דמוקרטיה, בבקשה

הנימוס יכול להיות כלי פוליטי רדיקלי. המהפכנים האמריקנים ידעו כיצד עושים זאת נכון
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

זמן רב לפני שגסות הרוח הפושה כיום בזירה הציבורית החלה להדאיג אותנו – זמן רב לפני שהשפלות פומביות בטוויטר וכינויי גנאי במהדורות החדשות החלו להעלות את מפלס החרדה – מנהיגי ארצות הברית ייחסו חשיבות רבה לנימוס. ב-1808 ערך הנשיא תומס ג'פרסון דירוג של התכונות שהוא מעריך יותר מכול. לא תופתעו למצוא ברשימה תכונות כמו "יושרה", "חריצות" ו"ידע מדעי". אלה היו חשובות במיוחד למהפכנים האמריקנים, ששאפו לחברה המבוססת על אזרחים עצמאיים, ולא לחברה של שליטים נוקשים וזכויות העוברות בירושה. אבל בראש הרשימה שלו לא הציב ג'פרסון את ערכי הנאורות המוכרים האלה, אלא כתב "נועם הליכות" – מה שנקרא כיום "נימוס".

חברה פתוחה יותר מהחברה האוטוקרטית דרשה כבוד לזולת, רגישות לציפיותיהם ולחששותיהם של אנשים אחרים

הצבת הנימוס בראש הרשימה היא מפתיעה. כיום, המילה הזאת מעלה במוחנו מידה טובה זניחה יחסית, פרטית, המזכירה לנו כיצד הורינו ציוו עלינו בילדות "לומר תודה". במקרה הרע, הנימוס מונע מאנשים לחשוף את דעותיהם האמיתיות או למחות נגד אי-צדק. הפתיח של "העולם האמיתי" (1992), אחת מסדרות הריאליטי האמריקניות הוותיקות ביותר, אומר לנו שפרצופנו האמיתי מתגלה רק כשאנחנו "מפסיקים להיות מנומסים – ומתחילים להיות אמיתיים".

אבל הבריטים והאמריקנים בני המאה השמונה עשרה חשבו שהנימוס הכרחי לקיומה של חברה חופשית. האוטוקרטים צעקו, קיללו וגינו בבוטות. אבל הם שאפו רק להשיג צייתנות. חברה פתוחה יותר דרשה כבוד לזולת, רגישות לציפיותיהם ולחששותיהם של אנשים אחרים. בתקופה שבה ג'פרסון דירג את התכונות החשובות לו, הנימוס כבר היה חלק ממפעל ההתנגדות לשלטון האוטוריטרי במשך יותר ממאה שנה.

הר רשמור, וושינגטון, ג'פרסון, רוזוולט, לינקולן

האנדרטה בהר רשמור: הנשיאים וושינגטון, ג'פרסון, רוזוולט ולינקולן. תצלום: דין פרנקלין, ויקיפדיה.

נימוס הוא "נועם הליכות מלאכותי", הרגלים ומשמעת שאנו מסתמכים עליהם כשאנו מאבדים לפתע את קור הרוח

בהמשך 1808 הסביר ג'פרסון את חשיבותו של הנימוס ביתר פירוט. תומס ג'פרסון רנדולף, נכדו בן השש עשרה של הנשיא, עזב זמן קצר לפני כן את הבית כדי להמשיך את לימודיו בפילדלפיה. אדם במצב כזה, נדרש לשם בטיחותו לשלושה דברים: מוסריות, זהירות ו"נועם הליכות", שבו כלול גם "נימוס". הוא המשיך והסביר שנימוס הוא "נועם הליכות מלאכותי", הרגלים ומשמעת שאנו מסתמכים עליהם כשאנו מאבדים לפתע את קור הרוח. לכן מדובר ב"נכס ממעלה ראשונה". התחשבות באחר, הימנעות מוויכוחים בחברה וויתור על "הנוחות וההעדפות האישיות" שלנו במטרה לרצות את האנשים סביבנו – כל אלה יעזרו לנו "לזכות" ב"רצונו הטוב" של הזולת.

ג'פרסון לא המציא את הגלגל. ייתכן שנכדו כבר למד את "התלמיד המנומס" (1748) או את "הפילוסוף המנומס" (1736) – או כתבים אחרים המלמדים את "אמנות התכתובת הנימוסית על בוריה", את "עקרונות הנימוס", או מהו "אופיו של ג'נטלמן צעיר ומנומס". יכול להיות גם שאמו של רנדולף קראה את "הליידי המנומסת" (1760).

