לסלוח בלב שלם

המדע הולך ומגלה את מה שהדת ידעה מאז ומתמיד: הסליחה מחזקת את הלב
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

בספרייה האקדמית הנקייה ביותר שראיתי מעודי, נשים מכל הגילאים והמוצאים ישבו מסביב לשולחן עץ ארוך. כמה מהן פטפטו, אבל הרוב התעסקו בעצבנות במחברות ובעטים שלהן או בהו ברצפה. הגברים – חמישה במספר, בגילאים שנעו מ-20 פלוס עד 50 פלוס – הגיעו רגע לפני השיעור. הבטתי בנוכחים וניסיתי לנחש איזו טרגדיה נוראה הביאה כל אחד מהם לכאן.
זה היה שיעור סליחה ביום שלישי בערב באוניברסיטת סטנפורד. אני באתי רק כדי להתבונן. הכשרה פורמלית בסליחה – כולל רשימת קריאה, הרצאות, התנסות מעשית ושיעורי בית – נועדה לאנשים ששרדו רצח עם, ולא בשבילי, עם המטען הבנאלי שלי (למרות שקראתי כל מה שאפשר על הכשרות בסליחה ופיתחתי אובססיה שאינה בלתי-בריאה לנושא). פרדריק לסקין, המרצה, אישר את נוכחותי בשיעור שלו, אבל אמר שאהיה חייבת להשתתף כדי שזה לא יראה מוזר. אין בעיה. הכנתי סיפור כמעט-אמיתי על ריב עם אמי.

ואז, בעיניים גדולות ובורקות ובשיער מאפיר מזדקר, הושיט לסקין את זרועותיו לפנים כמו זומבי, כשכפות ידיו פונות מטה. "רוב האכזבה בחיינו נובעת מכך שאנו רוצים דבר אחד", הוא הכה באוויר בידו השמאלית, הגבוהה מבין השתיים, לשם הדגשה, "ומקבלים דבר אחר", הוא אמר, וטלטל את ידו הימנית הנמוכה. ואז הוא הביט בכולנו בעיון. "בסדר? והסליחה קשורה למה שאתם מחליטים לעשות עם החלל הזה באמצע. האם אתם הולכים להתאים את הציפיות שלכם ולהרפות מכל השאר, או שאתם הולכים לחיות בחלל הזה? כי תקשיבו לי טוב, אלה חיים אומללים".

שיט. עכשיו כל מה שהצלחתי לחשוב עליו הוא החיים בחלל הריק והנורא שבין שתי ידיו הענקיות. חשבתי על איך שחייתי שם שנים וחיכיתי שהדברים ישתנו, ואז כעסתי והתאכזבתי כששום דבר לא קרה. כשהתחלקנו לזוגות כדי לחלוק זה עם זה את הסיפורים שלנו, הסיפור המומצא על אמי רץ לי בראש שוב ושוב, אבל הפה שלי התמרד ופלט לאיש הנחמד משמאלי: "חברתי הטובה ביותר מתה ועכשיו אני שונאת את כולם כי הם לא היא, ואני ממש צריכה להפסיק עם זה. והאמת היא שזה ממש מוזר כי ליאה מתה פה. לא ממש פה בספרייה, אלא בבית החולים של האוניברסיטה. זאת הפעם הראשונה שאני נמצאת פה מאז".

המחקרים הראשונים בתחום הסליחות היו רפואיים בעיקרם. נמצא מתאם בין סליחה למגוון של יתרונות רפואיים, כולל שינה טובה יותר, לחץ דם נמוך, סיכון נמוך למחלות לב ואף עלייה בתוחלת החיים

זה היה הרגע שקראתי עליו – השינוי הפתאומי, כשהצורך לסלוח גובר על הדחף לנקום. הרגשתי חוסר משקל, בחילה, עצב. המחשבה שאצליח להרפות מהכעס אחרי כל כך הרבה שנים העניקה סוף סוף מקום לאבל. חירות נדירה זו היא הדבר שהפך את הסליחה לאחת מאבני הפינה של כל דתות העולם הגדולות במשך מאות שנים, ולנושא בולט בפסיכולוגיה המודרנית – המסורתית והפופולרית גם יחד. אך אף על פי שיתרונותיה של הסליחה מוכחים, היא ממשיכה להיות סוגיה סבוכה הנוגעת למגוון תחומים, החל בדת וכלה בצדק.

מחקריי בנושא החלו כשנתקלתי בסיפור על רוברט אנרייט (Enright), פסיכולוג מאוניברסיטת ויסקונסין. אנרייט גדל במשפחה קתולית, אבל זנח את הדת לטובת האקדמיה בתחילת הקריירה שלו. "הפכתי למרצה וחשבתי שאני יודע מי זה אלוהים – אני", הוא אמר.
עד ששב לאמונתו כבר הספיק אנרייט לבסס את עצמו כ"אבי הסליחה"; הוא יצר פרוטוקול סליחה טיפולי אשר זכה להכרה רשמית מצד האגודה האמריקאית לפסיכולוגיה והאו"ם. הוא חשב שהכנסייה הקתולית צריכה לשים דגש רב יותר על ההיסטוריה העמוקה שלה בנושא, ולהפיץ את בשורה הסליחה להמונים, וכך אמר גם בנאום בוותיקן.

כקתולית לשעבר, התחברתי לסיפורו של אנרייט. בילדותי כפו עליי ללכת לכנסייה ולבית ספר קתולי, וכמתבגרת ואישה צעירה מרדתי, לא כי לא האמנתי באלוהים אלא כי לא אהבתי את ההתנהגות הצדקנית של רוב הדתיים שהכרתי. לא ממש התגעגעתי לדת, אלא רק לאותם רגעים בסוף המיסה, כשנגאלתי מחטאיי וזכיתי בכמה רגעי שקט של תפילה והכרת תודה. מדי שבוע חיכיתי בכמיהה לרגעים האלה – ולשלווה שהם הביאו לי. מעטות החוויות שהעניקו לי הקלה דומה מדאגותיי היומיומיות, וכשקראתי על אנרייט ועל עבודתו תהיתי אם הסליחה היא הדבר שאני מחפשת.

כל אחת מהדתות האברהמיות – אסלאם, יהדות ונצרות – מלמדות אותנו על סליחה, הן מהסוג שאלוהים מעניק והן מהסוג שבני אדם יכולים (וצריכים) להעניק זה לזה. התנ"ך, הברית החדשה והקוראן מלאים בציוויים לגבי סליחה וחוקים לגבי המעשים שעליהם אלוהים יכול, לא יכול, או לא מוכן, למחול. דתות אחרות, מצדן, מתמקדות ברווחה שהסליחה מעניקה לנו. הגישה הזאת אינה שונה כל כך מהגישות המודרניות, החילוניות, לעניין הסליחה, שנולדו מתוך תנועת הפסיכולוגיה החיובית. בודהיזם, לדוגמה, מלמד אנשים הנאחזים בעוולות שנעשו להם כיצד לבנות זהות סביב הכאב, וזאת הזהות שממשיכה להיוולד מחדש.

אבל מה לגבי היישום המעשי של הסליחה, שלגביו לא למדתי דבר מכל הטקסים הקתוליים העוסקים בכפרה ובווידוי? ידעתי בדיוק איך לבקש סליחה מאלוהים, אבל לא היה לי מושג איך לסלוח, או לבקש סליחה מהאנשים בחיי. ומסתבר שזאת הבחנה חשובה: חוקרים מאוניברסיטת מישיגן גילו שלסליחה בין אנשים יש יתרונות פיזיים חיוביים רבים יותר מאשר הסליחה שאנו זוכים לה לכאורה מאלוהים.

