שקיעתו של השחקן האמריקאי

למה כל כך הרבה תפקידים טובים של דמויות אמריקאיות הולכים לשחקנים זרים?
X זמן קריאה משוער: 17 דקות

אולי הגיע הזמן שהשחקנים האמריקאים יסתכלו טוב טוב במראה? בעת ראיון בתחילת השנה אמר מייקל דאגלס בעגמומיות, "אני חושב שהשחקנים הצעירים שלנו עוברים משבר קטן", וספייק לי, בהתייחסו ל"פלישת" השחקנים הבריטים, סיפק כמה הערות נוקבות משלו בנושא: "צריך אנשים מוכשרים", הוא אמר, "ההכשרה [של השחקנים הבריטים] יסודית מאוד, בעוד שכמה מהחבר'ה שלנו, אתה יודע, הם באים בלי ההכשרה הזאת". דאגלס ולי, בדיוק כמו כל מי שהולך לקולנוע, מתקשה להבין למה כל כך הרבה תפקידים טובים של דמויות אמריקאיות הולכים לשחקנים אנגלים, אירים, וולשים, סקוטים, אוסטרלים וקנדים. ויכול להיות שהתופעה הגיעה לשיאה המרשים בדוקו-דרמה "סלמה" מהשנה שעברה: תפקידיהם של דוקטור מרטין לותר קינג, קורטה סקוט קינג, המושל ג'ורג' וולאס והנשיא לינדון ג'ונסון גולמו על-ידי בריטים.

מובן שקהל הקולנוע רגיל זה מכבר לצפות בדוברים לא ילידיים של אנגלית-אמריקאית – דניאל דיי לואיס, כריסטיאן בייל, ראסל קרואו, נעמי ווטס, ניקול קידמן, יו ג'קמן, ליאם ניסן, קלייב אוון וחבריהם הבינלאומיים – המחקים ינקים בביטחון על מסך הכסף. ועכשיו האמנים המהגרים האלה מתחילים להשתלט גם על הטלוויזיה האמריקאית. בכל ערב ובכל ערוץ בכמה עונות השידורים האחרונות אפשר להיתקל בשחקן אנגלי המשחק אמריקאי: אנדרו לינקולן, דייוויד מוריסי ולני ג'יימס ב"המתים המהלכים", יו דנסי ב"חניבעל", צ'רלי קוקס ב"דרדוויל", פרדי היימור ואוליביה קוק ב"מלון בייטס", דמיאן לואיס ורופרט פרנד ב"הומלנד", אדי מרסן ב"ריי דונובן", ג'נט מקטיר ב"באטל קריק", דומיניק ווסט ורות וילסון ב"הרומן", או יו לורי ב"האוס". לעתים פוגשים איזה ולשי (מייקל שין ב"הסקס של מאסטרס"), סקוטי (אלן קאמינג ב"האישה הטובה"), אירי ("קולין פארל" ב"בלש אמיתי"), קנדי (טיילור קיטש ב"אורות ליל שישי") או אוסטרלי (רוברט טיילור ב"לונגמייר"), כל אחד מהם עם מבטא שכמעט בלתי אפשרי לזהות. משבר או לא משבר, זה כבר נהיה מביך.

הבריטים נעשו טובים כל כך בחיקוי אמריקאים עד שקשה לדמיין דמות אמריקאית שהם לא יוכלו לגלם. לו היו מצלמים את "הסנדק" כיום, היה אפשר לדמיין את דניאל דיי לואיס בתור דון קורליאונה

אי אפשר להכחיש שלשחקנים הלא-אמריקאים של ימינו הרבה יותר נוח לחקות מבטאים אמריקאיים מאשר לקודמיהם מלפני דור או שניים. נסו למשל להקשיב ללורנס אוליבייה – שהיה חקיין מחונן – כשהוא מתקשה להישמע כמו איש עסקים מהמערב התיכון ב"בטסי" (1978); הוא לא נותן לתנועות האמריקאיות השטוחות להתגלגל על הלשון. מבחינת הדור של אוליבייה, תפקידו של השחקן האנגלי בסרט האמריקאי היה להביא מעט סגנון לדרמות היסטוריות (בסרטים המדברים הראשונים, כמעט כל השחקנים השתמשו בדיקציה תיאטרונית שנשמעה מעט בריטית בכל מקרה). לורד לארי, בני תקופתו והדור שבא אחריהם לא היססו, ברובם, להישמע אנגלים, אלא כששיחקו נאצים. פשוט לא הייתה להם הזדמנות לתרגל מבטא אמריקאי.

היום המצב שונה. הבריטים נעשו טובים כל כך בחיקוי אמריקאים עד שקשה לדמיין דמות אמריקאית שהם לא יוכלו לגלם. לו היו מצלמים את "הסנדק" כיום, היה אפשר לדמיין את דניאל דיי לואיס בתור דון קורליאונה, וסביבו, למשל, את טום הידלסטון בתור מייקל, רורי קיניר כסוני, בן וישו כפרדו, בנדיקט קמברבאץ' כטום הייגן, קירה נייטלי בתפקיד קוני ורומולה גראי בתור קיי. והאמת היא שלא כל כך פשוט לדמיין קאסט אמריקאי נוצץ מרשים כמו זה.

בגרסה האמיתית של "הסנדק" מופיע מרלון ברנדו, השחקן המתודי הגדול מכולם, והוא כאילו מסיר בה את הלוט מעל קאסט של שחקנים אמריקאים צעירים שהעריצו אותו והתחנכו על ברכי מורים קפדניים כגון סטלה אדלר, סנפורד מייזר ולי שטרסברג. החתונה שפותחת את הסרט נראית, במבט לאחור, כמו תמונת מחזור הלוכדת את הרגע שבו מתגבשת מסורת אמריקאית לחלוטין של משחק, הרגע שבו היא עוברת מהדור ההרואי הראשון אל ממשיכו – ולכאורה הלאה והלאה, כל עוד יהיו דמויות לגלם. בשנות ה-70, לאיזו חצי שנייה, היה אפשר להרגיש תחושת המשכיות אמיתית במאמץ היצירתי. היה אפשר לדמיין שהאמריקאים, כמו הבריטים, הולכים ללמוד מקודמיהם, לבנות על בסיס מה שהם בנו ולהוסיף עוד ועוד קומות. אבל דברים לא תמיד עובדים ככה באמריקה. בייחוד באמנות.

ההכשרה שספייק לי מדבר עליה כבר לא מושכת את השחקנים האמריקאים הצעירים כפי שהיה בימים של ברנדו ודין וקליפט, ולאחר מכן אצל דה נירו ופצ'ינו. שעות על גבי שעות של אימפרוביזציות ותרגילי זיכרון רגשי בבתי ספר כמו Actors Studio או Neighborhood Playhouse כבר לא נראות כמו הדרך הטובה ביותר לזכות בתשומת לב. רוב שחקני הדור הנוכחי התחילו להופיע מול המצלמה כילדים ורכשו את הכשרתם תוך כדי עבודה: בפרסומות, ואז בסדרות, ואז, אם הם היו ברי מזל ו/או מוכשרים במיוחד, בקולנוע. ליאונרדו דיקפריו (שחגג 40 בנובמבר שעבר) התחנך בצורה הזאת, וכמוהו גם ג'וזף גורדון-לוויט, ג'ניפר לורנס, ריס וית'רספון, קרי ראסל, מישל ויליאמס, אמה סטון, מייקל ב' ג'ורדן – פחות או יותר כל שחקנית או שחקן אמריקאים צעירים ששווים צפייה.

הכשרה-תוך-כדי-עבודה אינה דרך רעה להפוך להיות שחקן: בימים הראשונים של הקולנוע, כמעט כולם עשו זאת, ולחלקם זה הצליח (למעשה, יש לא מעט שחקנים בריטים בעלי הכשרה עילית שהופעתם על המסך החווירה מול חושיהם הקולנועיים המחודדים של שחקנים אמריקאים: ראו מה בטי דייוויס עושה ללסלי האוורד – שחקן מרשים בזכות עצמו - ב"בכבלי אנוש"). בבתי הספר למשחק לא מתחולל קסם, ובכל מקרה המוסדות האלה החלו לצוץ בארצות הברית רק אחרי מלחמת העולם השנייה. הבריטים שולחים את השחקנים שלהם לבתי ספר למשחק כיוון שכדי לשחק שייקספיר היטב נדרשת טכניקה מעולה, ושחקנים שייקספיריים הם בדיוק מה שהתרבות התיאטרלית האנגלית שואפת לייצר. התרבות האמריקאית, לעומתה, מעוניינת לייצר כוכבים, וכאן עיקר העניין הוא למצוא אנשים שמסוגלים להיות הם עצמם – או איזושהי גרסה חביבה ואמינה של עצמם – על המסך. כל השאר, כולל שייקספיר, הוא בונוס. וגם זה בסדר, כל עוד זה במידה.

