טרור כנגד טרור

רצח הנער היהודי אלכסנדר רובוביץ ב-1947 זעזע את היישוב. מבט מפוכח על המלחמה בטרור בימים האחרונים של המנדט הבריטי
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

ביום שלישי, 6 במאי 1947, בשעה שש ושלושים אחר הצהריים, יצא אלכסנדר רובוביץ מביתו שברחוב דוד ילין 22, בפאתי שכונת מאה שערים בצפון ירושלים. הוא היה בן שש־עשרה בלבד, אך חרף גילו הצעיר יצא לפעולה של לוחמי חירות ישראל. אנשי לח"י היו מוכרים ברחבי העולם, שלא לומר ידועים לשמצה, ככנופיית שטרן: ארגון טרור יעיל, אכזרי ורצחני שביקש לשים קץ לשלטון הבריטי בארץ ישראל ולכונן מדינה יהודית. אלכסנדר היה נער גבוה ורזה, בעל שיער כהה ועיניים כהות, ששיוו לו מבט חולמני. הוא היה שקט, אבל מאחורי התנהגותו הרגועה הסתתר מזג קנאי שהתאים באופן מושלם למלחמתה של המחתרת היהודית בבריטים.

אלכסנדר התגורר עם הוריו, שני אחיו המבוגרים ממנו ואחות קטנה. המשפחה היתה דתית, מהמשפחות היהודיות הלא רבות ששורשיהן היו נטועים זה כמה דורות בירושלים. אביו של אלכסנדר, ידידיה, היה בנו של רב שעלה לארץ ישראל ממזרח אירופה בשנות החמישים של המאה התשע־עשרה. מטבע הדברים, כל יהודי שהשתקע בירושלים באותה תקופה היה חדור ברוח של חלוציות ובלהט דתי, וגם ידידיה רובוביץ היה חלוץ על פי דרכו. הוא נעשה רוקח בבית החולים רוטשילד בירושלים ופתח את אחד מבתי המרקחת הראשונים בארץ ישראל. מרים רובוביץ, אמו של אלכסנדר, היתה אישה חולנית שעשתה את רוב זמנה בין כותלי הבית. היא היתה ציונית נלהבת וידעה שאלכסנדר מסכן את חייו בפעילות מחתרתית, אך לא עלה בדעתה למלא תפקיד של מטריארכית חולנית הרודה בילדיה.

אלכסנדר נמנה זה שנה וחצי עם "ברית החשמונאים", תנועת נוער דתית שהיתה גם ארגון חזית של הלח"י. מניין חבריה בירושלים עמד על 150 בקירוב, ושלושים מהם עסקו בפעילות חשאית. הלח"י השתמש דרך שגרה בבני נוער להפצת חומרי תעמולה, לבלדרות, ואפילו להעברת נשק ממקום למקום בתוך העיר. מוטב היה לסכן אותם במשימות אלה במקום להטילן על לוחמים מנוסים, מה גם שהעונשים שנגזרו על בני הנוער כל אימת שנתפסו היו קלים למדי. הנערים היו יעילים במיוחד בהדבקת כרוזים. זאת היתה עבודה חשובה, מכיוון שהלח"י איבד את תחנת הרדיו החשאית שלו בפשיטה משטרתית בפברואר 1946, ולא הדפיס עיתון סדיר לצורך הפצת האידיאולוגיה שלו. ללא הכרוזים המודבקים על קירות לא היה עולה בידו לפרסם את דברו ולדווח לציבור היהודי על פעולותיו. אחת לכמה ימים היו צרורות של כרוז החדשות המעש ועיתון הקיר החזית נשלחים במונית מתל אביב לירושלים ומאוחסנים במקומות מסתור. משם היו מעבירים אותם למתנדבים הצעירים, ואלה היו מפיצים אותם ברחבי העיר. זאת היתה עבודה מסוכנת. הנערים היו חשופים לסיורים משטרתיים ונתפסו לעתים קרובות.

