רומנטיקה רוסית

במערב האהבה היא מוצר צריכה – אנו בוחרים בני זוג כדי שיתנו לנו את מה שאנחנו חושבים שאנו זקוקים לו. אבל אצל הרוסים - מדובר בגורל
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

בשנת 1996 עזבתי לראשונה בחיי את רוסיה ונסעתי לשנת לימודים בארצות הברית. קיבלתי מלגה יוקרתית. הייתי בת שש עשרה והוריי התלהבו מאוד מהאפשרות שאצליח להסתנן לייל או להרווארד. אני, לעומת זאת, חשקתי בדבר אחד בלבד: חבר אמריקני.

בשולחן הכתיבה שמרתי מסמך תרבותי יקר ערך מן החיים האמריקניים, ששלחה לי חברה שעברה לניו יורק שנה אחת קודם לכן: מאמר בנושא "הגלולה", שנגזר ממגזין הנערות האמריקני Seventeen. קראתי אותו במיטה והרגשתי שמתייבש לי הגרון. בהיתי בדפים המבריקים וחלמתי ששם, בארץ אחרת, אהפוך למישהי יפה, למישהי שבנים מסובבים אחריה את הראש. חלמתי גם שאהיה זקוקה לגלולה ההיא.

ברומנים הרוסיים בני אלף העמודים הרוזנות והקצינים פעלו לפני שדיברו, ולאחר מכן, אם לא מתו בגלל מעשיהם הפזיזים, הם בהו באופק ללא מילים

חודשיים לאחר מכן, ביומי הראשון בתיכון "וולנאט הילס" בסינסינטי, אוהיו, הלכתי לספרייה ושאלתי ערימה של גליונות Seventeen, גבוהה יותר ממני. הייתי נחושה לגלות בדיוק מה קורה בין בנים אמריקנים לבנות אמריקניות כשהם מתחילים לחבב זה את זה, ומה אני אמורה להגיד כדי להגיע לשלב שבו נדרשת "הגלולה". חמושה במרקר ובעט, יצאתי לחפש מילים וביטויים הקשורים למנהגי החיזור האמריקנים, וכתבתי כל אחד על כרטיסיה נפרדת, בדיוק כפי שהמורה שלי לאנגלית בסנט פטרבורג לימדה אותי לעשות.

זוג אמריקני, דייט, פאב, בר

זוג אמריקני בדייט. תצלום: שון מולין

מהר מאוד הבנתי שמחזור החיים של מערכות יחסים מהסוג ש-Seventeen נותן להן הכשר, כולל מספר שלבים ברורים. קודם כול את "נדלקת" על מישהו, לרוב על נער שגדול ממך בשנה או בשנתיים. ואז את מתחילה לרחרח כדי להבין אם הוא "שווה" או "אידיוט". אם האפשרות הראשונה נכונה, המגזין נותן לך רשות "לזרום" איתו פעם או פעמיים אחרי ש"הזמנת אותו לצאת". לאורך הדרך צריך לסמן וי במספר משבצות: האם את מרגישה שהבחור הצעיר "מכבד את הצרכים שלך?" האם את מרגישה בנוח "לעמוד על זכויותייך" – בראש ובראשונה לסרב ל"מגע" או ליזום אותו? מה מצב "התקשורת" ביניכם? אם אחת המשבצות האלה נשארת מיותמת, את צריכה "לזרוק" אותו ולהתחיל לחפש תחליף, עד ש"חבר פוטנציאלי" אחר מופיע. ואז את מתחילה "להתמזמז על הספה" ולבסוף את עולה כיתה וזוכה להתחיל להשתמש בגלולה.