הסליחה היא תחום מחקר חדש יחסית באקדמיה, שזוכה לתשומת לב משמעותית רק מאז שאנרייט החל לפרסם את מסקנותיו בנושא בשנות ה-80. המחקרים הראשונים היו רפואיים בעיקרם. נמצא מתאם בין סליחה למגוון של יתרונות רפואיים, כולל שינה טובה יותר, לחץ דם נמוך, סיכון נמוך למחלות לב ואף עלייה בתוחלת החיים; למעשה, כל יתרון שאפשר לצפות להפיק מירידה ברמות הלחץ הנפשי. כשקתלין לולר (Lawler) המנוחה עבדה כחוקרת בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת טנסי בנוקסוויל, היא חקרה באופן נרחב למדי את השלכות העוינות והסליחה על מערכות הגוף. "[באנגלית] אומרים בצדק שהסליחה היא a change of heart", היא כתבה, בסיכום לסדרת מחקרים שהתמקדה בהשפעות הסליחה על בריאות הלב. בו בזמן מצאו חוקרים מאוניברסיטת דיוק מתאם חזק בין סליחה לשיפור בתפקוד המערכת החיסונית בקרב נשאי HIV, ובין סליחה לשיפור בשיעור התמותה בכלל האוכלוסייה.
לאחרונה הנושא זוכה לפופולריות רבה, וגורמים רבים ושונים (מהאו"ם ועד קורבנות של מקרי ירי המוניים) משבחים את מעלותיה של הסליחה במגוון תחומים, מבריאות הנפש ועד לניהול אזורי לחימה. אפילו אופרה וינפרי נכנסה לעסק: הקואוצ'רית האהובה עליה, איינלה ונזנט, עוסקת בה לעתים קרובות בתוכנית המשודרת ברשת אופרה וינפרי, Iyanla: Fix My Life. היא אף השיקה קורס מקוון ששמו "איך לסלוח לכולם על הכול".

בספרה, Forgiveness: 21 Days to Forgive Everyone for Everything, ונזנט מציגה תוכנית בת 21 יום שמובילה את הקוראים בדרך אל הסליחה. אולי לא תופתעו לשמוע (וינפרי היא מלכת השיפור העצמי, ככלות הכול) שהספר מתמקד בעיקר בסליחה עצמית. ובנוסף, ונזנט היא חסידה של שיטה המכונה Progressive Energy Field Tapping (או, בקיצור, Pro EFT) – שימוש בנקודות אנרגיה מסוימות ממש מתחת לפני העור "במטרה לשחרר את הרגשות הכלואים במערכת האנרגיה שלנו", לפי האתר הרשמי של ה-Pro EFT. זה קצת ניו אייג'י מדי לטעמי, אבל היי, זה תהליך, והרבה אנשים אומרים שהוא עובד.

ולא רק אופרה משבחת את הסליחה כדרך לשיפור עצמי. העניין הציבורי בסליחה התעורר בד בבד עם גל שני של מחקרים, המתמקד בסליחה עצמית. אחרי שחקר את הקשר בין סליחה לבריאות הבין ג'ון ר. ווב (Webb) מאוניברסיטת איסט טנסי סטייט ש"יכול להיות שסליחה עצמית חשובה יותר לבריאות" מאשר צורות אחרות של סליחה. שרה פלוצ'י (Pelucchi) מהאוניברסיטה הקתולית של מילאנו טוענת שהסליחה מועילה למערכות יחסים רומנטיות, ותומס קרפנטר (Carpenter) מאוניברסיטת ביילור גילה שקל לנו יותר לסלוח לעצמנו אם אלה שפגענו בהם סולחים לנו תחילה.

מנדלה והדלאי לאמה בדורבן

הדלאי לאמה ביקר את נשיא דרום אפריקה נלסון מנדלה בשנת 1996. צילם: עובד זילווה, באדיבות קיי קנדל

אנרייט חקר גם הוא את נושא הסליחה העצמית, אף על פי שהוא מתון יותר בעניין מאשר ונזנט. "סוגיית הסליחה העצמית מורכבת הרבה יותר מאשר הסליחה באופן כללי, והנה הסיבה: כשאנו פוגעים בעצמנו, אנחנו גם הקורבן וגם התוקף", הוא אמר לי. "ולכך מצטרף ממד נוסף של בעייתיות – מי שפוגע בעצמו נוטה לפגוע גם באחרים תוך כדי כך". אנרייט ממליץ לאנשים המתקשים לסלוח לעצמם ללמוד לסלוח לאחרים תחילה. "אחרת זה עלול להיות מטעה: אם את מהמרת כפייתית שממשיכה לבזבז את כספי המשפחה, לדוגמה, את עלולה לסלוח לעצמך בלי לשנות את דרכייך, אבל סליחה עצמית אמיתית דורשת שתפסיקי את ההתנהגות שהובילה לפגיעה מלכתחילה".

