שעת האפס

מה עושים ברגע שהלחימה מסתיימת והחיים חוזרים למסלולם?
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

האורגיה המטורפת של הריסות, גדרות תיל סבוך, גופות מעוותות, סוסים מתים, חלקי גשרים מפוצצים הפוכים, פרסות שטופות דם שנקרעו מרגלי סוסים, תותחים שבורים, תחמושת מפוזרת, סירי לילה, כיורים חלודים, קרעי קש וקרבי סוסים צפים בשלוליות בוץ ודם, מצלמות, שברי מכוניות וחלקי טנקים: כל אלה העידו על הסבל הקשה מנשוא של עיר... 1

הדי פיצוצים נשמעו כל הלילה, ובשעות היום נשמעו רעמי הארטילריה. בכל רחבי מזרח אירופה בישרו הפצצות הנופלות, תקתוק המקלעים, שרשרות הטנקים, רעם המנועים והבניינים השרופים את בואו של הצבא האדום. ככל שקו החזית קרב, האדמה רעדה, הקירות רטטו, הילדים צווחו. ואז נדם הכול.

סיום המלחמה, בכל מקום ובכל רגע שהוא בא, הביא עמו דממה פתאומית ומוזרה. "לילה שקט מדי," כתבה בעלת יומן אלמונית שתיעדה את סיום המלחמה בברלין. בבוקר 27 באפריל 1945 היא יצאה מפתח ביתה ולא ראתה איש: "אין אפילו אזרח אחד. עדיין יש רק רוסים ברחובות. אבל מתחת לכל הבתים, לחשושים ותזוזות. מי יוכל אי־פעם לתאר את העולם התחתון הזה של העיר הגדולה, סמוי מן העין וחרד?"

בבוקר 12 בפברואר 1945 , יום סופו של המצור על העיר, שמע עובד ציבור הונגרי את אותה דממה ברחובות בודפשט.

הגעתי לרובע המצודה, לא ראיתי נפש חיה. הלכתי לאורך רחוב וֶרבּוֹצי. שום דבר, רק גוויות והריסות, עגלות אספקה ועגלות משא... הגעתי לכיכר סֶנְטְהָרוֹמְשָג והחלטתי להציץ לבניין המועצה, אולי אמצא שם מישהו. נטוש. הכול הפוך, אין נפש חיה...

אפילו בוורשה, עיר שנחרבה עוד לפני סיום הקרבות — הכובשים הנאצים מחקו אותה מעל פני האדמה לאחר ההתקוממות בסתיו — השתררה דממה כאשר נסוג צבא גרמניה לבסוף, ב-16 בינואר 1945 . ולדיסלב שפילמן (Szpilman), אחד
מקומץ אנשים שהסתתרו בין חורבות העיר, שמע את השינוי. "ירדה דממה", כתב בספר זיכרונותיו הפסנתרן, The Pianist . "דממה שאפילו ורשה, עיר שהיתה מתה בשלושת החודשים האחרונים, לא ידעה מעודה. אפילו את צעדי השומרים מחוץ לבניין לא שמעתי. לא הבנתי מה קורה". למחרת בבוקר הופרה הדממה ב"רעש עז ומהדהד, הקול האחרון שציפיתי לו": הצבא האדום הגיע, והרמקולים בישרו, בפולנית, על שחרור העיר.

זה היה הרגע המכונה לעתים "שעת האפס", Stunde Null : סוף המלחמה, נסיגת גרמניה ובואה של ברית המועצות, הרגע שהלחימה מסתיימת והחיים חוזרים למסלולם. מרבית ספרי ההיסטוריה העוסקים בהשתלטות על מזרח אירופה נפתחים בדיוק ברגע הזה, ואין טבעי והגיוני מזה. למי שחוו על בשרם את שינויי השלטון הללו, "שעת האפס" הצטיירה כנקודת מפנה: דבר־מה מוחשי מאוד בא אל קצו, ודבר־מה חדש החל. מעתה ואילך, אמרו רבים בינם לבינם, הכול יהיה שונה. ואכן כך היה.

אך אף על פי שההיגיון מחייב לפתוח את התיאור ההיסטורי של ההשתלטות הקומוניסטית על מזרח אירופה בסיום המלחמה, מבחינות מסוימות הוא מטעה ביותר. אחרי ככלות הכול, תושבי האזור לא ניצבו מול לוח חלק ב־1944 או
ב־1945, והם לא מצאו את עצמם מתחילים מבראשית. הם אף לא יצאו משום מקום, בלי כל ניסיון, מוכנים לפתוח פרק חדש. הם יצאו ממרתפי בתיהם החרבים, או מיערות שחיו בהם כפרטיזנים, או חמקו ממחנה עבודת הכפייה שהיו כלואים בו, אם היו בריאים די הצורך, והחלו במסע ארוך, סבוך, בחזרה למולדתם. לא כולם אפילו הפסיקו להילחם בעת כניעת הגרמנים.

הפולנים וההונגרים חזרו וסיפרו בספרי הזיכרונות ובשיחות על התקופה שלאחר המלחמה על רצונם הנואש בהשכלה, בעבודה סדירה, בחיים בלי אלימות והפרעות לא פוסקות. המפלגות הקומוניסטיות היו ערוכות היטב לנצל את התשוקות לשלום

כשזחלו מתוך החורבות לא ראו קרקע בתולה אלא הרס וחורבן. "המלחמה הסתיימה כדרך שמעבר מסתיים במנהרה", כתבה הסופרת הצ'כית הדה קובאי (Kovály) בספר הזיכרונות שלה.

ממרחק רב יכולת לראות אורות, ניצוץ שגדל והלך, וככל שהוא האט להתקרב, נראה זוהרו בוהק יותר ויותר בעיני מי שהתכרבל בחשכה. אך כאשר לבסוף פרצה הרכבת אל אור השמש הנפלא, כל שראית היה שממה מלאת עשבים ואבנים וערמת אשפה.

תמונות מרחבי מזרח אירופה של אותם ימים מעלות מחזות של אחרית הימים. ערים שנמחקו מעל פני האדמה, דונמים על דונמים של עיי חורבות, כפרים בוערים והריסות חרוכות מעלות עשן במקומות שעמדו בהם בתים. סבך גדרות תיל, שרידי מחנות ריכוז, מחנות עבודת כפייה, מחנות שבויים; שדות צחיחים נושאים את עקבות שרשרות הטנקים, בלי זכר לחוות, לבעלי חיים או לחיים מכל סוג שהוא. בערים שנחרבו זה מקרוב היה האוויר ספוג צחנת גוויות. "בכל התיאורים  האפשריים מצאתי את הביטוי 'ריח מתקתק של גווייה'. לדעתי, שם התואר 'מתקתק' לא מדויק ובהחלט לא ממצה", כתבה ניצולה גרמנייה אחת. בעינַי ההבל הזה בכלל לא דומה לריח, אלא בעיקר למשהו מוצק, סמיך, כמו דייסת אוויר, אד דחוס לפני הפנים והנחיריים, מחניק ומעובה מכדי שיהיה אפשר לשאוף אותו. הוא עוצר לך את הנשימה. הוא הודף אותך לאחור כמו מכת אגרוף.

אתרי קבורה זמניים הוקמו בכל אתר, ובני אדם הלכו ברחובות בזהירות, כאילו הם חוצים בית קברות. כעבור זמן־מה החלה הוצאת הגופות מהקברים הזמניים, והם הוצאו מחצרות בתים ומגנים עירוניים לקברי אחים. הלוויות וטקסי קבורה מחדש התנהלו כל העת, אך טקס ידוע כזה, בוורשה, נקטע בעיצומו. בקיץ 1945 עשה מסע הלוויה אחד את דרכו האטית ברחובות ורשה. לפתע הבחינו האבלים לובשי השחורים במחזה יוצא דופן: "חשמלית ורשאית אדומה, חיה", הראשונה שנסעה בעיר מאז סיום הקרבות. הולכי רגל עצרו על המדרכות, אחרים רצו בצד החשמלית במחיאות כפיים ובקריאות שמחה רמות. למרבה הפליאה, גם מסע ההלוויה נעצר, האבלים שליוו את המת נסחפו באווירה הכללית, פנו אל החשמלית ופרצו גם הם במחיאות כפיים. זה היה מחזה טיפוסי. מפעם לפעם השתלטה אופוריה מוזרה על השורדים. זו היתה הקלה, לחיות; צער התערבב בשמחה, ומסחר ושיקום החלו באחת, באופן ספונטני.

