דור שני למהפכה הדיגיטלית

הנוסחה הבאה מבטיחה הצלחה ויראלית: מהירות, בידור, גירוי ויזואלי ותוכן שיווקי. האם עיתונות מעמיקה ורצינית יכולה לשרוד באינטרנט?
X זמן קריאה משוער: 18 דקות

בציפייה גדולה הגעתי לפגישה שלי במערכת Buzzfeed ברחוב 23 במנהטן. אף אתר עד היום לא עורר עניין, טינה או קנאה רבים יותר בקרב עיתונאים מבאזפיד. בלוגר טכנולוגיה פופולרי פרסם לאחרונה פוסט שכותרתו, "למה באזפיד הוא גוף החדשות החשוב ביותר בעולם". התשובה, בסופו של דבר, הייתה שבאזפיד מצא מודל עסקי שבזכותו הוא נהנה מ"עצמאות עיתונאית אמיתית" (המודל הזה הוא "תוכן שיווקי" – תוכן שמיוצר במשותף על-ידי באזפיד והמפרסם, נטמע בתוכן החדשותי ומסומן בצורה לא בולטת). ב-2014, עלו ההכנסות של באזפיד על 100 מיליון דולר (כך לפי פרסומי החברה, בכל אופן – היא בבעלות פרטית ולא מפרסמת דו"חות פיננסיים). פוסט של באזפיד מפברואר, שביקש מאנשים להצביע ולבחור מה הצבע של שמלה המוצגת בפניהם – האם היא לבנה וזהובה, או שחורה וכחולה? – הפך לסנסציה אדירה וזכה ליותר מ-38 מיליון צפיות.

כבר מההתחלה נודע באזפיד ברשימות קלילות, ב"גיפים" עליזים, בכותרות שובבות, ומעל לכול, בחתולים חמודים. לפני זמן מה, כשהכריזו באתר שדרוש עורך לתחום החיות, התקבלו מאות פניות. אבל בשלב מסוים הבינו בבאזפיד שאי אפשר להתקדם עם חומר קליל בלבד

לפני זמן מה, כשסיירתי בין אתרי חדשות דיגיטליים מהדור הראשון, חשבתי לעצמי שרובם תקועים במקום ולא מסוגלים להתקדם אל מעבר לחדשנות הראשונית שלהם. וכעת ביקרתי בדור האתרים השני כדי לראות אם הם הצליחו לנצל את כוחותיו הייחודיים של האינטרנט בצורה טובה יותר. באזפיד הוקם ב-2006 על-ידי ג'ונה פרטי וקנת' לרר, שהיו מעורבים גם בהקמת "האפינגטון פוסט", ואף על פי שהאתר צעיר מהאפינגטון פוסט בשנה בלבד, הוא נחשב בעיני רבים לעתיד העיתונות, ולכן נראה לי שזה מקום טוב להתחיל בו.

כבר מההתחלה נודע באזפיד ברשימות קלילות, ב"גיפים" עליזים, בכותרות שובבות, ומעל לכול, בחתולים חמודים. לפני זמן מה, כשהכריזו באתר שדרוש עורך לתחום החיות, התקבלו מאות פניות. אבל בשלב מסוים הבינו בבאזפיד שאי אפשר להתקדם עם חומר קליל בלבד – שהקוראים מעוניינים בחדשות ובאקטואליה לא פחות מאשר בסלבס ובתרבות הפופ. בדצמבר 2011 הצטרף לשורות באזפיד בן סמית', בלוגר מכובד מ"פוליטיקו", כדי לשפר את סיקור הקמפיין הנשיאותי של 2012.

אחרי שהפיגוע במרתון בוסטון הפנה תעבורת גולשים רבה אל האתר, באזפיד גייס גם את ליסה טוצי מהניו יורק טיימס במטרה להקים צוות מבזקים. הוא העסיק גם את מרים אלדר (Elder), כתבת הגרדיאן במוסקבה, כדי ליצור דסק עולמי; כעת יש לו תריסר כתבים ועורכים הפרושים ממקסיקו סיטי ועד ניירובי. ב-2013 הוקמה בבאזפיד יחידת תחקירים בניהולו של מרק שוּפס, עיתונאי זוכה פוליצר מ-ProPublica. באוגוסט נוסף לעמוד הבית של באזפיד פיד חדשותי שרץ במקביל לשטף האייטמים הקלילים של האתר, וכיום אפשר למצוא שם פוסטים כגון "16 מתנות קסומות שכל אוהבי חדי הקרן ישמחו לקבל" ו"21 סלבס שמוכיחים כי שמאליים הם האנשים הסקסיים ביותר" לצד דיווחים על המלחמה במזרח אוקראינה ומתקפות הטרור בקניה.

