שלוש המילים הכי קשות

שוב ושוב אנחנו שומעים ממומחים - פוליטיקאים, כלכלנים, פרשני ספורט ומורים - הטוענים שיש להם מושג לא רע לגבי אירועים שיִקרו בעתיד. מדוע קשה לנו להודות בכך שיש דברים שאנחנו לא יודעים?
X זמן קריאה משוער: 24 דקות

בואו נאמר שמבקשים מכם להקשיב לסיפור פשוט ואז לענות על כמה שאלות שנוגעות לו. הנה הסיפור:

ילדה קטנה ושמה מרי הולכת לחוף הים עם אמה ואחיה. הם נוסעים לשם במכונית אדומה. הם שוחים, אוכלים גלידה, משחקים בחול ואוכלים סנדוויצ'ים לארוחת צהריים.

ואלה השאלות:
1. מה צבע המכונית?
2. האם הם אכלו דגים וצ'יפס לארוחת צהריים?
3. האם הם האזינו למוזיקה בזמן הנסיעה?
4. האם הם שתו לימונדה עם האוכל?

נו, איך היה? בואו נשווה את התשובות שלכם לתשובות של תלמידים בריטים בני חמש עד תשע, שקיבלו את השאלון הנ"ל במסגרת מחקר אקדמי. כמעט כל הילדים השיבו נכון על שתי השאלות הראשונות ("אדום" ו"לא"). שתי השאלות הבאות הניבו כישלון חרוץ. מדוע? מפני שאי אפשר לענות עליהן — הסיפור פשוט לא מספק די מידע. ואף על פי כן 76 אחוזים מן הילדים — שיעור גבוה להפליא — ענו עליהן בחיוב או בשלילה.

ילדים שמנסים לבלף כדי לעבור בהצלחה שאלון פשוט נמצאים בדרך הנכונה לקריירה בעסקים או בפוליטיקה, שני תחומים שבהם כמעט איש לא מודה בכך שאינו יודע מאומה. יש שטוענים כי שלוש המילים הקשות ביותר הן "אני אוהב אותך". אנחנו לא מסכימים! לרוב האנשים קשה פי כמה לומר "אני לא יודע/ת". חבל, מפני שכל עוד איננו מסוגלים להודות בכך שאיננו יודעים משהו, אין כמעט שום סיכוי שנלמד מה שצריך. לפני שנדון בהרחבה בסיבות לכל העמדת הפנים הזאת, כמו גם במחיריה ובפתרונות לה, בואו נבהיר על מה אנחנו מדברים כשאנחנו אומרים "לדעת".

יש, כמובן, רמות שונות וקטגוריות שונות של ידע. בראש ההיררכיה הזאת ניצב מה שאפשר לכנות "עובדות ידועות", דברים שניתן לאמת באופן מדעי (כמו שאמר שגריר ארצות הברית באו"ם והסנאטור הדמוקרטי דניאל פטריק מויניהאן, "כל אדם זכאי לדעה משלו, אבל לא לעובדות משלו"). אם תתעקשו כי מולקולת מים היא HO2, ולא H2O, בסופו של דבר יתברר שאתם טועים. אחר כך באות ה"אמונות", דברים שאנחנו סבורים שהם נכונים, אבל לא קל להוכיח אותם. בסוגיות כאלה יש יותר מקום לחוסר הסכמה. סוגיה לדוגמה היא "האם השטן באמת קיים?"

זו השאלה שהוצגה בפני משתתפי סקר בין־לאומי. והרי לכם, בסדר יורד, חמש המדינות שבין תושביהן נמצא השיעור הגבוה ביותר של מאמינים בקיומו של השטן:

1. מלטה (84.5%)
2. צפון אירלנד (75.6%)
3. ארצות הברית (69.1%)
4. אירלנד (55.3%)
5. קנדה (42.9%)

והנה חמש המדינות שבהן השיעור הנמוך ביותר של מאמינים בקיומו של השטן:

1. לטביה (9.1%)
2. בולגריה (9.6%)
3. דנמרק (10.4%)
4. שוודיה (12.0%)
5. הרפובליקה הצ'כית (12.8%)

איך ייתכן פער כה גדול בשאלה כה פשוטה? ברור שתושבי מלטה או תושבי לטביה, למשל, לא יודעים מה שהם חושבים שהם יודעים. יכול להיות שקיומו של השטן הוא נושא שקשה לייחס לדיון בו ערך עובדתי מובהק. ואם כך, הבה נבחן שאלה מסוג אחר, כזו השוכנת בתחום שבין האמונה לעובדה:

לפי הדיווחים בתקשורת, קבוצות של ערבים ביצעו את ההתקפות על ארצות הברית ב־11 בספטמבר 2001. האם את/ה מאמין/ה שזה נכון?

רובנו נטען שהשאלה עצמה אבסורדית: ברור שזה נכון! אבל אם נפנה את השאלה לתושבים במדינות שרוב האוכלוסייה בהן מוסלמית, נקבל תשובה שונה מאוד. רק 20 אחוזים מן האינדונזים האמינו כי מבצעי ההתקפות ב־11 בספטמבר היו ערבים, וכך גם 11 אחוזים מתושבי כוויית וארבעה אחוזים מן הפקיסטנים (כשנשאלו מי לדעתם אחראי להתקפות, הנשאלים נהגו להאשים את ממשלת ישראל, את ממשלת ארצות הברית או "טרוריסטים לא מוסלמים").

במילים אחרות, מה שאנחנו "יודעים" עשוי בהחלט להיקבע מכוח העמדות הפוליטיות או הדתיות שלנו. העולם גם מלא וגדוש "יזמים של שגיאות", בלשונו של הכלכלן אדוארד גלייזר: מנהיגים בתחומי הפוליטיקה, הדת או העסקים, ש"מספקים אמונות כשהם סבורים שהדבר יניב להם רווחים פיננסיים או פוליטיים". זו כשלעצמה בעיה חמורה דיה, אלא שהמצב מסתבך אפילו יותר כשאנחנו נוטים דרך קבע להעמיד פנים שאנחנו יודעים יותר מכפי שאנחנו יודעים באמת. נסו לחשוב על כמה מן הסוגיות הקשות שפוליטיקאים ומנהיגים בעולם העסקים נדרשים להתמודד איתן מדי יום. מהי הדרך הטובה ביותר למנוע מעשי טבח? האם היתרונות של סדיקה הידרָאוּלית מצדיקים את מחירה הסביבתי? מה יקרה אם נניח לדיקטטור מזרח תיכוני עוין להישאר בשלטון?

כדי להשיב על שאלות כאלה לא מספיק לצבור עובדות; לשם כך דרושים גם שיקול דעת, אינטואיציה ויכולת לנחש איך הדברים ישתלשלו בסופו של דבר. יתר על כן, מדובר בשאלות בעלות ממדים רבים, הכרוכות ביחסים בין סיבות לבין תוצאות, כלומר שאלות הנושאות השלכות ארוכות טווח ומורכבות מאוד. כשעוסקים בנושאים מורכבים קשה עד כדי גיחוך לקשור בין סיבה מוגדרת לבין תוצאה נתונה. האם האיסור על החזקת רובי סער באמת תרם לירידה בפשיעה — או שהסיבה האמיתית היא אחד מבין עשרה גורמים אחרים? האם חלה האטה בכלכלה כי המסים גבוהים מדי — או שמא יש לתלות את האשם ביצואנים הסינים ובזינוק במחירי הנפט? במילים אחרות, לפעמים קשה מאוד "לדעת" מה גורם לבעיה מסוימת או מה פותר אותה — אפילו כשמדובר באירועים שכבר התרחשו. כפי שאתם בוודאי יכולים לתאר לעצמכם, קשה פי כמה וכמה לחזות מה יפעל בעתיד. "חיזוי," נהג לומר הפיזיקאי הדני וחתן פרס נובל נילס בּוֹהר, "הוא עניין קשה מאוד, בייחוד אם הוא מתייחס לעתיד."

לא זו בלבד שאנחנו יודעים פחות מכפי שאנחנו מתיימרים לדעת על העולם שבחוץ; אנחנו גם לא מיטיבים במיוחד להכיר את עצמנו. אנשים רבים נוחלים כישלון מחפיר כשהם נדרשים להעריך את הכישורים שלהם עצמם

ובכל זאת, שוב ושוב אנחנו שומעים מומחים — ולא רק פוליטיקאים ודמויות בולטות בעולם העסקים, אלא גם פרשני ספורט, מומחים למניות וכמובן, חזאֵי מזג אוויר — הטוענים שיש להם מושג לא רע לגבי אירועים שיִקרו בעתיד. האם הם באמת יודעים על מה הם מדברים? ואולי גם הם, ממש כמו הילדים הבריטים שהצגנו בתחילת הפרק, פשוט מבלפים?
בשנים האחרונות התחילו אי־אלו חוקרים לסקור בשיטתיות תחזיות של מומחים שונים. אחד המחקרים המרשימים ביותר הוא מחקר שניהל פיליפ טֶטְלוֹק, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת פנסילבניה. טטלוק התמקד בפוליטיקה, פנה לכמעט 300 מומחים — אנשי ממשל, חוקרים במדעי המדינה, מומחים לביטחון לאומי, כלכלנים — וקיבל אלפי תחזיות הנוגעות ל־20 השנים הבאות. לדוגמה, האם מפלגת השלטון הנוכחית בדמוקרטיה X — ברזיל, נאמר — תשמור על כוחה בבחירות הבאות, תתחזק או תיחלש? האם האופי הבסיסי של המשטר הנוכחי במדינה הבלתי דמוקרטית Y — סוריה, לדוגמה — ישתנה במרוצת חמש השנים הבאות? במרוצת עשר השנים הבאות? ואם כן, באיזה כיוון?

תוצאות המחקר מטלטלות. עידית המומחים — 96 אחוזים מהם בעלי תארים מתקדמים — "חשבו שהם יודעים יותר ממה שידעו באמת," אומר טטלוק. עד כמה מדויקות היו התחזיות שסיפקו? לא הרבה יותר מן התוצאות שאליהן היה מגיע "שימפנזה שזורק חצים למטרה," כפי שנהג טטלוק להתלוצץ. "ההשוואה שערכתי, לקוף שזורק חצים, ממש רודפת אותי," הוא מסביר. "אבל אם נשווה אותם, נניח, לקבוצת ביקורת של סטודנטים לתואר ראשון בברקלי, נראה שהתחזיות שלהם קצת יותר טובות. אבל האם הן יותר טובות מתוצאות של אלגוריתם לביצוע של אֶקסטרַפּוֹלַציה (חִיוּץ: אומדן של הבלתי ידוע מתוך הידוע)? לא."

כאשר טטלוק מדבר על "אלגוריתם לביצוע של אֶקסטרַפּוֹלַציה", כוונתו לתוכנית מחשב פשוטה שתכליתה לחזות "אי־שינוי במצב הנוכחי". אם נתעכב על ההגדרה הזאת לרגע, נבין שמדובר פשוט בגרסה המחשבית של "אני לא יודע". במחקר דומה שערכה קבוצת הייעוץ CXO, נבחנו יותר מ־6,000 תחזיות שסיפקו מומחים לשוק המניות במשך כמה שנים. שיעור הדיוק הכולל שנמצא במחקר הוא 47.4 אחוזים. גם במקרה הזה יש להניח שהשימפנזה עם החצים ינחל הצלחה לא פחותה — ואם נביא בחשבון גם את דמי הניהול, נראה שיעשה את העבודה הרבה יותר בזול.