הטירוף האידאולוגי הנורא

ורשה של קיץ 1945 שקקה חיים ופעילות, כתב סטפן קיסילבסקי (Kisielewski):

בחורבות הרחובות ההמולה גדולה מאי־פעם. המסחר — הומה. העבודה — פורחת. ההומור — בכל פינה. ההמון שוקק חיים, זורם ברחובות. איש לא היה מעלה בדעתו שכולם קורבנות של אסון גדול, בני אדם שאך בקושי נחלצו מקטסטרופה, או כי הם חיים בתנאים לא אנושיים מחרידים.

שנדור מאראי (Márai) תיאר את בודפשט באחד מספריו מאותם ימים:

כל שנותר מהעיר, מהחברה, פרץ לחיים בתשוקה ובלהט ובכוח רצון, בעוצמה ובמרץ ובעורמה, עד כי נדמה שדבר לא אירע... בחוץ, בשדרה, נראו לפתע דוכנים בפתחי בתים, מוכרים כל מיני מאכלים טובים ומוצרי מותרות: בגדים, נעליים, כל מה שתעלה בדמיונך, וכמובן, נפוליאונים של זהב, מורפיום ושומן חזיר. היהודים שנותרו בעיר יצאו בצעדים כושלים מבתיהם המסומנים בכוכב צהוב, ובתוך שבוע או שבועיים כבר ראית אותם עומדים על המקח, מוקפים גוויות של בני אדם וסוסים... בני אדם התמקחו על מחירי בד בריטי חם, בשמים צרפתיים, ברנדי הולנדי ושעונים שווייציים בין החורבות.

ההתלהבות לעבודה ולהתחדשות עמדה בעינה שנים רבות. הסוציולוג הבריטי ארתור מרוויק (Marwick) העריך כי ייתכן שניסיון הכישלון הלאומי הוא שהעניק למערב־גרמנים תמריץ לשקם את ארצם כדי להחזיר את תחושת הגאווה הלאומית. ממדי הקריסה הלאומית, טען, היו עשויים לתרום לפריחה ולשגשוג לאחר המלחמה: לאחר שחוו אסון כלכלי ואישי, התגייסו הגרמנים ברצון לעבודת השיקום. אך גרמניה, מזרחה ומערבה, לא היו יחידות בדחף להתאושש ולחזור להיות "נורמליות". הפולנים וההונגרים חזרו וסיפרו בספרי הזיכרונות ובשיחות על התקופה שלאחר המלחמה על רצונם הנואש בהשכלה, בעבודה סדירה, בחיים בלי אלימות והפרעות לא פוסקות. המפלגות הקומוניסטיות היו ערוכות היטב לנצל את התשוקות לשלום.

כך או כך, קל יותר היה לתקן את הנזק לרכוש מלתקן את הנזק הדמוגרפי שנגרם למזרח אירופה, שהיקף האלימות בה היה גדול פי כמה וכמה מכל מה שידע החצי המערבי של היבשת. בזמן המלחמה ידעה מזרח אירופה את הטירוף האידאולוגי הנורא ביותר של סטלין מזה ושל היטלר מזה. עד 1945 נכבשו רוב השטחים מפוזנן במערב לסמולנסק במזרח לא פעם אלא פעמיים או אף שלוש. לאחר הסכם מולוטוב־ריבנטרופ, ב־1939 ,פלש היטלר לאזור ממערב וכבש את מערב פולין. סטלין פלש ממזרח וכבש את מזרח פולין, המדינות הבלטיות ובסרביה. ב־1941 פלש היטלר לשטחים הללו ממערב. ב־1943 שוב חלה תפנית, והצבא האדום שב וחצה את האזור ממזרח.

כלומר עד 1945 צעדו שני צבאות רצחניים ושוטרי חרש אכזריים לא ממדינה טוטליטרית אחת אלא משתיים, הלוך וחזור ברחבי האזור, ובכל פעם חוללו תמורות אתניות ופוליטיות עמוקות. לדוגמה העיר לבוב נכבשה פעמיים בידי הצבא האדום ופעם אחת בידי הוורמאכט. בתום המלחמה לא נקראה לבוב, אלא לביב; היא כבר לא היתה שייכת למזרח פולין, אלא למערב אוקראינה הסובייטית; ותושביה היהודים והפולנים ערב המלחמה נרצחו או גורשו, ואת מקומם תפסו בני המוצא האוקראיני מהכפרים סביב.

מזרח אירופה, אוקראינה והמדינות הבלטיות היו גם האתר שהתרחשו בו רוב מעשי הרצח ממניעים פוליטיים בכל אירופה. "היטלר וסטלין עלו לשלטון בברלין ובמוסקבה," כותב טימותי סניידר בספרו ארצות דמים (Bloodlands), ספר ההיסטוריה המקיף והמוסמך ביותר על רצח ההמונים באותה תקופה, "אבל חזונות התמורה שלהם התמקדו בראש ובראשונה בשטחים שביניהם." סטלין והיטלר חלקו גם בוז לעצם רעיון הריבונות הלאומית של כל מדינות מזרח אירופה ושאפו, יחד, להשמיד את האליטות שלהן. הגרמנים ראו בסלבים יצורים תת־אנושיים שאינם עולים הרבה על היהודים, ובשטחים שבין זקסנהאוזן לבאבי יאר לא היססו אף לרגע להורות על רציחות שרירותיות ברחובות, על הוצאות המונים להורג בפומבי, או על שרֵפת כפרים שלמים בנקמה על נאצי הרוג אחד.

ואילו ברית המועצות ראתה בשכנותיה ממערב מאחזים קפיטליסטיים ואנטי־סובייטיים, שעצם קיומם מציב לה אתגר. ב־1939, ושוב ב־1944 וב־1945 , נהגו הצבא האדום והנקוו"ד לעצור לא רק נאצים ומשתפי פעולה בשטחים שכבשו, אלא כל מי שהיה עלול להתנגד, ולו להלכה, לממשל הסובייטי: סוציאל־דמוקרטים, אנטי־פשיסטים, אנשי עסקים, בנקאים וסוחרים — בהם רבים שהיו גם קורבנות הנאצים. במערב אירופה נפלו קורבנות אזרחים, והיו גם אירועים של גנבה, התנהגות לא ראויה והתעללות מצד הכוחות הבריטיים והאמריקניים, אך בדרך כלל ניסו הכוחות האנגלו־סקסיים להרוג נאצים, ולא מנהיגים־בכוח של המדינות המשוחררות. ובדרך כלל הם נהגו במנהיגי המחתרת בכבוד, ולא בחשד.

המזרח היה גם המקום שהוציאו בו הנאצים אל הפועל את השואה בצורה הנחרצת ביותר, המקום שהקימו בו את הרוב המכריע של הגטאות, מחנות הריכוז ושדות ההרג. סניידר מציין כי כאשר עלה היטלר לשלטון ב־1933, היו היהודים פחות מאחוז אחד של האוכלוסייה, ורבים מהם הצליחו להימלט. חזון אירופה "המשוחררת מיהודים" של היטלר יכול להתגשם רק כאשר הוורמאכט פלש לפולין, לצ'כוסלובקיה, לבלורוסיה, לאוקראינה ולמדינות הבלטיות, ולבסוף גם להונגריה ולבלקן, ששם התגוררו רוב יהודי אירופה. הרוב המכריע מתוך 5.4 מיליוני היהודים שמתו בשואה, חיו במזרח אירופה. רוב השאר נלקחו לאזור ונרצחו. הבוז שרחשו הנאצים לכל המזרח־אירופים היה קשור קשר הדוק להחלטתם להעביר את כל יהודי אירופה למזרח ולהוציאם להורג. בארץ תתי־האנוש היה אפשר לעשות מעשים לא אנושיים.