אבל מה לגבי היישום המעשי של הסליחה, שלגביו לא למדתי דבר מכל הטקסים הקתוליים העוסקים בכפרה ובווידוי? ידעתי בדיוק איך לבקש מחילה מאלוהים, אבל לא היה לי מושג איך לסלוח, או לבקש סליחה מהאנשים בחיי

העניין הזה של "ללמוד לסלוח" הוא הדבר שיכול להעניק לסליחה משקל אמיתי. לפי לסקין, למרות שהדת מעודדת או מחייבת אנשים לסלוח, המרחב החילוני הוא זה שמביא את רעיון הסליחה להמונים. והוא גם מלמד אותנו בדיוק איך לעשות את זה. אמנם חוקרים בילו את 20 השנים האחרונות בהוכחת היתרונות הגופניים והנפשיים של הסליחה, אבל דווקא מדריכי הסליחה שהם פיתחו עשויים להיות תרומתה החשובה ביותר של האקדמיה לנושא. בדומה למדריכי הפסיכולוגיה הפופולרית של ונזנט, הפרוטוקולים שאנרייט ולסקין ניסחו על בסיס עשרות שנות מחקר וניסיון קליני מציעים לנו סדרה של צעדים ספציפיים בדרך לסליחה. על אף ההבדלים בין הגישות השונות, כולן כוללות הנחיות מעשיות, ועקרונותיהן הבסיסיים דומים: הרגישו את הרגשות שאתם צריכים להרגיש, הביעו אותם, ואז הותירו אותם בעבר כי שם הם כבר לא מסוגלים לשלוט בכם.

ואז פגשתי את ליאה

כשרק פגשתי את חברתי ליאה, הקשר שלנו היה כולו בדיחות גסות והתגרויות הדדיות. ואז היא הזמינה אותי להלוויה של האקס שלה והכול נעשה רציני. פגשתי את אימא שלה, שהייתה מתוקה ומצחיקה והכינה לנו ארוחת ערב כשהיא לבושה בסינר, אבל גם עישנה ליד ליאה למרות הסיכוי שזה יעורר אצלה התקף אסתמה. אביה, רופא בפנסיה, מבוגר כבד מהסוג שמעלה לאנשים כמוני (וכמו ליאה) את הסעיף, טפח על שכמה של ליאה ופרע את שערה כשנכנסנו למכונית כדי לחזור הביתה.

אחר כך אמרה לי ליאה שהוא מעולם לא הפגין כלפיה כל כך הרבה חיבה בפומבי. ואז היא סיפרה לי שכשהייתה בת חמש בערך, אביה הרג את החתול שלה כי הוא עצבן אותו, וקבר אותו בערוגת גזר. הוא אמר לה שתלך לחפש אותו שם, וכשהילדה המבועתת חילצה את החתול המת מהאדמה, הוא צחק בעליזות. כל הנסיעה סיפרנו זו לזו סיפורים עצובים, וכך הפכנו לחברות אמת. זמן קצר לאחר מכן התפרצתי לדירתה ומצאתי אותה על רצפת הסלון מחרחרת לתוך משאף סטרואידים עצום. היא הסבירה לי שיש לה סיסטיק פיברוזיס ושאחיה מת מזה, אבל שהיא, בזכות מגוון תרופות ניסיוניות, אמורה להיות בסדר.

כמה שנים לאחר מכן, אחרי שסיימנו את הלימודים, סידרתי לליאה עבודה במגזין שבו עבדתי. כשהייתי צריכה לפטר אותה כי היא הגיעה באיחור כל יום ורק כרכרה סביבי והכינה קפה, לא תירצתי או שיקרתי. פשוט התקשרתי אליה בסוף היום ולפני שהיא הספיקה לומר "הלו?" צעקתי: "את מפוטרת!"
היא פרצה בצחוק.
"לא, ברצינות, את מפוטרת. כאילו, בחייך, אני לא חושבת שהגעת בזמן לעבודה אפילו פעם אחת. וכשאת מגיעה את רק שורצת לידי. וגם באמת פישלת בשיחה ההיא לפני כמה ימים".

המחשבה שאני אמור לעבור את החיים ללא פגע היא הפרזה עצומה בחשיבות שלי וחוסר רגישות כלפי כל אדם אחר על פני כדור הארץ

הבוס שלנו ביקש ממנה לעשות כמה שיחות שיווקיות למפרסמים. הטכניקה של ליאה הייתה לשחק אותה קוּל ולומר: "אני יודעת שהדבר האחרון שאתם רוצים לעשות זה לפרסם, בייחוד במגזין המחורבן הזה". היא חשבה שהם יחשבו שזה מרענן ומצחיק, אבל הבוס שלנו שמע את השיחה מהצד ולא העריך את היצירתיות המוגזמת שלה.
"אוף. כן, בסדר, אני מבינה. מצטערת – סיבכתי אותך?"
"לא, אבל אני חושבת שהוא ביקש ממני לפטר אותך בתור מבחן".
"טוב, אז תאמרי לאפס השמן הזה שעברת בהצלחה".