אבל ג'פרסון ידע שנימוס הוא עניין מורכב. המשמעות המקורית של המונח “polite” באנגלית ("מנומס") הייתה "מלוטש" או "חלק". וכשהחלו להשתמש במילה גם בהתייחס לבני אדם לקראת סוף המאה השבע עשרה, היא התקשרה לאידיאל העידון שהחל להתהוות באותן שנים. בני התקופה הוקירו את "החברה הנימוסית" ואת "העולם הנימוסי" (ואולי הטיפו מוסר לכל מי שלא הצטרף אליהם), לעתים במסגרת "ספרות נימוסית".

הגישה הנימוסית הזאת לא התמקדה בגינונים או ברהיטות, אלא שמה את הדגש על אינטראקציות בין-בני אדם, מה שבא לידי ביטוי בקריאתו של ג'פרסון "לפייס" את הזולת. ב-1702 טען הכותב הפורה אַבֶּל בואייה (Boyer) ש"נימוס" משמעותו שימוש מיומן במילים ובפעולות, שמטרתו להשריש באנשים דעה טובה יותר עלינו ועל עצמם". או כפי שאמר בנג'מין פרנקלין בפשטות ב-1750: "האדם המנומס שואף לרָצות את הזולת".

בריטים ואמריקנים בני המאה השמונה עשרה החילו את אידיאלים אלה של אהדה וכבוד גם על מערכות היחסים הציבוריות שלהם וגם על מערכות היחסים האישיות שלהם. "הפוליטיקה של הנימוס" של המאה השמונה עשרה, ששאפה לכונן הנהגה מאופקת וקשובה, קראה תיגר בעוז על השלטון האוטוריטרי הזועם והרודני. רבים מבני התקופה לא החילו את הביקורת הזאת אך ורק על סוגיות משפטיות וחוקתיות כפי שקורה היום. בעיניהם היא הייתה רחבה יותר ומרתקת יותר מהביקורת הנשמעת כיום.

הנימוס נולד בבריטניה בפרט, ובאירופה בכלל, אבל יישומיו הפוליטיים צברו משנה חשיבות במאה השמונה עשרה באמריקה הבריטית. תרבות הכוח המאופק עזרה לאליטה היציבה יותר, שנולדה על אדמת ארה"ב והתהוותה שם במפנה המאה השמונה עשרה, להגדיר את זהותה ולשמר את כוחה. כך זכה הנימוס לתפקיד משמעותי במהפכה האמריקנית. אבל בתקופה שבה ג'פרסון כתב לנכדו, כבר החלו לקרוס היסודות שעליהם עמדו הערכים האלה. שורת האירועים שאותה אפשר לכנות ההיסטוריה הסודית של הנימוס , באה לידי ביטוי בחוויותיהם של שניים ממושלי וירג'יניה: האחד הוא ג'פרסון המלוטש בכבודו ובעצמו, והאחר הוא אחד מקודמיו, פרנסיס ניקולסון (Nicholson) הקפדן והבלתי מנומס בעליל, שכיהן כמושל בראשית המאה השמונה עשרה.

בניין הקפיטול

בניין הקפיטול בוושינגטון, 2006. תצלום: Diliff, ויקיפדיה

ניקולסון הפחיד אפילו אחדים ממנהיגיה הגדולים של וירג'יניה. "כל מי שניגש אליו עשה זאת בחיל ורעדה", ציין ג'יימס בלייר (Blair), כומר ונשיא קולג' "ויליאם אנד מארי" בבירת המושבה, ואחד מתומכיו לשעבר של האיש שכיהן כמושל בשנים 1698-1705. ניקולסון "מושל עלינו", התלונן בלייר, "כאילו אנו חבורת עבדים שנשלחו לחתור בספינה". ניקולסון קרא למנהיגי המושבה "כלבים, נוכלים, נבלים, מנוולים, רמאים ופחדנים"; את הנשים כינה "פרוצות, כלבות ומכשפות". כשבחורה צעירה דחתה את חיזוריו של ניקולסון, הוא אמר לכומר אחר (בנאום תוכחה שנמשך שש שעות) שהפרשה "חייבת להיגמר בדם".