למערכות יחסים מהסוג האמריקני יש שלבים ברורים: את "נדלקת" על מישהו, את בודקת אם הוא "שווה", את בוחנת אם הוא "מכבד את צרכייך", ואז אתם עוברים "להתמזמז על הספה" ומשם את מחליטה לעלות כיתה ועוברת לגלולהישבתי בספרייה של התיכון האמריקני, בהיתי בעשרות ההערות שרשמתי לי בכתב יד, ובעיניי רוחי ראיתי תהום נפערת בין האידיאלים הרומנטיים שעליהם גדלתי לבין העולם האקזוטי שלתוכו נכנסתי זה עתה. במקום שבאתי ממנו, בנים ובנות "התאהבו" זה בזה ו"התראו" זה עם זה. כל השאר היה בגדר מסתורין. בסרטי הנעורים שהדור שלי גדל עליהם ברוסיה – גרסה סוציאליסטית ל"רומיאו ויוליה" המתרחשת בפרבר מוסקבאי – הצהרות האהבה היו מעורפלות להפליא, ואנו התענגנו עליהן. גיבור שרצה להביע את רגשותיו בפני הגיבורה, היה מדקלם לה את לוח הכפל: "שתיים כפול שתיים הם ארבע. זה ודאי כאהבתי אלייך. ארבע כפול חמש הם עשרים. זה אומר שאת שלי לעולמי עולמים. ושתיים כפול תשע הם שמונה עשרה, וזה המספר האהוב עליי, כי בגיל שמונה עשרה נתחתן".

מה עוד יש לומר. אפילו הרומנים הרוסיים בני אלף העמודים לא יכלו להשתוות במורכבותם למערכת הרומנטית של Seventeen. הרוזנות והקצינים לא היו רהוטים במיוחד בכל הקשור לפרשיות האהבים שלהם. הם פעלו לפני שדיברו, ולאחר מכן, אם לא מתו בגלל מעשיהם הפזיזים, בהו באופק ללא מילים וגירדו בפדחתם בעודם מחפשים אחר הסברים.

אף על פי שעדיין לא היה לי דוקטורט בסוציולוגיה, התברר שהדברים שעשיתי עם אותם מגזינים הם בדיוק מה שסוציולוגים של הרגש עושים כדי להבין כיצד אנו ממשיגים אהבה. חוקרים כגון אווה אילוז, לורה קיפניס (Kipnis) ופרנק פוריידי (Furedi) ניתחו את השפה שבה משתמשים במגזינים פופולריים, בתוכניות טלוויזיה ובספרי עזרה עצמית וראיינו גברים ונשים ממדינות שונות, ובאמצעות הטכניקות האלה הראו בבירור שתפישות האהבה שלנו מוגדרות על-ידי כוחות פוליטיים, כלכליים וחברתיים חזקים. הכוחות האלה יחד מכוננים "משטרים רומנטיים": מערכות התנהגות רגשית המשפיעות על האופן שבו אנו מדברים על הרגשות שלנו, מגדירות התנהגויות "נורמליות", וקובעות מי כשיר לאהבה – ומי לא.

זוג בדייט

"ערב זוגות", תצלום: Dickson Phua

באותו יום בספריית בית הספר חוויתי התנגשות בין משטרים רומנטיים. מגזין Seventeen לימד נערות איך להחליט עם מי לקיים יחסי מין. הקוראת הממוצעת של המגזין נימקה את רגשותיה באמצעות מילים כמו "צרכים" ו"זכויות", ודחתה קשרים שלא תאמו את ציפיותיה. היא גדלה ב"משטר הבחירה". מנגד, הספרות הרוסית הקלאסית (שבתקופת גיל ההתבגרות שלי עדיין הייתה המקור העיקרי לנורמות רומנטיות ברוסיה), תיארה את ההתמסרות לאהבה כאילו מדובר בכוח על-טבעי, אפילו כשהאהבה הזיקה לנוחות ולשפיות ואף סיכנה את החיים עצמם. במילים אחרות, אני גדלתי ב"משטר הגורל".