מעל לכול, מזרח אירופה היתה זירת ההתנגשות בין הנאציזם לקומוניזם הסובייטי. הם פתחו במלחמה כבעלי ברית, אך היטלר לא ויתר ולו לרגע על הרצון לצאת למלחמת חורמה נגד ברית המועצות. ולאחר הפלישה של היטלר הבטיח גם סטלין מלחמה כזו. הקרבות בין הצבא האדום לוורמאכט היו אפוא אכזריים ורצחניים יותר מהקרבות שהתרחשו מערבה משם. חיילים גרמנים פחדו באמת ובתמים מה"עדרים" הבולשביקיים, הם שמעו עליהם סיפורי זוועה, ולקראת סוף המלחמה לחמו בהם בנואשות יוצאת דופן. הלעג שלהם לאזרחים היה עמוק במיוחד, ולא היה זכר לכבוד לתרבות ולתשתית המקומית.

עטיפת הספר

עטיפת הספר

גנרל גרמני אחד המרה את פקודותיו של היטלר ונסוג מפריז כשהעיר עדיין עומדת על תלה, מתוך כבוד סנטימנטלי כלפיה. אך גנרלים גרמנים אחרים העלו באש את ורשה והשמידו חלק ניכר של בודפשט, בלי לייחד לכך ולו מחשבה חולפת. גם כוחות האוויר של המערב לא הוטרדו יתר על המידה מהאדריכלות העתיקה של האזור: מפציצי בעלות הברית תרמו גם הם להיקפי המוות והחורבן בהפצצות השטח לא רק של ברלין ודרזדן, אלא גם של דנציג וקניגסברג, גדנסק וקלינינגרד — ועוד מקומות רבים אחרים. ככל שהחזית המזרחית התקדמה לתוך שטח גרמניה עצמה, התעצמה הלחימה. הצבא האדום התמקד בהבקעה לברלין בגישה שגבלה במעין דיבוק. מתחילת המלחמה נהגו חיילים סובייטים להיפרד זה מזה בקריאה "להתראות בברלין". סטלין היה נואש להגיע לעיר לפני בעלות הברית האחרות. מפקדיו הבינו לרוחו, וכמוהם גם מקביליהם האמריקנים. הגנרל אייזנהאואר ידע היטב שהגרמנים יילחמו עד מוות בברלין ורצה להציל חיי אמריקנים רבים ככל האפשר. לפיכך החליט להניח לסטלין לכבוש את העיר. צ'רצ'יל יצא נגד המדיניות הזאת:

אם הם [הרוסים] יכבשו את ברלין, האם לא ייצרב בתודעתם הרושם כאילו הם היו התורמים המכריעים לניצחון המשותף שלנו, דבר שעלול ליצור בקרבם אווירה שתערים עלינו קשיים חמורים וכבדים בעתיד?

אך מידת הזהירות של הגנרל האמריקני גברה, והאמריקנים והבריטים התקרבו מזרחה לאטם — הגנרל ג'ורג' ק' מרשל (Marshall) הכריז כי הוא "שונא לסכן חיי אמריקנים למטרות פוליטיות לחלוטין," ופילדמרשל סר אלן ברוק (Brooke) טען: "ההתקדמות לעומק המדינה חייבת לתאום במידה זו או אחרת את הגבולות הסופיים בעתיד." כל הזמן הזה הסתער הצבא האדום על בירת גרמניה והותיר אחריו שובל של הרס וחורבן. כאשר סוכמו הנתונים, התוצאה היתה בוטה וקשה. בבריטניה גבתה המלחמה את חייהם של 360 אלף בני אדם, ובצרפת — 590 אלף. אלה נתונים מזעזעים, אך הם היו פחות מ־1.5 אחוזים מתושבי המדינות הללו. לעומת זה, המכון לזיכרון לאומי של פולין אמד את מספר האבדות במדינה בכ־5.5 מיליון נפש, מהם שלושה מיליון יהודים. בסך הכול כעשרים אחוזים מאוכלוסיית פולין, אחד מחמישה, לא שרדו. אפילו במדינות שהלחימה בהן לא היתה כה רצחנית, היו שיעורי המוות גבוהים מאשר במערב. יוגוסלביה איבדה 1.5 מיליון נפש, עשרה אחוזים מאוכלוסייתה. כ־6.2 אחוזים מתושבי הונגריה ו־3.7 אחוזים מאוכלוסיית צ'כיה ערב המלחמה היו גם הם בין המתים.

בגרמניה עצמה היה מספר הקורבנות בין שישה מיליון לתשעה מיליון נפש — תלוי בהגדרת ה"גרמני," לנוכח שינויי הגבולות הרבים — או כעשרה אחוזים מכלל האוכלוסייה. במזרח אירופה של 1945 היה קשה למצוא ולו משפחה אחת שלא סבלה אובדן נורא. כאשר שקע האבק, התברר כי מי שלא מתו, נמצאו הרחק מביתם. ב־1945 היו הדמוגרפיה, חלוקת האוכלוסין וההרכב האתני של מדינות רבות באזור שונים מאוד מאלה שהיו ב־1938. המערב לא הבין זאת כראוי, אך הכיבוש הנאצי של מזרח אירופה חולל שינויי אוכלוסין נרחבים בשל גלי הגירוש והיישוב מחדש. "מתיישבים" גרמנים הועברו לפולין ולצ'כוסלובקיה הכבושות בכוונת מכוון לשנות את ההרכב האתני באזורים מוגדרים, שתושביהם גורשו או נטבחו. עוד בדצמבר 1939 גורשו פולנים ויהודים מבתיהם ברבעים הטובים יותר של לודז' כדי לפנות מקום לאנשי מנהלה גרמנים. בשנים שלאחר מכן הוצאו כמאתיים אלף פולנים מהעיר ונשלחו לעבודות כפייה בגרמניה, ואילו היהודים נדחסו בגטו לודז', ושם נספו רובם. במקומם הושיב משטר הכיבוש הגרמני גרמנים, בהם בני המדינות הבלטיות ורומנים ממוצא גרמני, קצתם האמינו כי הם מקבלים רכוש נטוש או מוזנח.

לא מעט מהשינויים הללו הוחזרו לקדמותם בשנים שלאחר המלחמה, קצתם מתוך שאיפות נקם. 1945, 1946 ו-1947 היו שנות הפליטים: גרמנים נעו מערבה, פולנים וצ'כים חזרו מזרחה ממחנות עבודת הכפייה ומחנות הריכוז בגרמניה, מגורשים חזרו מברית המועצות, חיילים מכל הסוגים חזרו מזירות לחימה אחרות, בורחים חזרו מגלות בבריטניה, בצרפת או במרוקו. מקצת הפליטים הללו חזרו הביתה, אך גילו כי הבית אינו כשהיה ויצאו שוב לדרך, למצוא שטחים אחרים. יאן גרוס חישב ומצא כי בין 1939 ל-1943 פוזרו כשלושים מיליון אירופים מבתיהם, נעקרו או גורשו. בין 1943 ל-1948 היו עוד עשרים מיליון בני אדם בדרכים.

קריסטינה קרסטן מציינת כי בין 1939 ל-1950 פולני אחד מכל ארבעה החליף את מקום מגוריו. הרוב המכריע של האנשים הללו חזרו לבתיהם חסרי כול. מיד אולצו לחפש עזרה וסעד מאחרים — מכנסיות, מארגוני צדקה או מהמדינה — בכל צורה שהיא. משפחות שלמות, שהיו עצמאיות עד למלחמה, מצאו את עצמן עומדות בתור במשרדי ממשלה בניסיון לקבל בית או דירה. גברים שבעבר החזיקו במשרות עצמאיות ונהנו משכר קבוע, התחננו לקבל פנקסי קיצוב, בתקווה לזכות במשרה
בפקידות הממשלתית. המנטליות של פליט שגורש בכוח מביתו אינה דומה לזו של מהגר העוזב את ביתו מרצונו והולך בעקבות גורלו: עצם נסיבות חייו מכתיבות תלות ותחושת אוזלת יד וחוסר אונים שכמותן לא חש מעולם.

מה שאף החמיר את המצב היה ההרס הפיזי היוצא דופן שניכר במזרח אירופה, ובצדו חורבן כלכלי יוצא דופן, בקנה מידה בלתי נתפס. לא רק מדינות מזרח אירופה היו עשירות ערב המלחמה, אך ב-1939 האזור לא פיגר כל כך אחר החצי המערבי של היבשת כמו שפיגר ב־ 1945. אמנם היו קבוצות שהפיקו רווחים בזמן המלחמה מהדרישה לתותחים ולטנקים — כמה היסטוריונים של הכלכלה כתבו על הרחבת מעמד הפועלים התעשייתי באותן שנים, בייחוד בבוהמיה ובמורביה — אך המחצית השנייה של המלחמה היתה אסון לרוב המכריע. ב-1945 וב-1946 הגיע התוצר הלאומי הגולמי של הונגריה לכמחצית היקפו ב-1939. על פי אחד החישובים, בחודשים האחרונים של המלחמה הושמדו כארבעים אחוזים מהתשתית הכלכלית של המדינה.

אנדרטה לזכר קורבנות ימי מסך הברזל, הונגריה.

אנדרטה לזכר קורבנות ימי מסך הברזל, הונגריה.

כשלושה רבעים של המבנים בבירה בודפשט ניזוקו. ארבעה אחוזים נהרסו כליל, ו־22 אחוזים לא היו ראויים למגורים. האוכלוסייה התכווצה בכשליש. הגרמנים לקחו אתם בנסיגתם חלק ניכר של הרכבות במדינה; הצבא הסובייטי לקח את רוב השאר בתואנה של צורך בשיפוצים. בפולין נוהגים לאמוד את היקף הנזקים בכארבעים אחוזים, אך היו אזורים שנחרבו יותר מאחרים. בייחוד ניזוקה תשתית התעבורה במדינה: יותר ממחצית הגשרים נעלמו, ואתם גם נמלים, מתקני שיט ושתי חמישיות של מסילות הברזל. רוב הערים הגדולות בפולין ספגו נזקים כבדים, ופירוש הדבר שהן איבדו בתי דירות ובתים פרטיים, אתרי אדריכלות עתיקים, יצירות אמנות, אוניברסיטאות ובתי ספר. במרכז ורשה נהרסו כתשעים אחוזים מהבתים לחלוטין או בחלקם, לאחר שהגרמנים הנסוגים פוצצו אותם בשיטתיות.

גם ערים גרמניות נחרבו בגלל ההפצצות של בעלות הברית שחוללו סופות אש ענקיות, ובגלל התעקשותו של היטלר שחייליו יילחמו עד הסוף המר, בקרבות מבית אל בית. אפילו בצ'כוסלובקיה, בבולגריה וברומניה, שההרס בהן לא היה נרחב כל כך ולא ידעו הפצצות, הורגשו נזקים כבדים. כך למשל איבדה רומניה את שדות הנפט שלה, שתרמו עד 1938 כשליש מהכנסות המדינה.

המלחמה שינתה את פני הכלכלה האזורית גם באופנים קשים יותר לכימות. בשני מאמרים שזכו לשבחים רבים, ובדין, על התוצאות החברתיות של המלחמה, ציינו יאן גרוס וברדלי אברמס כי ברוב האזור — ובייחוד בהונגריה, צ'כוסלובקיה, פולין ורומניה, וגם בגרמניה עצמה — החלו הפקעות נרחבות של רכוש פרטי עוד בזמן המלחמה, בשלטון משטרים נאציים ופשיסטיים, ולא אחריה, בשלטון הקומוניסטים. לאחר ההפקעות הגדולות של רכוש ועסקים של יהודים במרכז אירופה, בידי המדינה או הכובשים הגרמנים, הגיע תורה של גרמניזציה רחבה יותר בשנות הכיבוש האחרונות. לעתים נעשה הדבר בחשאי: בשטחי צ'כיה פיקחו בנקים גרמניים על בנקים צ'כיים, והדבר אפשר להם "להכתיב אם בנק או חברה צ'כיים יהיו בני פירעון אם לאו, ובמקרה של חדלות פירעון, היו בנקים או חברות גרמניים מופקדים על מבצעי ההצלה, והדבר אפשר להם להשתלט עליהם."

לפעמים נאכפה השליטה בלי כחל ושרק. בפולין אירע לא אחת שמנהלים או חברי מועצות מנהלים גרמנים פשוט הוצבו בראש מפעלים או עסקים שלהלכה עדיין היו שייכים לפולנים. הכיבוש שינה גם את אופיין של כלכלות אזוריות. הייצוא  לגרמניה הוכפל ושולש בשנים 1945-1939 , וכך גם ההשקעות של גרמניה בתעשיות מקומיות. מראשית שנות השלושים קראו כלכלנים גרמנים להקים מושבות כלכליות במזרח אירופה; בזמן הכיבוש החלו אנשי עסקים גרמנים להקים אותן, לא אחת באמצעות הפקעת מפעלים ועסקים של יהודים ולא יהודים כאחד. האזור נעשה שוק אוטונומי סגור, כמו שלא היה בעבר. פירוש הדבר שכאשר קרסה גרמניה, קרסו גם קשרי הסחר הבין־לאומי של האזור — מצב שבסופו של דבר הקל על ברית המועצות לתפוס את מקומה של גרמניה.

מסיבות דומות יצרה קריסת גרמניה גם משבר בעלות. בסוף המלחמה נהרגו או נמלטו יזמים, מנהלים ומשקיעים גרמנים. מפעלים רבים פשוט ננטשו ונשארו בלא בעלים. היו מועצות עובדים שהשתלטו על מפעלים. היו רשויות מקומיות שהשתלטו על מפעלים. רוב הרכוש הנטוש הזה הולאם עם הזמן — אם לא נארז והועבר בשלמותו לברית המועצות, שראתה בכל רכוש "גרמני" פיצויי מלחמה לגיטימיים — תוך כדי היתקלות בהתנגדות קלה להפתיע. עד 1945 הוטמע הרעיון שהשלטונות יכולים פשוט להחרים רכוש פרטי בלי לפצות את בעליו והיה לעיקרון מובנה במזרח אירופה כולה. כאשר החלה ההלאמה הנרחבת, איש לא הופתע כהוא זה.

מכל סוגי הנזק שהסבה מלחמת העולם השנייה, הנזק הפסיכולוגי והרגשי היה הקשה ביותר לכימות. האכזריות של מלחמת העולם הראשונה הולידה דור של מנהיגים פשיסטים, אינטלקטואלים אידאליסטים ואמנים אקספרסיוניסטים, שעיוותו את צורת האדם לכדי צורות וצבעים לא אנושיים בניסיון לבטא את המבוכה והבלבול שלהם. אך מאחר שמלחמת העולם השנייה לוותה לא רק בקרבות אלא גם בכיבוש, גירוש ועקירת המונים מתוך אוכלוסיות אזרחיות, היא חדרה עמוק הרבה יותר לחיי היום־יום. גילויי אלימות מתמשכים, יום־יומיים עיצבו את נפש האדם באין־ספור דרכים, לא כולן היו קלות להבעה.

גם בעניין זה נבדל המצב במזרח מזה ששרר במערב, ובייחוד במדינות האנגלו־סקסיות. המשורר הפולני צ'סלב מילוש (Miłosz) ניסה להסביר את ההבדלים המנטליים בין אירופה שלאחר המלחמה לאמריקה שלאחר המלחמה, וכתב על המלחמה המרסקת את החוש של האדם למצב הדברים הטבעי: "בעבר, אם הוא נתקל בגופה ברחוב, הוא היה מזעיק את המשטרה. היה נאסף קהל, היו מדברים ומגיבים. היום הוא יודע שעליו להתרחק מהגווייה הכהה השרועה בביוב ולהימנע מלשאול שאלות מיותרות."

בשנות הכיבוש חדלו אזרחים מכובדים לראות בבריונות פשע, כתב מילוש, למצער אם המעשים נעשו בשירות המחתרת. נערים צעירים, בני משפחות מכובדות, שומרות חוק מהמעמד הבינוני, היו לפושעים קשוחים: "הרג אדם אינו בעיה מוסרית בעיניהם." בשנות הכיבוש לא היה דבר יוצא דופן באדם המשנה את שמו ומקצועו, נוסע בעזרת מסמכים מזויפים, מאמץ לעצמו ביוגרפיה בדויה, רואה את כל כספו יורד לטמיון בן לילה, ובני אדם נעצרים ונגררים ברחוב כאילו היו בקר.

