכון לרוב התופעות: מערכת השמש לא השתנתה מאז ימי תלמי. היא גם לא השתנתה לאחר שקופרניקוס, קפלר וגליליאו המציאו תיאוריות דסקריפטיביות מדויקות יותר. והכבידה הייתה כבידה לפני ואחרי ניוטון.

אבל תיאוריות העוסקות בטבע האדם הן שונות למדי. כשאני כותב או מרצה על התנהגות חברתית ואסטרטגיות רבייה של מיני המרמיטה השונים, לא מעורבות בכך השלכות סוציו-פוליטיות. אבל כשאני כותב או מרצה על אלימות, תוקפנות ו/או מלחמות אצל בני אדם, חשוב מאוד שאבחר את הדוגמאות שלי בקפידה ואשים לב אם אני מדבר על אנשי הלֶפְּצ'ה שוחרי השלום מההימלאיה, או על הינומאמי התוקפניים.

תיאוריות אינן משנות את טבע האדם עצמו, אבל הן כן משנות את הציפיות שלנו. כתוצאה, גם ההתנהגות שלנו משתנה, ולכך יש השלכות משמעותיות. לדוגמה, אם אנחנו משוכנעים שתומס הובס צדק ושאנשים הם בעלי נטייה טבעית לאכזריות ובריונות, יש לכך השלכות על התפיסות הפוליטיות שלנו, ובהן סדרי העדיפויות התקציביים ברמה הלאומית – כמה להשקיע, למשל, בהשכלה ובבריאות לעומת המשטרה והצבא – וכך נולדת נבואה המגשימה את עצמה. כמה מרוצי חימוש וכמה מקרים של אי-אמון ברמה הבינלאומית ניזונו מן ההנחה המוקדמת שהצד השני הוא תקיף, אלים ולוחמני מיסודו? מעגל הקסמים הזה רק מוליד עוד ועוד החלטות ופעולות שמאששות את ההנחות הקיימות.

תיאוריות העוסקות בטבעם היסודי של בני האדם, ובייחוד תיאוריות שמדברות על עניינים של מלחמה ושלום, מסוכנות יותר ממחקרים אבולוציוניים אחרים, למשל כאלה שבוחנים אם לבני האדם המודרנים יש גנים ניאנדרתליים, או משווים בין מידת הפוטנציאל הטמון בגנים, בַפרט או בברירה קבוצתית. איני מאמין בעולם פוסט-מודרני שבו שפה ואידיאולוגיה מבנות את המציאות, אבל אני מכיר בהשפעתן על נושאים מכריעים כמו גובה תקציב הביטחון הלאומי והחלטות הקשורות להסלמה צבאית.

אינני טוען שיש לבחון נקודות מבט מדעיות לפי השלכותיהן האידיאולוגיות, הפוליטיות והחברתיות. בניגוד לסוגיות אידיאולוגיות, תיאולוגיות או אתיות, את המדע יש להעריך אך ורק לפי נכונות ממצאיו, מידת הביטחון שבה אנו מסכימים על יעילותם, ויכולתם להוביל לתיאוריות נוספות הניתנות לבדיקה מדעית. אך עלינו גם להיות ערים לאפשרות שהמדע ישמש למטרות אידיאולוגיות, ולדרכים שבהן חוקרים מטים את ממצאיהם, בלי כוונת זדון, רק מעצם בחירת מושאי מחקר מסוימים – למשל, כאשר הם גוזרים מסקנות גורפות לגבי המין האנושי מחברות אנושיות ספציפיות. חמורים אף יותר הם מקרים שבהם אנו מקבלים החלטות לגבי מדיניות חברתית ופוליטית על-סמך אותם ממצאים מוטים.

המוח האנושי נמשך להצהרות בינאריות פשוטות – אלוהים מול השטן, בוקרים מול אינדיאנים, או שאתם בעדנו או שאתם בעד הטרור – אבל המציאות מורכבת ומתוחכמת הרבה יותר. זה נכון בייחוד לשאלה פשוטה לכאורה: האם בני האדם הם תוקפניים או אלימים באופן "טבעי" או "יצרי". בעבר היו תיאוריות שתפסו את בני האדם כ"קופים רצחניים", אך הן היו מוטעות והתבססו על נקודת מבט צרה מדי. וזה נכון גם לתיאוריות שמנסות להראות כי כולנו שוחרי שלום ואוהבים לשתף פעולה. הטבע האנושי אינו רוּסויאני או הובסיאני. שדים ומלאכים נחים יחד על כתפינו ומפנים אותנו לשני הכיוונים בעת ובעונה אחת.

בשלב זה, קוראים המעוניינים להבין את טבע האדם באמצעות האבולוציה עלולים להיות מבולבלים, ואף מתוסכלים מכך שהמורשת הביולוגית שלנו אינה טומנת בחובה מסקנה חד-משמעית. אפשר להבין זאת. אין ספק שכדאי לחקור את השורשים האבולוציוניים של הנטיות האנושיות, אבל התשובות יחזירו אותנו בהכרח אל טענתו של ז'אן-פול סארטר, שאמר כי האדם "נידון לחירות". חסידי השלום ישמחו לשמוע שאין לנו זיקה ביולוגית למלחמה, או יתאכזבו לשמוע שאין לנו זיקה גורפת לשלום, אבל כולנו תקועים עם החובה (ואולי אף הנטייה הטבעית) להעריך את מצבנו האנושי הייחודי בכנות רבה ככל האפשר.

כשאנו עוסקים ב"יכולות" אנושיות כמו נטייה למלחמה ולשלום, מוטב שנפנה – לא רק לשם הדיוק המדעי, אלא גם מפאת חשיבותו החברתית של הנושא – לתיאודור גייזל (הלוא הוא דוקטור סוס), אחד המומחים הגדולים ביותר לטבע האדם: "יש לכם מוח בראש. יש לכם רגליים בתוך הנעליים. אתם יכולים לפנות לכל כיוון שתרצו".

דייוויד פ' באראש הוא ביולוג אבולוציוני, בודהיסט בהתהוות ומרצה לפסיכולוגיה וביולוגיה באוניברסיטת וושינגטון. ספרו האחרון הוא Buddhist Biology.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון