לאהוב את קיסינג'ר

ההיסטוריה של הנרי קיסינג'ר מוכתמת בטעויות כואבות. אבל הגיע הזמן להזכיר שגאונותו הביאה גם לכמה מההצלחות הפוליטיות החשובות של המאה ה-20
X זמן קריאה משוער: 24 דקות

בקיץ של שנת 2002, לקראת הפלישה לעיראק, שבה הוא תמך, אמר לי הנרי קיסינג'ר שהוא מודאג לגבי העדר החשיבה הביקורתית והתכנון להשתלטות על מדינה מזרח-תיכונית שבה "הפוליטיקה לא התנהלה באופן נורמלי כבר עשרות שנים, ולכן מאבקי כוח חדשים שיפרצו בה יהיו ללא ספק אלימים ביותר." לפסימיות אכן יש עליונות מוסרית על אופטימיות מוטעית.

אני חבר קרוב של הנרי קיסינג'ר מזה זמן מה, אבל מערכת היחסים שלי איתו כדמות היסטורית התחילה כבר לפני עשרות שנים. כשגדלתי, החוכמה המקובלת ציירה אותו כַּמפלצת של וייטנאם. בשלב מאוחר יותר, כשחוויתי בעצמי את המציאות העקשנית של העולם המתפתח ולמדתי להבין את המשימה העומדת בפני יישות פוליטית ליברלית, כמו ארצות הברית, תפס קיסינג'ר את מקומו בין שאר הפילוסופים הפוליטיים שלספריהם פניתי כדי לעכל את המתרחש. בשנות ה-80, כשטיילתי ברחבי מרכז אירופה והבלקן, נתקלתי ב-A World Restored, ספרו הראשון של קיסינג'ר, שראה אור ב-1957 ועוסק בהשלכותיהן הדיפלומטיות של מלחמות נפוליאון. בספר זה הוא מתאר את חשיבותה של אוסטריה כ"אימפריה רב-לשונית [אשר] לעולם לא תוכל להיות חלק ממבנה המקבל את תוקפו מלאומיות." הוא גם מספק אמת חושפנית לגבי יוון, שם חייתי במשך רוב העשור: אף-על-פי שהמלומדים של שנות ה-20 של המאה ה-19 נמשכו למלחמה על עצמאות יוונית, מקור המלחמה הזו לא היה "מהפכה של מעמד הביניים המנסה להשיג חירות פוליטית," הוא מזהיר, "אלא תנועה לאומית בעלת בסיס דתי." כשמדינאים מזלזלים בקיסינג'ר באופן פרטי, הם נוטים לעשות זאת בצורה שחושפת עד כמה הם מודדים את עצמם כנגדו. שר החוץ לשעבר יהיה בן 90 החודש. כדי להבין את מורשתו, עלינו להתחיל במאה ה-19.

כשמדינאים מזלזלים בקיסינג'ר באופן פרטי, הם נוטים לעשות זאת בצורה שחושפת עד כמה הם מודדים את עצמם כנגדו.

בחודש אוגוסט 1822, האינטליגנציה הרדיקלית של בריטניה חגגה בגלוי את החדשות על התאבדותו של רוברט סטיוארט. לורד ביירון, המשורר הרומנטי וההרפתקן הגיבור, תיאר את סטיוארט, המוכר יותר בתור הוויקונט קסלרי, כ"נבל קר רוח.... ורע לב." קסלרי, שר החוץ הבריטי מ-1812 ועד 1822, עזר לארגן את הקואליציה הצבאית שהביסה את נפוליאון, ולאחר מכן השתתף במשא ומתן על הסכם שלום שחסך מאירופה אלימות במשך עשרות שנים. אבל מפני שההסכם השיב לשלטון את שושלת בורבון בצרפת, ובה בעת לא זיכה את כוחות הליברליזם בתגמול משמעותי על מאמציהם, נעדר המרכיב האידיאליסטי מהישגיו של קסלרי, ובלעדיו לא היה אפשר לרסן את הרדיקלים. עם זאת, מכיוון שהעדר האידיאליזם הזה שמר על הסדר האריסטוקרטי, הוא סיפק לריבונים שונים את הנקודה המשותפת היחידה שבשמה הם יכלו להתאחד נגד נפוליאון ולכונן שלום ברחבי היבשת – שלום, יש לומר, שעזר לבריטניה להיעשות הכוח העולמי הדומיננטי של סוף המאה ה-19.

אדם אחד שלא חגג את מותו של קסלרי היה הנרי ג'ון טמפל, מי שיהפוך להיות שר החוץ הבריטי, המוכר בשם לורד פלמרסטון. "לא היה יכול להיות אובדן גדול יותר לממשלה," הכריז פלמרסטון, "ורק מעט חמורים יותר למדינה." פלמרסטון עצמו יצטרף זמן קצר אחר כך לקרב נגד האינטלקטואלים הרדיקלים של בריטניה, שבתחילת שנות העשרים של המאה ה-19 דרשו שבריטניה תצא למלחמה כדי לעזור לכונן דמוקרטיה בספרד, אף על פי ששום אינטרס בריטי חיוני לא היה תחת איום.

בקריירה בת יותר משני עשורים במשרד החוץ, נגזר מדי פעם על פלמרסטון להיות שנוא לא פחות מאשר קסלרי. כמו קסלרי, היה לפלמרסטון עיקרון נצחי אחד בלבד במדיניות החוץ: שימור האינטרסים של בריטניה, דבר שהיה בעיניו שווה ערך לשימור מאזן הכוח העולמי. אבל לפלמרסטון היו גם אינסטינקטים ליברליים ברורים. מכיוון שלבריטניה הייתה ממשלה חוקתית, הוא ידע שהאינטרס העצמי של המדינה שוכן בקידום ממשלות חוקתיות בחו"ל. הוא הפגין סימפתיה למהפכות של שנת 1848 ביבשת, ולכן היה אהוב על הליברלים. ובכל זאת, פלמרסטון הבין שגישתו הליברלית-בינלאומית, אם אפשר לקרוא לה ככה, הייתה עיקרון כללי - ובהינתן מגוון המצבים הרב ברחבי העולם, דרש עיקרון זה גמישות רבה. בהתאם לזה, פלמרסטון עודד ליברליזם בגרמניה בשנות ה-30 של המאה ה-19, אבל סיכל אותו שם בעשור שלאחר מכן. הוא תמך בממשל חוקתי בפורטוגל, אבל התנגד לו בסרביה ובמקסיקו. הוא תמך בכל ראש שבט שהרחיב את מעגל ההשפעה של הודו הבריטית צפון-מערבה לתוך אפגניסטאן ולעבר רוסיה, והתנגד לכל ראש שבט שהרחיב את מעגל ההשפעה של רוסיה דרום-מזרחה לעבר הודו – אף שבאותו זמן הוא שיתף פעולה עם רוסיה בפרס.

פלמרסטון נואם בבית הנבחרים הבריטי ב-1863.

פלמרסטון נואם בבית הנבחרים הבריטי ב-1863.