איסורים הנוגעים לרכוש הופרו, והגנבות היו לשגרה, אפילו פטריוטית. בני אדם גנבו כדי לקיים את חבורת הפרטיזנים שלהם, להאכיל את לוחמי המחתרת או להביא אוכל לפי ילדיהם. הם עקבו בסלידה אחר אחרים שגנבו — הנאצים,
הפושעים או הפרטיזנים. ככל שהמלחמה קרבה לקצה, החמירה מגפת הגנבות. אחד מגיבורי ספרו של שנדור מאראי דיוקנאות של נישואין מתפעל מכישרון היזמות של הגנבים שסרקו חורבות של בניינים מופצצים: הם חשבו שאם ימהרו, יהיה להם די זמן להציל את מה שלא גנבו הנאצים, הפשיסטים המקומיים שלנו, הרוסים או קומוניסטים שהצליחו לחזור הביתה מחוץ־לארץ. הם חשבו שחובתם הפטריוטית להניח יד על כל מה שאפשר. זו היתה עבודת ה"הצלה" שלהם.

חלק ממסך הברזל בגבול מזרח גרמניה. צילום: מרסין צאלה

חלק ממסך הברזל בגבול מזרח גרמניה. צילום: מרסין צאלה

בפולין, כתב מרסין זרמבה (Zaremba), פרק הזמן שבין נסיגת הכובשים הנאצים לבואו של הצבא האדום התאפיין בגלי ביזה בלובלין, בראדום, בקרקוב ובז'שוב. פולנים פרצו לבתים ולחנויות ריקים של גרמנים, כמו שהסביר אחד, "אפילו לא כדי למצוא דבר־מה או להשיג דבר־מה, אלא סתם כדי לשדוד את הגרמנים, לקחת רכוש של גרמנים לאחר שהם לקחו מאתנו הכול." בחודשים שלאחר המלחמה שטף גל מאורגן יותר של ביזה את השטחים שנלקחו מגרמניה בשלזיה ובמזרח פרוסיה ועתה היו רכוש פולין. חבורות בוזזים במכוניות, במשאיות ובכלי רכב אחרים שוטטו בערים הריקות למחצה בחיפוש אחר רהיטים, בגדים, מכונות ושאר חפצי ערך. בוזזים "מומחים" חיפשו מכונות אספרסו וציוד מטבח בוורוצלב ובגדנסק, למען המסעדות ובתי הקפה של ורשה. "בתחילה לא היה לבוזזים מושג בענייני ספרים נדירים," כתב אחד מכותבי ספרי הזיכרונות, "אך גם בתחום זה הופיעו חיש מהר מומחים."

במשך שבועיים בסוף קיץ 1945 תיעדה המשטרה במחוז אחד בפולין עשרים מעשי רצח, 86 מעשי שוד, 1,048 מקרים של התפרצויות, 440 "פשעים פוליטיים" (שלא הוגדרו) ו-125 מקרים של "התנגדות לסמכות", 92 מעשי הצתה ו־ 45 פשעי מין

גם רכוש שבעבר היה שייך ליהודים ברחבי המדינה נשדד, ואפילו שטחי קבורה של יהודים, שבהם קיוו האיכרים למצוא "אוצרות קבורים" או שיני זהב. אך רוב הבוזזים לא גילו חוש אבחנה רב. הם תקפו רכוש של גויים ושל יהודים כאחד.
לאחר ההתקוממות בוורשה פרצו מעשי ביזה בבירת פולין המרוסקת, השבורה. כולם — "שכנים, עוברי אורח, חיילים" — שדדו בתי דירות הרוסים למחצה וחנויות ריקות בעקבות המעוז הטרגי האחרון של המחתרת הפולנית. ב-1946 חפרו ציידי אוצרות את השדות סביב טרבלינקה, ובספטמבר של אותה שנה התנפלו גם עוברי אורח על נפגעי תאונת רכבת סמוך ללודז', לא כדי לעזור להם, אלא כדי לחפש בכיסיהם אחר חפצי ערך.

עם הזמן דעכה קדחת הביזה בפולין ובמקומות אחרים, אך ייתכן בהחלט שהיא סייעה ליצור אווירה של סובלנות כלפי שחיתות וגנבת רכוש ציבורי, שהיו לנחלת רבים. גם האלימות היתה לנורמה שנים ארוכות. אירועים שהיו עלולים לחולל סערה חודשים אחדים קודם לכן, חדלו להטריד איש. כעבור יותר משבעים שנה סיפר לי הונגרי אחד שהוא זוכר בבהירות מחזה נורא שאירע ברחוב בבודפשט: מעצר פתאומי של אדם, בלי כל סיבה נראית לעין, שנקרע משני ילדיו. "האב גרר את הילדים על עגלה קטנה ברחוב, אבל לחיילים הסובייטים לא היה אכפת. הם לקחו את האב והשאירו את הילדים באמצע הרחוב." איש מהולכי הרגל לא ראה בכך אירוע חריג. גם לאחר ההפסקה הרשמית של מעשי האיבה נמשכו גילויי האלימות — הגירוש האכזרי של גרמנים ואחרים, התקפות על יהודים שחזרו לבתיהם, מעצרים של גברים ונשים שלחמו בהיטלר, המשך הלוחמה הפרטיזנית בפולין ובמדינות הבלטיות — אך איש לא חשב שמדובר במעשים משונים ויוצאי דופן.

לא כל גילויי האלימות לבשו אופי אתני או פוליטי. "שום פעילות בכפר אינה מסתיימת בלי קרב," זכר מורה כפרי בפולין. כלי נשק עדיין היו פזורים בשטח, ושיעורי הרצח היו גבוהים. בחלקים רבים של מזרח אירופה שוטטו כנופיות חמושות באזורים הכפריים. היו שכינו את עצמם לוחמי מחתרת אף על פי שלא היה להם שום קשר לארגון מחתרת כלשהו והם הרוויחו את מחייתם מגנבות ורצח. כנופיות חיילים משוחררים מבולבלים ואובדי עצות פעלו בכל הערים הגדולות של מזרח אירופה, והאלימות הפלילית זלגה גם לאלימות הפוליטית, עד שברשומות הפומביות אין מבדילים תמיד בין שני הסוגים.

במשך שבועיים בסוף קיץ 1945 תיעדה המשטרה במחוז אחד בפולין עשרים מעשי רצח, 86 מעשי שוד, 1,048 מקרים של התפרצויות, 440 "פשעים פוליטיים" (שלא הוגדרו) ו-125 מקרים של "התנגדות לסמכות", 29 פשעים "אחרים" נגד הרשויות, 92 מעשי הצתה ו־ 45 פשעי מין. "הבעיה העיקרית של בני האדם היא הביטחון," הסביר דוח משטרה, "היה עדיף שישרור מעט שקט, בלי תקיפות וגנבות." קריסת המוסדות גררה אחריה גם קריסה במורל. המוסדות הפוליטיים והחברתיים של פולין חדלו לפעול ב-1939. בהונגריה הם חדלו לפעול ב־ 1944, ובגרמניה — ב-1945. האסון הזה השאיר אחריו בני אדם ציניים גמורים כלפי החברה שגדלו בה והתחנכו על ערכיה, ואין זה פלא: החברות הללו היו חלשות, ולא היה כל קושי למחוק את הערכים שלהן. חוויית התבוסה הלאומית — אם עקב פלישה וכיבוש בידי הנאצים ב-1939, בפלישה וכיבוש של בעלות הברית ב-1945, ואם עקב כולם יחד — היתה קשה מנשוא למי שחוו אותה על בשרם.