שני המשטרים האלה מבוססים על עקרונות מנוגדים. כל אחד מהם, בדרכו, הופך את האהבה למסכת ייסורים. עם זאת, ברוב תרבויות מעמד הביניים המערביות (ובאילו המתמערבות, כולל רוסיה של ימינו), משטר הבחירה דוחק החוצה את כל משטרי הרומנטיקה האחרים. נראה שהסיבות לכך טמונות בעקרונות האתיקה הדמוקרטית, הניאו-ליברלית, שמגדירים את החירות כטוב אולטימטיבי. אבל ישנן ראיות משכנעות לכך שאנו צריכים לבחון מחדש את תפישותינו, כדי להבין איך הן עלולות לפגוע בנו בדרכים שאיננו מבינים בהכרח.

כדי להבין את ניצחון הבחירה בממלכת הרומנטיקה, עלינו לבחון את הנושא לאור התהליכים שהתרחשו בעידן הנאורות ושמו את הדגש על הפרט. בכלכלה, הצרכן נעשה חשוב יותר מהיצרן. בדת, המאמין נעשה חשוב יותר מהכנסייה. וברומנטיקה, האהוב נעשה בהדרגה חשוב פחות מהאוהב. במאה הארבע עשרה הביט פטרארקה במחלפות ראשה הזהובות של לאורה, אמר שהיא "אלוהית", וחשב שהיא הוכחה נעלה לקיומו של אלוהים. כשש מאות שנה לאחר מכן, גבר אחר שהופנט על-ידי מחלפותיו הזהובות של ראש אחר – גוסטב פוֹן אַשֶׁנבַּאך של תומס מאן – קבע שהוא, ולא טַאדְז'וּ הנאה, מגדיר את טיבה של האהבה:

"כי האוהב קרוב אל האלוהי יותר מן האהוב, כי האלוהות שוכנת באחד ואינה שוכנת באחר – זו אולי הדקה והענוגה והמהתלת בכל המחשבות שעלו אי-פעם על לב אנוש, ובה מקור כל התחבלנות ורטט-התשוקה הכמוס של געגועי האהבה". 1

ההבחנה הזאת של תומס מאן בנובלה "מוות בוונציה" (1912), טומנת בחובה תמורה תרבותית גדולה שהתרחשה בסמוך לתחילת המאה העשרים. המאהב דחק איכשהו את האהוב ממרכז הבמה. האחר האלוהי, הלא ידוע, הבלתי מושג, אינו עומד עוד בלב סיפורי האהבה שלנו. כעת אנו מתעניינים בעצמי, על כל טראומות הילדות שלו, החלומות הארוטיים שלו, העדפותיו הייחודיות. אנו מלמדים את העצמי השברירי לבחור היטב את מושאי אהבתו כדרך לגונן עליו וללמוד להכיר אותו – זהו הפרויקט המרכזי של משטר הבחירה, והוא מבוסס על גרסה פופולרית של הידע הפסיכותרפי.

התנאי המקדים החשוב ביותר לבחירה אינו זמינותן של אפשרויות מרובות, אלא קיומם של בוחרים מתוחכמים וריבוניים המודעים היטב לצורכיהם ופועלים לתועלתם האישית. בניגוד לאוהבי העבר, שהשתוללו והתנהגו כילדים אבודים, הגיבור הרומנטי החדש מעבד את רגשותיו באופן שיטתי ורציונלי. הוא נפגש עם פסיכולוגים, קורא ספרי עזרה עצמית והולך לייעוץ זוגי. יתרה מזאת, לעתים הוא לומד "שפות אהבה", נעזר ב"ניתוב לשוני פיזיולוגי", או מדרג את רגשותיו בסולם של 1 עד 10. הפילוסוף האמריקני פיליפ ריף (Rieff) קרא לטיפוס הזה "האדם הפסיכולוגי". בספרו Freud: The Mind of a Moralist (משנת 1959), ריף מתאר אותו כ"אנטי-גיבור ממולח, המונה בקפידה את סיפוקיו ואכזבותיו, ולומד לזהות קשרים בלתי רווחיים משל היו חטאים שיש להימנע מהם". האדם הפסיכולוגי הוא טכנוקרט רומנטי שחושב כי יישומם של הכלים הנכונים בזמן הנכון יכול להתיר את פקעת רגשותינו.