בהבינו שאנשים רבים – ובמיוחד רדיקלים – נוטים לבלבל בין מדיניות חוץ לתיאולוגיה הפרטית שלהם, ייתכן שפלמרסטון ראה את הגינוי המוסרי שהוטח בו על-ידי קבוצות מסוימות כדבר טבעי (ג'ון ברייט, המדינאי הליברלי, יתאר מאוחר יותר את כהונתו של פלמרסטון כ"פשע אחד מתמשך"). אך ללא גישתו הגמישה כלפי העולם, לעולם לא היה יכול פלמרסטון לנווט בין משברי מדיניות חוץ שצצו בזה אחר זה, ולעזור לבריטניה – למרות האסון של המרד ההודי של שנת 1857 – לנהל את המעבר מהאימפריאליזם אד-הוק ששרר שם במחצית הראשונה של המאה ה-19, אל האימפריה הרשמית המונעת-קיטור ומבוססת על מדע ומסחר של המחצית השנייה של המאה.

עשרות שנים חלפו לפני שהתבררו הישגיו של פלמרסטון, אולי הדיפלומט הגדול ביותר של בריטניה.

עשרות שנים חלפו לפני שהתבררו הישגיו של פלמרסטון, אולי הדיפלומט הגדול ביותר של בריטניה. בימיו, עבד פלמרסטון קשה כדי לשמר את הסטטוס-קוו, אף על פי שהוא שאף בכנות לעולם טוב יותר. "הוא רצה למנוע מצב שבו כוח אחד יהיה חזק כל כך עד שיוכל לאיים על בריטניה," כתב אחד הביוגרפים שלו, ג'ספר רידלי. "כדי למנוע את פריצתן של מלחמות גדולות שבעקבותיהן הייתה עשויה להיחלש בריטניה," הייתה, אם כן, מדיניות החוץ של פלמרסטון "סדרה של אלתורים טקטיים, שהוא הוציא לפועל בכישרון רב."

כמו פלמרסטון, מאמין הנרי קיסינג'ר שבזמנים קשים ומלאי אי-ודאות – כמו אלה של שנות ה-60 וה-70 באמריקה, כשפגיעויותיה של האומה נראו רבות יותר מההזדמנויות הניצבות בפניה – צריך לקבל שימור הסטטוס-קוו חשיבות מוסרית עליונה. מנהיגים פוליטיים אחרים, ברי-מזל, עשויים לגלות לאחר מכן הזדמנויות לעודד ליברליזם במקומות שבהם הוא לא התקיים קודם לכן. הרעיון הוא לשמר את כוחה של המדינה עד לאותו רגע.
לעתים, כשמנסים להבטיח את הישרדותה של אומה, נותר מקום מועט עד כאב למוסר פרטי. ולעתים, אפשר להיכוות כשמגלים שהמוסר היודו-נוצרי אינו בר-יישום בנסיבות מסוימות הכוללות עניינים מדיניים. אותם אנשים נדירים שהכירו בצורך להפר את גישת המוסר הזו, פעלו בהתאם וקיבלו על עצמם את האחריות למעשיהם, הם מנהיגים חשובים ביותר לארצותיהם, אף על פי שהם גרמו אי-נוחות רבה לדורות של אינטלקטואלים בעלי כוונות טובות. אלה, בהיותם משוחררים מעוֹלהּ של אחריות ביורוקרטית אמתית, מקבלים החלטות בתיאוריה ומתייחסים למוסריות כדבר מוחלט ובלתי גמיש.

פרננדו פסואה, המשורר והכותב האקזיסטנציאליסטי הפורטוגלי מראשית המאה ה-20, אמר שלו היה האסטרטג "חושב על האפלה שהוא הטיל על אלפי בתים והכאב שהוא גרם לשלושת אלפים לבבות," הוא "לא היה מסוגל לפעול," ואז לא היה נותר אף אחד להציל את הציביליזציה מאויביה. מכיוון שאמנים ואינטלקטואלים לא מסוגלים לקבל את האמת הנוראה אך הנחוצה הזו, יצירתם, אומר פסואה, "משמשת כמפלט לרגישות שיש להשאיר מאחור כשנוקטים פעולה." בסופו של דבר, זו הסיבה שהנרי קיסינג'ר מתועב על-ידי קבוצות מסוימות, בדומה לקסלרי ופלמרסטון. פלמרסטון היה עשוי לומר שרק טבעי להרגיש שלא בנוח עם קיסינג'ר. אבל גינויו גובל בהתחסדות, אם לא בטירוף. קיסינג'ר היה, למעשה, מוסרי למדי – בהינתן, כמובן, שאתם מקבלים את הנחות המלחמה הקרה של העידן שבו הוא פעל.

קיסינג'ר היה, למעשה, מוסרי למדי – בהינתן, כמובן, שאתם מקבלים את הנחות המלחמה הקרה של העידן שבו הוא פעל.

מכיוון שהמלחמה הסתיימה בקול תרועה גדולה בצורה פתאומית ובלתי צפויה, רבים רואים מאז בניצחונו של המערב דבר שלא היה מוטל בספק, ולכן נוטים גם לראות בצעדים הקשים שקיסינג'ר ואחרים נאלצו לראות, בלתי מוצדקים. אבל מבחינתם של אלה שעמדו במרכז הלחימה במלחמה הקרה – אלה שעבדו במנגנון הביטחון הלאומי במהלך עשורים רבים וקודרים שבהם היה נדמה שעימות גרעיני אפשרי בהחלט – את סופה לא היה אפשר לצפות מראש.

אנשים שוכחים כיצד נראה מזרח אירופה במהלך המלחמה הקרה, במיוחד לפני שנות ה-80: השילוב בין הטרור שהשליטה המשטרה החשאית לעוני שיזם הממשל נתן רושם של חצר כלא נרחבת ומוארת קלושות. מה שמנע מחצר הכלא להתרחב היה בעיקר איום עוצמתה של ארצות הברית, שבא לידי ביטוי בצורת אוגדות צבאיות חמושות בנשק גרעיני. העובדה שנשק זה מעולם לא הופעל, אין משמעותה שלא היה בו צורך. ההיפך הוא הנכון, למעשה: האנשים שתכננו את הארמגדון היו שונים מאוד מד"ר סטריינג'לאב הסטירי של הוליווד. הם היו אלה ששמרו על השלום. בנים רבים לדור ה"בּייבּי בּוּם", שעברו בחייהם את תקופת המלחמה הקרה אבל לא חוו את מלחמת העולם השנייה, מפרידים באופן מלאכותי את שני העימותים האלה. אבל מבחינתו של קיסינג'ר, פליט שואה וקצין מודיעין בצבא האמריקאי בגרמניה שאחרי מלחמת העולם השנייה; מבחינתו של גנרל קרייטון אברהמס, מפקד טנק תחת ג'ורג' פּטוֹן במלחמת העולם השנייה ומפקד הכוחות האמריקאיים בווייטנאם משנת 1968 והלאה; ומבחינתו של גנרל מקסוול טיילור, שצנח לתוך צרפת הכבושה על-ידי הנאצים ומאוחר יותר שירת כשגריר ארצות הברית בדרום וייטנאם, המלחמה הקרה הייתה המשכהּ של מלחמת העולם השנייה.