כשילדים בגיל הגן מזייפים תשובות לגבי טיול לחוף הים, אין לכך השלכות הרות־חשיבות; חוסר הרצון שלהם לומר "אני לא יודע" לא באמת מזיק למישהו. בעולם האמיתי, לעומת זאת, העמדת פנים כזאת עלולה להיות כרוכה במחיר כבד לחברה

כשהתבקש טטלוק לומר אילו תכונות אופייניות לאנשים המנפקים תחזיות גרועות במיוחד, הוא הסתפק במילה אחת: "דוגמטיות." כלומר, אמונה איתנה בכך שהם יודעים מה נכון, כאשר בעצם אין להם מושג. טטלוק וחוקרים אחרים עקבו אחרי מומחים ידועי שם ומצאו שיש להם נטייה ל"עודף ביטחון קיצוני", בלשונו של טטלוק, גם לאחר שהתחזיות שלהם התבדו לחלוטין. זהו שילוב קטלני — יהיר וגם שגוי — בייחוד לאור העובדה שאפשר להיות זהירים יותר, כלומר פשוט להודות בכך שקשה לחזות את העתיד הרבה יותר מכפי שהיינו רוצים לחשוב.
למרבה הצער, רק מעטים מודים בכך. אנשים חכמים אוהבים לספק תחזיות שנשמעות חכמות, ואחת היא עד כמה יתברר שהן שגויות - בדיעבד. התופעה תוארה להפליא במאמר שפורסם בכתב העת "רֵד הֵרינְג" ב־1998 תחת הכותרת "מדוע רוב התחזיות של הכלכלנים שגויות". המחבר עצמו, פול קרוגמן, הוא כלכלן, ועשר שנים לאחר מכן אף זכה בפרס נובל לכלכלה. קרוגמן מציין כי תחזיות כלכליות רבות מדי נכשלות בסופו של דבר מפני שכלכלנים נוטים להפריז במידת ההשפעה המשוערת של טכנולוגיות עתידיות, ואז הוא מספק כמה תחזיות משלו. הנה אחת מהן: "קצב הצמיחה של האינטרנט יואט במידה ניכרת כשיתברר הפגם ב'חוק מֶטְקַלְף', הגורס כי מספר החיבורים הפוטנציאליים ברשת פרופורציונלי לריבוע של מספר המשתמשים בה: לרוב האנשים אין מה לומר זה לזה! עד לשנת 2005 בערך כבר יתברר כי השפעת האינטרנט על הכלכלה אינה גדולה מזו שהיתה למכשיר הפקס".

בעודנו כותבים את השורות שלפניכם, שווי השוק של גוגל, אמזון ופייסבוק לבדן עולה על 700 מיליארד דולר, יותר מן התוצר המקומי הגולמי של כל מדינות העולם להוציא 18 מהן. אם נוסיף על כך גם את אפל, שאינה חברת אינטרנט אבל נסמכת על קיומו, נגיע לשווי שוק של של 1.2 טריליון דולר. די והותר לקנות כמה מכשירי פקס. אולי נחוצים לנו יותר כלכלנים כמו תומס סרג'נט. גם הוא זכה בפרס נובל, וזאת בזכות מחקרו על סיבה ותוצאה מקרו־כלכליים. מה שהוא כבר שכח על אינפלציה ועל שיעורי ריבית, רובנו לעולם לא נדע. ל

פני כמה שנים, כשבנק Ally רצה להפיק סרטון פרסומת ובמרכזו תעודת פיקדון המאפשרת "להעלות את הריבית שלך", סרג'נט נבחר לככב בה. התפאורה היא אודיטוריום ובו במה המעלה על הדעת מועדון אוניברסיטאי: נברשות מצועצעות, מדפי ספרים מסודרים, דיוקנאות של גברים נשואי פנים על הקירות. סרג'נט יושב בכורסת עור הולמת ומחכה שיסיימו להציג אותו. המנחה פותח:

מנחה: אורחנו הערב הוא תומס סרג'נט, חתן פרס נובל לכלכלה ואחד הכלכלנים המצוטטים ביותר בעולם. פרופסור סרג'נט, האם תוכל לומר לי מה תהיה הריבית על תעודות הפיקדון בעוד שנתיים?
סרג'נט: לא.
וזהו. כפי שמציינת הקריינית מטעם הבנק, "אם הוא לא יכול, אף אחד לא יכול" — ומכאן הצורך בתעודת פיקדון נושאת ריבית ניתנת לשינוי.

הפרסומת היא יצירת מופת קומית. מדוע? כי ברגע שסרג'נט מספק את התשובה הנכונה היחידה לשאלה שלאמיתו של דבר אי אפשר לענות עליה, הוא מבהיר בדיוק עד כמה מגוחכת העובדה שרבים מאיתנו פשוט לא מצליחים לעשות כמוהו. לא זו בלבד שאנחנו יודעים פחות מכפי שאנחנו מתיימרים לדעת על העולם שבחוץ; אנחנו גם לא מיטיבים במיוחד להכיר את עצמנו. אנשים רבים נוחלים כישלון מחפיר כשהם נדרשים להעריך את הכישורים שלהם עצמם — משימה פשוטה לכאורה. כפי שציינו באחרונה שני פסיכולוגים במאמר אקדמי, "אף על פי שאנחנו מבלים עם עצמנו זמן רב יותר מאשר עם כל אדם אחר, אנשים נוטים להפגין קוצר ראות מפתיע בכל הנוגע למיומנויות וליכולות שלהם עצמם." דוגמה קלאסית: כשאנשים מתבקשים לדרג את כישורי הנהיגה שלהם, כ־80 אחוזים מהם מציינים שהם עולים על אלה של הנהג הממוצע.

אבל מה אם אתם באמת מצטיינים בתחום מסוים? מה אם אתם באמת שולטים בו, כמו תומס סרג'נט בתחומו? האם סביר יותר שתצטיינו גם בתחומים אחרים? לפי מספר בלתי מבוטל של תוצאות מחקרים שנערכו בנושא, התשובה שלילית. מכאן אנחנו למדים שיעור פשוט, אבל חשוב מאין כמוהו: העובדה שאנחנו ממש טובים בדבר אחד, בפירוש אינה אומרת שאנחנו טובים בכל דבר. האמת הזאת, אבוי, נעלמת מעיניהם של אנשים רבים העוסקים במה שנקרא — זה הרגע לנשום עמוק — אוּלטרָקְרֶפּידַריָאניזם, או במילים אחרות, "הנטייה לספק דעות ועצות בנושאים החורגים מגבולות הידע או המסוּגלוּת שלנו".