מאז ניסו רבים לתאר את תחושת ההתפוררות של ציביליזציה שלמה, מראה בניינים ונופי ילדות מתמוטטים, את ההבנה שעולם המוסר של ההורים והמורים חדל להתקיים, ושהמנהיגים הלאומיים המכובדים כָּשלו. אך עדיין קשה למי שלא התנסו בכך להבין זאת. מילים כגון "ואקום" או "ריק", כשהן מושמעות בהקשר של אסון לאומי כגון כיבוש זר, פשוט אינן מספיקות: אין בכוחן לתאר את זעמם של בני אדם על מנהיגיהם ערב המלחמה ובעת שהיא מתקיימת, על שיטות פוליטיות שכשלו, על הפטריוטיות ה"תמימה" שלהם עצמם ועל הרהורי הלב של הוריהם ומוריהם. החורבן שפשה בכל פינה — אובדן בתים, משפחות, בתי ספר — גזר על מיליונים סוג של בדידות קיצונית. אזורים שונים במזרח אירופה חוו את הקריסה הזאת במועדים שונים, והחוויה לא היתה זהה בכל מקום ומקום. אך בכל פעם שהוא התרחש, בכל צורה, לכישלון הלאומי נודעו השפעות עמוקות, בייחוד על צעירים, שרבים מהם פשוט הגיעו למסקנה שכל מה שהאמינו בו בעבר כוזב. וחוץ מזה, המלחמה הותירה אותם בלא רשת חברתית ובלי הקשר. רבים אכן הזכירו את מה שחנה ארנדט הגדירה "האישיות הטוטליטרית", "בני אדם מבודדים לחלוטין, אשר בלי קשרים חברתיים עם בני משפחה, חברים, עמיתים ואפילו מכרים סתם, שואבים את תחושת מקומם בעולם רק מתוך שייכותם לתנועה או חברותם במפלגה."

אין ספק כי כך אירע לטדאוש קונוויצקי (Konwicki), סופר פולני שהיה פרטיזן במלחמה. הוא גדל במשפחה פטריוטית ליד וילניוס, באזור שהיה אז מזרח פולין, ובמלחמה הצטרף בהתלהבות לזרוע החמושה של תנועת ההתנגדות הפולנית, "צבא הבית". בתחילה לחם בנאצים, אחר כך לחמה היחידה שלו לזמן־מה נגד הצבא האדום. בשלב מסוים החל המאבק להידרדר למעשי שוד מזוין ולאלימות חסרת סיבה וטעם. הוא מצא את עצמו תוהה מדוע הוא ממשיך להילחם. בסופו של דבר יצא מהיערות ועבר לפולין, מדינה שבית משפחתו לא נכלל עוד בגבולותיה החדשים. בבואו הבין כי הוא נשאר חסר כול. הוא היה בן 19 , וכל רכושו היה מעיל, תרמיל קטן וצרור מסמכים מזויפים. לא היתה לו משפחה, לא ידידים ולא השכלה גבוהה. הניסיון שלו היה שכיח למדי. לוסיין גרבובסקי (Grabowski), פרטיזן צעיר ב"צבא הבית", לחם סמוך לביאליסטוק.

באותם ימים החזיר את נשקו, אך אז הבין שאין לו דבר בעולם: לא היתה לי חליפה, אלה שלבשתי לפני המלחמה היו קטנות מדי... הארנק שלי היה ריק, היה לי שטר של דולר אחד שקיבלתי ממישהו וכמה אלפי זלוטי שאבי לווה מאחד השכנים. זה כל מה שהיה לי אחרי ארבע שנות מאבק בכובשים. גם קונוויצקי איבד את אמונתו בדברים רבים שהאמין בהם בעבר. "בתקופת המלחמה," סיפר לי, "ראיתי מעשי טבח רבים. ראיתי עולם שלם של רעיונות, הומניזם ומוסריות מתמוטט. הייתי לבדי בארץ החרבה הזאת. מה היה עלי לעשות? לאן היה עלי ללכת?" חודשים ארוכים שוטט קונוויצקי בלא מטרה, שקל לברוח למערב, ניסה לגלות מחדש את שורשיו ה"פרולטריים" כשעבד בתור פועל. לבסוף נתקל, כמעט במקרה, בעולם הספרות הקומוניסטי ובמפלגה הקומוניסטית — משהו שלא היה עולה בדעתו עד 1939. לזמן קצר אפילו היה סופר "סטליניסטי" ואימץ את הסגנון והמנייריזמים שהכתיבה המפלגה.

גורלו היה דרמטי אך לא חריג. הסוציולוגית הפולנייה חנה שווידה־זימבה (Świda-Ziemba) ניסתה גם היא לשחזר את המוסר של דורה לפני המלחמה — בני אדם שנולדו בסוף שנות העשרים ובתחילת שנות השלושים של המאה העשרים — ושרטטה תמונה דומה מאוד. בני דורה גדלו באמונה עמוקה במדינה הפולנית, באמונה בגורלה המיוחד. עצם תפיסת "פולין", היא כותבת, היתה חשובה מאוד לבני דורה, משום שהמדינה הפולנית המודרנית קמה רק בשנת 1918, וקבוצת התלמידים שלה היתה הראשונה שהתחנכה בה. הם למדו להבין את מהותה של המדינה, הם למדו לשאוף "לשרת" אותה, לחשוב עליה בקטגוריות שונות, כגון אמונה ובגידה. כאשר קרסה המדינה, לא נותר להם דבר.

רבים מיקדו את אכזבתם בפוליטיקאים של ערב המלחמה, בימין הסמכותני ובגנרלים שכשלו כישלון הרה אסון בהכנת פולין למלחמה. סופר פולני אחר, טדאוש בורובסקי (Borowski), תיאר בסגנון סטירי את הפטריוטיות הסכרינית של הפוליטיקאים ערב המלחמה: "המולדת שלכם: פינה שלווה ושקטה ובול עץ בוער בצייתנות באח. המולדת שלי: בית בוער וזימון של הנקוו"ד." לנאצים הצעירים היתה חוויית הכישלון אפוקליפטית אף יותר, שכן הם חונכו לא רק לפטריוטיזם אלא אף לאמונה בעליונותה הפיזית והמנטלית של גרמניה. הנס מודרוב (Modrow) — לימים מבכירי הקומוניסטים של גרמניה המזרחית — היה כבן גילו של קונוויצקי, וב-1946 היה מבולבל כמותו. בהיותו חבר נאמן ב"נוער היטלר", הצטרף ל"פולקסשטורם", "המיליציה העממית" שהוקמה בשלבי ההתנגדות האחרונים לצבא האדום בימי המלחמה האחרונים.

בשעתו היה ספוג שנאה לבולשביקים, שראה בהם יצורים תת־אנושיים, נחותים פיזית ומוסרית מהגרמנים. אך במאי 1945 נפל בשבי הצבא האדום וחווה רגע של התפכחות עמוקה. הוא וחבורה של שבויים גרמנים הועלו על משאית
ונשלחו לעבוד בחווה:

הייתי אדם צעיר ורציתי לעזור. עמדתי במשאית והעברתי את התרמילים של האחרים, אחר כך מסרתי את התרמיל שלי למישהו אחר כדי שאוכל לקפוץ מהמשאית בעצמי. עד שנחתי על האדמה, הוא נגנב. מעולם לא קיבלתי אותו. לא חייל סובייטי עשה זאת, אלא אחד מאתנו, הגרמנים. רק למחרת עשה אותנו הצבא האדום לשווים: הם אספו את כל התרמילים שלנו — איש לא החזיק בתרמיל שלו — וקיבלנו כף וספל לאכול. בגלל אותה תקרית התחלתי לחשוב באופן שונה על מה שמכונה הרֵעות הגרמנית.

כעבור ימים אחדים מונה לתפקיד נהג של קפיטן סובייטי, וזה שאל אותו על המשורר הגרמני היינריך היינה. מודרוב מעולם לא שמע את שמו של היינה, והיה נבוך על שאנשים שהוא חשב ל"תת־אנושיים" יודעים על התרבות הגרמנית יותר ממנו. בסופו של דבר הועבר מודרוב למחנה שבויים סמוך למוסקבה, ושם נבחר ללמוד בבית ספר "אנטי־פשיסטי" ולקבל הכשרה בתורת המרקסיזם־לניניזם. בשלב זה כבר היה להוט לספוג אותה. חוויית הכישלון הוטבעה בו כה עמוק, שהוא מיהר לאמץ אידאולוגיה שבכל ילדותו חונך לתעב.