כשהגעתי למשרדי המערכת של באזפיד (הנמצאים במיקום זמני בזמן שהמשרד הראשי עובר שיפוץ), מצאתי שני חללים רחבי ידיים מלאים בשולחנות ארוכים, שבהם ישבו כ-200 אנשים מול מסכי מחשב. הציגו בפניי את שאני הילטון, העורכת החדשות הראשית של האתר. הילטון, 30, עבדה ב-NBCWashington.com, ב-Washington City Paper ובמרכז לקדמה אמריקאית, לפני שהצטרפה לבאזפיד ב-2013. ביקשתי ממנה לספר לי על כמה כתבות בולטות שפורסמו לאחרונה באתר. היא בחרה להזכיר דיווח של בן סמית על מנהל ב"אוּבּר" שאיים לפרסם סודות אישיים על כתב שביקר את החברה (הדיווח עורר סערה); כתבה מאת אראם רוסטון על ניגודי עניינים פיננסיים הכוללים בכיר ב-NSA (שהובילה להתפטרות אותו בכיר); ואת "Fostering Profits", תחקיר על מקרי מוות, התעללות מינית וכשלי פיקוח בחברת משפחות האומנה המסחרית הגדולה ביותר בארצות הברית. ובתחומי הסיקור הרגילים, היא ציינה שני נושאים שבהם באזפיד הצטיין, לדעתה – שוויון זכויות בנישואים ותרבות האונס.

משיחותיי עם הילטון ועם בן סמית (כיום העורך הראשי של האתר) ומסיור קצר בעמוד הבית של באזפיד, השתכנעתי במחויבותו של הארגון להפוך לספק חדשות רציני; יש במקום תחושה של שאפתנות כנה. בו בזמן, הופתעתי לגלות עד כמה הכתבות קונבנציונליות וחסרות ייחוד. רוב הפיד החדשותי של באזפיד אינו שונה מזה של סוכנות ידיעות. התחקירים שלו, גם כשהם ראויים לשבח, לא חורגים מתחומי העיתונות החוקרת המסורתית של ארצות הברית, והם מתמקדים בעיקר בחריגות ניהוליות, ניגודי עניינים ועוולות במקום העבודה. לא נעשה מאמץ רב לבחון, לדוגמה, את פעילויותיהם של מנהלי קרנות הגידור, מיליארדרים אינטרנטיים או עמודי התווך האחרים של האוליגרכיה החדשה.

באפריל הסיר בן סמית שני פוסטים שביקרו את הקמפיינים הפרסומיים של חברת הקוסמטיקה "דאב" ושל משחק הלוח מונופול של "הסברו". שתי החברות נמנות על המפרסמים באתר. אחרי שספג אש כבדה החזיר סמית את הפוסטים, אך הכחיש כי הסרתם הייתה קשורה ללחץ מצד המפרסמים. זמן קצר לאחר מכן פוטרה אראבל סיקרדי, הכתבת שהייתה אחראית לפוסט על "דאב". בכך מסתכמת כנראה "העצמאות העיתונאית האמיתית". בסך הכול, הפרקטיקה העיתונאית של באזפיד לא נראית חלוצית כמו הפלטפורמה המלוטשת שפיתחה כדי להגיש את המוצר שלה.

רבים כל כך מדיווחי החדשות של ימינו עוסקים במלחמה, טרור, יריבויות גיאופוליטיות ודיפלומטיה בדרג גבוה. באזפיד יוכל להוביל גישה עממית יותר שתתעד את חייהם של האנשים הפשוטים

האם זה יוכל להשתנות? באזפיד העסיק לאחרונה את חוסיין כסוואני, עיתונאי לונדוני, כדי שיסקר את חייהם של מוסלמים צעירים בבריטניה. האתר שוקל גם להתחיל לסקר את מעמדן של נשים בהודו. אם באזפיד ימשיך לנוע בכיוונים האלה הוא יוכל להתוות דרך חדשה. רבים כל כך מדיווחי החדשות של ימינו עוסקים במלחמה, טרור, יריבויות גיאופוליטיות ודיפלומטיה בדרג גבוה. באזפיד יוכל להוביל גישה עממית יותר שתתעד את חייהם של האנשים הפשוטים, תשמש שופר לאוכלוסיות מוחלשות ותתאר את מאבקיהם היומיומיים של אזרחים הנאבקים בעוני, דעות קדומות, אטימות ביורוקרטית ואדישות ממשלתית. לטעמי, סיקור כזה ידבר הרבה יותר אל הקהל הצעיר של באזפיד מאשר הסיקור הקיים. אבל לשם כך נדרש שינוי קיצוני בתפיסת אופן השימוש בטכנולוגיה דיגיטלית לסיקור סיפורים מרחבי העולם. כך או כך, באזפיד צריך להיות נועז וחצוף יותר. אחרת הוא יישאר בתודעה כאתר שמפרסם תמונות של חתולים.