כאנשי מחתרת אמיתיים, חמקו הנערים מחוגי חבריהם וממשפחתם, ובסופו של דבר התנתקו מהחברה בכללותה. "התא היה עכשיו למשפחתם"

בני משפחת רובוביץ גילו אהדה ללאומיות היהודית המיליטנטית, אבל ככל הנראה לא היה להם מושג על טיב עיסוקיו של אלכסנדר, עד אשר הוזמנו ההורים להיפגש עם מנהל בית הספר התיכון "מעלה", שבו למד אלכסנדר. מאחר שמרים היתה חולה וידידיה טיפל בה, הלך לפגישה יעקב, אחיו הגדול של אלכסנדר. המנהל סיפר ליעקב הנדהם שאלכסנדר נראה מדביק כרוזים של המחתרת. יעקב ניסה להגן על אחיו הצעיר ואמר שהוא נער חרוץ ונבון, ומעשיו לאחר שעות הלימודים הם עניינו הפרטי. אבל המנהל טען שאלכסנדר ממשיך בפעילותו החשאית גם בבית הספר ומגייס נערים ללח"י. אף כי לא הוכח שהוא עוסק בפעילות אלימה, אלכסנדר כתב חיבור ושמו "דרכנו אל העצמאות", שבו הצדיק את השימוש בדרכי הטרור, "ובשבילי זה מספיק," אמר המנהל. אלכסנדר הובא לחדרו של המנהל ונשאל אם נכון הדבר שהוא הצטרף ל"פורשים", כינוים של ארגוני המחתרת שכפרו במרות ההנהגה היהודית בארץ ישראל. אלכסנדר הודה באשמה. המנהל דרש ממנו לוותר על פעילות זאת, אבל אלכסנדר השיב שהוא נשבע לשמור אמונים לארגון המחתרתי וסירב להיענות לדרישה. כיוון שכך, הוא סולק לאלתר מבית הספר.

אלכסנדר נרשם לבית ספר אחר, אבל מקץ זמן לא רב נודע גם למנהלי אותו בית ספר על פעילותו המחתרתית. ההנהגה הרשמית של היישוב היהודי בארץ ישראל, הסוכנות היהודית, חששה מהתגובה הבריטית הקשה שיעורר הטרור ושיתפה פעולה לעתים מזומנות עם כוחות הביטחון הבריטיים, ואף הפעילה את ארגון "ההגנה" הכפוף למרותה כנגד "הפורשים". חברותו של אלכסנדר בלח"י סימנה אותו כ"בוגד". תלמידים ומורים כאחד הציקו לו עד שלבסוף סולק בשנית. מחשש שמעלליו של אלכסנדר יזיקו לבריאותה של האם, ניסו אחיו לשכנעו לעזוב את הלח"י. יעקב אפילו פנה למדריכתו של אלכסנדר ב"ברית החשמונאים", יעל בן דב, והפציר בה לשחררו. ככלות כל הקצים סיפר ידידיה למרים על המתרחש, אך היא מיאנה להתרגש. לדברי יעקב, אמרה האם לבניה: "הוא צריך ללכת. כולם הולכים עכשיו. אתם רוצים שהוא ישכב מתחת למיטה? לא משנה לאן הוא הולך, כולם הולכים עכשיו. הוא צריך ללכת ולהצליח."

בברכתה זו של אמו זנח אלכסנדר מחשבות על לימודים וחיפש עבודה שתאפשר לו להמשיך בפעילותו המחתרתית. כעבור זמן־מה מצא עבודה במשרד הירושלמי של עיתון הארץ, מהגדולים שבעיתוני הבוקר בארץ ישראל באותה תקופה. אבל מערכת הארץ הכירה בסמכותה של הנהגת היישוב, וכשמישהו "הלשין" להנהלה על חברותו של אלכסנדר בתנועת הנוער הרוויזיוניסטית — הוא פוטר לאלתר. אלכסנדר לא נרתע, והמשיך להשכים קום, יום אחר יום, לפני עלות השחר, להיפגש עם אותם תשעה נערים שהיו חברים בקבוצתו ולהדביק כרוזים של הלח"י ברחבי העיר. כשהתעצם המאבק בין הבריטים לארגוני המחתרת, באביב 1947, מילאה העבודה המחתרתית את כל הווייתו. עזרא יכין, אחד מחבריו של אלכסנדר בלח"י, סיפר כי הנערים "נטשו כל מחשבה על חיים נוחים ושלווים והיו נתונים בסכנה מתמדת".

כאנשי מחתרת אמיתיים, חמקו הנערים מחוגי חבריהם וממשפחתם, ובסופו של דבר התנתקו מהחברה בכללותה. "התא היה עכשיו למשפחתם," סיפר יכין. החברות האמיצה שנקשרה בין הנערים פיצתה על הניכור ועל החששות המעיקים בדבר נפילה בשבי. בשפתו הציורית סיפר יכין שהם חיו ב"ערפל של אלמוניות".