התקפי הזעם של ניקולסון שיקפו את חששותיו הפוליטיים והאישיים גם יחד. ניקולסון היה קצין צבא שנולד באנגליה ושירת בחיל מצב בצפון אפריקה, ולאחר מכן היה חלק מחיל החלוץ של הממשלה הבריטית בצפון אמריקה. הקריירה שלו באמריקה החלה באמצע שנות השמונים של המאה השבע עשרה, כקפטן בפלוגת חיילים באיחוד המושבות של ניו אינגלנד – שנוסד זה לא כבר ואיגד את המושבות הצפוניות של אנגליה תחת מטרייתו של מושל מלכותי אחד, ללא גוף מחוקק שיאזן אותו. מִשרתו האחרונה של ניקולסון, כמושל המלכותי הראשון של קרוליינה הדרומית, הסתיימה ארבעים שנה לאחר מכן, ב-1725.

במשך קרוב למאה שנה לא הקדישה בריטניה תשומת לב רבה למושבותיה המתהוות בצפון אמריקה. אבל לקראת סוף המאה השבע עשרה החלה הגישה הזאת להשתנות. המתיישבים זעמו על ההחמרה המשמעתית הזאת. ב-1689 כלאו מנהיגי מסצ'וסטס את המושל המלכותי, אדמונד אנדרוֹס (Andros) השנוא. ניקולסון, שחשש מגורל דומה, נמלט מניו יורק לאחר שפרצה שם התקוממות נוספת. המרידות נגד הרשויות המקומיות והאימפריאליות התפשטו בקרב המושבות בשנות השבעים והשמונים של אותה מאה. ב-1676 שרפו המורדים את בירת וירג'יניה.

המצב באנגליה עצמה היה הפכפך לא פחות. המהפכה המהוללת של 1688 הייתה הפעם השנייה באותו דור שבה המדינה הדיחה מלך. מלחמת האזרחים האנגלית של שנות הארבעים הייתה אף סוערת יותר. למשך יותר מעשור הצליחו המורדים לסלק את המלך והכנסייה ממקומם בראש החברה האנגלית. המלך אפילו נשפט, והורשע, על בגידה.

צ'רלס הראשון, ואן דייק

המלך האנגלי שהוצא להורג: "צ'רלס הראשון בשלוש תנוחות", אנתוני ואן-דייק (1635-1636), תצלום: Google Art Project, ויקיפדיה

העלבונות האלה למוסד המלוכה, שהיה קדוש מבחינתו של ניקולסון, החרידו אותו. בכל מעשיו הוא רצה לחזק את הסמכות המלכותית. במרילנד, שם שירת לפני שהפך למושל וירג'יניה, הציב ניקולסון את שני מרכזי הסמכות של אנאפוליס, בניין הקפיטול והכנסייה, על שתי הגבעות הגבוהות ביותר שלה. בווירג'יניה הוא הוסיף גם לצווים הזניחים ביותר את המילים "בשם המלכה". באחד המקרים, כשהתובע הכללי של המושבה חלק עליו, ניקולסון תפס בצווארונו והתעקש שיש "לציית [לו] בלי היסוס או הסתייגות". כשחברי מועצת המנהלים של קולג' "ויליאם אנד מארי" תסכלו אותו, הוא איים "להכות [אותם] עד שילמדו דרך ארץ".

אידיאלים נימוסיים הכתיבו הקפדה על אינטראקציות שלוות על אף שהנוף החברתי והפוליטי היה מפולג

נאומי התוכחה בני שש השעות של ניקולסון, וכמוהם גם נכונותו לאיים על אחרים, היו תופעות חריגות, אבל ההקפדה האוטוריטרית שלו על צייתנות לא הייתה חריגה כלל. בריטים רבים חלקו עם ניקולסון את תפישותיו בנוגע למלוכה ולהיררכיה החברתית. בעקבות מלחמת האזרחים החלו פוליטיקאים וראשי הכנסייה להטיף בלי הפסקה על המחויבות לאי-התנגדות ולכניעות מוחלטת. אחרי 1680 הפכה הגישה הזאת לתשתית האידיאולוגית של הטורים.