הבריטים שולחים את השחקנים שלהם לבתי ספר למשחק כיוון שכדי לשחק שייקספיר היטב נדרשת טכניקה מעולה, ושחקנים שייקספיריים הם בדיוק מה שהתרבות התיאטרלית האנגלית שואפת לייצר. התרבות האמריקאית, לעומתה, מעוניינת לייצר כוכבים

יש רגע מקסים בסוף הסרט "השבוע שלי עם מרילין" (2011) שבו קנת בראנה, בתפקיד אוליבייה, צופה במישל ויליאמס, כמרילין מונרו, בקומדיה משנת 1957 "הנסיך ונערת השעשועים" בבימויו. במבט מבולבל הוא ממלמל, "כמה היא נפלאה. בלי הכשרה, בלי שמץ מיומנות, בלי תחכום, רק אינסטינקט טהור. היא מדהימה". לאורך הסרט, מרילין המסכנה מנסה לרצות גם את הבמאי שלה, עם המקצוענות הבריטית הנמרצת שלו – עמדי במקום הנכון, עשי משהו משעשע, המשיכי הלאה – וגם את מורתה למשחק, פאולה שטרסברג (אשתו של לי), שתמיד ממלמלת הוראות מתודיות באוזניה המיוסרות. אוליבייה צודק: מונרו לא יודעת על משחק דבר מלבד מה שאומרים לה חושיה המרשימים, ויותר מזה לא צריך.

 

שחקני הסדרה ״דוסון קריק״.

שחקני הסדרה ״דוסון קריק״.

ויליאמס יודעת יותר ממה שידעה מונרו, אבל היא נאלצה לרכוש טכניקה בדרך הקשה, כשעמלה במשך שש עונות בתפקיד ג'ן לינדלי המבולבלת בדרמת הנעורים המדכדכת "דוסון קריק"; קרי ראסל, שמגלמת בימים אלה תפקיד מורכב באופן יוצא מן הכלל בדרמת הריגול "האמריקאים", רכשה את מיומנותה המרשימה בסביבה דומה, כשגילמה את התפקיד הראשי באופרת הסבון (המדכדכת פחות) "פליסיטי"; ג'וזף גורדון-לוויט הופיע על המסך לראשונה בגיל 7 ובילה את רוב שנות נעוריו לצד ג'ון ליתגו בסיטקום "מפגשים מהסוג האישי". יש מידה של אי וודאות בתהליך הלמידה של שחקנים אמריקאים.

ההזדמנות לגלם דמות מורכבת וכתובה-היטב שבוע אחר שבוע, עונה אחר עונה, היא הזדמנות פז ללמידה, ואם תור הזהב הטלוויזיוני הנוכחי יימשך עוד כמה שנים, הרי שהשחקנים האמריקאים של היום ומחר עשויים לזכות להכשרה שהם זקוקים לה

שחקנים צעירים מיומנים ושאפתניים תמיד ימצאו את עצמם איכשהו – הם ישתמשו בכל עבודה, מטופשת ככל שתהיה, כדי להמשיך לחקור את האפשרויות הטמונות באמנותם המוזרה, כדי שיהיו מוכנים כשהם יתחילו לקבל תפקידים משמעותיים יותר. מכיוון שהטלוויזיה, באופן כללי, טובה הרבה יותר משהייתה כשוויליאמס, ראסל וגורדון-לוויט התחילו, גם ההכשרה ששחקנים צעירים מקבלים היום תוך כדי עבודה אמורה להיות טובה יותר. ההזדמנות לגלם דמות מורכבת וכתובה-היטב שבוע אחר שבוע, עונה אחר עונה, היא הזדמנות פז ללמידה, ואם תור הזהב הטלוויזיוני הנוכחי יימשך עוד כמה שנים, הרי שהשחקנים האמריקאים של היום ומחר עשויים לזכות להכשרה שהם זקוקים לה.