בינתיים, הנוסחה של באזפיד – מהירות, בידור, עניין ויזואלי והסתמכות על תוכן שיווקי – מהפנטת את אתרי הדור השני. אפשר לראות את זה בבירור ב"קוורץ", אתר עסקי מסוגנן שהושק על-ידי "אטלנטיק מדיה" ב-2012 ("מדוע בני שמונה צריכים להתחיל לחשוב על הקריירה"); ב"ביזנס אינסיידר", אתר לטיפים עסקיים רכילותיים; ובפיוז'ן, "חברת תקשורת מרובת פלטפורמות" שהוקמה במשותף על-ידי Univision ודיסני במטרה להגיע ל"בני דור המילניום הצעירים, המגוונים והמכילים". מן הראוי לציין שבאתרים האלה עובדים גם עיתונאים מוכשרים, כגון פליס סלמון מפיוז'ן, אבל אם אכן יש להם בשורה אמיתית, הרי שהיא בפרזנטציה יותר מאשר בעבודה העיתונאית.

ההשפעה של באזפיד ניכרת אפילו ב-Vox. האתר הוקם באפריל 2014 לאחר שעזרא קליין התערב שהוא יוכל להצליח יותר כעורך של אתר משלו מאשר ב"וושינגטון פוסט" (שם הוא ניהל את Wonkblog, ניסוי פורץ דרך בניתוח סוגיות של מדיניות שמשך קהל עצום, כ-4 מיליון צפיות בחודש). Vox – אחד משבעה אתרים בבעלות Vox Media – מנסה לשדך בין הסגנון הטכנולוגי הנוצץ של באזפיד לבין ההעמקה והרצינות של Wonkblog. המאפיין הבולט שלו הוא "ערימות קלפים" (Card Stacks) – סדרה של עמודים מקושרים המבארים מגוון נושאים, החל ממימון קמפיינים וזכות ההצבעה ועד להשמנת יתר וסיגריות אלקטרוניות. כשקראתי את "11 עובדות על שימוש אלים בנשק חם בארצות הברית", למדתי שמקרי הירי ההמוני במדינה כלל לא מתרבים, ושהם מהווים נתח זעיר מכלל מקרי הרצח; הגרף שהתלווה לטקסט הציג את הנתונים בצורה בהירה. בנושאי חוץ מורגשת היטב נוכחותו של מקס פישר, הכותב על נושאים כגון "המסורת המביכה ביותר של איפא"ק: פוליטיקאים לא יהודים שמזייפים את יהדותם".

הדבר שחסר ל-Vox יותר מכל הוא מידה מסוימת של לוחמנות. ראו, לדוגמה, פוסט שפורסם לאחרונה תחת הכותרת "מדוע מחזיקה ארצות הברית 800 בסיסי צבא ברחבי העולם?". מדובר בנושא חשוב שלחלוטין לא זוכה לתשומת הלב הראויה. כשנכנסתי לפוסט מצאתי רק דיון קצר מאוד שהסתמך בעיקרו על ספר חדש שכתב אקדמאי אמריקאי, וכלל הערות מאופקות כגון: "משלמי המסים האמריקאים הם אלה שמממנים את פעילות הבסיסים האלה".
"100 מיליארד הדולרים האלה נלקחים מהכלכלה שלנו ומועברים לבסיסים האלה. זוהי מערכת צבאית עצומה שמטרתה לשמר את השפעת ארצות הברית בכל פינות העולם, ובהתחשב בכך שהאסטרטגיה הרווחת הזו היא בלתי מעורערת, קשה להאמין שמצב העניינים ישתנה בזמן הקרוב".