לא מפתיע לגלות שהנטייה להעריך את יכולותינו מעל ומעבר, ואיתה חוסר היכולת להכיר בבורות שלנו, עלולים להוביל לאסון. כשילדים בגיל הגן מזייפים תשובות לגבי טיול לחוף הים, אין לכך השלכות הרות־חשיבות; חוסר הרצון שלהם לומר "אני לא יודע" לא באמת מזיק למישהו. בעולם האמיתי, לעומת זאת, העמדת פנים כזאת עלולה להיות כרוכה במחיר כבד לחברה כולה. קחו לדוגמה את המלחמה בעיראק. היא פרצה בראש ובראשונה בעקבות טענתה של ארצות הברית שסדאם חוסיין מחזיק בנשק להשמדה המונית ומשתף פעולה עם אל־קאעידה. היו לכך טעמים נוספים, כמובן — פוליטיקה, נפט, אולי גם נקמה — אבל הטענות על אל־קאעידה ועל הנשק הן שהכריעו את הכף. מקץ שמונה שנים, 800 מיליארד דולר וכמעט 4,500 חללים אמריקאים — וכ־100 אלף חללים עיראקים — קשה שלא לתהות מה היה קורה אילו מי שהעלה אז את הטענות האלה היה מודה שבעצם הוא לא "יודע" שהן נכונות.

ממש כפי שסביבה לחה וחמימה מעודדת התפשטות של חיידקים קטלניים, כך עולם הפוליטיקה ועולם העסקים — המתאפיינים בטווחי זמן רחבים, בתולָדות מורכבות ובמערכי סיבה ותוצאה מעורפלים — מעודדים תפוצה של ניחושים תלושים למחצה המתחזים לעובדות. והסיבה לכך היא זו: האנשים שמספקים את הניחושים מרחיקי הלכת האלה בדרך כלל לא נדרשים לשאת בהשלכות. כשהאבק מתפזר וכולם מבינים לבסוף כי למומחים לכאורה בעצם אין מושג קלוש, הם עצמם כבר נעלמו מהשטח. בהתחשב בהשלכות החמורות של העמדת פנים כזאת, מדוע אנשים ממשיכים להעמיד פנים שהם יודעים מה שבעצם הם לא יודעים?

תמריצים הם אחד ההסברים לכך שאנשים כה רבים מוכנים לחזות את העתיד. גמול עצום ורב צפוי למי שמספק תחזית נועזת ורחבת היקף וזוכה לראות אותה מתאמתת. אם תחזו שהערך של שוק המניות יוכפל פי שלושה בתוך שנה, וכך אכן יקרה, אנשים ימשיכו להלל אתכם

פשוט מאוד: ברוב המקרים, המחיר שמשלמים על האמירה "אני לא יודע/ת" גבוה יותר מן המחיר שמשלמים על טעות — לפחות כל עוד מדובר במחיר שמשלמים הדוברים עצמם.
בואו נחזור אל שחקן הכדורגל ההוא, רגע לפני בעיטת העונשין שתשנה את חייו. סיכויי ההצלחה של בעיטה למרכז השער גבוהים יותר, אבל בעיטה לפינה מסוכנת פחות למוניטין של הבועט עצמו, לכן הוא בועט לפינה. בכל פעם שאנחנו מעמידים פנים שאנחנו יודעים משהו, זה מה שאנחנו עושים: מגינים על המוניטין שלנו במקום לפעול למען הטוב הכללי. איש אינו רוצה להודות בבורותו ולצאת טיפש (או מובס). התמריצים לטובת הבלוף פשוט חזקים מדי.

תמריצים הם גם ההסבר לכך שאנשים כה רבים מוכנים לחזות את העתיד. גמול עצום ורב צפוי למי שמספק תחזית נועזת ורחבת היקף וזוכה לראות אותה מתאמתת. אם תחזו שהערך של שוק המניות יוכפל פי שלושה בתוך שנה, וכך אכן יקרה, אנשים ימשיכו להלל אתכם במשך שנים על שנים (ולשלם לכם בנדיבות תמורת תחזיות נוספות). אבל מה אם השוק יתרסק במקום לנסוק? אל דאגה. כולם ישכחו את התחזית שלכם. הואיל וכמעט לאיש אין תמריץ של ממש לתעד את התחזיות הגרועות של הזולת, זול מאוד להעמיד פנים שאתם יודעים מה צופן העתיד.

בשנת 2011 הגיע לכותרות ברחבי העולם מטיף רדיו נוצרי בא בימים, הרולד קמפינג שמו, לאחר שחזה כי אחרית הימים תתחיל ביום שבת, 21 במאי, באותה שנה. העולם יגיע לקצו, התריע קמפינג, ושבעה מיליארד איש — כולם, למעט המאמינים באמת — ימותו.
לאחד מכותבי השורות האלה יש בן צעיר שראה את הכותרות האלה ונבהל. אביו הבטיח לו שהתחזית של קמפינג חסרת שחר, אבל הילד נכנס למצוקה. בלילות שחלפו עד 21 במאי הוא בכה במיטה לפני שנרדם; זו היתה חוויה איומה מבחינת כל הנוגעים בדבר. ואז זרחה השמש ביום שבת צח ונעים, והעולם נותר על תלו. הילד, במלוא האומץ הפומבי הידוע של בני עשר, הכריז שבעצם לא חשש אפילו לרגע. "ובכל זאת," אמר אביו, "מה אתה חושב שצריך לעשות להרולד קמפינג?" "אה, זה קל," אמר הילד. "צריך לקחת אותו ולירות בו."

נדמה שמדובר בעונש מעט חריף מן הראוי, אבל הדחף מובן. כשאנשים אינם נענשים על התחזיות הגרועות שלהם, איזה תמריץ יש להם להפסיק? הצעה שהועלתה לאחרונה ברומניה היא בגדר פתרון אפשרי. רומניה גאה באוכלוסייה מכובדת של "מכשפות", נשים העוסקות למחייתן בגילוי עתידות. המחוקקים החליטו להסדיר ולמסות את העיסוק במקצוע — וחשוב מכול, קבעו כי מכשפות יידרשו לשלם קנס ואפילו לְרצות תקופות מאסר במקרה שהתחזיות שלהן יתבדו. המכשפות, כצפוי, לא אהבו את הרעיון. אחת מהן הגיבה במיטב הכלים שעמדו לרשותה: היא איימה להטיל כישוף על הפוליטיקאים תוך שימוש בגללי חתולים ובפגר של כלב.