בשיחה הראשונה בינינו הסביר לי אנרייט שהוא התחיל לחקור את נושא הסליחה ב-1985, "כשאף אחד במדעי החברה לא היה מוכן לגעת בזה. או שהם בכלל לא העלו את האפשרות בדעתם, או שהם פשוט פחדו כי זה נטוע עמוק במסורות המונותאיסטיות. אני חשבתי שזאת שטות. הסליחה עשויה להיות חשובה למצב האנושי, והמדע מחויב ללכת לאן שהרעיונות לוקחים אותו, יהיה מה שיהיה".

השיחה הזאת הובילה אותי לחוקרים אחרים שפילסו את הדרך בחקר הסליחה, ובהם לסקין. כמו אנרייט, גם לסקין עבד עם ניצולי מלחמת אזרחים (בסיירה לאון), עם פלגים שונים בצפון אירלנד ועם נידונים למוות בארצות הברית. כשפגשתי אותו לראשונה היה לו ותק של עשר שנים בהוראת שיעורי סליחה בסטנפורד, והוא כבר הספיק לזנוח את צורות הסליחה "הגדולות, הדרמטיות", שאליהן נמשך בתחילת הקריירה שלו מפאת הנעורים ותשומת הלב התקשורתית. "גם הדברים שהסליחה הייתה אמורה לעזור בהם – דברים כמו רצח... זה כל כך נדיר", הוא אמר לי.

חשוב יותר להבין אם תוכלי לסלוח לגיסך המעצבן. אם תצליחי לסלוח לפקק התנועה. הדברים האלה קורים מדי יום. דברים גדולים? הם קורים פעם בחיים, אולי פעמיים. זה בזבוז של סליחה. ככה אני רואה את זה. אבל הסליחה חשובה מאוד להתמודדות עם הדברים הנורמליים, הבין-אישיים שמוציאים את כולנו משלוותנו.

לדעתו של לסקין, אחת הסיבות שקשה לאנשים עם המילה – ועם המעשה – היא הדרישה למידה מסוימת של חוסר אנוכיות. "לומר, 'גם אם אתה חרא, זאת לא הבעיה שלי; זאת הבעיה שלך, ואני לא הולך להמשיך לכעוס עליך כי זה אתה, לא אני", זה ויתור אדיר על העצמי", הוא אומר. "ואני לא יודע אם זה בגלל התרבות [המערבית] שלנו או שזו פשוט תכונה אנושית, אבל זה קשה".

וזה גם דורש מאיתנו להכיר בפגיעות האנושית היסודית שלנו בלי להתרגז או להתמרמר. "הרבה פעמים אנשים אומרים לעצמם בהתחלה 'זה לא בסדר שנגרם לי נזק'", אמר לסקין. "למה לא? אנחנו חיים בכוכב לכת שנזק נגרם בו כל הזמן, ילדים נרצחים ודברים נוראים קורים; המחשבה שאני אמור לעבור את החיים ללא פגע היא הפרזה עצומה בחשיבות שלי וחוסר רגישות כלפי כל אדם אחר על פני כדור הארץ". אבל גם אם אתם מהנהנים למשמע הצהרותיו של לסקין, ליישם אותן בפועל זה לא דבר קל. כל שאר חוקרי הסלחנות וחסידיה מסכימים שסליחה דורשת תרגול, שזאת עבודה קשה. ונזנט משווה אותה לעקירת שן בלי הרדמה. לסקין אומר שהיא דורשת מאיתנו לאמן מחדש את המוח שלנו. "אפשר להתעצבן על הכול – ואפשר גם להתגבר על העצבים, רק צריך ללמוד איך לעשות את זה", אמר.