לטקסט התלווה סרטון בן ארבע דקות שאכן היה ביקורתי במידה מסוימת – צוין בו שכל המדינות האחרות יחדיו מחזיקות רק כ-30 בסיסים מחוץ לגבולותיהן, ושרבים מהבסיסים האמריקאים הוקמו במהלך המלחמה הקרה וייתכן שכבר מיצו את תפקידם. אבל לא מעבר לזה.

FiveThirtyEight הוא דוגמה מצוינת לנטייה מטרידה בעיתונות הדיגיטלית – עיתונאים מעדיפים לאסוף נתונים הזמינים ברשת עצמה במקום להפיק מידע חדש באמצעות שיחות טלפון או יציאה לשטח

האתר FiveThirtyEight מתון באותה מידה. נייט סילבר הפך לכוכב גדול כל כך בניו יורק טיימס שהוא החליט שהגיע הזמן לעזוב את העיתון וליצור משהו שאפתני יותר בחסות ESPN. כיום, לאתר FiveThirtyEight יש צוות של יותר מ-20 איש שמפרסם שטף בלתי פוסק של פוסטים בנושאי פוליטיקה, ספורט, מדע, כלכלה ובידור, שמסתמכים כולם על סטטיסטיקות וסקרים. בימים שלקראת טקס פרסי האוסקר, האתר פרסם עדכונים שוטפים על הזוכים הצפויים; לקראת ימי "מארץ' מאדנס" בכדורסל המכללות האמריקאי, הוא פרסם ספקולציות על המדורגים וההפתעות האפשריות; כתבה שבדקה למה דמוקרטים מסוימים הגיעו לנאומו של בנימין נתניהו בפני הקונגרס ואחרים לא, הסתמכה על דברים כמו "רגרסיה לוגיסטית" ודירוגי DW-Nominat; לא היה אף לא מרואיין אחד לאייטם ולא נעשו חישובים פוליטיים המבוססים על אירועים מהחיים האמיתיים. FiveThirtyEight הוא דוגמה מצוינת לנטייה מטרידה בעיתונות הדיגיטלית – עיתונאים מעדיפים לאסוף נתונים הזמינים ברשת עצמה במקום להפיק מידע חדש באמצעות שיחות טלפון או יציאה לשטח.

למרות העלייה במספר העובדים של סילבר, הנראות שלו ירדה מאז שעזב את הטיימס (עם זאת, אין ספק שהיא תעלה שוב בחודשים שלקראת בחירות 2016). בתגובה לכך, העיתון יצר בלוג מבוסס-נתונים משל עצמו, The Upshot. בלוג זה, שמופעל על-ידי צוות של 15 אנשים תחת ניהולו של דייוויד לאונהארדט, עוסק גם הוא בסקרים ובגרפים, אך משלים אותם בראיונות ועבודת שטח ולכן הוא מעמיק הרבה יותר מאשר FiveThirtyEight. בדומה לכך, הוושינגטון פוסט הרחיב את Wonkblog מאז עזיבתו של קליין, ומספר הכניסות גדל פי שניים ויותר.

הצלחתם העיתונאית של The Upshot ו-Wonkblog ניפצה מיתוס מקובל לגבי עיתונות מקוונת, שסוכם היטב בדו"ח מ-2012 בנושא "עיתונות פוסט-תעשייתית" מאת מרכז טאו לעיתונות דיגיטלית של אוניברסיטת קולומביה. "גורל העיתונות בארצות הברית", נכתב שם, "נמצא כעת בידיהם של העיתונאים עצמם, ולא בידי המוסדות שתומכים בהם". אבל מאז שנכתבו הדברים האלה, זוהרו של הכוכב העצמאי דעך במידת מה; תפקידם של העיתונים הממוסדים, כמו הפוסט והטיימס, עם הגב הפיננסי והתפוצה הרחבה, הולך ונעשה מהותי יותר.

אפילו גלן גרינוולד, התגלמות עיתונאי הרשת הבוטה והדעתן, הסתמך מהרגע הראשון על תמיכה מוסדית – תחילה ב-Salon, לאחר מכן ב"גרדיאן", וכעת ב-The Intercept. אתר זה, שהושק בפברואר 2014, התקבל בציפייה רבה. הוא נוסד ככלי שיבנה על תגליותיו של אדוארד סנודן, וקיבץ תחת קורת גג אחת את גרינוולד, הבמאית התיעודית לורה פויטרס והעיתונאי החוקר ג'רמי סקייהיל. המימון לפרויקט מגיע מ-First Look Media, ארגון שהוקם על-ידי פייר אומידיאר, המיליארדר מייסד eBay, במטרה לקדם את עקרונות התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית (בהם חופש הדיבור וחופש העיתונות).