מעבר למזרח אירופה, ניהיליסטים מהפכניים ניסו לייצר עוד קוּבּוֹת באמריקה הלטינית, בשעה שהמשטר הקומוניסטי בסין הרג לפחות 20 מיליון מאזרחיו שלו על-ידי תוכנית קולקטיביזציה הידועה בשם "הקפיצה הגדולה קדימה". ובינתיים, הקומוניסטים של צפון וייטנאם – אחת הקבוצות האכזריות ביותר שהולידה המאה ה-20 – רצחו אולי רבבות מאזרחי המדינה לפני שראשוני הכוחות האמריקניים הגיעו לווייטנאם. אנשים שוכחים שבאופן חלקי, הייתה זו תחושת שליחות אידיאליסטית שעזרה לשאוב אותנו לתוך אותו עימות – אותה באר אידיאליסטית שעזרה לנו להילחם במלחמת העולם השנייה ושהניעה את ההתערבויות שלנו בבלקן בשנות ה-90. אלה שתמכו בקנאות בהתערבות ברואנדה וביוגוסלביה לשעבר, ובכל זאת לא מצליחים לתפוס שהיגיון דומה הוביל אותנו לתוך וייטנאם, הם נטולי זיכרון היסטורי.

בווייטנאם, האידיאליזם של אמריקה התנגש ישירות עם המגבלות הצבאיות שכפתה הגיאוגרפיה הקשה. התנגשות זו הרסה את תמימות הדעים הפוליטית בארצות הברית לגבי אופן ניהול המלחמה הקרה. בסקירה שכתב על ספרו של קיסינג'ר, (Ending the Vietnam War, 2003), רומז ההיסטוריון והעיתונאי אוון תומאס שמהותה של הטרגדיה של קיסינג'ר היא ניסיונותיו הנצחיים להתקבל כחבר במועדון שלא היה קיים עוד. המועדון הזה היה "הממסד", מונח שהתחיל לצאת מהאופנה במהלך טראומת וייטנאם של האומה.

ההיסטוריון והעיתונאי אוון תומאס שמהותה של הטרגדיה של קיסינג'ר היא ניסיונותיו הנצחיים להתקבל כחבר במועדון שלא היה קיים עוד. המועדון הזה היה "הממסד."

הממסד כלל את כל האישים הידועים של עולם העסקים ומדיניות החוץ – כולם זכרים, כולם פרוטסטנטים, אנשים כמו ג'ון ג'. מקלוי וצ'ארלס בולן – שהשפעתם והפרגמטיזם שלהם גישרו על הפער שבין המפלגה הרפובליקאית למפלגה הדמוקרטית בתקופה שבה הקומוניזם היה האויב, בדיוק כמו הפשיזם זמן קצר לפניו. ייתכן שקיסינג'ר, יהודי שנמלט מהשואה, היה בן החסות המבריק ביותר של המועדון. גורלו היה להיכנס למערבולת מדיניות החוץ בדיוק בשעה שבה הממסד התפרק על רקע הדיון כיצד לחלץ את המדינה ממלחמה שהממסד עצמו עזר להוביל אותה אליה.

בינואר 1969 נעשה קיסינג'ר יועצו לביטחון לאומי של הנשיא ניקסון, ובשנת 1973 מונה לתפקיד שר החוץ שלו. כאיש הרווארד ו"רפובליקאי מזרם רוקפלר", קיסינג'ר לא זכה לאמונו של האגף הימני האנטי-אינטלקטואלי של הרפובליקאים. ניקסון וקיסינג'ר ירשו מהנשיא לינדון ג'ונסון מצב שבו כמעט 550,000 חיילים אמריקנים, וכן בני בריתם הדרום וייטנאמים (לפחות מיליון חיילים בסך הכול), נלחמו בכמות דומה של חיילים וכוחות גרילה צפון וייטנאמים. בחזית הביתית, מפגינים – שהגיעו ברובם מהאליטה הכלכלית והחינוכית של האומה – דרשו שארצות הברית תוציא את כל כוחותיה באופן מיידי, למעשה. כמה מתנגדי מלחמה אמריקאים בולטים אף ביקרו בצפון וייטנאם כדי להביע באופן פומבי סולידריות עם האויב. הקומוניסטים, מצדם, פיתו תומכים זרים בהבטחות מרגיעות לגבי נכונותה של האנוי לפשרה. כששארל דה-גול ניהל משא ומתן על הוצאת הכוחות הצרפתיים מאלג'יריה בסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 (כך מתעד קיסינג'ר ב-Ending the Vietnam War), האלג'יראים ידעו שאם הם לא יסגרו איתו עסקה, מחליפו יהיה לבטח נוקשה יותר. אבל הצפון וייטנאמים חשבו ככל הנראה את ההיפך – שבגלל עלייתה של תפיסת מקגוורן במפלגה הדמוקרטית, ניקסון וקיסינג'ר הם כל מה שמונע כניעה אמריקאית. לכן הייתה עמדת המשא ומתן של ניקסון וקיסינג'ר קשה יותר לאין שיעור משהייתה זו של דה-גול. קיסינג'ר מצא את עצמו לכוד בין הליברלים, שלמעשה רצו להיכנע יותר מאשר לנהל משא ומתן, והשמרנים החצויים בדעתם לגבי המלחמה, שהאמינו שמשא ומתן רציני עם סין וברית המועצות שקול לוויתור על עקרונות המדינה. שתי העמדות היו פנטזיות שרק אלה שאינם בעמדת כוח יכלו להרשות לעצמם.

קיסינג'ר עם מאו דזה-דונג בשנות ה-70. צילם ממשלתי

קיסינג'ר עם מאו דזה-דונג בשנות ה-70. צילם ממשלתי

מה שסיבך עוד יותר את הבעיה של קיסינג'ר הייתה ההנחה השלטת באותה תקופה – שהמלחמה הקרה לא תסתיים לעולם, ולכן יהיה צורך להתמודד עם משטרים כמו אלה של סין וברית המועצות לעד. היטלר, מהפכן להוט, כּילָה את עצמו לאחר 12 שנים עקובות מדם. אבל מאו דזה-דונג וליאוניד ברז'נייב עמדו בראשן של מכונות דיכוי קהות ואיטיות שנותרו בשלטון במשך עשרות שנים – רבע מאה במקרה של מאו, ויותר מחצי מאה במקרה של ברז'נייב. אף אחד מהמשטרים האלה לא הראה סימנים להתמוטטות ממשמשת ובאה.

ההתייחסות לסין ולברית המועצות הקומוניסטיות כאל מדינות לגיטימיות, גם בשעה שקיסינג'ר הסיט את סין נגד ברית המועצות וניהל משא ומתן מול זו האחרונה לגבי הסכמי נשק גרעיני, לא הייתה ויתור על עקרונות, כפי שטענו שמרנים מסוימים. אלא היא הייתה הכרה ב"אינטרסים הנצחיים והתמידיים" של אמריקה, אם לצטט את פלמרסטון, שהותאמו לעידן שניצב תחת איום של מלחמה תרמו-גרעינית.

קיסינג'ר ניצב מול כניעה ליברלית, בריחה שמרנית מהמציאות וצפון וייטנאם הבלתי נלאית, ומשימתו הייתה לסגת מהאזור בצורה שלא תבגוד בבעלי בריתה הדרום וייטנאמים של אמריקה. בעשותו כך, הוא חתר לשמר את המוניטין העוצמתי של אמריקה, שהיה מהותי להתמודדות עם סין וברית המועצות, וכן עם אומות המזרח התיכון ואמריקה הלטינית. סר מייקל הווארד, ההיסטוריון הצבאי הבריטי הבולט, מציין שאתוס מאזן הכוחות שבו דבק קיסינג'ר, מייצג שביל ביניים בין "אקומניזם אמריקאי אופטימי" (הבסיס לתנועות פירוק נשק עולמיות רבות) ל"תרבות המלחמה" של המערב הפרוע האמריקאי (שלאחרונה זוהתה עם הנשיא ג'ורג' וו. בוש). האתוס הזה מעולם לא היה ציני או בלתי מוסרי, כפי שנהגו לטעון בני הדור שלאחר המלחמה הקרה. הוא הצביע על קיומו של העיקרון העל-זמני והנאור שנקרא מדינאוּת.