בשמונה השנים שחלפו מאז מותה של ליאה התחתנתי, הבאתי ילד לעולם ורכשתי חברים חדשים, אבל אני עדיין מתגעגעת אליה נואשות. בכל פעם שהיה לי יום רע בעבודה, ליאה חשבה שאני צריכה להתפטר. שיקפצו לך. אם רבתי עם בן זוג, הוא היה בן זונה. נקודה. גם כשכולם, כולל אני, ידעו שאני הבת זונה. וגם היא השתוקקה לגיבוי מוחלט כזה, ולכן היה לי קשה להתנער מההרגשה שבסופו של דבר אכזבתי אותה.

אחת החרטות הגדולות ביותר של חיי היא שלא עשיתי בלגן באותו רגע ודרשתי לדבר עם הרופא. שלא התקשרתי להורים של ליאה והתחננתי בפניהם לחשוב על זה שוב. שלא חיכיתי עד שהאחות יצאה מהחדר והעליתי שוב את רמת החמצן. שלא עשיתי כלום

לקראת סוף חייה אמרו הרופאים שהיא לא תוכל להמשיך לחיות ללא מכונת הנשמה. הוריה ידעו שהיא לא תרצה לחיות כך, ולכן החליטו לנתק אותה מהמכשירים. הסכמתי עם ההחלטה שלהם, למרות שידעתי כמה קשה יהיה לאבד אותה. כשהלכתי להיות איתה בלילה האחרון, היא הייתה לבד. הוריה לא יכלו להביא את עצמם להיות שם ולהביט בה מתה לאט ובייסורים, כפי שקרה לבנם. ברור לי שגם אני הייתי נוהגת באותה צורה. כשהאחות ניתקה את ליאה מהמכשירים, היא נבהלה, פקחה את עיניה לרווחה, אחזה בידי ומלמלה, "תעזרי לי". כמה שעות לאחר מכן, כשהאחות חזרה לבדוק מה מצבה, היא דיווחה בהפתעה שרמות החמצן בדמה של ליאה היו נורמליות. כששאלתי מה זה אומר, היא אמרה, "זה אומר שהיא לא באמת הייתה צריכה להיות מונשמת". בשלב הזה שאלתי אם לא כדאי שנשקול את העניין מחדש, אבל האחות מיהרה לפסול את הרעיון. "סביר להניח שפשוט נתתי לה יותר מדי חמצן", היא אמרה. "אני אנמיך".

אחת החרטות הגדולות ביותר של חיי היא שלא עשיתי בלגן באותו רגע ודרשתי לדבר עם הרופא. שלא התקשרתי להורים של ליאה והתחננתי בפניהם לחשוב על זה שוב. שלא חיכיתי עד שהאחות יצאה מהחדר והעליתי שוב את רמת החמצן. שלא עשיתי כלום, ורק החזקתי לליאה את היד בזמן שהיא מתה. בשבועות שאחרי סמינר הסליחה של לסקין, נפל לי האסימון. אני חיכיתי לרגע קסום שבו אסלח לעצמי על שאכזבתי את ליאה – ושאסלח לכל שאר האנשים שממשיכים לחיות בעוד שהיא מתה. הרגע הזה לא בא מעולם, ובינתיים אני רק הצדקתי בפני עצמי את ההתנהגות המחורבנת שלי.

אחרי שקראתי מכל הבא ליד – החל מכתבי קודש ועד למחקרים אקדמיים – הבנתי סוף סוף שלא כך הסליחה עובדת, ושזאת הסיבה שכל כך קשה לסלוח. הזמן לא מרפא את כל הפצעים. "גם זה לא יעבור בסוף". ההרפיה מהכאב ומהכעס היא מאמץ אדיר, והסליחה עובדת רק אם מתרגלים אותה ללא הרף, רק אם יש נכונות להיכשל שוב ושוב בלי לוותר. אבל הרווח גדול כל כך שאולי זה משתלם.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי איימי וסטרוולט, Aeon .

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

16 תגובות על לסלוח בלב שלם

01
ד.

"בודהיזם, לדוגמה, מלמד אנשים הנאחזים בעוולות שנעשו להם כיצד לבנות זהות סביב הכאב, וזאת הזהות שממשיכה להיוולד מחדש."

יכול להיות שיש בעולם מין "בודהיזם" שכזה, אבל לא כך לימד הבודהה לפני כ-2600 שנה. הבודהה לימד לפרק את הזהות מבלי לבנות זהות חדשה, והאדם המואר שאינו מזדהה עם דבר אינו נולד מחדש ואינו מת מחדש.