אומידיאר הבטיח להשקיע 250 מיליון דולר במהלך חמש השנים הקרובות בעיתונאות שתחולל שינוי. בנוסף ל-The Intercept, הוא הקים אתר נוסף בשם Racket שהיה אמור להגיש סיקור סאטירי חריף של וול סטריט ואמריקה התאגידית. היה נראה שהמיזם הזה של אומידיאר, אשר יצא לדרך לאחר שג'ף בזוס רכש את וושינגטון פוסט, מבשר עידן חדש שבו אילי הון אינטרנטיים ישתמשו בכושר ההמצאה – ובכסף – שלהם כדי להמציא מחדש את העיתונות ברשת.

אך לפני ש-Racket הצליח לפרסם ולו מילה אחת, טאיבי עזב בעקבות סכסוך פנימי קשה, והאתר פורק. The Intercept שרד אבל סבל גם הוא מסערות דומות, כולל מאבקי טריטוריה משתקים בין העיתונאים העקשנים למנהלים מ-First Look. חילוקי הדעות שלהם נחשפו בכנות חסרת רחמים על-ידי גרינוולד ועמיתיו בכתבה שהתפרסמה באוקטובר ב-The Intercept עצמו. תוארו בה "חודשים של עימותים בלתי פוסקים, טינה מבעבעת ומתקפות מילוליות נמוכות" שהתרחשו בעקבות פגיעה בעצמאותו של הצוות. אומידיאר עצמו זכה לביקורת חריפה, בין היתר על כך שהתעקש לחתום באופן אישי על דו"חות ההוצאות שהעובדים הגישו על נסיעות במוניות ועל רכישת ציוד משרדי.

בעקבות הדו"ח תהו רבים אם גרינוולד ואומידיאר יהיו מסוגלים להמשיך לעבוד יחד. איכשהו הם הצליחו, ובטסי ריד, עורכת ותיקה ב-The Nation, גויסה כדי להשליט סדר במקום. אבל בפברואר, בדיוק כשנראה שהמהומה נרגעה, עזב העורך הבכיר קן סילבסרטיין והתלונן בכתבה נוקבת שפורסמה ב"פוליטיקו" על "כשלים ניהוליים אדירים" באתר, וכן על מחסור בעורכים ועל פולחן האישיות סביב אומידיאר. "המקום שאליו הולכת העיתונות למות", הכריזה הכותרת.

אבל העיתונות עדיין חיה ובועטת ב-The Intercept. עכשיו, כשהחיכוכים הפנימיים ב-The Intercept נרגעו לכאורה, עומדים בפניו אתגרים מסוג שונה. האם אתר העוסק בריגול, ריגול ועוד ריגול, עם קצת מלחמה בטרור, ביטחון לאומי ופלילים, מסוגל למשוך קהל קוראים גדול ונאמן מספיק כדי לחולל שינוי?

מבט נוקב של העיתונות, על העיתונות

העיתונות הדיגיטלית רדופה שאלות כגון אלה על אודות מטרות ויכולת השפעה. יש שפע של אתרים המסקרים לעומק נושאים צרים. כיום אפשר למצוא כמעט בכל נושא אתרים ובלוגים דעתניים, אינפורמטיביים ופרובוקטיביים. ככל שארגוני החדשות המסורתיים הולכים ומתכווצים, ארגונים לא ממשלתיים וקבוצות אינטרס תופסים את מקומם. ל"משמר זכויות האדם", למשל, יש 90 חוקרים ב-34 מדינות, המעלים דיווחים חדשותיים באופיים לאתר הארגון. ישנה גם פריחה בעולם הפודקאסטים, בראשות Serial, שהולידה עולם שלם של חדשות ומידע המועברים באודיו. ודור צעיר של וידאוגרפים, ובראשם Vice, השיג לעצמו דריסת רגל ביוטיוב.

כיום אפשר למצוא כמעט בכל נושא אתרים ובלוגים דעתניים, אינפורמטיביים ופרובוקטיביים. ככל שארגוני החדשות המסורתיים הולכים ומתכווצים, ארגונים לא ממשלתיים וקבוצות אינטרס תופסים את מקומם

לאחרונה ביקשתי מחברה, שמחלקת את זמנה בין כתיבה על נושאים סביבתיים לבין עבודה בארגון ללא מטרות רווח, למנות את האתרים שאחריהם היא עוקבת. כמו צרכני חדשות רבים בימינו, היא אומרת שהיא לאו דווקא גולשת לאתרים עצמם אלא מקבלת, דרך פייסבוק או במייל, מידע שוטף משפע של מקורות ייעודיים לנושא איכות הסביבה, ועוקבת גם אחרי הסיקור הסביבתי בניו יורק טיימס ובוושינגטון פוסט. "אני כבר לא יודעת לומר אם כתבה שאני קוראת נחשבת עיתונות דיגיטלית או לא", היא אמרה לי. "ההבחנה הזאת איבדה את המשמעות שלה".