אלכסנדר, "חיים" בכינויו המחתרתי, מונה למפקד התא שלו שכלל עשרה נערים. "בכל פעם שנפגשנו," סיפר יכין מקץ שנים רבות, "הוא היה מדבר על תשוקתו להתייצב מול אויבי עמו ורובה בידו. יחסו לבריטים, תערובת של לעג וזעם, היה מידבק." אלכסנדר קינא ביכין משום שהיה בוגר ממנו, ופירוש הדבר היה שהבריטים, אילו תפסו אותו, היו עלולים לגזור עליו עונש מוות. לדברי יכין, אלכסנדר הכריז כי "לעלות לגרדום זו זכות גדולה. כל תלייה מקרבת אותנו לגאולה. כל תלייה מעמיקה את התהום בינם לבין עמנו. הם תמיד שנאו אותנו ותמיד ישנאו אותנו, אבל אם יהיה בכך כדי לקומם את עמנו נגדם, עלינו לסבול, להקריב את חיינו, לעלות לגרדום..." בין שאלכסנדר רובוביץ בן השש־עשרה אכן אמר זאת, ובין שהמשפטים הפטריוטיים האלה הושמו בפיו לאחר מעשה, לאור הדברים שקרו אחר כך, לא חלף זמן רב והרהורי הלב האלה היו למציאות מבעיתה.

משיצא את ביתו בפאתי שכונת מאה שערים, פנה אלכסנדר דרומה וחצה את רחוב יפו הסואן. השמש שקעה על יום חם ולח, והנער עבר דרך הרחובות ההומים של אזור מחנה יהודה, בינות לדוכנים של שוק הירקות, ונכנס לשכונת רחביה על בתיה הנאים וגניה המוריקים. הוא לא נראה ברחביה אלא בסביבות השעה שמונה בערב, ולכן אפשר שאסף בדרך חומר מחתרתי. אישה צעירה, מרת שרלין, עמדה במרפסת של דירתה באותה שעה וראתה נער בן־עשרה רץ ברחוב הר"ן. למרות דמדומי הערב הצליחה לראות היטב מנקודת התצפית שלה את הנער, שאותו זיהתה אחר כך כאלכסנדר רובוביץ, בורח מפני גבר מוצק, בהיר שיער, בנעלי התעמלות ובמכנסיים וחולצה "בסגנון צבאי". אלכסנדר ברח מרחוב הר"ן לרחוב אוסישקין, אבל האיש שרדף אחריו היה חזק וחסון ממנו. בסמוך לקרן הרחובות אוסישקין וקק"ל הוא השיג את אלכסנדר ונאבק איתו. שני נערים בני שלוש־עשרה, משה חשין ויעקב יעקבסון, שאספו קרשים למדורת ל"ג בעומר, ראו אחר כך את האיש גורר את אלכסנדר בכוח למכונית ממתינה. אלכסנדר נאבק בשצף־קצף עד שהיה צורך בעזרתו של אדם נוסף, שיצא מן המכונית בעלת ששת המושבים כדי לעזור להכניס את הנער למושב האחורי.

בשלב זה נכנס לתמונה מאיר כהן, נער בן חמש־עשרה, שצפה גם הוא במאבק ואזר עוז להתערב. מאיר ניגש אל המכונית ושאל את האנשים מי הם ומה מעשיהם. אחד מהם, שעמד מחוץ למכונית, ענה באנגלית שהוא שוטר. כדי להמחיש את דבריו, הוציא מסמך שכהן זיהה כתעודת שוטר. אחר כך נופף האיש באקדח ואיים לירות בנער אם לא יסתלק מהמקום מיד. אבל מאיר נותר עומד על מקומו זמן־מה ושמע צעקה מתוך המכונית: "אני ממשפחת רובוביץ!" מאיר ראה את הנער, שהוחזק בכפייה במושב האחורי, מוכה שוב ושוב בראשו. הדלתות נסגרו בטריקה, וכהן צפה חסר אונים במכונית הגדולה מתרחקת משפת המדרכה ומפליגה לדרכה. בשעה שהאיצה בכביש הארוך הישר הפונה צפונה, הצליחו כמה תושבים לקרוא את המספר שעל לוחית הרישוי: M933. מקצתם טענו אחר כך ששמעו צעקות מתוך המכונית שגלשה במורד הכביש ונעלמה לבסוף מן העין.