ואולי יסולח לי אם גם אעיר שמעמדה בודהיסטית זו הסליחה נראית רק כצעד קטן בכיוון הנכון ובפירוש לא המטרה או ההישג הגדול. הרבה יותר חשוב לפרק את התשתית שהכעס הכאב והחרדה יושבים עליהם, ולא לחזור עליהם לעולם.

02
אברום רותם

סיום הכתבה אדיר, אך לא כראשיתה. קצת חבל היה לעבור כל כך הרבה מילים שלא תורמות לתובנה חשובה זו: "לא כך הסליחה עובדת, ושזאת הסיבה שכל כך קשה לסלוח. הזמן לא מרפא את כל הפצעים. "גם זה לא יעבור בסוף". ההרפיה מהכאב ומהכעס היא מאמץ אדיר, והסליחה עובדת רק אם מתרגלים אותה ללא הרף, רק אם יש נכונות להיכשל שוב ושוב בלי לוותר. אבל הרווח גדול כל כך שאולי זה משתלם.

03
איה

קשה לנו לסלוח, אני חושבת שחלק מהקושי הוא הוויתור על האגו, ברגע שאנו מבקשים סליחה זה אומר שבכרח טעינו?!
לא יודעת... לי באופן אישי קשה מאוד לומר סליחה שלא לדבר על יכולת לסלוח לעצמי..
מאוד נהניתי מקריאת המאמר, נתן לי חומר למחשבה.
אני רוצה לסלוח! אני פשוט צריכה ללמוד לעשות זאת.
ואז אני ארגיש משוחררת..

דווקא ב NLP יש דרך מהירה, קלה, מעמיקה ואפקטיבית ליצר סליחה. אחרי שפותרים את ההתנגדויות הפנימיות שיש לנו לסליחה.

בשפה יש טעות, לכאורה אפשר לחשוב שכאשר אנו "סולחים" אנו "סולחים ל..." כאשר בפועל, זהו תהליך שחרור של כעס, אכזבה או רגש אחר מתוך עצמנו. כך שבפועל כאשר אנו "סולחים למישהו", אנו עושים פעולה עבור עצמנו.

החוכמה היא לדעת מה בדיוק מונע מאיתנו לסלוח:
האם הפחד שהפעולה של הצד השני תחזור על עצמה?
האם החשש שמה בסליחה אנו מקבלים את ההתנהגות הפוגעת?
וכד..

לכל אחת מההתנגדויות הפנימיות הללו יש מניע חיובי.
לראשונה - לשמור על עצמנו, לשניה לשמור על שפיותנו.
אזי אם נבין שלסלוח זה לא אומר שאנו לא נשים גבול ונמנע את הפעולה שתחזור על עצמה, ונבין שסליחה אינה אומרת שאנו מקבלים את ההתנהגות הפוגעת ונשכיל לתקשר זאת בצורה אפקטיבית ונאותה.

אזי יהיה הרבה יותר קל לסלוח, ולשחרר את ה"אנרגיה השלילית" האצורה לנו בגוף ומחלה אותנו.

תהליך הסליחה ב NLP מאפשר בדיוק את זה - והיופי הוא שזה יכול לקרות בתהליך קצר וממוקד של בין מפגש 1 ל 5 מפגשים!