חלק מהאתרים שהיא עוקבת אחריהם הם מסחריים, ומתקיימים בעיקר מפרסום; אחרים אינם למטרות רווח, ומסתמכים בעיקר על פילנתרופיה. כל המקורות האלה יחד מספקים לה יותר חדשות ומידע על הסביבה משהיו זמינים גם לאקדמאים או לפעילים המקושרים ביותר לפני עליית האינטרנט. יתרה מזו, המידע מותאם לתחומי העניין הספציפיים שלה. אך ליתרון הזה יש תוצר לוואי מדאיג בפוטנציה – פיצול של הקהל. יש מי שטוען כי התופעה הזאת היא אחד הגורמים המרכזיים לקיטוב האידיאולוגי ההולך וגובר באמריקה, כיוון שאנשים נמשכים לאתרים שמחזקים את הדעות הקיימות שלהם. אולי זה נכון, אבל אין ספק שגורמים רבים אחרים, כמו "פוקס ניוז", תורמים לכך גם כן.

מה שכן ברור הוא שפיצול הקהל משליך על יכולתם של עיתונאים להשפיע. מכיוון שכל כך הרבה אתרים ומקורות מתחרים על תשומת לבנו, קשה יותר לכתבות להתבלט. פול קרוגמן שיבח את הבלוגרים הכלכליים על שיפור איכות הדיון בתחום, אבל נדרש אדם כמו קרוגמן, שכותב באופן קבוע על הנושאים האלה בטיימס, כדי להביא את הדיון לקהל רחב יותר, להכניס אותו לשיח הפוליטי ולחולל שינוי.

בכל הנוגע ליכולת השפעה, לארגוני החדשות המסורתיים עדיין יש יתרון אדיר. אפילו חשיפות ויקיליקס וסנודן, שכללו אמנם הדלפות של מידע דיגיטלי, הובאו לציבור על-ידי מקורות מודפסים.

חלק מהחידושים המדוברים ביותר ברשת לא נחלו הצלחה רבה. דוגמה אחת לכך היא ה"לונגפורם" (longform) -- תנועה שמטרתה לפרסם מאמרים ארוכים ומעמיקים ברשת. לעתים קרובות מדי ה"לונגפורם" הוא אטי, ספרותי ופריפריאלי מדי. ברוב המקרים, אתרי ה"לונגפורם" לא מנצלים את המיידיות של האינטרנט כדי לפרסם מאמרים שילכדו את תשומת לבם של הקוראים וישנו את ראיית העולם שלהם.

תחום נוסף שלא הצליח לצבור תאוצה הוא עיתונות אזרחית – איסוף חדשות ומידע על-ידי עיתונאים לא מקצועיים. מחוץ לארצות הברית, במדינות שנמצאות במצב מלחמה או נשלטות על-ידי משטרים רודניים, עיתונאים וצלמים אזרחיים תרמו תרומה חיונית. בארצות הברית, העיתונות האזרחית עשתה לעצמה שם בעקבות מקרה מ-2008, כשמייהיל פאולר – שעקבה אחרי המועמדים לנשיאות כחלק מקמפיין “Off the Bus” של "האפינגטון פוסט" – הצליחה להקליט דברים שאמר ברק אובמה על אנשים מרירים שמוצאים את מפלטם בנשק ובדת. מאז התקרית הזאת, לא שמעתי הרבה על פאולר; חיפוש מקוון מראה שב-2010 היא ניתקה את קשריה עם "האפינגטון פוסט" בגלל שהם סירבו לשלם לה. מסתבר שעיתונות היא עיסוק יקר הגוזל זמן רב, ולא משהו שאפשר לעשות בין הקניות לכביסה.