מובן שזה חל על שני המגדרים: האישה הפסיכולוגית מצייתת גם היא לכללים, או ליתר דיוק, מצייתת ל"כללים" המופיעים בספר The Rules: Time-tested Secrets for Capturing the Heart of Mr Right (משנת 1995, ראה אור בעברית בשם "הכללים: איך לכבוש את לבו של הגבר האידיאלי”). הנה כמה מהכללים שליקטו המחברות אלן פיין (Fein) ושֶׁרי שניידר (Schneider):

כלל 2: אל תפני אל הגבר לפני שהוא פונה אלייך (אל תזמיני אותו לרקוד)
כלל 3: אל תבהי בגברים ואל תדברי יותר מדי
כלל 4: אל תיפגשי איתו באמצע הדרך ואל תתחלקי איתו בחשבון
כלל 5: אל תתקשרי אליו ביוזמתך, והחזירי לו צלצול לעתים נדירות בלבד
כלל 6: סיימי תמיד את שיחות הטלפון בעצמך

הנחת היסוד בספר פשוטה: גברים מתוכנתים לרדוף אחרי נשים, ולכן אם נשים מפגינות אפילו שמץ של אמפתיה או עניין, הן משבשות את שיווי המשקל הביולוגי, "מסרסות" את הגבר ומדרדרות את עצמן למעמד של אישה-חיה נטושה ומסכנה.

"הכללים" ספגו ביקורת רבה על הדטרמיניזם הביולוגי המופרז – ואף המטופש – שלהם. עם זאת, מהדורות חדשות של הספר ממשיכות להופיע, והנשיות "הקשה-להשגה" שהוא מעודד נפוצה מאוד בזירת עצות הדייטינג המודרנית. מדוע הגישה הזאת ממשיכה להיות פופולרית כל כך? הסיבה טמונה לבטח במסר היסודי של הספר:

"אחד היתרונות הגדולים שתפיקו מהציות לכללים, הוא שתלמדו לאהוב רק את מי שאוהב אתכן. אם נשמעתן להצעות שבספר זה, למדתן לטפל בעצמכן... אתן מתרכזות בתחומי עניין ובתחביבים ובדייטינג במקום להתקשר לגברים ולרדוף אחריהם... אתן אוהבות עם הראש, לא עם הלב".

במשטר הבחירה, האהבה היא שטח הפקר – שדה מוקשים זרוע שיחות שלא הושבו, מיילים שכוונתם אינה ברורה, פרופילים שנמחקו מאתרי דייטינג ושתיקות מביכות – ואת השטח הזה יש לצמצם. לא עוד לתהות "מה אם" ו"למה". לא עוד דמעות. לא עוד כפות ידיים מיוזעות. לא עוד התאבדויות. לא עוד שירה, רומנים, סונטות, סימפוניות, ציורים, מכתבים, מיתוסים, פסלים. הגבר הפסיכולוגי והאישה הפסיכולוגית זקוקים לדבר אחד בלבד: התקדמות בטוחה לעבר מערכת יחסים בריאה בין שני פרטים אוטונומיים שמספקים זה את צרכיו הרגשיים של זה – עד שאפשרות בחירה חדשה מפרידה ביניהם.