כפי שאמריקאים בשנות ה-20 לחייהם מכל התחומים מבינים, השאלה שנשאלת היא: מה קורה לאחר סיום "הלימודים"? רוב השחקנים בקאסט הצעיר והמרשים של "אורות ליל שישי" לא זכו מאז בתפקידים מוצלחים באותה מידה, ועם כל שנה שחולפת מתחזקת התחושה המלנכולית שרובם לא יזכו בהם לעולם.

השחקנים האנגלים תמיד יכולים לחזור לבמה: בכל רגע נתון יש מישהו, איפשהו, שמעלה מחזה של שייקספיר – או צ'כוב או איבסן או סטרינדברג או אוסבורן או סטופארד – ואפילו אם משמעות הדבר היא שעליהם לגרור את גופם הדואב לתיאטרון רפרטוארי נידח כלשהו, זו בכל זאת הזדמנות לשחק, והמשחק מזין את הנפש. לשחקנים אמריקאים יש פחות הזדמנויות (ותמריצים) לחקור את הרפרטואר הקלאסי בצעירותם, אף שדווקא אז ההתנסות תתרום להם יותר מכול. כוכבים מוכרים כמו דנזל וושינגטון קופצים לבמה מדי פעם, כשנחה עליהם הרוח, אבל הם כבר עשו לא מעט תפקידים גדולים – הם יודעים מה הם מסוגלים לעשות. אבל אפשר לתהות לגבי שחקנית כמו קייטלין פיצג'רלד, שהמשחק העדין והמורכב שלה בסדרה "הסקס של מאסטרס" היה הסיבה היחידה לצפות בעונה השנייה והכושלת של הסדרה. היא נראית אידיאלית לצ'כוב – היא תהיה מדהימה בתור נינה ב"השחף" – אבל האם תקבל הזדמנות כזו?

קומץ של שחקנים אמריקאים, נשים בעיקר, הצליחו לאתגר את עצמם בתפקידים כאלה, אלא שאי אפשר לומר שהקולנוע האמריקאי מציע לשחקנים צעירים שפע של תפקידים לא-קלאסיים מוצלחים. בסביבה הפורה של שנות ה-70, דה נירו ופצ'ינו וג'ין הקמן וג'ף ברידג'ס לא היו זקוקים לתיאטרון ולרפרטואר העמוק שלו כדי לספק את תאבונם היצירתי ולצמוח כאמנים. שחקנים לא יכולים לפעול בבידוד, כמו סופרים וציירים ומלחינים. האמנויות התיאטרליות הן שיתופיות באופיין, גם בתוך המיקרוקוסמוס של היצירה הבודדת וגם בתרבות הרחבה שתומכת – או לא תומכת – בהן. אפשר לומר בביטחון שהתרבות האמריקאית לא מספקת בימים אלה תמיכה רבה, ולכן שחקנים – כמו אנשי מקצוע רבים אחרים באקלים הקשה של 2015 – צריכים להבין בכוחות עצמם כיצד להשיג את מה שהם זקוקים לו. השאלה היא האם הם יכולים לגייס די דמיון וכושר עמידה כדי לשמר את הטכניקה (וההתלהבות) שלהם לנוכח החומר הזמין בתרבות הקולנוע הנוכחית: דרמות משטרה, הרפתקאות גיבורי-על, קומדיות רומנטיות ומטופשות, ופה ושם איזה סרט עצמאי רציני ואטי להחריד. זה לא בלתי אפשרי, אבל זה גם לא פשוט.

ב-"Clouds of Sils Maria" של אוליבייה אסאיאס, שחקנית אירופאית מתבגרת (ז'ולייט בינוש) והעוזרת האמריקאית שלה (קריסטן סטיוארט) עורכות מין דיון מתמשך בדיוק בנושא הזה. אחרי שהן צופות בסרט גיבורי-על המתרחש בחללית, הן שותות ומתווכחות. דמותה של סטיוארט מגִנה על השחקנית שגילמה את המוטאנטית הראשית, ודמותה של בינוש לועגת לעיסוק בכוחות-על ופוטרת בביטול את המחשבה שהז'אנר הזה עשוי להוליד דבר מה בעל ערך. העוזרת המותשת, שחשה מעט מושפלת מהבוז שהבוסית שלה מפגינה לסרט שנהנתה ממנו, שואלת לבסוף, בשקט, "את רוצה להגיד לי שאין שום דבר ששווה לשחק?". השחקנית קופאת לרגע, ואז מתעשתת.