יש דרך נוספת להסביר מדוע כה רבים מאיתנו חושבים שהם יודעים יותר מכפי שהם יודעים באמת. ההסבר הזה נעוץ בדבר־מה שאנחנו נושאים איתנו תמיד, גם אם לא תמיד חושבים עליו: מצפן מוסרי. עם הזמן, כל אחד מאיתנו מְפתח מצפן מוסרי (אֵיתן יותר או פחות, כמובן). בדרך כלל זה מצוין. מי רוצה לחיות בעולם שאנשים מתנהלים בו בלי לייחס שום חשיבות להבדלים בין טוב לרע ובין נכון ללא נכון? ואולם, כשמדובר בפתרון בעיות, אחד הדברים הראשונים שמוטב לעשות הוא לזנוח את המצפן המוסרי שלנו. מדוע? כל עוד אנחנו טרודים בייחוס ערך מוסרי לנושא העומד על הפרק — בין שמדובר בסדיקה הידראולית, בין שבפיקוח על כלי נשק ובין שבמזון מהונדס גנטית — קל לנו להחמיץ את טיבו האמיתי של הנושא המדובר. המצפן המוסרי עשוי לשכנע אותנו שכל התשובות מובנות מאליהן (גם אם הן לא); שיש קו ברור המפריד בין טוב לרע ובין נכון ללא נכון (ולא תמיד זה המצב); וגרוע אפילו יותר, הוא עשוי לגרום לנו להאמין שאנחנו יודעים כל מה שצריך לדעת על הנושא האמור, כך שאנחנו מפסיקים לנסות וללמוד עליו עוד.

כשמדובר בפתרון בעיות, אחד הדברים הראשונים שמוטב לעשות הוא לזנוח את המצפן המוסרי שלנו. מדוע? כל עוד אנחנו טרודים בייחוס ערך מוסרי לנושא העומד על הפרק קל לנו להחמיץ את טיבו האמיתי של הנושא המדובר

במאות שעברו גילו מלחים שהסתמכו על המצפן בספינה שלפעמים הוא מספק להם נתונים מופרכים וגורם להם לסטות מן הנתיב. מדוע? מפני שהשימוש ההולך וגובר במתכת בספינות — בציוד השיט ובמסמרים, בכלי העבודה של המלחים ואפילו בכפתורים ובאבזמים שלהם — שיבש את הנתונים המגנטיים. אם כן, במשך השנים נקטו יורדי הים צעדים מרחיקי לכת כדי למנוע מן המתכות להפריע לפעולת המצפן. אנחנו מבקשים לקחת דוגמה מהם, לכן בשום אופן איננו מציעים לאיש להיפטר מן המצפון המוסרי שלו. אנחנו רק מבקשים מכם להשעות את פעולתו באופן זמני, כדי שלא יערער את כושר ההתבוננות שלכם.

נבחן, לדוגמה, את בעיית ההתאבדות. מדובר בנושא כה טעון מבחינה מוסרית, עד שרק לעתים נדירות אנחנו דנים בו בפומבי; כאילו החלטנו פשוט להעלים אותו מן העין. נדמה שהפתרון הזה לא לגמרי מספק. מדי שנה מתאבדים בארצות הברית לבדה 38 אלף בני אדם — מספר גבוה פי שניים ממספר קורבנות הרצח. התאבדות היא בין עשרת גורמי המוות הראשונים במעלה כמעט בכל קבוצת גיל. הדיון בהתאבדות הוא טאבו חברתי כה מוצק, שכמעט איש אינו מודע לָעובדות. בזמן כתיבת השורות האלה, שיעור מעשי הרצח בארצות הברית נמצא בשפל שלא נודע כמותו זה 50 שנה. שיעור מקרי המוות בתאונות דרכים נמצא בשפל היסטורי והצטצמם בכשני שלישים מאז שנות ה־70. שיעור ההתאבדויות הכולל, לעומת זאת, השתנה רק בקושי — ואם אין די בכך, שיעור ההתאבדויות בקרב בני 15 עד 25 גדל פי שלושה במרוצת העשורים האחרונים.

לנוכח כל זאת, אפשר בהחלט להניח שריבוי מקרי ההתאבדות כבר נחקר ואיפשר לחברה ללמוד כל מה שניתן ללמוד על הסיבות הגורמות לבני אדם לשים קץ לחייהם. דייוויד לסטר, פרופ׳ לפסיכולוגיה בריצ'רד סטוקטון קולג' בניו ג'רזי, כנראה הקדיש להיבטים השונים של סוגיית ההתאבדות יותר זמן ומחשבה מכל אדם אחר. ביותר מ־2,500 פרסומים אקדמיים חקר פרופ׳ לסטר את היחסים בין התאבדות לאלכוהול, לכעס, לתרופות נגד דיכאון, למזלות אסטרולוגיים, לביוכימיה, לסוג דם, למבנה גוף, לדיכאון, לשימוש בסמים, לבקרה על כלי נשק, לאושר, לחגים, לשימוש באינטרנט, למנת משכל, למחלות נפש, למיגרנות, ליָרח, למוזיקה, למילות ההימנון הלאומי, לסוג אישיות, למיניוּת, לעישון, לרוחניות, לצפייה בטלוויזיה ולחללים פתוחים, ועוד.

האם המחקר המקיף הזה הצליח להוביל את לסטר לתיאוריה גדולה ומאוחדת על התאבדות? לא ממש. עד כה יש לו רעיון מרכזי אחד, שאותו הוא מכנה תיאוריית "לא נשאר את מי להאשים". גם אם מתבקש להניח שהתאבדות רווחת במיוחד בקרב בני אדם שחייהם קשים במיוחד, לסטר ואחרים טוענים כי ההפך הוא הנכון: התאבדות רווחת יותר דווקא בקרב אנשים שאיכות חייהם גבוהה יותר. "אם אתה אומלל, ויש לך מה להאשים באומללות שלך — הממשלה או הכלכלה או משהו אחר — במובן מסוים זה מחסן אותך מפני התאבדות," הוא אומר. "הסבירות להתאבדות עולה כשאין שום סיבה חיצונית לתלות בה את האומללות. כך אני מסביר את שיעורי ההתאבדות הנמוכים יותר בקרב אפרו־אמריקאים, את העובדה שעיוורים שהוחזר להם כושר הראייה מגלים לעתים קרובות נטיות אובדניות, ואת העובדה ששיעורי התאבדות בקרב בני נוער עולים לעתים קרובות ככל שאיכות החיים שלהם משתפרת."