עם הזמן נבטה בו מעין תחושת הכרת תודה. המפלגה הקומוניסטית הציעה לו הזדמנות לכפר על שגיאות העבר — השגיאות של גרמניה ושלו. את הבושה שחש על שהיה נאצי נלהב לא היה אפשר למחוק. אך את זיכרונות המלחמה לא היה אפשר למחוק. גם לא היה אפשר להסביר את העבר לזרים שלא חוו על בשרם חורבן שכזה ולא היו עדים לאדישותם של בני אדם לסבלותיהם של אחרים. "האיש מהמזרח אינו יכול להתייחס ברצינות לאמריקנים ]או לאזרחי מדינות מערביות אחרות[," כתב מילוש. משום שהם לא התנסו בחוויות שכאלה, "חוסר הדמיון שלהם מזעזע." מילוש שכח להוסיף שגם ההפך היה נכון: למזרח־אירופים היו ציפיות לא מציאותיות משכניהם ממערב. המערב־אירופים והאמריקנים מעולם לא היו אדישים לקומוניזם הסובייטי, לא לפני המלחמה ולא אחריה. עוד לפני 1945 התקיימו ברוב בירות המערב ויכוחים לוהטים על אופיו של המשטר הבולשביקי החדש ועל הקומוניזם בכלל.

עיתונים אמריקניים כתבו תיאורים ציוריים על "הסכנה האדומה" עוד ב-1918. בוושינגטון, בלונדון ובפריז יוחד עיקרו של השיח הציבורי בשנות העשרים והשלושים לאיום של הקומוניזם על הדמוקרטיה הליברלית. אפילו בעיצומה של הברית שלהם עם סטלין, במלחמה, פקפקו רוב המדינאים הבריטים והאמריקנים שקיימו מגעים ישירים עם רוסיה בנוגע לכוונותיו אחרי המלחמה, והבינו היטב את אופי המשטר שלו. "אבוי, הגילויים של הגרמנים כנראה נכונים," אמר וינסטון צ'רצ'יל למנהיגים גולים פולנים לאחר שהנאצים גילו את שרידיהם של אלפי קצינים פולנים שנקברו ביער קאטין, ששם נרצחו בידי המשטרה החשאית הסובייטית: "הבולשביקים מסוגלים להיות אכזריים מאוד".

ג'ורג' קינן (Kennan), הדיפלומט האמריקני שעיצב את מדיניותה של אמריקה כלפי ברית המועצות אחרי המלחמה, עשה את שנות המלחמה במוסקבה ו"הפגיז את הדרגים הזוטרים של הפקידות בוושינגטון בניתוחים על הרוע הקומוניסטי." 50 דין אצ'סון (Acheson), עוזר שר החוץ, השווה את המשא ומתן עם הנציגים הסובייטים בקיץ 1944 ל"עיסוק במכונת מזל מיושנת... לפעמים אפשר להאיץ את התהליך באמצעות טלטול המכונה, אך אין טעם לדבר אליה".

אך כל זה היה חסר חשיבות למעשה. בזיכרונותיו פירט אצ'סון את תובנותיו על אותם מגעים: "אנו, במערב, שכחנו חיש מהר את ההפוגה הזאת של הרוסים, בלחץ האירועים הגדולים יותר שהעיקו עלינו באותם ימים." למען האמת, בוושינגטון של ימי המלחמה ובלונדון של ימי המלחמה היו תמיד "אירועים גדולים יותר" שהיה עליהם לדאוג להם, למצער עד 1945 . עד לסיום המלחמה נחשבה התנהגות הרוסים במזרח אירופה לעניין משני. הדבר הובהר יותר מכול בתיאורים הרשמיים והלא רשמיים של ועידות טהראן בנובמבר 1943 ויאלטה בפברואר 1945. שם חתמו סטלין, רוזוולט (Roosevelt) וצ'רצ'יל את גורלם של נתחים שלמים של אירופה בשאננות מדהימה. כאשר עלתה סוגיית הגבולות של פולין בפגישתם הראשונה של "שלושת הגדולים" בטהראן, אמר צ'רצ'יל לסטלין שהוא יכול להחזיק בנתח של מזרח פולין שבלע ב-1939 , וכפיצוי פולין אולי "תנוע מערבה, כחיילים העושים שני צעדים שמאלה." אחר כך הוא "הוכיח בעזרת שלושה גפרורים את רעיון המעבר של פולין מערבה". הדבר, נאמר בפרוטוקול, "שימח מאוד את מרשל סטלין."

ביאלטה הציע רוזוולט בלב ולב שהגבול במזרח פולין ישונה כך שיכלול את העיר לבוב ואת שדות הנפט סביבה. סטלין הביע שביעות רצון מהרעיון, אך איש לא קידם אותו, והוא ירד מסדר היום. כך הוכרע גורל הזהות הלאומית של מאות אלפי בני אדם. כל אלה לא שיקפו זדון כלפי האזור, אלא רק סדרי קדימויות שונים. עיקר מעייניו של רוזוולט ביאלטה היו נתונים לעיצובו של ארגון האומות המאוחדות, שראה בו גוף שימנע מלחמה בעתיד, והוא היה זקוק לשיתוף הפעולה של הסובייטים כדי להקים את המערכת הבין־לאומית החדשה הזאת. הוא אף היה מעוניין בסיוע הסובייטים בפלישה למנצ'וריה ובשימוש בבסיסים של הרוסים במזרח הרחוק. כל הסוגיות הללו היו חשובות בעיניו יותר מגורל פולין או צ'כוסלובקיה. והיו עוד סוגיות על הפרק, החל בעתיד המלוכה באיטליה וכלה בנפט של המזרח התיכון. מזרח אירופה אולי היתה מרכזית בתוכניותיו של סטלין לאחר המלחמה, אך בעיני נשיא ארצות הברית היא היתה עניין שולי לחלוטין.

כל הזמן הזה היה צ'רצ'יל מודע היטב לחולשתה של בריטניה. לאחר שניצב הצבא האדום על אדמת פולין, הונגריה או צ'כוסלובקיה, לא היו לו כל אשליות בנוגע ליכולתה של בריטניה לכפות עליו לסגת משם. בזיכרונותיו סיפר צ'רצ'יל שאמר לרוזוולט ערב ועידת יאלטה: "עלינו לכבוש שטח גדול ככל האפשר באוסטריה, שכן 'אין זה רצוי ששטחים רבים מכפי ההכרח ייפלו לידי הרוסים.'" לא ברור על פי אילו אמות מידה היתה אוסטריה חלק מ"מערב" אירופה בשלב זה, יותר מהונגריה או צ'כוסלובקיה. אך הפטליזם של צ'רצ'יל בולט וניכר היטב: מרגע שהצבא האדום מופיע בשטח, הוא לא ייעלם עוד.

שני המנהיגים ידעו היטב שבתום המלחמה יהיו המצביעים שלהם להוטים לראות את הבעלים, האחים והבנים חוזרים הביתה. יהיה קשה מאוד "למכור" סכסוך חדש עם ברית המועצות. בזמן המלחמה תיארה התעמולה את סטלין כ"דוד ג'ו" המלבב, ידידו המחוספס של האדם העובד, וצ'רצ'יל ורוזוולט שיבחו אותו בהצהרותיהם הפומביות. בלונדון קיימו אוהדים אירועי גיוס תרומות לברית המועצות, והציבו פסל של לנין מחוץ לעליית גג בלונדון שמנהיג הבולשביקים התגורר בה בעבר. בארצות הברית כבר חיפשו אנשי עסקים אמריקנים אחר דרכים להפיק רווחים מהידידות החדשה הזאת. "בתום המלחמה תהיה רוסיה אם לא הלקוחה הגדולה ביותר, אזי הלקוחה הנלהבת ביותר שלנו," הצהיר נשיא לשכת המסחר של ארצות הברית. לקום ולומר לבריטים או לאמריקנים העייפים מקרבות שעליהם להישאר באירופה ולהילחם בברית המועצות — זה היה עניין קשה מאוד מן הבחינה הפוליטית, ואולי אף בלתי אפשרי לחלוטין.