שאלתה של העוזרת מתבקשת ואף חשובה. והיא נוקבת במיוחד מכיוון שהדמות ששואלת אותה מגולמת על-ידי מי שמשחקת את בלה בסרטי "דמדומים": סטיוארט לבטח שאלה את עצמה אותה שאלה בשעה שהתמודדה עם ערפדים, אנשי זאב ויצורים פנטסטיים אחרים. והיא הצליחה, כנגד הסיכויים, למצוא משהו לשחק בסרטים המטופשים האלה. והיא גם הצליחה, איכשהו, לפתח סגנון מקורי להפליא, ומאוד לא משחקי – המאפשר לה לתת הופעה שלא נופלת מזו של ז'ולייט בינוש – שכשהייתה בגילה של סטיוארט (25) כבר עשתה תפקידים גדולים בסרטים של אנדרה טשינה, ז'אן-לוק גודאר, לאוס קאראקס ופיליפ קאופמן. דרכה של סטיוארט הייתה מסובכת יותר.

וייתכן שדרכם של השחקנים הגברים של הדור הצעיר קשה אף יותר. אני חושד שכאשר מייקל דאגלס דיבר על "משבר קטן" הוא חשב בעיקר על הגברים. האמת היא שמצבן של הנשים טוב (הבעיות שלהן מתחילות בגיל 50). אם אתם מפיקים או במאים המחפשים שחקנית מתחת לגיל 40 ולא מצליחים למצוא אחת שמוצאת חן בעיניכם מבין ויליאמס, ראסל, צ'סטיין, אקר, סטיוארט, פיצג'רלד, ג'ניפר לורנס, אמה סטון, ריס וית'רספון, אליזבת מוס, דקוטה פנינג, שיילין וודלי, רוזריו דוסון, סקרלט ג'והנסון, אן האת'ווי וזואי סלדנה, הייתי אומר שאתם ממש, ממש בררנים.

אולי, כפי שמקובל לחשוב, נשים מתבגרות מוקדם יותר מגברים: תהיה הסיבה אשר תהיה, נדמה שהשחקניות האמריקאיות צומחות מהר יותר מהשחקנים בני גילן. כמעט בכל סדרת טלוויזיה שבה יש בן צעיר ובת צעירה – "מד מן", "הומלנד", "האמריקאים", "ריי דונובן" – העלילה של הבת חזקה ועמוקה יותר מזו של הבן, ולא קשה להבין למה. הבת היא פשוט שחקנית טובה יותר.

בעיות של גברים

אז סיכמנו שאצל הנשים אין משבר; אבל אצל הגברים הסיפור עצוב יותר. יש מעט מאוד שחקנים אמריקאים מרשימים מתחת לגיל 40, עכשיו שדיקפריו וחואקין פיניקס חצו את הגבול (חשוב לציין כאן שריאן גוסלינג הוא קנדי). אולי מכיוון שסרטים עולים היום כל כך הרבה כסף, והגברים הם אלה שנושאים את הנטל בסדרות סרטי הפעולה הרבות, הם נראים מעט מתוחים, כאילו הם לא בטוחים מה בדיוק הם אמורים לעשות. תמיד תענוג לצפות בג'וזף גורדון-לוויט, אפילו בסרטים יקרים וטיפשיים כמו "התחלה", "עלייתו של האביר האפל" ו"לופר", אבל כשחקן הוא תקוע במקום זה זמן מה.