עם זאת, לסטר מודה שהדברים שהוא ואחרים יודעים על התאבדות הם כאין וכאפס לעומת מה שעדיין אינו ידוע. לדוגמה, איננו יודעים מה שיעור האנשים שמחפשים או מקבלים עזרה לפני שהם שוקלים להתאבד. איננו יודעים הרבה על "דחף ההתאבדות" — כמה זמן עובר מן ההחלטה עד הביצוע. איננו יודעים אפילו כמה מן המתאבדים סבלו ממחלת נפש. חילוקי הדעות בנושא מהותיים כל כך, מסביר לסטר, עד שטווח ההערכות נע בין חמישה ל־94 אחוזים. "מצפים ממני שאדע לענות על שאלות כמו 'מדוע אנשים הורגים את עצמם'," אומר לסטר. "אבל כשאני והחברים שלי מרגישים בנוח, לעתים קרובות אנחנו מודים שבעצם אנחנו לא באמת יודעים מדוע אנשים הורגים את עצמם."

ואם אדם כמו דייוויד לסטר, אחד המומחים המובילים בתחומו בעולם, מוכן להודות שיש לו עוד הרבה ללמוד, כלום אין זה אמור להיות קל יותר גם עבורנו? אם כך, קדימה ללימודים.
המפתח ללמידה הוא משוב. כמעט בלתי אפשרי ללמוד בלי משוב. שוו בנפשכם שאתם האדם הראשון בהיסטוריה שמנסה להכין לחם — אבל אסור לכם באמת לאפות אותו ולראות אם המתכון עולה יפה. נכון, מותר לכם לשנות את המרכיבים או כל משתנה אחר בתהליך. אבל אם אף פעם אינכם יכולים לאפות ולאכול את התוצר המוגמר, איך תדעו מה עובד ומה לא? האם היחס בין קמח למים צריך להיות 3:1 או 2:1? מה קורה אם מוסיפים מלח, שמן או שמרים — ואולי גללים של בעלי חיים? האם צריך להניח לבצק להמתין לפני שאופים אותו? ואם כן, לכמה זמן ובאילו תנאים? ואחר כך, כמה זמן צריך לאפות אותו? מכוסה או בלתי מכוסה? כמה חמה צריכה האש להיות?

גם עם משוב מוצלח, יש להניח, יידרש לא מעט זמן כדי ללמוד את כל זה (ונוכל לתאר לעצמנו כמה גרועות בוודאי יהיו כמה מכיכרות הלחם הראשונות!). אבל בלי משוב פשוט אין שום סיכוי להצליח; רק לחזור על אותן טעויות שוב ושוב. מזל שאבות אבותינו גילו איך אופים לחם, ומזל שמאז ועד היום למדנו לעשות עוד דברים רבים ושונים: לבנות בתים, לנהוג במכוניות, לתכנת, אפילו להבין אילו סוגים של מדיניות כלכלית וחברתית חביבים על המצביעים. הצבעה היא אולי לולאת המשוב המרושלת ביותר בעולם, אבל היא משוב לכל דבר ועניין.

בתרחיש פשוט, קל לקבל משוב. אם אתם לומדים נהיגה, די ברור מה קורה כשאתם מנסים לפנות בסיבוב חד בכביש תלול ב־130 קמ"ש (שלום לך, עמק!). אבל ככל שהבעיה מורכבת יותר, קשה יותר לקבל משוב טוב. אפשר לקבץ עובדות רבות, וזה עשוי לעזור, אבל כדי להצליח לאמוד במדויק יחסי סיבה־תוצאה, צריך להעמיק אל מעבר לעובדות. צריך ליצור את המשוב הדרוש באופן מושכל ומכוון, באמצעות ניסוי.

לפני זמן לא רב פגשנו כמה מנהלים של ענקית קמעונות רב־לאומית. מדי שנה הוציאה החברה מאות מיליוני דולרים על פרסום בארצות הברית — בעיקר בטלוויזיה ובעמודי פרסומת בעיתוני יום א' — אבל איש מן המנהלים לא ידע לומר עד כמה יעיל כל זה, אם בכלל. עד אז הם הצליחו להגיע למסקנה קונקרטית אחת: דולר לדולר, הפרסומות בטלוויזיה היו יעילות פי ארבעה, פחות או יותר, לעומת הפרסומות בעיתונות המודפסת. שאלנו אותם איך הגיעו למסקנה הזאת. הם הציגו בפנינו כמה תרשימי פּאוור פּוֹינט מרהיבים בצבע מלא שעקבו אחר היחס בין סרטוני הפרסומת בטלוויזיה לבין המכירות. ואכן, בכל פעם שהסרטונים שודרו בטלוויזיה, ניכר זינוק אדיר במכירות. משוב מצוין, לא? המממ... בואו נבדוק את זה.

באיזו תדירות, תהינו, נהגו לשדר את סרטוני הפרסומת בטלוויזיה? המנהלים הסבירו כי מאחר שפרסומות בטלוויזיה יקרות הרבה יותר מאשר פרסומות בעיתונות המודפסת, הם התמקדו בשלושה ימים: יום שישי השחור (יום שישי האחרון בחודש נובמבר, הפותח את עונת המכירות לקראת חג המולד), יום חג המולד ויום האב. במילים אחרות, החברה הוציאה מיליוני דולרים כדי לדחוק באנשים לצאת לקניות בדיוק בימים שבהם מיליוני אנשים יוצאים לקניות ממילא.
אז איך אפשר לדעת שהפרסומות בטלוויזיה הביאו לעלייה במכירות? פשוט אי אפשר! בה במידה אפשר לטעון שהיחסים הפוכים, כלומר שהעלייה הצפויה במכירות היא שגורמת לחברה לרכוש עוד פרסומות בטלוויזיה. לא מן הנמנע שהחברה היתה מוכרת לא פחות סחורה גם בלי להוציא דולר אחד על פרסומות בטלוויזיה. במקרה הזה המשוב היה פשוט חסר כל ערך.
שאלנו אותם על המודעות בעיתונות המודפסת. באיזו תדירות פירסמו אותן? אחד המנהלים, בגאווה בלתי מוסתרת, סיפר לנו שהחברה מצרפת עלוני פרסום לכל גיליון יום ראשון זה 20 שנה ב־250 שווקים ברחבי ארצות הברית.