אבל לא כל הבריטים הסכימו. הוויגים דחו את דרישתם המחמירה של הטורים לצייתנות ולשמירה על היררכיה. ממשל "שרירותי", סמכות שאינה מתחשבת בחוקים, מנהגים או רגשות הציבור, היו מסוכנים בעיניהם. יתרה מזאת, הם התנגדו לצעדים חריפים, דחו את הדרישה לקונפורמיזם מוחלט, ותמכו בגישה שהם כינו "מתינות". הוויגים לא קראו לאי-ציות, אלא שמו את הדגש על מחויבויותיהם של השליטים לצד חובותיהם של הנשלטים.

תהפוכות פוליטיות לא היו התוצאה היחידה של המחלוקות העמוקות האלה בעולמו של ניקולסון. האידיאלים הנימוסיים המתהווים הכתיבו הקפדה על אינטראקציות שלוות על אף שהנוף החברתי והפוליטי היה מפולג. אבל נימוס אין משמעותו ניטרליות פוליטית. קריאתם של חסידי הנימוס להתחשב ברגישויות של הזולת הייתה למעשה קריאת תיגר על הגישה האוטוריטרית. מנהיגי וירג'יניה למדו את הלקח ובסופו של דבר סילקו את ניקולסון ממשרת המושל ב-1705.

אף על פי שאדוארד נוֹט (Nott), קצין הצבא שהחליף את ניקולסון והיה בעל מזג נוח יותר, שירת רק שנה ולא הותיר חותם משמעותי, המושבה אהבה אותו. בלייר שיבח את "מזגו השלו והמפייס מאוד" של נוט, ואת "מזגו הנוח". תריסר שנים לאחר מכן החליטה האסיפה המחוקקת להציב אנדרטה המשבחת את "מתינות" הממשל שלו. הטיוטה הראשונה לכיתוב פירטה את ההשלכות הפוליטיות של התמיכה במזגו המתון של נוט. האנדרטה הוקירה את נוט על כך שלא היה מוכן "להפעיל כוח אבסולוטי, למשול בשרירותיות".

המנהיגים שהתנגדו לניקולסון בווירג'יניה השתייכו לקבוצה של אליטות במושבות החוף, שבהן היו חברים בעיקר ילידי אמריקה. האליטות האלה, שנמשכו לפוליטיקה של הנימוס, הלכו ונעשו יציבות יותר ובטוחות יותר בעצמן. האידיאלים והפרקטיקות של הנימוס עזרו למנהיגי המושבות לכונן יחסי עבודה עם הממשל האימפריאלי שהרבה כעת להתערב בענייניהם. הנימוס גם עזר להם לזכות בתמיכת הקהילות המקומיות, שבתחילה חשדו באליטות החדשות בה במידה שחשדו בבריטים. עד שהגיעה שעתן של האליטות החדשות להוביל את המושבות למהפכה, הפוליטיקה של הנימוס כבר הפכה לחלק מהותי מהלינגואה פרנקה שלהן.

תומס ג'פרסון, רמברנדט פיל

תומס ג'פרסון, דיוקנו הרשמי כנשיא, מאת רמברנדט פיל (1800), תצלום: ויקיפדיה

ב-1781 עמדה וירג'יניה בפני פלישה בריטית. המדינה העצמאית לעתיד לא הייתה מוכנה ולא ידעה להתגונן. אבל ג'פרסון, המושל, שמר על עשתונותיו למרות חוסר האונים. כשהמרקיז דה לה פאייט הגיע עם הכוחות הפטריוטים כדי לסייע, הזהיר אותו ג'פרסון שתושבי וירג'יניה, שבורכו ב"חוקים מתונים", אינם רגילים "לציית על-פי דרישה". זאת הסיבה שצווי הממשלה היו "לעתים קרובות בלתי יעילים". בתגובה הבטיח לה פאייט להסתגל ל"מזגם של האנשים".

 

הפוליטיקה של הנימוס עזרה גם למהפכנים לגבש גישה חדשה למערכות יחסים חברתיות

ההשלמה יוצאת הדופן של ג'פרסון ולה פאייט עם מגבלות כוחם (בניגוד מוחלט לניקולסון חסר הסבלנות), מלמדת על השפעתה המעצבת של הפוליטיקה של הנימוס. לא כל מנהיגי המהפכה היו זהירים כל כך בדרישתם לצייתנות, אבל גם הם ניגשו למשימה כשמאחוריהם מאה שנות הגות שלימדו אותם על הצורך לעגן את כוחם באיפוק ובהקשבה. בהתאם לכך, כינו את עצמם הפטריוטים בשם "ויגים" (ואת יריביהם כינו "טורים"), והם היללו את מנהיגם הווירג'יניאני ג'ורג' וושינגטון, שגילם בבירור את הערכים האלה. ג'פרסון דיווח לגנרל ב-1784 שאמריקנים רבים חושבים ש"מתינותו ומוסריותו" הן שמנעו מהמהפכה להסתיים כמו "רוב האחרות" – בהרס "החירות שהיא נועדה לכונן".