לשחקן חכם כמו גורדון-לוויט קל מדי להיות כוכב קולנוע מקסים; השעמום אורב לו.
ומובן שהוא לא היחיד. קשה יותר ויותר להתעלם מהתחושה שהשחקנים האמריקאים המובילים לא שמחים במקצוע. כשג'יימס פרנקו מנסה להיות רציני, והוא עושה זאת בתדירות גבוהה למדי, הצפייה בו מעוררת תחושה מטרידה; לאחרונה הוא נוהג לקחת רומן אמריקאי ידוע, לעבד אותו לקולנוע, ללהק את עצמו אף על פי שהוא לא מתאים לתפקיד, ולגלם אותו בצורה מבולבלת ועקשנית. ונראה שג'סי אייזנברג לוקח רק תפקידים שדורשים ממנו להיראות מבואס כל הזמן. כאילו הם שכחו שהמשחק כשמו כן הוא – משחק. הוא מתחיל בילד המדמיין שהוא מישהו אחר, מנסה תפקידים שונים, עושה פרצופים מול המראה. וכשהוא בחברת ילדים נוספים הם יוצרים תרחישים מאולתרים ומחלקים תפקידים, כשהמטרה היא תמיד לברוא משהו שאחרת לא היה קיים בחיים הרגילים – משהו צבעוני, עשיר ומרגש יותר.

קשה יותר ויותר להתעלם מהתחושה שהשחקנים האמריקאים המובילים לא שמחים במקצוע. כשג'יימס פרנקו מנסה להיות רציני, והוא עושה זאת בתדירות גבוהה למדי, הצפייה בו מעוררת תחושה מטרידה

זהו תענוג עז וייחודי, ובמוחות צעירים ונמרצים במיוחד הוא עשוי לצמוח ולהפוך לרצון להמשיך לארגן את העולם באותה צורה, להבין דרך העמדת פנים. אם יש בהם דחף גדול מספיק להפוך זאת לקריירה – להפוך לשחקנים, להקדיש את עצמם לחיפוש האמת בדמויות דמיוניות – עליהם למצוא דרך לשמר לפחות חלק מההנאה המקורית שהם הפיקו מאותם תרחישים שביימו בילדותם. בשיעורי משחק, הדבר בא לידי ביטוי בתור אלתור מונחה. שחקנים שלא למדו בבית ספר למשחק לא תמיד מרגישים בנוח להמציא דברים כשהמצלמות דולקות, ורואים את זה: אין הרבה ספונטניות בקריאה או במחוות שלהם, אין שם את האשליה הנעימה שהחיים פשוט קורים, קרי האשליה שאמורה להיות מטרת האמנות שלהם (באתרי צילומים של סרטים עתירי-תקציב לא אוהבים ספונטניות, ולכן אף אחד לא דורש זאת מהם).

משחק ברמה הגבוהה ביותר הוא קשה מאוד, אבל בסופו של דבר חייב להיות לשחקן חיוך פנימי מטופש המעיד על סיפוק, בין שהתפקיד הוא קפטן קירק או קפטן אחאב. רוב השחקנים האמריקאים שמככבים בסדרות סרטים הוליוודיות גדולות לא נראים כמו אנשים שנהנים ממה שהם עושים. כריס אוונס - שמגלם את קפטן אמריקה – אמר לאחרונה למגזין "וראייטי" שהוא מתכנן להפסיק לשחק לאחר סיום החוזה שלו עם מארוול. הריגוש חלף.

ואולי זוהי נקודה נוספת שבה לשחקנים הלא-אמריקאים, ובעיקר לבריטים, יש יתרון משמעותי. הגישה המנותקת והטכנית שלהם עוזרת להם לשמור על תחושת המשחק הילדית. הם יודעים גם שבלית ברירה הם תמיד יוכלו למצוא שוב את הרוח הזו בעזרת תפקיד עסיסי של נבל, כמו, למשל, ריצ'רד השלישי (או איזה נאצי). כוכבים אמריקאים עולים מעולם לא התלהבו לשחק את הרעים, אף על פי שתפקידים אלה יכולים לרענן ולהחיות שחקנים שאיבדו את התשוקה למקצוע. נדמה כי במשך זמן מה, בתקופה שבין סטנלי קוואלסקי הבריוני של ברנדו ב"חשמלית ושמה תשוקה" (1951) לבין ג'ייק למוטה החייתי של דה נירו ב"השור הזועם" (1980), שחקנים אמריקאים צעירים התגברו על הפחד מהנזק התדמיתי שעלול להיגרם להם אם יגלמו תפקיד מרושע, אבל מאז התופעה הזאת שככה.