הקשיים הלוגיסטיים היו גדולים אף יותר. צ'רצ'יל לא היה שבע רצון מכיבוש ברלין בידי הרוסים, ובאביב 1945 הורה לאנשי התכנון הצבאי שלו לברר את האפשרות למתקפה של בעלות הברית על הכוחות הסובייטיים במרכז אירופה, אולי בעזרת כוחות פולניים ואפילו גרמניים. התוצאה — תוכנית ל"מבצע שלא יעלה על הדעת" — נפסלה מיד בטענה שאינה מעשית. מחבריה הזהירו את ראש ממשלת בריטניה כי הצבא האדום גדול פי שלושה מכוחות הבריטים באזור, והתוצאה עלולה להיות מערכה צבאית "ממושכת ויקרה". ואפילו "מלחמה טוטלית". צ'רצ'יל עצמו כתב בשולי הטיוטה שמתקפה על הצבא האדום "אינה סבירה בעליל" — אך לימים הוצאו מרכיבים מתוך "המבצע שלא יעלה על הדעת" ושולבו בתוכניות לאפשרות של מתקפה מצד הסובייטים על בריטניה.

היה גם ממד של נאיביות בצד המערבי, כמו שהסביר מילוש: רוזוולט נהג, בייחוד לקראת סוף חייו, להביע את אמונתו בכוונותיו הטובות של סטלין. "אל דאגה," אמר למנהיג הפולני הגולה סטניסלב מיקולייצ'יק (Mikołajczyk) ב-1944. "סטלין אינו מתכוון ליטול מפולין את חירותה. הוא לא יעז לעשות זאת, משום שהוא יודע שממשלת ארצות הברית מתייצבת בתוקף לימינכם." כעבור כשנה הסכימו נציגי ארצות הברית ובריטניה למשא ומתן להעניק לברית המועצות את הפיקוד על ועדת הפיקוח של בעלות הברית בבודפשט — גוף שהוקם כדי לנהל את ענייניה של הונגריה לאחר המלחמה — בתנאי המפורש שברית המועצות תתייעץ עם שאר בעלות הברית קודם שתיתן הנחיות כלשהן לממשלת הונגריה. היא אפילו לא העמידה פנים שהיא עושה כן.

לאחר מעשה היו שטענו שאוהדי הקומוניסטים בממשל ארצות הברית ו"גורמים פרו־סובייטיים" בוושינגטון השפיעו גם הם על מדיניות האמריקנים לאחר המלחמה. אמנם אלג'ר היס (Hiss), הסוכן הסובייטי הידוע לשמצה ביותר כנראה, היה בצוות המשא ומתן של האמריקנים ביאלטה, אך השפעתו — אם היתה כזו — לא היתה מכרעת. תעתיקי הדיונים מוכיחים בעליל שלצ'רצ'יל ולרוזוולט היו אינטרסים מוגדרים מאוד, ודחיקת רגלי הסובייטים ממזרח אירופה לא היתה אחד מהם. המשתתפים בדיונים היו פרגמטיים. "כל שיאלטה עשתה היה להכיר בעובדות החיים כמות שהן ולהניחן על השולחן," סיפר אחד הגנרלים האמריקנים. "לא היתה לי כל בררה."

עד כמה שהדבר עלול לבלבל, זה היה המצב במשך כל המלחמה הקרה. אפילו כאשר הרטוריקה המערבית לבשה אופי אנטי־סובייטי תוקפני יותר, הקפידו מאוד שלא ליזום עימות חדש באירופה. לא ארצות הברית ולא בריטניה לא רצו לצאת למלחמה נגד ברית המועצות, אז או לאחר מכן. ב־ 1953, לאחר מותו של סטלין, כאשר פרצו שביתות ומהומות במזרח ברלין, שמרו שלטונות בעלות הברית במערב העיר על איפוק רב, ואפילו הזהירו את המערב־גרמנים לבל יחצו את הגבול כדי לתמוך בשובתים. בימי המהפכה בהונגריה, ב־ 1956, יצא מגדרו גם שר החוץ האמריקני ג'ון פוסטר דאלס (Dulles), לוחם מושבע במלחמה הקרה, כדי להכחיש כל מעורבות של האמריקנים באירועים ולומר לברית המועצות: "איננו רואים במדינות הללו בעלות ברית צבאיות בכוח." למעשה היו רוב המזרח־אירופים תמימים יותר מבעלות הברית המערביות.

בהונגריה דבקו פוליטיקאים פרו־בריטים באמונה כי ארצם תשוחרר בידי הבריטים. רבים "ניזונו מן האמונה הלא־רציונלית בחשיבותה הגאופוליטית לכאורה של הונגריה," כדברי ההיסטוריון לסלו בורהי, וציפו שהבריטים יפלשו לבלקן עד אמצע 1944. מאחר שארצם היתה מעוז של הנצרות המערבית במלחמה באימפריה העות'מאנית, הם חשבו שיוכלו להמשיך ולמלא את התפקיד הזה גם במאה העשרים. "מעצמות המערב לא יכלו להרשות לעצמן שליטה של הרוסים באזור חשוב מן הבחינה הגאוגרפית [בהונגריה]," הצהיר דיפלומט הונגרי בביטחון רב. הפולנים, שעתידם הפוליטי אכן היה נושא לדיונים נוקבים בקרב מנהיגי בעלות הברית, היו גם הם משוכנעים שהבריטים לא ינטשו את המדינה שבשמה הכריזו מלחמה על גרמניה, וכי האמריקנים לא יוכלו לנטוש אותם בשל כוחה של השדולה הפולנית־האמריקנית: במוקדם או במאוחר תפרוץ מלחמת עולם שלישית. לימים התקשו המזרח־גרמנים להאמין שהמערב יסכים לביצור הגבול בין שתי הגרמניות. הרי המערב אינו יכול להרשות לעצמו גרמניה מחולקת, הלוא כן?

אך המערב יכול להרשות זאת לעצמו, ואף עשה כן, בדיוק כשם שלמד להשלים עם אירופה מחולקת. איש במערב — בוושינגטון, בלונדון או בפריז — לא חזה את עוצמת השינויים הפיזיים, הפסיכולוגיים והפוליטיים שיחולל הצבא האדום בכל אחת מהמדינות שכבש, אך איש גם לא השקיע מאמץ של ממש כדי למנוע אותם.

הפרק נלקח מספרה של אן אפלבאום ״מסך הברזל - ריסוק מזרח אירופה״ שרואה אור בהוצאת עם עובד.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אן אפלבאום .

תגובות פייסבוק

3 תגובות על שעת האפס

02
משה אוריין

מומלץ ללוות את קריאת המאמר המעניין הזה בשירה של שימבורסקה "סוֹף וְהַתְחָלָה"
(מפולנית: רפי וייכרט)

אַחֲרֵי כָּל מִלְחָמָה
מִישֶׁהוּ חַיָּב לְנַקּוֹת.
סֵדֶר כָּלְשֶׁהוּ
הֲרֵי לֹא יִתְרַחֵשׁ מֵעַצְמוֹ.

מִישֶׁהוּ חַיָּב לַהֲדֹף אֶת עִיֵּי הֶחֳרָבוֹת
אֶל צִדֵּי הַדְּרָכִים,
כְּדֵי שֶׁיּוּכְלוּ לַעֲבֹר בָּהֶן
עֲגָלוֹת מְלֵאוֹת מֵתִים.

מִישֶׁהוּ חַיָּב לְבוֹסֵס
בַּטִּיט וּבָאֵפֶר,
בִּקְפִיצֵי סַפּוֹת,
שִׁבְרֵי זְכוּכִית
וּסְמַרְטוּטִים מְדַמְּמִים.

מִישֶׁהוּ חַיָּב לִגְרֹר קוֹרָה
כְּדֵי לִתְמֹךְ בַּקִּיר,
לְהַתְקִין זְכוּכִית בַּחַלּוֹן
וּלְקַבֵּעַ דֶּלֶת עַל צִירֶיהָ.

זֶה אֵינֶנּוּ פוֹטוֹגֶנִי
וּמַצְרִיךְ שָׁנִים אֲרֻכּוֹת.
כָּל הַמַּצְלֵמוֹת נָסְעוּ מִכְּבָר
לְמִלְחָמָה אַחֶרֶת..."