הפוליטיקה של הנימוס עזרה גם למהפכנים לגבש גישה חדשה למערכות יחסים חברתיות. אלכסנדר המילטון, שלא נכנע לפיתוי להעניש את תומכי הבריטים אחרי המלחמה, הכריז שרוח המהפכה היא "נדיבה" ו"אנושית" – כלומר נאמנה למסורת "המתינות". בדומה לכך טען ג'פרסון עוד קודם שאפילו בשבויי האויב יש לנהוג "בנימוס". אביגייל אדמס (Adams), שב-1776 כתבה לבעלה ג'ון אדמס את המכתב הידוע שבו קראה "לא לשכוח את הגברות", ייעצה לו באותו מכתב לבצע שינויים משפטיים בעקבות הכרזת העצמאות, אך הודתה שחוקים חדשים אלה נדרשים בעיקר כדי לגזול את הכוח מידיהם של "האכזריים וחסרי הרסן". גברים נאורים יותר, היא כתבה, כבר "ויתרו [מרצון] על התואר חמור הסבר 'אדון' ולהחליפו בתואר העדין ומעורר החיבה 'חבר'".

הניגוד בין "אדון" ל"חבר", בין "מאיים" ל"עדין", עזר לג'פרסון לגבש את ביקורתו המשכנעת ביותר על העבדות. הבעיה האמריקנית העיקשת ביותר, שעבודם של בני אדם, הפכה למערכת העבודה המרכזית של הדרום האמריקני במהלך השנים הסוערות של סוף המאה השבע עשרה. מאה שנה לאחר מכן, בשנות השמונים של המאה השמונה עשרה, טען ג'פרסון שהשאיפה לשליטה מוחלטת בעבדים מערערת את יסודות הרפובליקה. לדבריו, בעלי העבדים נהגו בבני אדם אחרים ב"רודנות בלתי נלאית". אנשים בשלשלאות אינם חשים נאמנות לאדון או לאומה. השפעותיו הזדוניות של מוסד העבדות אף השחיתו את ילדיהם של בעלי העבדים. כיוון שהם היו עדים לאלימות של הוריהם (ואז חיקו אותה), הם למעשה "גדלו בצלה של עריצות, התחנכו על ברכיה, ותרגלו אותה מדי יום".

מונטיצ'לו, תומס ג'פרסון

החזית המערבית של אחוזת מונטיצ'לו של תומס ג'פרסון. תצלום: Sbuckley

בתחילת 1809, זמן קצר לאחר שייעץ לנכדו להצטרף "לעולם הגדול", הכריז ג'פרסון על תשוקתו לחזור הביתה ולהפוך "לנזיר של מונטיצ'לו" [שם האחוזה שלו]. הוא כתב לחבר שהוא מרגיש כי הושלך ל"מימיה הסוערים של התשוקה הפוליטית", אבל פרישתו הממשמשת ובאה מהנשיאות תאפשר לו לעגון ב"נמל" של "משפחתי, ספריי וחוותיי".

ההבחנה הזאת של ג'פרסון, בין העולם הפוליטי הסוער לבית השלו, נפוצה במאה התשע עשרה, והיא מוכרת לנו היטב גם כיום. אבל בגלל הצלחתה נשכחה הפוליטיקה של הנימוס, ששמה את הדגש דווקא על רציפות בין החיים הציבוריים לחיים הפרטיים. ג'פרסון תיאר בעבר את הבית הדרומי כמחנה האימונים של העריצות – ובהמשך יכתוב: "האישי הוא הפוליטי". דיבוריו על החזרה לחיק ביתו ומשפחתו טמנה בחובה גם רטוריקה של נסיגה, כאילו החליט להפסיק לגנות את מערכת העבדות האחראית לנוחות שממנה נהנה בביתו.