חתונה, מנהטן, צילום באייפון

מאחורי הקלעים, רגע לפני חתונה במנהטן. תצלום: CMMooney

ניצחון הבחירה מגובה גם בטיעונים סוציו-ביולוגיים. אומרים לנו שרק ניאנדרתלים נותרים שבויים כל חייהם במערכת יחסים רעה. הלן פישר (Fisher), מרצה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת רטגרס האמריקנית וחוקרת האהבה הידועה ביותר בעולם, טוענת שהותרנו מאחור אלף שנות מורשת חקלאית, ואיננו זקוקים עוד למערכות יחסים מונוגמיות. כעת אנו חשים דחף לחפש בני זוג שונים לצרכים שונים – אם לא בו-זמנית, אז לפחות בשלבים שונים בחיינו. פישר משבחת את היעדר הלחץ להתחייב: באופן אידיאלי, על כולנו לבלות לפחות שנה וחצי עם מישהו לפני שנחליט אם הוא טוב לנו ואם יש בינינו התאמה. כעת, כשאמצעי מניעה זמינים לכול, ניתן להימנע לגמרי מהריונות בלתי רצויים וממחלות – יש ניתוק מוחלט של סוגיית הילדים מסוגיית החיזור, ולכן אפשר לקחת את הזמן ולעשות נסיעת מבחן ארוכה לבני הזוג הפוטנציאליים בלי לחשוש מההשלכות.

בהשוואה לקונבנציות רומנטיות אחרות לאורך ההיסטוריה, משטר הבחירה נראה כמו מעיל גורטקס לעומת שק. ההבטחה הגדולה ביותר שטמונה בו היא שהאהבה אינה חייבת להכאיב. לפי הטיעונים שמציגה קיפניס בספרה Against Love (משנת 2003), הסבל היחיד שמשטר הבחירה מכיר בו הוא המאמץ, המועיל-לכאורה, של "העבודה על מערכת היחסים": הדמעות הנשפכות אצל המטפל הזוגי, הניסיונות הארורים לקיים יחסי מין לאחר הנישואים, בחינה יומיומית של צרכים הדדיים, האכזבה של הפרידה מבן זוג או בת זוג שהוכתרו כ"לא מספיק טובים בשבילך". שרירים דואבים זה בסדר, אבל לשבור את העצמות – לא. הגישה הפופולרית הופכת את האוהבים שבורי הלב למחברים הבלעדיים של צרותיהם, וכך נוצרת לה היררכיה חברתית חדשה: ריבוד רגשי המבוסס על התפישה המוטעית שאומרת כי בגרות היא אי-הזדקקות רגשית.

וזאת, טוענת אווה אילוז, הסיבה שהאהבה במאה העשרים ואחת עדיין כואבת. ראשית, חסרה לנו הלגיטימיות של אותם אוהבים קרועי-לב מתקופות עברו, שפתרו את בעיותיהם בדו-קרב או בהתאבדות. הם זכו לפחות להכרה חברתית, כיוון שבתקופתם רווחה ההבנה שאהבה היא כוח בלתי מוסבר של טירוף, שגם הנפש האיתנה ביותר אינה חסינה מפניו. כיום, החיפוש אחר זוג עיניים אחד ויחיד (או זוג רגליים אחד ויחיד, לצורך העניין) כבר אינו עיסוק לגיטימי, ולכן כאב האהבה נעשה חריף אף יותר בגלל המודעות לאי-ההתאמה החברתית והפסיכולוגית שלנו. מנקודת מבטו של משטר הבחירה, הגיבורים שבורי הלב מהרומנים של המאה התשע עשרה אינם רק אוהבים כושלים – הם בורים בפסיכולוגיה, ואולי אף יצורים שחלף זמנם מבחינה אבולוציונית. מארק מנסון (Manson), מאמן זוגיות עם יותר משני מיליון קוראים ברשת, כותב:

"התרבות שלנו מעודדת אותנו להקריב למען הרומנטיקה. כמעט בכל סרט רומנטי ישנה דמות נואשת ונזקקת שמתייחסת לעצמה כמו לזבל רק כדי שתוכל להמשיך לאהוב אדם אחר".

במשטר הבחירה, מחויבות רבה מדי, פזיזה מדי, נלהבת מדי, היא מאפיין של נפש אינפנטילית. זה סימן למוכנות מדאיגה לזנוח את האינטרסים האישיים, שחשיבותם בתרבות שלנו רבה כל כך.