תוך שנתיים, הפחיתו ניקסון וקיסינג'ר את מספר החיילים האמריקנים בווייטנאם ל-156,800; כוחות הלחימה הקרקעיים האחרונים עזבו שלוש שנים וחצי לאחר שניקסון החל את כהונתו. נדרש לשארל דה-גול זמן רב יותר לסיים את מעורבותה של צרפת באלג'יריה (התסכול על הכישלון לסגת אף מהר יותר נובע משתי הנחות קשות: שבשנת 1969 הייתה השלמה עם אי-האפשרות לשמר את דרום וייטנאם בצורה כלשהי, ושהצפון וייטנאמים ניהלו משא ומתן בתום לב לאורך כל הדרך. ולמרות זאת, המשך המלחמה לאחר 1969 יהיה לעד חטאם הקדמון של ניקסון וקיסינג'ר).

נסיגת הכוחות המוצלחת התאפשרה על-ידי גיחת הפצצה בקמבודיה – בעיקר באזורים המלאים בביצורים צבאיים צפון-וייטנאמיים ואוכלוסיות אזרחיות קטנות, שממשלת קמבודיה בקושי שלטה בהן. ההפצצה, שהוכתרה כ"סודית" על-ידי התקשורת, הייתה ידועה לציבור במשך 90 אחוז מהזמן שבו התבצעה, כתב סמואל הנטינגטון, הפרופסור המנוח מהרווארד ששירת במועצה לביטחון לאומי של הנשיא ג'ימי קרטר. הסודיות בשלבים הראשונים, הוא ציין, נועדה לחסוך מבוכה מהנסיך הקמבודי, נורודום סיהאנוק, ולמנוע סיבוכים בשיחות השלום עם הצפון וייטנאמים.
את נסיגת הכוחות אפשרו גם ההפצצות האוויריות על צפון וייטנאם. ויקטור דייוויס הנסון, ההיסטוריון הניאו-שמרני, כותב שהפצצות חג המולד של שנת 1972 היו "רחוקות מלהיות בלתי יעילות ונטולות הבחנה," כפי שטענו מאוחר יותר מבקרים רבים של המאמץ המלחמתי של ניקסון וקיסינג'ר, אלא דווקא הן במיוחד "החזירו את הקומוניסטים לשולחן דיוני השלום תודות להשמדת מתקני מפתח ספורים בלבד."

הנסון הוא אמנם ניאו-שמרן, אבל תפיסתו אינה פרשנות מחודשת של ההיסטוריה כלל ועיקר; למעשה, הוא פשוט קורא את דיווחי החדשות של התקופה. זמן קצר לאחר הפצצות חג המולד, מצא מלקולם וו. בראון מהניו יורק טיימס שהנזק "תואר בהגזמה פראית על-ידי התעמולה הצפון-וייטנאמית." פיטר וורד, עיתונאי מהבולטימור סאן, כתב, "הראיות בשטח מפריכות את הטענות על הפצצה ללא הבחנה. אין ספק שכמה מטעני פצצות סטו ממטרותיהם לעבר אזורי מגורים אזרחיים, אבל הנזק שם מזערי בהשוואה להרס הכולל של המטרות המוגדרות."

 

הלהיטות הטקסית שבה גינו רבים את ההפצצות בצפון וייטנאם, את הגיחה לקמבודיה ואירועים אחרים, מסגירה, במקרים מסוימים, חוסר התמצאות בעובדות ובהקשר שבתוכו התקבלו ההחלטות הקשות.

הלהיטות הטקסית שבה גינו רבים את ההפצצות בצפון וייטנאם, את הגיחה לקמבודיה ואירועים אחרים, מסגירה, במקרים מסוימים, חוסר התמצאות בעובדות ובהקשר שבתוכו התקבלו ההחלטות הקשות של ארצות הברית במהלך מלחמת וייטנאם.
נסיגת הכוחות שהִנדסו ניקסון וקיסינג'ר הייתה אמנם מהירה יותר מזו של דה-גול מאלג'יריה, אך בכל זאת הדרגתית מספיק כדי למנוע השפלה אמריקאית מוחלטת. ההצלחה הזו בשימור מעמדה העולמי של אמריקה אפשרה לנשיא ולשר החוץ להשיג פיוס היסטורי עם סין, פיוס שעזר לספק את המנוף ההכרחי להסכם נשק אסטרטגי חשוב עם ברית המועצות – אף שבשנת 1970, האיומים שהפנו ניקסון וקיסינג'ר אל מוסקווה עזרו לעצור את הטנקים הסורים מלהעמיק עוד לתוך ירדן ולמוטט את המלך חוסיין.

בתקופה שבה התבוסתנות שלטה, קיסינג'ר אלתר דרך שהייתה מרשימה את פלמרסטון.
נכון, ההיסטוריה של קיסינג'ר מוכתמת בטעויות חישוב טקטיות כואבות – טעויות שהולידו מספיק ספרים למלא ספריות שלמות. אבל המחשבה שממשלו של ניקסון היה יכול להסיג יותר מחצי מיליון חיילים אמריקאים מווייטנאם תוך כמה חודשים בלבד בשנת 1969 היא בעייתית, במיוחד כששוקלים את מורכבותן של נסיגות קטנות והדרגתיות יותר בבוסניה, עיראק ואפגניסטאן שנכפו אחר כך על מתכננים צבאיים (וזאת, עוד לפני שהתייחסנו להשלכות הדיפלומטיות והאסטרטגיות מעבר לדרום-מזרח אסיה שהיו נגרמות בעקבות בגידתה הפתאומית והמוחלטת של אמריקה בבעלת בריתה הוותיקה).

למרות הפלישה של צפון וייטנאם לקמבודיה ב-1970, הקונגרס האמריקאי קיצץ משמעותית את הסיוע למשטרו של לון נול (שהחליף את זה של הנסיך סיהאנוק) בין השנים 1971 ל-1974, ואף אסר על חיל האוויר האמריקני לעזור ללון נול להילחם נגד הקמר רוז'. היסטוריונים עתידיים יכתירו את הפעולות האלה כמשמעותיות יותר בהשתלטות של הקמר רוז' על קמבודיה ב-1975 מאשר ההפצצות של ניקסון על כמה אזורים בעלי אוכלוסייה מעטה בקמבודיה שש שנים קודם לכן.