המחתרת היהודית חטפה פעמים רבות אזרחים, שוטרים וחיילים בריטים והחזיקה בהם כבני ערובה לחייהם של טרוריסטים עצורים וכלואים. במרוצת המאבקים האפיזודיים בין ארגון "ההגנה" לארגוני ה"פורשים" קרה לא פעם שקבוצה אחת תפסה עשרות פעילים של קבוצה יריבה

התרחשויות שכאלה לא היו בלתי מוכרות ברחובות ירושלים באותם ימים. המחתרת היהודית חטפה פעמים רבות אזרחים, שוטרים וחיילים בריטים והחזיקה בהם כבני ערובה לחייהם של טרוריסטים עצורים וכלואים. במרוצת המאבקים האפיזודיים בין ארגון "ההגנה" לארגוני ה"פורשים" קרה לא פעם שקבוצה אחת תפסה עשרות פעילים של קבוצה יריבה. שמואל כץ, חבר הארגון הצבאי הלאומי (אצ"ל), סיפר כי בתקופת ה"סזון", כשהסוכנות היהודית וארגון "ההגנה" שיתפו פעולה עם הבריטים או ניסו לדכא את ארגוני "הפורשים" מסיבותיהם שלהם, היו החטיפות, המכות, העינויים וההלשנות ישירות לבריטים, לעיסוקם היחיד של אנשי "ההגנה" שוחרי הקרבות. בעיתון פלסטיין פוסט דווח על ארבע חטיפות שלא פוענחו, שלוש מהן של בני נוער, בחודש מאי 1947 לבדו. במקרה אחד נחטף נער בן ארבע־עשרה מבית החולים שטופל בו, לאחר שנפצע מירי בשעה שברח מסיור משטרתי שגילה אותו מדביק כרוזים של הלח"י.

כך קרה שבשוך ההמולה חזרו משה חשין ויעקב יעקבסון למשחקיהם ברחוב. באותו רגע הם הבחינו בכובע לֶבֶד אפור מונח על הכביש. המגבעת האפורה נפלה מראשו של אחד הגברים שהיו מעורבים בתגרה בתוך המכונית. הילדים הרימו את הכובע, שיחקו בו, ואחר כך הביאו אותו אל בית הכנסת הקרוב בשכונת שערי חסד. משחקם נקטע על ידי תלמיד ישיבה נרגז שהפקיע מהם את המגבעת והניח אותה על ארון גבוה, הרחק מהישג ידם. משנלקח מהם הצעצוע, הלכו משה ויעקב לדרכם ושכחו ממנו.

אלכסנדר לא חזר הביתה באותו לילה. מטבע הדברים, למחרת בבוקר היתה המשפחה אכולת דאגה. אֶחיו, יעקב ונחמיה, צעדו ברגל את המרחק הקצר מדירתם לתחנת המשטרה בשכונת מחנה יהודה ודיווחו לשוטר התורן כי אלכסנדר נעדר. הם ידעו שאלכסנדר הדביק כרוזים של המחתרת, ולכן האמינו שהמשטרה או הצבא הבריטי תפסו אותו. כיוון שכך, הם סברו שהשוטרים בתחנה יבררו במהירות היכן הוא מוחזק, אבל החקירות השגרתיות לא העלו דבר.

למחרת פורסמו בעיתונות העברית, לבקשתה של משפחת רובוביץ, תיאורים של הנער הנעדר. השפעת הפרסום היתה מיידית. ב־9 במאי הופיעה בהארץ ידיעה קצרה על ההיעלמות, שכותרתה "נחטף או נעצר?". בידיעה נכללו פרטים על הבגדים שאלכסנדר לבש בפעם האחרונה שבני משפחתו ראו אותו וכן תיאור קצר של האירוע מפיו של עובר אורח ששמו לא צוין. עוד דווח בידיעה כי חקירות העלו שאלכסנדר אינו נתון במעצר משטרתי, הגם שבני המשפחה ידעו כי אין בכך כדי להוכיח דבר, על סמך הנחתם הסבירה שאילו נתפס, היה מזדהה בשם בדוי.