תחום נוסף שלא הצליח לצבור תאוצה הוא עיתונות אזרחית – איסוף חדשות ומידע על-ידי עיתונאים לא מקצועיים. מחוץ לארצות הברית, במדינות שנמצאות במצב מלחמה או נשלטות על-ידי משטרים רודניים, עיתונאים וצלמים אזרחיים תרמו תרומה חיונית

חומרים שהתקבלו מאזרחים התגלו כיעילים ברמה של טיפים ובדיקת עובדות. הספקות הראשונים לגבי בריאן ויליאמס (מגיש החדשות שסיפר כי המסוק שבו היה נורה בעיראק) פורסמו בפייסבוק על-ידי חברי צוות המסוק שהיו בשטח; את עבודת העיתונות המעמיקה עשה לאחר מכן Stars and Stripes. ומצלמות סלולאריות הפכו למקור יקר ערך לעדות ראייה, כפי שהיה אפשר לראות במקרי המוות של אריק גארנר בניו יורק, וולטר סקוט בדרום קרוליינה ופרדי גריי בבולטימור, שנגרמו בעקבות אלימות משטרתית.

בדומה לכך, פייסבוק, טוויטר וכלים מקוונים אחרים יכולים לתת דחיפה לסיפורים מדשדשים, כפי שקרה עם “Kony 2012”, סרטון שניסה לקדם את התנועה ללכידתו של המורד האלים ג'וזף קוני. הסרטון זכה ל-100 מיליון צפיות ביוטיוב תוך שישה ימים, ועזר למקד את תשומת הלב הציבורית בנושא זה (לפחות לזמן מה).מקורות כאלה יכולים לעזור להציף נקודות מבט אלטרנטיביות. בדצמבר, לאחר המהפכה ב-The New Republic, לדוגמה, התגובות הראשוניות הביעו זעם על חילול המוסד המקודש הזה. אך תוך זמן קצר עלתה במדיה החברתית נקודת מבט שונה שציינה לטובה את הלוגו המונוכרומאטי שלו ואת הכיסוי הצורם-לעתים בנושאים כגון גזע וישראל.

אבל לצד כל דוגמה חיובית מעין זו אפשר למצוא דוגמאות מטרידות רבות. הנה אחת הידועות ביותר לשמצה: הפיגוע במרתון בבוסטון ייצר גל של ציוצים לא מדויקים או כוזבים שהפיץ מידע שגוי לגבי המצוד אחר שני האחים ולגבי סוגיות נוספות (חלק מארגוני החדשות המסורתיים אשמים גם הם בעניין). באופן כללי יותר, המדיה החברתית הפכה לכלי להפצת מיזוגיניה, גזענות, אנטישמיות, שנאת זרים וסרקזם. ב"גיימר גייט", למשל, סבלה זואי קווין מחודשים של מתקפות ארסיות לאחר שהאקס שלה השתלח בה ברשת. בין היתר איימו עליה באונס וברצח ופרצו לחשבונותיה; כשכתובת המגורים שלה הודלפה, היא נמלטה וחיפשה מקלט אצל חברים.

באופן כללי יותר, המדיה החברתית הפכה לכלי להפצת מיזוגיניה, גזענות, אנטישמיות, שנאת זרים וסרקזם. רעילוּת דומה חלחלה גם לתגובות הקוראים

רעילוּת דומה חלחלה גם לתגובות הקוראים. כשהטוקבקים הופיעו לראשונה, רוב העיתונאים שיבחו אותם על המשוב המידי – ולעתים קרובות גם המעמיק – שהם נתנו להם. אך תוך זמן קצר הוצפו הטוקבקים בעלבונות, קללות ומתקפות לא ענייניות של טרולים שהתחבאו מאחורי מסך האנונימיות של האינטרנט. עוד ועוד ארגוני חדשות החליטו לסנן את התגובות בקפדנות או לוותר עליהן כליל.

ומה לגבי אותו חלום שפיתה בעבר את כל הכותבים ברשת – לייצר להיט ויראלי ולהגיע להמונים? מסתבר שברוב המכריע של המקרים, הוא אינו אלא אשליה. "הסיכויים להפוך ללהיט ויראלי שקולים לסיכויים לזכות בלוטו, אבל לזכות הלוטו ייאמר שהוא משלם במזומן", אמר טים וו (Wu), מרצה למשפטים מאוניברסיטת קולומביה המתמחה באינטרנט. אולי מכיוון שההכנסות מהאינטרנט דלות כל כך, כותבים רבים מנסים לצבור כמה שיותר לייקים בפייסבוק, לגייס עוקבים בטוויטר, להתברג ברשימות של הכתבות המשותפות-ביותר-באימייל ולפעול בחזיתות אחרות המקנות ערך דיגיטלי. ועכשיו אפשר אפילו לשכור כותב שיכין לכם ערך נוצץ בוויקיפדיה – הפרה בוטה של הקוד האתי של האנציקלופדיה המקוונת.