סייגון נפלה לידי הקומוניסטים, באפריל 1975, לאחר שקונגרס שרובו דמוקרטי קיצץ בצורה קיצונית את הסיוע לדרום וייטנאם. לא בטוח שהמשטר היה שורד בכל מקרה. אבל הקיצוץ, יש לזכור, לא היה רק הצהרה לגבי המצב האבוד בדרום וייטנאם; הוא היה תוצאה של ווטרגייט, שבו חיסל ניקסון את השפעתו שלו עצמו בבירה וערער באופן רציני את ממשלו הנכנס של ג'רלד פורד. ראוי שמילותיו של קיסינג'ר ב-Ending the Vietnam War יהדהדו גם באוזני הדורות הבאים:

אף אחד מאיתנו לא היה יכול להעלות בדעתו שהתמוטטותה של סמכות נשיאותית תגיע לאחר ניצחון אלקטורלי מוחץ (זה של ניקסון בשנת 1972). היינו משוכנעים שאנחנו עובדים על הסכם שבני בריתנו הדרום וייטנאמים יוכלו לקיים, עם עזרה אמריקנית נגד פלישה כוללת. המפגינים אולי דיברו על מלחמת וייטנאם במונחים של חברה אמריקנית שסטתה מדרך הישר, אבל כשעמיתיי ואני חשבנו על מלחמת וייטנאם, עשינו זאת במונחים של גברים ונשים מסורים – חיילים וקציני שירות החוץ – שנאבקו וסבלו שם, לצד שותפינו הווייטנאמים שנדונו כעת לעמוד בפני גורל בלתי ודאי, אך לבטח אכזר. האמריקנים האלה האמינו בכנות שהם מגנים על החירות נגד אויב אכזרי בג'ונגלים בוגדניים ושדות אורז מרוחקים. אמריקנים אלה, שהוכפשו בתקשורת, הותקפו בקונגרס והושמו ללעג על-ידי תנועת המחאה, קיימו את מסורתהּ האידיאליסטית של אמריקה. הם סיכנו את חייהם ובזבזו את נעוריהם על מאבק שיזמו קבוצות הנהגה אמריקניות, ואז נזנחו, ולבסוף אף זכו לבוז.

הישגיו הדיפלומטיים של קיסינג'ר הגיעו הרחק מעבר לדרום-מזרח אסיה. בין 1973 ל-1975, קיסינג'ר, ששירת בתקופה זו את ניקסון ואז את ג'רלד פורד, ניווט את מלחמת יום כיפור לעבר קיפאון שהיה נוח לאינטרסים האמריקאיים, ואז תיווך הסכמים בין ישראל ויריבותיה הערביות לגבי הפרדת הכוחות. עסקאות אלה אפשרו לוושינגטון לבנות מחדש את יחסיה הדיפלומטיים עם מצרים וסוריה בפעם הראשונה מאז הקרע בעקבות מלחמת ששת הימים. ההסכמים אף יצרו את ההקשר שבו נחתם הסכם השלום בין ישראל למצרים בשנת 1979, ועזרו לייצב מודוס ויוונדי בין ישראל לסוריה שנמשך הרבה מעבר לתחילת המאה ה-21.

בסתיו 1973, כשצ'ילה עמדה לגלוש לתוהו ובוהו, והייתה פתוחה לחדירתו של הגוש הסובייטי תודות לשלטונו האנרכי והכושל של סלבדור איינדה, עודדו ניקסון וקיסינג'ר הפיכה צבאית בהנהגת גנרל אוגוסטו פינושה, שבמהלכה נהרגו אלפי אנשים חפים מפשע. ההיגיון המוסרי הקר שלהם היה שמשטר ימני מכל סוג יהיה עדיף בסופו של דבר לצ'ילה ולאמריקה הלטינית מאשר משטר שמאלני מכל סוג – והדבר יתאים גם לאינטרסים של ארצות הברית. הם צדקו – אך אולי במחיר בלתי נסבל.
בשעה שרוב אמריקה הלטינית בילתה בניסויים סוציאליסטיים, בשבע השנים הראשונות לשלטון פינושה, מספר החברות בשליטת ממשלת צ'ילה ירד מ-500 ל-25 – מהפך שעזר להוביל ליצירתם של יותר ממיליון מקומות עבודה ולהפחית את שיעור העוני משליש מהאוכלוסייה, פחות או יותר, לעד עשירית ממנה. גם שיעור תמותת התינוקות ירד, מ-78 מיתות פר 1,000 לידות, ל-18.

הנס החברתי והכלכלי הצ'יליאני הפך לפרדיגמה בעולם המתפתח, ובעולם הקומוניסטי לשעבר במיוחד. ובכל זאת, שום מידה של רווח כלכלי וחברתי לא מצדיקה כמעט שני עשורים של עינוי שיטתי של עשרות אלפי קורבנות ביותר מ-1,000 מרכזי מעצר.

בשנותיו המאוחרות, קיסינג'ר לא היה מסוגל לנסוע לכמה מדינות שהפנו אליו איומים משפטיים בנוגע לפעולותיו בשנות ה-70 באמריקה הלטינית.

אבל היסטוריה אמתית אינה החצנת העובדות המכוערות מחוץ להקשרן ההיסטורי והפילוסופי – שיטת הפעולה של עיתונאים חוקרים רבים. היסטוריה אמתית נבנית על השוואה בלתי פוסקת לתקופות אחרות וחלקים אחרים של העולם. יעיל במיוחד, אם כן, להשוות את פעולותיהם של ממשלי פורד וקרטר בקרן אפריקה, ובמיוחד באתיופיה – מדינה שבשנות ה-70 כללה פי שלושה אנשים מצ'ילה של פינושה.
בשנותיו המאוחרות, קיסינג'ר לא היה מסוגל לנסוע לכמה מדינות שהפנו אליו איומים משפטיים בנוגע לפעולותיו בשנות ה-70 באמריקה הלטינית. אבל באותן מדינות נחשב ג'ימי קרטר כמעט לקדוש. נבחן את המוסריות של קרטר מול זו של קיסינג'ר במקרה של אתיופיה, שכמו אנגולה, ניקרגואה ואפגניסטאן, הייתה בין אבני הדומינו שנעשו פחות ופחות יציבות ואז נפלו בחודשים והשנים שלאחר התמוטטותה של סייגון, וכך הפריכו חלקית מיתוס נוסף של תנועת המחאה האנטי-מלחמתית של וייטנאם: שתיאוריית הדומינו שגויה.

קיסינג'ר מימין עם נשיא ארה"ב ג'רלד פורד, בבית הלבן ב-1974. אוסף ספריית הקונגרס

קיסינג'ר מימין עם נשיא ארה"ב ג'רלד פורד, בבית הלבן ב-1974. אוסף ספריית הקונגרס

כפי שכתבתי במקומות נוספים, כולל בספרי משנת 1988, Surrender or Starve, ה"דֶרְג" הסגפני של אתיופיה, ומנהיגו החדש, חסר הרחמים, מנגיסטו היילה מרים, עלה לשלטון בשעה שארצות הברית הייתה עסוקה בווטרגייט ובנפילתה של דרום וייטנאם. קיסינג'ר, שהיה כעת שר החוץ של הנשיא פורד, ניסה לשמר השפעה באתיופיה על-ידי המשך אספקת הסיוע הצבאי לאדיס אבבה. לו הייתה ארצות הברית מוותרת על כל המנוף שלה באתיופיה, המדינה הייתה עלולה להתקדם ולהפוך ללוויין סובייטי, עם השלכות הרסניות לזכויות האדם מבחינת כל אוכלוסייתה.