שנית – והנקודה הזאת חשובה אף יותר – משטר הבחירה עיוור למגבלות המבניות שבגללן אחדים מאיתנו נכונים פחות מאחרים – או מסוגלים פחות מאחרים – לבחור. ולא רק מכיוון שיש לנו כמויות שונות של "הון ארוטי", כפי שאומרת הסוציולוגית הבריטית קתרין חכּים (כלומר חלקנו יפים יתר מאחרים). למעשה, הבעיה הגדולה ביותר באפשרות לבחור, היא שקבוצות שלמות נמצאות בעמדת קיפוח בגללה.

אילוז, סוציולוגית מהאוניברסיטה העברית, טוענת באופן משכנע שבגלל הקסם האינדיבידואליסטי של משטר הבחירה, התשוקה למחויבות היא בחזקת "לאהוב יותר מדי" – כלומר לאהוב בניגוד לאינטרסים האישיים שלנו. אף על פי שגברים שבורי-לב נתפשים לעתים כחריגים בגלל ה"נזקקות" שלהם ובגלל "חוסר היכולת לשחרר", הרי שבעיקר נשים נופלות לקטגוריות של "תלותיות" ושל "חוסר בגרות". בכל המעמדות ובכל הגזעים, נשים לומדות לא להזדקק לאף אחד – לא "לאהוב יותר מדי", ורק "להוקיר את עצמן" (על-פי "הכללים" לעיל).

קרל בריולוב, חלום של נערה לפני עלות השחר, רומנטיקה, רוסיה

"חלום של נערה לפני עלות השחר" (1830-1833), קרל בריולוב, מוזיאון פושקין. תצלום: ויקיפדיה

הבעיה היא שאמבטיית קצף אינה תחליף למבט אוהב או לשיחת טלפון שחיכינו לה בציפייה, ומובן שהיא לא עוזרת לך להיכנס להיריון – גם אם מגזין "קוסמופוליטן" משבח את מעלותיה. נכון, אפשר לעשות הפריה חוץ-גופית ולהפוך לאם יחידנית בוגרת, מעוררת השראה ועצמאית להפליא לשלישיית תינוקות משגשגת. אבל המתנה הגדולה ביותר שהאהבה מעניקה לנו – ההערכה בערכנו כאדם – היא עניין חברתי ביסודו. לשם כך יש צורך בבן זוג, באדם אחר. צריך לשתות הרבה שרדונה כדי להתעלם מהעובדה הפשוטה הזאת.

אך ייתכן שהבעיה הגדולה ביותר במשטר הבחירה נובעת מהתפישה המוטעית שמזהה את הבגרות עם אי-הזדקקות מוחלטת. התקשרות רגשית נתפשת כאינפנטילית. התשוקה להכרה מוכתרת כ"תלותיות". אסור שאינטימיות תפגע ב"גבולות האישיים". משטר הבחירה קורא לנו ללא הרף לקבל אחריות על עצמנו, וכך מונע מאיתנו לקבל אחריות על יקירינו: אחרי ככלות הכול, ההתערבות שלנו בחייהם – עצות, הצעות לשינוי – עלולה להפריע לתהליך הצמיחה והגילוי העצמי שלהם. אנו לכודים בין מגוון תרחישים לשיפור עצמי לבין מגוון כישלונות אפשריים, ובתווך הזה אנו סובלים מהבעיה החמורה ביותר של משטר הבחירה: עיסוק בלתי פוסק בעצמנו ללא מוכנות להקריב מעצמנו.

אבל במקום שאני באה ממנו, יש בעיה הפוכה: הקרבה עצמית ללא בחינה עצמית. יוליה לרנר, סוציולוגית של הרגש מאוניברסיטת בן-גוריון, ערכה לאחרונה ניסוי הבוחן את האופן שבו רוסים מדברים על אהבה. מטרת המחקר הייתה להבין אם בעקבות התפנית הניאו-ליברלית שהתרחשה לאחר נפילת הקומוניזם, החל להיסגר הפער בין מגזין Seventeen לרומן של טולסטוי. התשובה: לא ממש.