אלכסנדר רובוביץ.

אלכסנדר רובוביץ.

ביום שני, 12 במאי, פירסמה המשפחה תצלום של אלכסנדר ביומונים העבריים. התצלום עורר זיכרונות. למחרת הודיעו משה חשין ויעקב יעקבסון למשטרה שהם ראו נער דומה לאלכסנדר נלקח על ידי גברים "בלונדינים" במכונית שמספר לוחית הרישוי שלה הוא M933. הם נזכרו בכובע שמצאו ברחוב אחרי התגרה במכונית. מיד לאחר שיעקב ונחמיה שמעו שהילדים השאירו את הכובע בבית הכנסת בשכונת שערי חסד, הם חשו למקום. השַמש, מר קמינסקי, מצא את הכובע עד מהרה. משהמגבעת האפורה היתה בידיהם, גילו האחים שֵם כתוב בדיו על מגן הזיעה בתוך הכובע. הכתב היה מטושטש ומרוח, אבל הם הצליחו לקרוא FAR-AN או FARKAN. הם נטלו את הכובע, הביאו אותו מיד לתחנת המשטרה בשכונת מחנה יהודה ומסרוהו לשוטר בריטי ושמו ג'ון אוניל. עכשיו התעוררה סקרנות הציבור. בכל יום צץ מידע חדש, חלקו כוזב ולחלקו חשיבות פוטנציאלית. הדלפה חשובה ממקור אלמוני הבהירה למשפחה שהחטיפה לא היתה תוצאה של קטטה בין קבוצות מחתרת יהודיות יריבות. אחר כך התייצב בבית המשפחה נער והשאיר מכתב אנונימי, כתוב עברית ומודפס במכונת כתיבה. במכתב נאמר כי אלכסנדר נתפס על ידי גבר חמוש באקדח, לבוש בבגדים אזרחיים, ונגרר לתוך מכונית שמספר הרישוי שלה הוא 993.

עטיפת הספר

עטיפת הספר

המידע החדש הזה הבהיל את המשפחה, והיא פנתה לעורך הדין אשר לוויצקי, פרקליט ירושלמי נודע ומכובד מאוד שהיה קשור לציונים מן האגף הימני. מפעם לפעם טיפל לוויצקי ללא תמורה בתיקיהם של חברי הארגון הצבאי הלאומי שהבריטים עצרו. ב־19 במאי נפגש לוויצקי עם רב־פקד הדינגהאם ממטה הבולשת בירושלים. הדינגהאם חזר על מה שהמשטרה כבר אמרה: אלכסנדר אינו נמצא בבית הסוהר או במעצר משטרתי, אם כי אפשר שהצבא מחזיק בו. כשלוויצקי שאל אם השם FARKAN או FAR-AN אומר לו משהו, אמר הדינגהאם שהשם אינו מוכר לו והציע למשפחה לפנות לאחד מארגוני המחתרת כי לדעתו "יהודים ביצעו את החטיפה הזאת". בני המשפחה דחו את ההשערה של הדינגהאם, אבל קיבלו את עצתו לשוב ולברר אם הבן האובד נתון במעצר של הצבא. הם התקשרו לכומר צבאי שבירר למענם אם יש למישהו במשטרה הצבאית או בבתי הכלא הצבאיים מידע על אלכסנדר רובוביץ או על נער המתאים לתיאור שלו. הבירור לא העלה דבר. גם הצבא, ככל הנראה, לא החזיק באלכסנדר.

שבוע לאחר הופעתו של עד הראייה הראשון דלפו הידיעות על קיומו של הכובע. בכתבה גדולה בפלסטיין פוסט, ב־22 במאי, סופר כי הכובע נמצא ונמסר למשטרה, אבל הבולשת הירושלמית חזרה והודיעה למשפחת רובוביץ כי למשטרה לא ידוע על אדם ושמו FAR-AN או FARKAN. יתר על כן, בלשים אמרו למשפחה כי מספר הרישוי של המכונית, לפי דיווחיהם של עדי ראייה, היה שגוי או שהלוחית היתה מזויפת (ואכן, לוחית הרישוי שהתאימה למספר זה היתה שייכת לרופא מתל אביב). למרבה התמיהה, הבלשים רמזו שחוטפו של אלכסנדר היה בריטי, אבל המשיכו להבטיח למשפחה שאלכסנדר עצמו אינו מוחזק לא במתקן משטרתי ולא במתקן צבאי.