פורד וקיסינג'ר הוחלפו בינואר 1977 על-ידי ג'ימי קרטר ושר החוץ שלו, סיירוס ואנס, שחתר למדיניות שהייתה גם מכוונת יותר לאפריקה שמדרום לסהרה וגם נוהגת באזור זה ביד קשה פחות. בקרן אפריקה, היתרגם הדבר באופן מיידי לחיסרון במלחמה הקרה מבחינתה של ארה"ב, כי הסובייטים – שדורבנו על-ידי נפילתה של דרום וייטנאם, הלכו ונעשו לוחמניים מתמיד ונכונים מתמיד להשקיע משאבים. ובעוד שאתיופיה נקרעה לגזרים על-ידי המהומות המהפכניות, הסובייטים השתמשו בלקוחותיהם הסומליים כמנוף נגד אדיס אבבה. סומליה הייתה אז מדינה של 3 מיליון נוודים בלבד, אבל לאתיופיה היתה אוכלוסייה גדולה פי עשרה: מזון מצוין ללוויין האפריקני הממוכן שנעשה יעדו העליון של ליאוניד ברז'נייב. הסובייטים אמנם איימו על אתיופיה על-ידי אספקת כלי נשק ליריבתה, אבל גם הציעו לה סיוע צבאי – אסטרטגיה קלאסית של גזר ומקל. אבל בגלל הטנקים מדגם M-60 ומטוסי הקרב מדגם F-5 שמנגיסטו עדיין קיבל מארצות הברית – לא מעט בזכות קיסינג'ר – ובגלל סיבות אחרות, היסס המנהיג האתיופי לקבל על עצמו את המשימה הקשה של החלפת ספקיות נשק לצבא שלם.

באביב 1977, הפסיק קרטר את משלוחי הנשק לאתיופיה בגלל הפרות זכויות האדם שלה. הסובייטים שלחו כוחות אבטחה מזרח גרמניים לאדיס אבבה כדי לעזור למנגיסטו לייצב את משטרו, והזמינו את השליט האתיופי למוסקבה לביקור בן שבוע. ואז ביקרו באתיופיה יועצים קובנים, בשעה שטנקים וציוד אחר הגיעו מדרום תימן הפרו-סובייטית. בחודשים הבאים, בעזרת המזרח גרמנים, ה"דרג" ירה בצעירים אתיופיים ברחובות, במסגרת "הטרור האדום".

הקשר בין החלטתו של קרטר לא להשתמש במהלכי כוח פוליטיים קיסינג'ריאנים בקרן אפריקה, לבין המיתות ההמוניות באתיופיה, ישיר יותר מהקשר שבין הגיחה של ניקסון לקמבודיה להשתלטות הקמר רוז'.ובכל זאת, לא הכול היה אבוד – עדיין לא. המהפכה האתיופית, שמאלנית ככל שהייתה, כללה אך מעט סימנים אנטי-אמריקאיים מובהקים. ראש הממשלה החדש של ישראל, מנחם בגין, בניסיון להציל את יהודי אתיופיה, הפציר בקרטר לא לסגור את הדלת לחלוטין בפני אתיופיה ולתת למנגיסטו עזרה צבאית נגד ההתקדמות הסומלית. אבל תחינתו של בגין לא נענתה. אחת ההשלכות של חוסר הפעולה של קרטר הייתה שאתיופיה הפכה מעוד משטר הנוטה לשמאל למדינה מרקסיסטית מוחלטת, שבה מאות אלפי אנשים מתים בתוכניות קולקטיביזציה ויישוב מחדש של אנשים בכפרים – שלא לדבר על מאות האלפים שמתו מרעב שהיה תוצאתו של מדיניות חקלאית שמקורה במוסקווה, לא פחות מאשר תוצאתה של בצורת. האתיופים היו ברי-מזל לו היה להם פינושה.

הקשר בין החלטתו של קרטר לא להשתמש במהלכי כוח פוליטיים קיסינג'ריאנים בקרן אפריקה, לבין המיתות ההמוניות באתיופיה, ישיר יותר מהקשר שבין הגיחה של ניקסון לאזור הכפרי בקמבודיה להשתלטות הקמר רוז' שש שנים לאחר מכן.
בסוף המאה ה-19, לורד פלמרסטון עדיין היה דמות שנויה במחלוקת. אבל במאה ה-20 הוא כבר נחשב בעיני רבים לאחד משרי החוץ הדגולים של בריטניה. המוניטין של קיסינג'ר יעבור מסלול דומה. מכל הזיכרונות שנכתבו בעשורים האחרונים על-ידי שרי חוץ ויועצי ביטחון לאומי אמריקניים לשעבר, זיכרונותיו שלו הם ללא ספר הנרחבים ביותר והמגרים ביותר אינטלקטואלית. הם חושפים מילייה היסטורי ופילוסופי מורכב שהקיף החלטות קשות בנושא מדיניות חוץ. לקיסינג'ר תהיה המילה האחרונה מכיוון שהוא כותב כל כך הרבה יותר טוב לקהל הרחב מאשר רוב מבקריו. לחשיפות גרידא יש חיי מדף קצרים בהרבה מאשר לעבודתו של מדינאי המודע לנסיבות הטראגיות שלו ומסוגל לחבר ביניהן לבין דפוס אירועים רחב יותר. עמית בעל ניסיון ממשלתי ציין בעבר שכריאליסט בסגנון אירופי, קיסינג'ר חשב יותר על מוסריות ואתיקה מאשר רוב אלה המכנים את עצמם אנשי מוסר. ריאליזם עוסק בשאיפה המוסרית האולטימטיבית במדיניות חוץ: הימנעות ממלחמה על-ידי השגת מאזן כוחות הנוטה לטובתך.

מלבד ההתערבויות המוצלחות בבלקן, המחווה ההומניטרית הגדולה ביותר בימי חיי הייתה נסיעתו של הנשיא ריצ'רד ניקסון לרפובליקה העממית של סין בשנת 1972, נסיעה שהונדסה על-ידי קיסינג'ר. בכך שוויתרו על העמדה שטייוואן היא סין האמתית, נתנו לסין הגנה נגד ברית המועצות, וסיפקו ביטחונות נגד יפן המתאוששת-כלכלית, עזרו שני האישים להציב את סין בעמדה שממנה תוכל להקדיש את עצמה לפיתוח כלכלי שלֵו. עלייתה הכלכלית של סין, שהונעה על-ידי דנג שיאופינג, תחלץ את רוב אסיה מהעוני. ובעוד שיותר ממיליארד איש במזרח הרחוק זכו לשיפור דרמטי ברמת חייהם, פרח גם החופש האישי.

ברי-סמכא גערו בקיסינג'ר על שאמר, בשנת 1973, שההגירה היהודית מברית המועצות "אינה עניינה של אמריקה." אבל כפי שציין בזהירות ג'.ג'. גולדברג מה-Jewish Daily Forward (אף על פי שבה בעת העביר ביקורת חריפה על הציניות של קיסינג'ר בנושא), "ההגירה התעוררה משמעותית תחת מדיניות הדטנט של קיסינג'ר" – אבל "צנחה" לאחר שתיקון ג'קסון-ואניק עבר בשנת 1974, והגדיר מדיניות הגירה פתוחה כתנאי מקדים לקשרי מסחר נורמליים בין ארצות הברית לברית המועצות; הסובייטים התרגזו שהאמריקנים מתיימרים להכתיב להם מדיניות הגירה, והחלו להורות על הפחתת כמות אשרות היציאה. במילים אחרות, הריאליזם של קיסינג'ר היה יעיל יותר מההומניטריות שהפגינו קבוצות במענה לענייני זכויות אדם.