לאחר שניתחה דיונים בתוכניות אירוח שונות, ערכה ראיונות ובחנה תכנים מהעיתונות הרוסית, קבעה לרנר שמבחינת הרוסים, האהבה עודה "גורל, מעשה מוסרי, ערך; אין לעמוד בפניה. היא דורשת הקרבה ונושאת בחובה סבל וכאב". לעומת קונספט הבגרות השוכן בלב משטר הבחירה, שתופש כאב רומנטי כסטייה וכסימן לקבלת החלטות שגויה, הרוסים תופשים את הבגרות כיכולת לשאת את הכאב הזה, לעתים עד לידי אבסורד.

לאמריקני ממעמד הביניים המתאהב באישה נשואה, מייעצים להיפרד מהגברת ולגשת מיד לחמישים שעות טיפול. אך רוסי במצב דומה מסתער לעבר בית האישה, אוחז בידה ומושך אותה מסיר הבורשט שעל הכיריים, מילדיה הבוכים ומבעלה שקפא כשבידיו שלט משחקי הווידאו. לפעמים הכול מסתדר על הצד הטוב ביותר: אני מכירה בני זוג שהיו ביחד חמש עשרה שנה מאז היום שבו הוא חטף אותה מארוחת הכלולות שלה בערב השנה החדשה. אבל ברוב המקרים, משטר הגורל מוביל לבלגן גדול.

זוג, מוסקבה, דשא

זוג באזור מוסקבה. תצלום: Boris SV

אם נדבר על מספרים, ברוסיה יש יותר נישואים, גירושים והפלות לנפש מבכל מדינה מפותחת אחרת. הסטטיסטיקות האלה מעידות על הציווי לעשות כל שנדרש כדי לפעול על-פי רגשותינו, גם במחיר הנוחות האישית. פרשיות האהבים הרוסיות מלוות בשימוש באלכוהול ובסמים, באלימות משפחתית ובילדים נטושים: תוצרי הלוואי של חיים שלא הושקעה בהם די מחשבה בהירה. מתברר שלהאמין בגורל בכל פעם שמתאהבים זו אינה חלופה טובה כל כך לריבוי אפשרויות בחירה.

אך כדי לפתור את מחלות התרבות שלנו, איננו צריכים לוותר על עיקרון הבחירה לחלוטין. עלינו להעז לבחור בלא נודע, לקחת סיכונים בלתי מחושבים ולהיות פגיעים. וב"פגיעות" איני מתכוונת לחשיפה פלרטטנית של חולשות, שנועדה לבחון את מידת ההתאמה בינינו לבין הדייטים שלנו. אני רוצה שנתמסר לפגיעות הקיומית, שנעטוף מחדש את האהבה במעטה של מסתורין כדי שתשוב להיות מה שתמיד הייתה, ביסודו של דבר: כוח בלתי צפוי שלרוב תופס אותנו לא מוכנים.

אם תפישת הבגרות כאי-הזדקקות רגשית פוגעת פגיעה חמורה כל כך באופן שבו אנו אוהבים תחת משטר הבחירה, עלינו לשקול אותה מחדש. כדי להיות בוגרים באמת עלינו לאמץ את הממד הבלתי צפוי של האהבה לאדם אחר. עלינו להעז לחצות את הגבולות האישיים ולפעמים לקבל החלטות בלי לחשוב הרבה – אולי לא בקצב הרוסי, אבל מעט מהר יותר מהרגיל.