אז איך הם יודעים שהפרסומות האלה עושות את העבודה? הם לא יודעים. הואיל ולא היתה שום חריגה מן הנוהג, גם לא היתה שום אפשרות להעריך את תרומתו. ומה אם החברה תערוך ניסוי כדי לרדת לעומק העניין? כך הצענו. הניסוי הרנדומלי המבוקר הוא "תקן הזהב" של המחקר המדעי זה מאות שנים — אז מדוע שרק המדענים יחגגו? תיארנו ניסוי לדוגמה שהחברה יכולה לערוך. אפשר לבחור 40 שווקים מרכזיים ברחבי הארץ ולחלק אותם באקראי לשתי קבוצות. בקבוצה הראשונה תמשיך החברה לפרסם מודעות בעיתון בכל יום ראשון; בקבוצה השנייה לא יפרסמו מודעות בכלל — אפילו לא אחת. לאחר שלושה חודשים יהיה קל להשוות בין נתוני המכירות בשתי הקבוצות ולראות איזו תועלת מניבות מודעות הדפוס.
"השתגעתם?" אמר אחד ממנהלי השיווק. "אנחנו לא יכולים להפסיק לפרסם ב־20 שווקים. המנכ"ל שלנו יחסל אותנו."
"כן," אמר מישהו אחר. "זה יהיה כמו הילד ההוא בפיטסבורג."
איזה ילד בפיטסבורג?

הם סיפרו לנו על מתמחה לתקופת הקיץ, שהיה אמור לטפל ברכישת פרסומות לעיתוני יום א' בפיטסבורג. הוא הזניח את העניין משום־מה ולא ביצע את שיחות הטלפון הנדרשות. אי לכך, במשך כל הקיץ לא היו לחברה פרסומות בעיתונים בחלק גדול של פיטסבורג. "כן," אמר אחד המנהלים, "כמעט פיטרו אותנו בגללו."
אם כך, תהינו, מה קרה למכירות של החברה בפיטסבורג בקיץ ההוא?
הם הביטו בנו, החליפו מבטים ביניהם — ואז הודו במבוכה שאפילו לא העלו על דעתם לבדוק את הנתונים. הם מיהרו לבדוק את העניין וגילו דבר מזעזע: אי־פרסום המודעות לא השפיע על המכירות בפיטסבורג בשום צורה ואופן!
הנה, אמרנו — זה משוב רב־משמעות. ייתכן מאוד שהחברה פשוט מבזבזת מאות מיליוני דולרים על פרסום. איך יוכלו לוודא אם זה אכן המצב? ובכן, הניסוי שהצענו לערוך ב־40 שווקים בהחלט יוכל לקרב אותם אל התשובה. אז מה, שאלנו אותם, עכשיו אתם מוכנים לנסות?
"השתגעתם?" שאל שוב מנהל השיווק. "יפטרו אותנו!"

עטיפת הספר

עטיפת הספר

עד עצם היום הזה החברה קונה שטחי פרסום בעיתון בכל יום ראשון בכל שוק ושוק בלי יוצא מן הכלל — אף על פי שהמשוב הממשי היחיד שקיבלו בעניין, העיד על כך שהמודעות לא עובדות. הניסוי שהצענו אמנם זיעזע את בכירי החברה האמורה עד עומק נשמתם, אבל היה פשוט מאוד. הוא היה מאפשר להם לאסוף את המשוב הדרוש להם. התוצאה אולי לא היתה משמחת אותם — אולי היה מתברר שהם צריכים להוציא יותר כסף, ואולי שהפרסומות מועילות להם רק בשווקים מסוימים — אבל לפחות היו להם כמה כיוונים למחשבה בשאלה מה עובד ומה לא. הפלא הצפוּן בניסוי פשוט הוא האופן שבו הוא מאפשר לנו להיפטר באחת מכל המורכבות שכה מקשה עלינו לעמוד על יחסי סיבה ותוצאה.

למרבה הצער, בעולם העסקי, בעולם העמותות, בעולם הממשל וכיוצא באלה נערכים ניסויים כאלה רק לעתים נדירות מאוד. למה? אחת הסיבות לכך היא מסורת. ניסיוננו מלמד שמוסדות רבים נוטים לקבל החלטות המסתמכות על תערובת מעורפלת של אינסטינקט, של מצפן מוסרי ושל מה שנהגו לעשות מקבלי ההחלטות הקודמים בתפקיד. סיבה אחרת היא חוסר מיומנות. ניסוי פשוט אינו דבר שקשה לבצע, אבל רובנו מעולם לא למדו לעשות זאת, והדבר מהלך עלינו אימים. אבל יש גם סיבה שלישית ומדכאת יותר לסירוב הרוֹוח לערוך ניסויים: כדי לעשות זאת קודם כול מישהו צריך לומר, "אני לא יודע." ולשם מה להסתבך בניסויים כשנדמה לנו שאנחנו כבר יודעים את התשובה? במקום לבזבז זמן, אפשר פשוט למהר לשפוך כסף על פרויקט או להעביר חוק בלי להטריד את עצמנו בפרטים טיפשיים כמו השאלה אם זה יעבוד בכלל או לא.

זוכרים את הילדים הבריטים שהמציאו תשובות על הטיול של מרי לחוף הים? החוקרים שערכו את הניסוי ערכו מחקר המשך תחת הכותרת, "לסייע לילדים לומר 'אני לא יודע/ת' כמענה ראוי לשאלות שלא ניתן להשיב עליהן". הילדים נשאלו שוב כמה שאלות; הפעם, לעומת זאת, נאמר להם במפורש לומר "אני לא יודע/ת" במקרה שלא ניתן להשיב על השאלה. החדשות הטובות הן שהילדים שגילו יכולת טובה מאוד לומר "אני לא יודע/ת" בשעת הצורך, היטיבו להשיב גם על השאלות האחרות.