 

קיסינג'ר הוא אינטלקטואל יהודי שמכיר באמת עגומה וייחודית: שהמפלגה הרפובליקאית, בהתעלם ממופעי האנטישמיות שלה בתקופות מסוימות, הצליחה להגן בצורה טובה יותר על אמריקה מאשר המפלגה הדמוקרטית של תקופתו. זאת משום שהרפובליקאים הבינו בצורה טובה יותר את טווח העוצמה האמריקאית, ואף התענגו עליו, בצומת של המלחמה הקרה שבו הדמוקרטים לקו בתבוסתנות ובבדלנות כביכול (הריאליזם מסוג קיסינג'ר פופולרי כיום בבית הלבן של ברק אובמה יותר מאשר במפלגה הרפובליקאית, ומצב זה מצביע עד כמה התרחקו הרפובליקאים של היום מערכי הליבה שלהם).

אבל שלא כמו חבריו הרפובליקאים בעידן המלחמה הקרה – אנשי עסקים משעממים ומעשיים, שהיו מאושרים בעיוורונם למה שנכתב עליהם בכתבי עת אינטלקטואליים יוקרתיים – קיסינג'ר תמיד היה מודע עד כאב למידה שבה מתעבים אותו. הוא קיבל החלטות של חיים ומוות שהשפיעו על מיליונים ודרשו פשרות מוסריות לא נעימות רבות. לולא ההחלטות הקשות שקיבלו ניקסון, פורד וקיסינג'ר, ייתכן שארצות הברית לא הייתה עומדת בנזק שגרמו פרצי אי-היכולת המוסרניים של קרטר; לולא הם, גם רונלד רייגן לא היה זוכה ליישם את המדיניות הווילסוניאנית שלו. הריאליזם הקלאסי של הנרי קיסינג'ר – כפי שבא לידי ביטוי בספריו ובפועלו המדיני – נעדר כל סיפוק רגשי אך נצחי מבחינה אנליטית. המידה שבה יוכלו הרפובליקאים לשחזר את תבונתו של קיסינג'ר במדיניות החוץ, תעזור לקבוע את סיכוייהם לחזור לשלטון.

רוברט ד. קפלן הוא האנליסט הגיאו-פוליטי הראשי ב-Stratfor, חברת מודיעין פרטית עולמית, ועמית בכיר במרכז לביטחון אמריקני חדש בוושינגטון.

כל הזכויות שמורות לאלכסון.
©2013 The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Media Services, Inc.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי רוברט ד. קפלן, Atlantic.