אז ככה. הכריזו על אהבתכם בקולי קולות. עברו לגור עם אדם אחר לפני שתרגישו לגמרי מוכנים. התלוננו  באוזניהם של בני הזוג, ותנו להם להתלונן בחזרה, סתם כך, מפני שאנחנו אנושיים. הביאו ילד לעולם גם כשהתזמון אינו מתאים, לכאורה. לבסוף, עלינו להשיב לעצמנו את הזכות לכאוב. להעז להתייסר מאהבה. כפי שטוענת בְּרֶנֶה בראון (Brown), סוציולוגית מאוניברסיטת יוסטון שחוקרת פגיעוּת ובושה, ייתכן ש"יכולתנו להתמסרות לעולם לא תהיה גדולה יותר מנכונותנו לחוות שיברון-לב". במקום לעסוק באובססיביות ביושרה שלנו ביחס לעצמנו, אנחנו צריכים ללמוד להעניק חלקים מעצמנו לאחרים – ולהכיר סוף סוף בכך שאנו תלויים זה בזה, אפילו אם כותבי הטורים ב-Seventeen יגידו שאנחנו תלותיים.

פולינה ארונסון (Aronson) היא כותבת רוסית. היא מרצה לסוציולוגיה באוניברסיטת אליס סלומון למדעים שימושיים בברלין.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: מתוך "איזו חירות!", איליה רֶפִּין (1903). תצלום: ויקיפדיה

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי פולינה ארונסון, AEON.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על רומנטיקה רוסית

01
Mosheshy

מקסים.
1.ציטוט:" בניגוד לאוהבי העבר, שהשתוללו והתנהגו כילדים אבודים, הגיבור הרומנטי החדש מעבד את רגשותיו באופן שיטתי ורציונלי. הוא נפגש עם פסיכולוגים, קורא ספרי עזרה עצמית והולך לייעוץ זוגי. יתרה מזאת, לעתים הוא לומד "שפות אהבה", נעזר ב"ניתוב לשוני פיזיולוגי", או מדרג את רגשותיו בסולם של 1 עד 10. הפילוסוף האמריקני פיליפ ריף (Rieff) קרא לטיפוס הזה "האדם הפסיכולוגי". בספרו Freud: The Mind of a Moralist (משנת 1959), רייף מתאר אותו כ"אנטי-גיבור ממולח, המונה בקפידה את סיפוקיו ואכזבותיו, ולומד לזהות קשרים בלתי רווחיים משל היו חטאים שיש להימנע מהם". האדם הפסיכולוגי הוא טכנוקרט רומנטי שחושב כי יישומם של הכלים הנכונים בזמן הנכון יכול להתיר את פקעת רגשותינו.

מובן שזה חל על שני המגדרים: האישה הפסיכולוגית מצייתת גם היא לכללים."

2."האהבה תמיד הייתה, ביסודו של דבר: כוח בלתי צפוי, שלרוב תופס אותנו לא מוכנים."

אכן כך. :)

04
לינה

פשייי איזה פוסט... שנוי במחלוקת עבורי.. יש צדדים שאני מאוד מתחברת אליהם (כרוסיה גאה) ויש צדדים שדי אגרסיביים (מנקודת מבט של אישה בזוגיות מבחירה ורצון אמיתיים).
למזלי אני יוצאת עם בן אדם (רוסי אגב ;) שהוא גם גבר גבר וגם רגיש (ואם כבר רוסיה אז טפו טפו טפו). מזכיר לי את השיר של אלה פוגצ'ובה "אהבה כמו חלום" (לרוסים שבינינו Любовь Похожая На Сон)- בדיוק בסופ"ש שמעתי אותו בגירסה אחרת (זמר בשם T2 project) עם מילים ברוסית וצרפתית. אמנם אני לא מבינה צרפתית אבל אני מכירה את השיר, ומה שאהבתי זה החיבור בין הקול הסופר גברי של הזמר הרוסי, לרגישות של המילים שהוא שר. זוהי זוגיות בעיניי.. החיבור בין המחוספס והלא נודע, לחיבוק העוטף באמונה. זה היופי! מה שמזכיר לי את הספר "טטיאנה ואלכסנדר" שמדבר על זוג ברוסיה בזמן מלחה"ע ה-2- ספר מחוספס שעוטף באהבה (שגם בזמנים הכי רעים, תמיד רצויה). ממליצה על שניהם בחום (לרוסים והלא רוסים שבינינו :)