למחרת הגיע ל״פלסטיין פוסט״ מכתב אנונימי ממוען למרים רובוביץ. הכותב רמז שהוא הכיר בעבר את המשפחה, אבל עיסוקו היה רלוונטי יותר מקרבתו למשפחת הקורבן: מחבר המכתב היה מומחה לכתבי יד.

גברת רובוביץ יקירתי,
אני עוקב אחרי הדיווח בפלסטיין פוסט על החטיפה של בנך היקר אלכס ועל הרמזים החלקיים שפורסמו. אני סבור שביכולתי לעזור לך לפענח את הרמזים עד תומם...
אני מומחה לכתיבה בדיו על בד, על נייר סופג, על פפירוס וכן הלאה, ואני יכול לומר לך, ואולי גם אחרים יכולים, שכתמי דיו טבעם להתפשט, ושהשם אינו FARKAN או FARRKAN, אלא שאחרי ה־R הראשונה יש R נוספת, והשם צריך להיות FARRAN. ה־R השנייה אולי אינה ברורה מאוד, או שהיא מרוחה ונראית כ־K.
האנשים מהבולשת צודקים בקביעתם שהחוטפים הם בריטים, אבל אינם דוברי אמת באומרם שאינם יודעים מי האיש, או שאינם מכירים את האיש.
אני מודיע לך שהאיש הזה הוא פקד במשטרה, במחלקה לחקירות פליליות [C.I.D, "הבולשת"], ונראה לעתים קרובות לבוש בבגדים אזרחיים.

הכותב האנונימי הבהיר שאינו שייך לשום קבוצה פוליטית ושהוא חסר פניות. הסיבה שהניעה אותו לבוא במגע עם המשפחה נותרה עלומה. כך או כך, המידע שבמכתב היה בגדר פריצת דרך, וכעת נפוצה ביישוב השמועה שאלכסנדר לא היה קורבן לא למלחמה פנימית בין סיעות של יהודים ולא לתקיפה פלילית, אלא לפעולה שבראשה עמד שוטר בריטי. בסוף חודש מאי דווח בעיתונים בפעם הראשונה כי רובוביץ נתפס בעת שהדביק כרוזים של הלח"י. לא היה קשה לצרף עובדה לעובדה. כל הראיות הצביעו על פקד במשטרה, ושמו רוי אלכסנדר פאראן.

רוי פאראן, מימין, אוחז בתת מקלע MP40 הגרמני, במסדר של יחידת ה-SAS באוקטובר 1943, לאחר תפיסת נמל טרמולי במבצע מאחורי קווי האויב.

רוי פאראן, מימין, אוחז בתת מקלע MP40 הגרמני, במסדר של יחידת ה-SAS באוקטובר 1943, לאחר תפיסת נמל טרמולי במבצע מאחורי קווי האויב.

אבל רוי פאראן לא היה שוטר רגיל. הוא היה בוגר שירות האוויר המיוחד S.A.S (Special Air Service), יחידת עילית שביצעה פשיטות נועזות מאחורי הקווים הגרמניים במלחמת העולם השנייה. פאראן היה אחד הקצינים המעוטרים ביותר בצבא הבריטי, והוא בן עשרים ושש בלבד. היחידה המשטרתית של פאראן היתה אחת משתי "חוליות מיוחדות" שהוקמו במסגרת המשטרה המנדטורית בארץ ישראל כדי לנהל פעולות חשאיות נגד טרוריסטים יהודים. "החוליות המיוחדות" האלה היו פרי רוחו של המפקח הכללי של משטרת ארץ ישראל, קולונל ניקול גריי, גם הוא חייל עטור תהילה. הוא פיקד על כוח "קומנדו 45" של הצי המלכותי בכמה מהקרבות הקשים ביותר ביום הפלישה של כוחות בעלות הברית לנורמנדי במלחמת העולם השנייה, ובמרוצת השחרור של אירופה לאחר מכן.

גריי הוא שהטיל על גיבור מלחמה נוסף, לוטננט קולונל ברנרד פרגוסון, לגייס את השוטרים שיעמדו בראש המתקפה נגד הטרור בארץ ישראל, ובהם רוי פאראן. פרגוסון נלחם מאחורי הקווים היפניים בבורמה והיה בקי היטב באמנות האפלה של לוחמת הגרילה. הוא הדריך את פאראן בסנדהרסט לפני המלחמה והתגאה במוניטין שיצא לתלמידו לשעבר כלוחם נועז.