כולנו יכולים להתעודד לנוכח ההתקדמות שגילו הילדים שהשתתפו במחקר. בפעם הבאה שתיתקלו בשאלה ותוכלו רק להעמיד פנים שאתם יודעים מה להשיב עליה, פשוט אִמרו "אני לא יודע/ת" — ואז, כמובן, "אבל אולי אני יכול/ה לגלות." אז תוכלו לעשות את המיטב כדי לברר בדיוק מה התשובה. אולי תופתעו לגלות שאנשים יקבלו את ההודאה שלכם בלי שום קושי, במיוחד אם תחזרו אליהם עם תשובה של ממש יום או שבוע לאחר מכן. וגם אם הניסיון לא יעלה יפה — אם הבוסית תזעיף פנים לנוכח הבורות שלכם או אם לא תצליחו בשום פנים ואופן למצוא את התשובה — היכולת לומר לפעמים "אני לא יודע/ת" עשויה להצמיח לכם תועלת אסטרטגית. בואו נאמר שכבר הזדמן לכם להשתמש בתשובה הזאת מפעם לפעם. אם אי־פעם תיקלעו למצב בעייתי באמת לנוכח שאלה חשובה שאין לכם מושג איך להשיב עליה, תוכלו פשוט להמציא משהו — וכולם יאמינו לכם, כי אתם הרי אלה שהיו משוגעים די הצורך להודות בבורותכם בכל הפעמים האחרות. אחרי הכול, עצם זה שאתם נושאים בתפקיד אינו סיבה מספקת להפסיק לחשוב.

סטיבן ד' לוויט הוא פרופסור לכלכלה באוניברסיטת שיקגו, זכה במדליית ג'ון בייטס קלארק המוענקת לכלכלן האמריקאי המשפיע ביותר מתחת לגיל ארבעים. סטפן ג' דובנר הוא עיתונאי, כותב ושדר זוכה פרסים. בעבר עבד ב"ניו יורק טיימס" וקודם לכן כמעט היה כוכב רוק.המאמר מבוסס על פרק מספרם של סטיבן לוויט וסטפן דובנר ״לחשוב כמו פריק״ הרואה אור בימים אלה בהוצאת כנרת זמורה ביתן.

 

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי סטיבן לוויט וסטפן דובנר.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

8 תגובות על שלוש המילים הכי קשות

בנוגע לסיפור -
יש לי הרגשה שאילו זה היה מבחן אמריקאי, ואחת התשובות האפשריות היתה "אין בטקסט מספיק נתונים לענות", אזי רוב הילדים (וגם המבוגרים) היו בוחרים באפשרות הזאת. בצורה שהשאלה הוצגה, רוב הילדים הניחו שעליהם לבחור תשובה מהשתיים האפשריות - כן/לא.

מעניין כמה הנחות מיותרות יש לנו בנוגע לכללים. כנראה שרובנו מגבילים את עצמנו מעל ומעבר למה שנדרש.

02
פלברות

מה שמדהים בעיניי הוא שכמעט כל אותם קוראים שמהנהנים בראשם בהסכמה מוחלטת עם טענות המאמר, בטוחים לגמרי שההתחממות הגלובלית היא עובדה קיימת (נכון שבשנים האחרונות ישנה עלייה קלה בטמפרטורה הממוצעת, אך מהיכן הבטחון שהמגמה הזו תמשיך, תחריף ותביא לחורבן שעליו מדברים מדענים בבטחון כל כך רב? התשובה היא שלאף אחד אין באמת מושג אם מדובר באמת במגמה מתמשכת כי לאף אחד אין את הידע הדרוש כדי לחזות את העתיד (וזה עוד לפני שעוסקים בכלל בשאלה היותר קונטרברסלית הנוגעת לתיאוריית "אפקט החממה", שמשום מה גם היא הפכה לסוג של "אמת": האם ההתחממות, בהנחה שיש כזו, היא מעשי ידי האדם)

    03
    דר' ברק יהודה נוירולוג ילדים

    ומה יקרה אם יסתבר שזה כן נכון ולא ניסינו למנוע זאת או לא הכנו את עצמנו כראוי? למשל בהקמת מתקני התפלה, שימוש באנרגית שמש והקמת שוברי גלים? מה אז? אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה. צפי לעתיד לעולם אינו מדויק אך האדם הוא החיה שאכן צופה לעתיד. לעתים היא נכשלת ולעתים היא מצליחה.

    04
    חם ויפת

    ההתחממות הגלובלית היא לא עובדה היא תאוריה מדעית שמגובה באלפי עובדות ומחקרים שנאספו ע"י אלפי מדענים ברחבי העולם. הפרסומים היחידים ש"סתרו" את הממצאים הללו מוצנו ע"י חברות הנפט. תראה את an inconvenience truth ואז תחחיט בעצמך. אולי גם תנסה לענות לעצמך למה קשה לך לקבל את התאוריה הזאת.

05
משחקי מוח

הרעיון של חוסר הידיעה נכון גם לגבי המוח שלנו. המוח שלנו חי מאוד טוב בלי לדעת איך עובדים דברים פשוטים מאוד כמו מנגנון ה"ריץ רץ" שאותו אנו לובשים מדי יום. כמו כן, המוח שלנו מנסה לשכנע את עצמו ששקר הוא אמת כדי להימנע בפגיעה, בין אם בנו או בסביבה.

06
יוני

אם 80% מהנשאלים מעריכים שהם מעל הממוצע, אז בסך הכל 70% מהנשאלים מעריכים נכון את המיקום שלהם ביחס לממוצע!

אבל אם נשים את זה רגע בצד, יופי של מאמר, מחכים ומאיר עיניים. אני ממליץ גם על הפודקאסט השבועי ׳פריקונומיקס׳ של אותם הכותבים.

08
בועז בש מרץ'

למרות שלא כל הדוגמאות/שאלות רלוונטיות לתחום הנבדק
(שאלה בדבר קיום/אי קיום השטן מעידה על אמונה ולא ידע וגם העונים לא "חושבים בטעות שהם יודעים זאת" אלא פשוט מאמינים או לא מאמינים)
המאמר מעולה וחשוב ועוסק באחת מתופעות ההתנהגות האנושית הנפוצות ביותר:
"הרצון להישמע כיודע" או "בר-סמכא" או "מומחה"
עכשיו רק נשאר לנו לבדוק, כמה פעמים אנו עצמנו נפלנו בפח הזה (וענינו תשובה לא בדוקה במקום להשיב "לא יודע")...