תגובות פייסבוק

2 תגובות על לאהוב את קיסינג'ר

01
ארבם

מעניין.
הטענה העיקרית אם הבינותי נכון היא משהו בסגנון - העולם הוא מורכב ופועל על פי עקרונות של כוח ולכן אין מקום למוסר במדיניות חוץ.
המחבר, חבר ב-thinktank אמריקאי שאת מימונו אפשר רק לשאר אף מוסיף ומראה/טוען שמדיניות א-מוסרית היא בעצם מוסרית כיוון ומייצרת פחות סבל - כך על פי ההשוואות שהוא מביא.
ההשוואה לבריטניה של המאה ה-19 מעניינת גם כיוון ולפחות במובן אחד היא דומה מאוד לארה"ב של היום - בשתי החברות שוררת התפיסה שיש זהות וחפיפה בין האינטרסים של 'ראשי התעשייה והמסחר' לאלו של המדינה וכפועל יוצא "העם" אינו באמת ראוי לנווט השלטון ואינו מזוהה עם אינטרס המדינה -תפיסה שהייתה גלויה מאוד בשתי המדינות עד מלחמת העולם ומאז הפכה מוצנעת מתחת לטיעונים ליברלים על דמוקרטיה ושיוויון.
לאור זאת מבצבצת לה גם שאלה נוספת:
האם קיסינגר פעל מטעם מדיניות החוץ של ארה"ב או זו של רוקפלר כפי שנרמה במאמר (בעצם - בילדרברג)?
שווה להזכיר שמחיר חבית נפט קפץ בעקבות מלחמת יום הכיפורים במאות אחוזים והביא למשבר אנרגיה שפגע קשות בכל המדינות בעולם, בעיקר המתפתחות ובמיוחד באלו באפריקה (אך לא רק - גם אירופה ויפן שהחלו לאיים על ההגמוניה של הדולר האמריקאי נפגעו קשות וכלכולתיהן התקשו להתאושש). במשך השנים עלו מספר עדויות לכך שעלייה זו הייתה מכוונת ולא מהסיבות הידועות וששירתה בעיקר את קבוצת המולטי-בילונרים בעלי הממון במערב. ארה"ב עצמה - כחלק מהיחסים החברותיים שלה עם ערב הסעודית (יותר נכון עם השלטון הסעודי) לפני ועוד יותר לאחר מלחמת יום הכיפורים לא נפגעה מהמשבר קשה כמו שאר העולם וזאת בין השאר כי קיבלה מהסעודים נפט בהחבא - למרות שהחרם הערבי היה לכאורה מכוון בעיקר כלפיה כבעלת בריתה של ישראל במלחמה (!).
מי שעוד הרוויח מהמשבר חוץ מהשליטים הערבים העשירים בנפט הם חברות הנפט המערביות והבנקים האמריקאים - רווחי חברות הנפט עלו בין השאר כי העלו את עלויות הזיקוק אך גם כי מחיר החבית הגבוה יותר הפך את הנפט של הים הצפוני לכדאי מבחינה כלכלית (במחיר של טרום המלחמה הנפט מהמזה"ת היה זול משמעותית מזה של הים הצפוני ולכן הפקת נפט שם הייתה בלתי כדאית). הבנקים הרוויחו כיוון והאמריקאים חתמו עם הסעודים (ואח"כ עם כל חברות אופ"ק) על הסכם שנפט קונים רק בדולרים אמריקאים ולא בשום מטבע אחר. בתמורה הערבים משקיעים אותם בבנקים בניו יורק בעזרת יועצים פיננסים אמריקאים וגם בקניית נשק אמריקני ותמיכה אמריקאית בביסוס מעמדם כרודנים - הסכם זה תרם לחיזוק הדולר שנחלש משמעותית מאז מלחמת העולם ובשילוב עם הסרת בסיס הזהב מהדולר (ניקסון 1973) אפשרה את תחילת שיטת הפטרו-דולרים הנהוגה כיום. יש שמועות רבות על כך שבפגישת קבוצת בילדברג באביב 1973, מספר חודשים לפני המלחמה, נושא הדיון היא עליה אפשרית/צפויה של מאות אחוזים במחירי הנפט וכיצד ניתן להרוויח מכך. כיצד יכלו לצפות זאת טרם פרוץ המלחמה? לא ברור... מעניינת בהקשר זה עדותו של מי שהיה שר החוץ של סעודיה שבנסיעתו לאיראן כשנה לאחר המלחמה שמע מהשאה שקיסינגר בכבודו ובעצמו הוא שביקש ממנו לשמור את מחיר הנפט גבוה!
כישראלים עלינו לשאול האם ליהודי היקר הנרי היה קשר רק לסיום המלחמה או אולי גם לפריצתה? עצם העובדה שמצרים וסעודיה דווקא התקרבו לארה"ב לאחר המלחמה צריכה לעורר סימני שאלה. כיצד מלחמה מקומית שלכאורה פרצה ביוזמה מצרית-סורית מביאה לקירוב לארצות הברית שתמכה דווקא בישראל ואף סיפקה לה רכבת אווירית? משהו פה לא מסתדר.
יש היום באינטרנט עדויות מקור רבות בדמות סטנוגרמות מתקופתו של ניקסון בבית הלבן שמחזקות את מה שנחשב תאוריית קונספירציה על האפשרות שהמלחמה הייתה פרי תאום מוקדם בין קיסינג'ר לסאדאת ולגולדה-דיין (חלקם של הסורים ובריה"מ פחות ברור אך ככל הנראה בצמרת היו גם שם כאלו שידעו מראש).
אין לכך עדויות חותכות אך הרבה מאוד עדויות תומכות כולל מספר התייחסויות של קיסינגר וניקסון ל"ערוץ הסודי" במזה"ת שאמור להניב פירות על ידי החלשת ישראל (שהייתה חזקה מדי לתפיסת קיסינגר אחרי מלחמת ששת הימים ולכן לא רצתה במו"מ) ומתן ניצחון תודעתי/תדמיתי לערבים ובעיקר לסאדאת שנזקק לו לצורך חיזק מעמדו במצרים (זה האינטרס המצרי). יש לומר שהאמריקאים אכן קיוו על פי הסטונגרמות להגיע להסכם בעקבות שינוי מאזן הכוחות במזה"ת מיד לאחר המלחמה - ויש אף שטוענים שלדיין הובטח כיסא ראש הממשלה הבא ושיזכה להביא שלום עם מצרים באמצועת מתווה שנחתם מאוחר יותר בקמפ דיויד אך כבר היה ידוע לפני המלחמה - מאיזו טעמים רצו בהסכם ישראלי-מצרי, האם של יחסי חוץ/כוח או של יחסי הון? לא ברור.
האינטרס האמריקאי על פי הסטנוגרמות היה בפירוש העברת המצרים למעגל ההשפעה שלהם ובזה הם בהחלט הצליחו - כיצד היה ניתן להגיע להישג זה ללא תיאום מוקדם שבו האמריקאים הבטיחו לסאדאת את הנצחון (בכך שידאגו שהכוחות הישראלים יהיו מדולדלים מאוד, לא יבצעו מכת מנע ולא יגייסו מילואים מבעוד מועד)? לא ברור כיוון וללא הסכם מוקדם כזה מדובר בהישג דיפלומטי שאין שני שלו בתולדות יחסי החוץ - הפיכת האויב לידיד בלי שום leverage ברור לעין.
אינטרסים נוספים ששיחקו תפקיד היו רבים אך לישראל עצמה לא הייתה הרבה ברירה - כבר אז היה ברור שללא תמיכת מעצמה אין לנו סיכוי רב להשרד לאורך זמן (הצרפתים נטשו אחרי ששת הימים כיוון וישראל פתחה במלחמה - זה לפחות היה התירוץ הרשמי שלהם) ולכן מעבר לאספקת נשק ותגמול פוליטיקאים להם 'זכתה' ישראל, לא הייתה לגולדה הרבה ברירה (אולי האמינה שיהיו רק '500' הרוגים - כמו שברק טען שיהיו לנו בעימות עם איראן ואולי פשוט סמכה יותר מדי על דיין).
כל זה (ועוד) צריך לעורר חשד בקוראנו כישראלים את דברי השבח לקיסינגר היהודי החכם - יתכן ולארצות הברית ולאינטרס הכוח שלה הוא הצמיח תועלת רבה - בעיקר אם רואים תועלת בחיזוק בעלי ההון שלה - אך למדינת ישראל יתכן ועלה בחיהם של 3000 מחיילינו האמיצים, ריסוק המודיעין הישראלי שלכאורה כשל וב-4 עשורים אבודים של הכלכלה הישראלית (למעשה את שורשי המשבר הכלכלי של היום ניתן לראות כבר מלאחר המלחמה ועד היום).
מה האמת? אי אפשר לדעת ומן הסתם בנושא סבוך כל כך אין אמת ברורה אחת. יש לקחת הדברים בערבון מוגבל - בוודאי את מה שכותב האדון המכובד מאמריקה (שהוא בבירור ניאו-שמרן וושינגטוני טיפוסי) וגם את הכתוב בתגובה (הארוכה) הזו.
מי שרוצה מוזמן לקרוא סטונגרמות מהתקופה - הן זמינות באינטרנט ואפשר לחפש אותן על ידי חיפוש PDF בגוגל - חלק גדול באתר של הארכיון על שם ג'רלד פורד.
דוגמא אחת:
http://www.fordlibrarymuseum.gov/library/document/0314/1552607.pdf
מעניין בסטנוגרמה הזו (חודש לפני המלחמה) לקרוא את דבריו של קיסינגר בסוף העמוד השני (הערוץ הסודי כאמור).

02
דני

מאמר מגוחך של עוד אחד שתומך באימפריאליזם האמריקאי ובניאו-ליברליזם,שניהם כושלים מבחינת השגת טובת הכלל אלא מוצלחים בדיכוי העובדים ושימור שליטת האוליגרכיה.אגב,קפלן לא מפסיק לשקר בעניין צ'ילה,הוא טוען שהעוני ירד בתקופת פינושה רק שהעוני זינק בעת הניסויים ההרסניים של הימין הפשיסטי,חביבם של כלכלני שיקגו,בבני אדם,מ-17% בתקופת איינדה ב-1973 ל-45% ב-1989,השכר הריאלי של 90% מהעובדים התרסק,בעוד שהעשירון העליון הכפיל את הכנסתו הריאלית וצ'ילה נהפכה להיות אחת המדינות הכי לא שיוויוניות בעולם,או שזאת הצלחה מבחינתו של קפלן,מכיוון שמבחינת השמרן ההצלחה אינה נמדדת בכמה שהכלל השתפרו אלא בכמה שהאוליגרכיה התחזקה ,בזה שהאיום על שלטונה הדיקטטורי על אמצעי הייצור נחלש ובזה שקבוצות שמרניות נוספות כמו:אנשי הדת,לאומנים ואנשי הצבא שימרו את כוחם והשפעתם.
קפלן טוען שקיסינג'ר היה מדינאי מהולל אך זוהי שטות גדולה מכיוון שפשעי מלחמה,הם מעשים שהתגמול עליו בעולם הגיוני הוא לא מאמרים משבחים או פרסים,אלא מקום בדוכן הנאשמים בבית הדין הבינלאומי בהאג.רוברט קפלן הוא עוד שמרן שמשקר וטוען שארה"ב היא האומה הצודקת שתומכת בחופש,קורבנותיו של סדאם יצחקו מהקבר על זה אם נזכור שאחד מאותה חסידי תפיסה "ריאליסטית" ניאו-שמרנית,נשיא ארה"ב המנוח רייגן,תמך במהלך מלחמת איראן-עיראק הן באיראן החומייניסטית והן בעיראק הבעתיסטית של סדאם שהייתה אחת מהדיקטטורות האכזריות שהיו קיימות אין פעם במזרח התיכון,בשביל האינטרסים של אמריקה "שוחרת החופש",או יותר נכון,כפי שהתגלה במלחמת עיראק של 2003,שוחרת את בזיזת כספי הנפט של מדינות העולם השלישי על ידי תאגידים בינלאומיים