בתחילת מרץ, The Awl, אחד מיני אתרים רבים המוקדשים לתרבות הפופ, פרסם מכתב תחת הכותרת, "אני שונא את עצמי כי אני לא עובד בבאזפיד". "איך תוכלו להרגיש טוב עם עצמכם", שאלו הכותבת או הכותב האלמוניים, "אם אתם לא עובדים בשביל חברה גדולה, פופולרית ומצליחה כל כך?". המכתב המשיך וגינה את עולם התקשורת הניו יורקי באופן כללי, ואמר שהוא "חסר נשמה", "עסוק במעמד אישי" ומנסה לייצר "כמה שיותר צפיות, גם אם הדבר בא על חשבון אתיקה או איכות".

היה קשה לומר אם המכתב הוא זעקת יאוש כנה או פרודיה ערמומית על באזפיד. כך או כך, הוא שפך אור על אופיו הסגור והברנז'אי של עולם החדשות הדיגיטלי. אירוני שמדיום עם פוטנציאל גדול כל כך לדמוקרטיזציה הפך לריכוזי כל כך. באזפיד, האפינגטון פוסט, The Daily Beast, Gawker, קוורץ, ביזנס אינסיידר, The Intercept, Talking Points, Memo ו-ProPublica ממוקמים כולם מרחק הליכה קצר זה מזה בדאונטאון מנהטן. יחד הם יוצרים מין מקבילה עיתונאית לעמק הסיליקון ומשחזרים את צרות האופקים של האליטה התקשורתית בניו יורק.

אירוני שמדיום עם פוטנציאל גדול כל כך לדמוקרטיזציה הפך לריכוזי כל כך. באזפיד, האפינגטון פוסט, The Daily Beast, Gawker, קוורץ, ביזנס אינסיידר, The Intercept ו-ProPublica ממוקמים כולם מרחק הליכה קצר זה מזה בדאונטאון מנהטן

"עם הטכנולוגיה הדיגיטלית, אנשים כבר לא צריכים להיות במידטאון או בדאונטאון -- אזורים עם שכר הדירה הגבוה ביותר באמריקה", אומר ג'ושוע בנטון, מנהל מעבדת העיתונות ע"ש נימן. "אפשר ללכת לכל מקום. אבל הטכנולוגיה הדיגיטלית ריכזה את כוחה בניו יורק אף יותר מבעבר. אנשים יכולים ללכת ליוקטן ולחיות בזול, אבל כולם רוצים להיות בניו יורק". בעידן הדפוס, אומר בנטון, הייתה באמריקה מערכת חדשות מבוזרת מאוד. תפוצתו של העיתון הייתה תלויה במשאיות שהובילו אותו; דבר זה הביא להקמת עיתונים עירוניים חזקים. תחנות רדיו וטלוויזיה, שקהליהן נמצאו אך ורק בטווח אותותיהן, פיתחו סניפי חדשות מקומיים. בעולם הדיגיטלי, הגיאוגרפיה כבר אינה מהווה מגבלה, אז כולם מכוונים לקהל, כמו גם למפרסמים, מכל רחבי אמריקה. הנפגע העיקרי הוא הסיקור המקומי. "אני לא יודע איזה תמריץ כלכלי יש לאנשים בשרוופורט או בקולורדו ספרינגס להיות כלבי שמירה", אמר בנטון.

כשחושבים על כמות המשאבים המוקצים לאתרים שהזכרתי, על תשומת הלב שהם מקבלים ועל מספר העובדים שלהם, התוצאות נראות צנועות עד ייאוש. זאת בייחוד בהשוואה לאיכות החומר הגבוהה שמופקת דרך קבע על-ידי מוסדות מסורתיים כמו הניו יורק טיימס, הוושינגטון פוסט והגרדיאן. הארגונים האלה מכונים לעתים קרובות ארגוני "מורשת" – מונח לעגני משהו שמקבץ אותם יחד עם רשתות כמו בלוקבסטר ו-Radio Shack, ששגשגו בעבר אבל נפלו קורבן למיזמים חדשניים יותר. אבל בכל הקשור לעיתונות אמיתית, נראה שדווקא האתרים החדשים הם אלה שמדשדשים מאחור.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי מייקל מסינג, New York Review of Books .

תגובות פייסבוק