אבל נטישת הפוליטיקה של הנימוס במאה התשע עשרה, לא הייתה בבחינת התכחשות לערכיה. ג'פרסון המשיך להיות משוכנע שהחיים הפוליטיים מחייבים מאבק מתמשך בכוחות המסרבים לתת אמון בעם. והתרבות הפוליטית האמריקנית, זו שהוא עזר לעצב, התייחסה לעתים באובססיביות לסכנות הצפונות בכוח שרירותי ובהנהגה בלתי קשובה. אהדה לאחר ושליטה עצמית המשיכו להיות אבני בוחן תרבותיות חשובות. ואף-על-פי-כן נדמה כיום שהן משתייכות דווקא לקטגוריה נפרדת.

עצם העובדה שחילוקי הדעות האלה נמשכים עד היום, מעיד על עוצמתם. אבל בתקופות שבהן הרוחות סוערות והציבור שוב נראה זועם, נוקשה ואף מתקשה לתפקד כציבור בדמוקרטיה, אולי יועיל לנו לשקול מחדש את חשיבותן של תפישות הנימוס הצרות יותר שנותרו עמנו זמן רב כל כך.

 

סטיבן בוּלוק (Bullock) הוא היסטוריון מהמכון הפוליטכני של ווסטר במסצ'וסטס. המחקר שלו מתמקד באמריקה הקולוניאלית והמהפכנית.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: "הצהרת העצמאות של ארצות-הברית". ג'ון טורנבול (1819), ציור המוצג בקפיטול, בוושינגטון הבירה. תצלום: ויקיפדיה

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי סטיבן בולוק, AEON.

תגובות פייסבוק

2 תגובות על דמוקרטיה, בבקשה

02
אור

ראוי להביא את עמדתו ודבריו של א.ד. גורדון על הנימוס:
"מה הם כל המעמדים וכל המדרגות בסולם החברותי? מה היחס בין אדם לחברו בחייו המעשיים, בחיי יום יום? כל הגדול מחברו מבוצר יותר ומרוחק יותר מרחק של כבוד. אין זה המרחק של גרמי השמים שכל אחד יש לו מסלולו המיוחד בחללו של עולם, שכולם יחד נמשכים זה לזה ומתקיימים במהלכם במסלול עצמו כל אחד בכוחם של חבריו, כי אם מרחק של התכווצות ש"הקטנים" חייבים להתכווץ בכדי לתת יותר מקום לצמצומם של ה"גדולים" להתפשט לתוך צמצומם הם, אם במובן הגשמי או במובן הרוחני. הגדול אינו דורש מעצמו יותר כבוד לאחרים, יותר חירות לאחרים מכל השפעה, חמרית או רוחנית, יותר מקום לאחרים למצוא את מסלולם העצמי, יותר מקום לחינוכם העצמי, כי אם להיפך: "גדול" אני, ובכן – דרך ארץ! ובכן – היכנעו לרצוני, ובכן – קבלו את תורתי או את מרותי העליונה! וכן הלאה. והביטוי הראשון והיסודי לכל זה, לכל היחסים החברתיים, הוא הנימוס, שאין האדם ראוי להתקבל בלתו בחברה הגונה, ממש כמו שאין כלב בלתי מדורסר ראוי לשכב בחיקה של גבירה סלונית. הנימוס זהו ממש ההיפך מנפשיות, מנפשיות פשוטה, טבעית, – הוא משחרר מכל נפשיות ביחסים שבין בני אדם. זהו זיוף כל הרגשות האנושיים, וביחוד זיוף רגש הכבוד, שהוא לכאורה בא כוחו, זיוף מדעת, הבא לכסות בעלי תאנה על ערוותם של החיים, על קטנותם ואפסותם של בני האדם, אשר זיוף בולט כזה ממלא להם את מקומה של הנפשיות האמיתית. עד כמה בולט כאן הזיוף אתה רואה בעצם הביטוי של הנימוס בלשון, בכל אותם התארים "אדון", מעלתו, כבודו, וכו', בכל אותו הדיבור בלשון רבים ליחיד (בלשונות האירופיות) או בלשון נסתר לנוכח (בלשונות השמיות) וכו'. ואין מרגיש כמה פסול בזיוף הזה, אין מרגיש, כי שקר מתמיד כזה ממלא את כל החיים, מכניס יסוד בלתי מורגש של שקר לתוך תוכם של החיים, לתוך תוכה של הנפש."