רוב השחקנים האמריקאים מחכים עד לאחר שיאם כשחקנים ראשיים לפני שהם מחליטים לגלם נבל אמיתי

 

כשבחור חביב למראה כמו ברדלי קופר חושף "צד אפל" כדי להוסיף מעט עניין לדמות תפלה, זה לא נראה מהותי מדי – זו בסך הכול הכרה בכך שכולם פגומים מעט בימינו. אבל לא נפוץ ששחקן צעיר חזק מתחיל את הקריירה שלו בתפקיד של דמות רעה, כפי שעשה בן פוסטר ב"3:10 ליומה" (2007). רוב השחקנים האמריקאים מחכים עד לאחר שיאם כשחקנים ראשיים לפני שהם מחליטים לגלם נבל אמיתי.

וזאת טעות. עבור שחקן, ההנאה שבכניסה לנעליו של ה"רע" יכולה להיות אדירה, סיפוק שאין כדוגמתו. כשריצ'רד השלישי בשיא שפלותו, או כשארצ'י רייס שוקע לתהומות העגומים ביותר של נפשו המטונפת ב"הבדרן", הניצוץ בעינו של אוליבייה מסנוור. המבט המשולהב הזה מופיע גם אצל ברנדו, כשהוא מקניט את בלאנש דובואה חסרת הישע ב"חשמלית ושמה תשוקה", או מצליף בסוסו בתסכול ב"השתקפות בעין זהב" (1967). ואלוהים יודע שהניצוץ מתגלה גם בעינו של דה נירו בתפקיד טרוויס ביקל הזועם והפרנואיד ב"נהג מונית" (1976), כשהוא עומד מול המראה ומתרגל את הדברים שהוא יאמר, ויעשה, להמוני אויביו.

אולי זה מה ששחקנים אמריקאים צעירים צריכים לעשות: לחזור להנאה הילדותית שהפיקו מפעולת החיקוי – לחזור לעשות פרצופים מול המראה. מראות מופיעות בכמה מהסצנות הבלתי נשכחות של הקולנוע האמריקאי: לא רק בקטע הקלאסי המאולתר של דה נירו ב"נהג מונית" ("אתה מדבר אליי?"), אלא גם ב"השור הזועם", כשהוא מדקלם בנימה מצמררת ויבשה את הנאום המפורסם של ברנדו מ"חופי הכרך" (שהיה גם הוא מאולתר חלקית). לברנדו עצמו יש סצנה אדירה ב"השתקפות בעין זהב", שבה קצין הצבא היהיר והמודחק-מינית שהוא מגלם מורח קרם בקפידה על פניו המזדקנים, ונראה מדוכדך ומלא תקווה בעת ובעונה אחת. זה הרגע החזק ביותר שלו בין "חופי הכרך" (1954) ל"הטנגו האחרון בפריז" (1972) - סרט שבמהותו הוא שעתיים שבהן השחקן הטוב באמריקה בוחן את השתקפותו, ולעתים נרתע ממנה.

באחת ההופעות הטובות ביותר של שחקן אמריקאי צעיר בשנה שעברה, בסרט “Get On Up”, מגלם צ'דוויק בוזמן את זמר הג'ז ג'יימס בראון כאדם הבוחן את עצמו ללא הרף ומחשב כל צעד. המודעות העצמית שלו מאכלת כל דבר וכל אדם אחר. הופעתו מבעיתה ומחשמלת: לכל אורך הסרט אפשר לראות את אותו הניצוץ של אוליבייה בעיניו של בוזמן. המראה עובדת גם לטובתו של צ'נינג טייטום ב-“Foxcatcher”. בשלב מסוים בסרט המפתיע הזה, דמותו של טייטום – מתאבק אולימפי בעל, נאמר, יכולת ביטוי עצמי מוגבלת – מגיב למהמורה בדרך בכך שהוא מנפץ מראה בראשו, וטייטום, אולי לראשונה בקריירה שלו, נראה כמו שחקן שמרגיש שהוא עשה משהו, יצר סצנה שאנשים יזכרו. בימינו, זה מסוג הרגעים שעשוי להוות פריצת דרך עבור שחקן אמריקאי שהתפתחותו הייתה אטית, כמו טייטום: התקף פתאומי של זעם, שחרור של תסכולים צבורים. ההרגשה נהדרת. אין לדעת אם הוא יצליח לשמר את התחושה המשכרת הזו, או למצוא תפקידים שיאפשרו לו לעשות זאת.