הסיפור הזה מעוגן בלב מלחמתה של בריטניה בטרור היהודי. השערורייה שפרצה בעטיים של צעירים אלה זיעזעה את המנדט הבריטי עד היסוד והביאה לשחיקת שארית הלגיטימציה שעוד נותרה לשלטון הבריטי בארץ הקודש. גורלו של רוי פאראן נשזר בגורלה של האימפריה הבריטית. והמרקחת שנרקחה בין דיפלומטיה ובין לחימה במורדים הולידה שובל של פצצות ושפיכות דמים שנפרש מהמזרח התיכון ועד לאנגליה, מרחוב דוד ילין ועד לדאונינג סטריט.

המאמר מבוסס על הפרולוג מספרו של דיוויד סזרני ״הכובע של מייג׳ור פאראן״ שרואה אור בימים אלה בהוצאת כנרת זמורה ביתן.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי דיוויד סזרני.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על טרור כנגד טרור

03
יוסף

מה שחסר בסיפור היפה הזה, הוא אזכור מי היתה תנועת הלח"י בה פעל רובוביץ, וכמה מעשי רצח מתועבים היא ביצעה, שלא היו מביישים היום שום ארגון טרור פלסטיני. והאמת כידוע צריכה להיאמר.

    04
    אורי מילשטיין

    במלחמות נהרגים לוחמים ובלתי לוחמים בהרבה מאוד אופנים. אם יש משהו מתועב - זאת המלחמה עצמה. אלא שמלחמות מלוות את חברת האדם לפחות מאז שחר ההיסטוריה (הכתובה). מכאן שהתנהגות ההומו-ספיינס היא מתועבת. על כך עמדו אנשים כבר ימי קדם כשדברו על כך שאת כל חיינו עיצב "החטא הקדמון" ואידך זיל גמור.

    05
    דני

    צודק לחלוטין! ויש להזכיר את מעשי הרצח של יהודים שביצעה כנופית שטרן (לח"י). למשל, יצחק יזרניצקי (לימים שמיר, ולמרבה הבושה ראש ממשלת ישראל!) יזם והשתתף ברצח חבר הכנופיה אליהו גלעדי וחברו הטוב - כי היה "קיצוני מדי" (כאילו שכל השאר לא היו קיצוניים מדי). אח"כ קרא יזרניצקי-שמיר לבתו "גלעדה" על שמו של גלעדי! במעשי הזוועה שלה (שכללו מעשי שוד רבים למימון פעולות הכנופיה) המיטו הטרוריסטים של לח"י קלון על המאבק היהודי הצודק למען הקמת מדינה. דברי ה"היסטוריון" הגרפומן מילשטיין ("במלחמות נהרגים לוחמים ובלתי לוחמים בהרבה מאוד אופנים") מעידים על השקפת עולם מעוותת המשולבת בבורות. יש דיני מלחמה (תקנות האג מ-1907 למשל) הקובעים את המותר והאסור במאבק מזויין. רצח אזרחים הוא פשע מלחמה.

06
בנצי בר טלולה

הסיפור יפה ונהדר
אלמלא הלח"י, סיכוי טוב שעוד היינו שותים תה אנגלי ונוהגים פה בצד הלא נכון של הכביש. ההבדל בין הטרור היהודי לטרור הפלסתיני, הוא שלטרור היהודי היה רקע אמיתי, בסיס אמיתי וצורך שלא נבע מאיזה גחמה אלא מהעדר ברירה - בלי מדינה לא היה לעם היהודי מה לחפש פה.
הטרור הפלסתיני נשען על נאראטיב מומצא שהשמאל היהודי מטפח ומגדיל.

    07
    דני

    חטיפתו האלימה של הנער היהודי בידי "כוחות הביטחון" הבריטיים ורציחתו ב-1947 מזכירה לי מעשי חטיפה ורצח שעושים "כוחות ביטחון" אחרים מאז יוני 1967 בשטחים שישראל כבשה במלחמת ששת הימים. אנחנו מייללים ומיבבים על מה שעשו לנו, ולעולם איננו מתעכבים לחשוב על כך שאנחנו נעשינו גרועים ואכזריים מהם.