לג'ייק ג'ילנהול יש סצנת ניפוץ מראה טובה אף יותר ב-“חיית הלילה” של דן גילרוי. הוא מגלם צעיר שאפתן ואכזרי בשם לואיס בלום שבילה את צעירותו בגניבות זעירות וכעת מוצא את עצמו בעבודה בלתי נעימה – צילום תאונות ופשעים אלימים עבור תחנות טלוויזיה מקומיות. יש לו השאפתנות והאדישות השפלה הנדרשות כדי להצליח במקצוע מלחיץ ובלתי מוסרי, אבל הדרך אינה חלקה כפי שהיה רוצה. אחרי שצוות צילום אחר מקדים אותו לאתר של תאונה זוועתית במיוחד, בלום מטיח את האכזבה שלו במראת השירותים בביתו – הוא צורח על השתקפותו, מטלטל את המראה ושובר אותה.

הסצנה הזאת מפחידה יותר מזו של טייטום, בין היתר כי ג'ילנהול מעוות את פניו בצורה רבת רושם. הוא השיל מעליו משקל רב בשביל התפקיד הזה, כדי להיראות כחוש ורעב. יש לכך השפעה מוגזמת על תווי פניו הדרמטיים-ממילא: עיניו הנפוחות בולטות יותר מהרגיל, ופיו הנוטה מטה מזכיר, לפרקים, מסיכה של ליצן עצוב וזדוני. כשהוא צורח, הוא נראה כמו מפלצת.

לואיס בלום הוא אכן מפלצת, מפלצת מסוג אמריקאי ושאפתני במיוחד, וג'ילנהול, שגילם שורה של תפקידים מגוונים ומלהיבים בשנים האחרונות, נראה שמח במיוחד לגלמה. ג'ילנהול מפתח את הטכניקה שלו ומרחיב את טווח מיומנויותיו מאז שגילם את השוטר בריאן טיילור ב"סוף המשמרת" (2012); נראה שאלתורי הניידת שלו עם מייקל פניה שחררו משהו במשחק שלו. יש לו כעת הכלים והביטחון לגלם את בלום, נבל מחשמל בקנה מידה של ריצ'רד השלישי. שנה לפני “חיית הלילה” הוא התחמם ב"אויב", סרט הכפילים הביזארי של דני וילנוב, שבו אחת משתי הדמויות שהוא מגלם – הרעה  מביניהן – היא שחקן סוג ז'. חלק מהערמומיות החייכנית של הדמות הזו מתגנב גם לדמותו של בלום החלקלק והבלתי מוסרי, וחוץ מזה, גם שם יש סצנת מראה. ב"אויב", המראה שורדת. היא בסך הכול כלי ששחקן משתמש בו, כפי שעושים שחקנים, כדי לתרגל טקסט והבעות פנים – במקרה הזה הוא מתרגל את השורה "זיינת את אשתי?", שבעזרתה הוא מקווה לערער את הכפיל העדין שלו. כשהוא מצליח, הוא מחייך חיוך עצום. ב-"חיית הלילה”, בלום אומר את כל השורות שלו כאילו הוא תרגל אותן בקפדנות אובססיבית, ויש לכך השפעה מטרידה ביותר. אני לא מצליח להעלות בדעתי שחקן אמריקאי צעיר אחר שיעז לגלם את המפלצת הזאת בצורה הזאת. ולשם שינוי, אני גם לא מצליח לחשוב על שחקן בריטי שיעז.

טרנס רפרטי הוא מחבר הספר "The Thing Happens".
כל הזכויות שמורות לאלכסון.
Copyright 2015 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי טרנס רפרטי, Atlantic.

תגובות פייסבוק

תגובה אחת על שקיעתו של השחקן האמריקאי

01
יעל כנען

יש המון שחקנים אמריקאים טובים, הם פשוט בטלוויזיה.
הקאסט של ״לשבור שורות״, רמי מאליק מ״מיסטר רובוט״ ועוד הרבה שלא עולים לי בראש כרגע.
העולם פשוט נהיה יותר גלובלי, ויותר קל לחקות מבטא אמריקאי כי האמריקאים עדיין שולטים ברוב המדיה (סרטים וטלוויזיה). אם אלונה טל יכולה לעשות מבטא אמריקאי, קל וחומר ששחקנים מארצות דוברות אנגלית כמו בריטניה או אוסטרליה גם יכולים.