05
זהר ארנון

הבחורה הקתולית הזאת לא הבינה שלסקין היהודי תרגל על הנאספים "ברכת כוהנים". וכמה ששווה ברכת הכוהנים כך שווים דבריו של לסקין.
הכתבת מתייחסת ל"דתות אברהמיות". אין דתות כאלה. יש הדת של אברהם, שיונקת מדתות אחרות בסביבה, והדת הזאת "ילדה" שני פלגים. הישועי, שהזרם הקתולי שבו סלחני, והפלג השני הוא האסלם, דומה יותר לאימה. יולדתה.
באשר לעבריות (כדי לא לומר "יהדות"). אלוהים מכריז בתנ"ך פעם אחת: "סלחתי כדבריך", וזה בא כתשובה למשה שטוען כלפיו שהעמים בסביה יגידו שהוא קטל את "עמו" כי לא היה בכוחו למלא את הבטחתו להם. אלוהים הבין את הפגיעה בשמו ואמר את מה שנאמר לעיל. הסליחה הזאת לא מנעה ממנו לקטול את כול הדור ההוא בהמשך. אם זה נקרא "סליחה", מומלץ לוותר עליה.(במדבר יג' 15-25), או, לפחות, לנסות לברר מהי בכלל, הסליחה הזאת?
הכתבת מספרת על "שיעור סליחה" לשרידי רצח עם. מה מלמדים אותם? לסלוח לרוצחים או לבקש סליחה על שהם אינם רצוחים?
אולי "סליחה" זה החזרת המצב לקדמותו. אבל לא כול מצב אפשר להחזיר לקדמותו. ניקח לדוגמה את נושא השיעור על רצח עם. איך בדיוק יחזירו שם את המצב לקדמותו? לסקין יפשוט את זרועותי, יקרא למשיח וזה יגרום לתחיית המתים? ניקח משהו פשוט יותר, משהו יומיומי. בלי לסקין. אישה סולחת ל"בגידת" בעלה. הסליחה שלה מאיינת את "בגידתו" או, אם זה הוא ש"בגד" והיא הסולחת?
בלי להשחית יותר מדי מילים, "סליחה" היא "המטה" בו שולט "הרועה" ב"צאן מרעיתו". לא יותר מזה ולא פחות מזה.
מה שכן, קיימת "סליחה עצמית" ואת החוכמה הזאת כול אחד יודע, בשביל זה לא צריך את "השיעור" של לסקין בסטנפורד. לקיום הסליחה הזאת המציאו תרופה. קוראים לה: "דיסוננס קוגניטיבי", בעזרתה כול אחד יכול את מעשיו ולהצדיק אותם. אבל לסלוח לאחר? תשכחו מזה. איך אפשר לסלוח אחרי שהאדם מצווה לפעולה הפוכה ביחס לעמלקי. בפלג אחר של "הדת האברהמית", הפלג הקתולי, מלבד "סליחה עצמית" יש מנגנון שסולח בשם האלוהים. כול מה שצריך הוא, לעשות וידוי על החטא ולקבל את פסיקתו של נציגו של "ממלא המקום", שמתבטאת באמירת פסוקי תפילה מטהרים.
בניגוד למקובל "שם", שאחרי הווידוי החוטא יודע שטוהר, זה לא קיים ביהדות. ביהדות מבקשים שיסלחו להם, אבל לא יודעים אם אכן סלחו.
ואולי זאת הסיבה שהיהודים "מתירים להתפלל עם עבריינים". אם ביום כיפור כך, על אחת כמה וכמה בימים אחרים.
אבל בניגוד למקובל שם, שמיטהרים

06
אורה

אפשר היה לכתוב בשתי שורות שמה נעים וטוב לסלוח. זה בריא ומשחרר. ועכשיו במקום לעבור ללב העניין וללמד איך לעשות זאת , הכתוב טוחן וטוחן וטוחן שוב כמה נפלא לסלוח. כמה מילים...... בלתי נסלח!

07
מיכל שטאובר

לפני מספר שנים השתתפתי בסמינר בודהיסטי בנושא הסליחה. המנחה של הסמינר ציטט נזיר בודהיסטי ידוע שכרגע שכחתי את שמו( תסלחו לי)
" הסליחה היא וויתור על התקווה לעבר טוב יותר"
אני אוהבת מאוד את ההגדרה הזאת שמסבירה בצורה קצרה וקולעת למה חשוב לסלוח וגם איך להתחיל לעשות זאת בפועל

    11
    אברום רותם

    מיכל שטאובר- בשביל משפט זה שהבאת בשם טיך נהט האן דנן, היה שווה המאמר כאן. " הסליחה היא וויתור על התקווה לעבר טוב יותר"". גדול! השלמה - וויתור על עבר פגום, לצד החמלה על הווה פגום, הופכת באמת את השבור לשלם.

12
אורה

ואולי עוד משהו. אופנתי ביותר לחשוב חיובי ונקי וטוב. רגשות שליליים אאוט.
נקמה מנקה גם היא מרגשות שליליים. ועושה צדק.
לא כל קשקוש כמובן דורש נקמה וזה בסדר לסלוח על כל מיני.
אבל לעיתים הכעס דורש פורקן שבסופו אתה יודע שעשית מעשה נכון. שילמת. לפעמים יש רשע. הנקמה מנקה.
אכן ראיתי את הסרט הנורא הזה על האמריקני שהיה שבוי בידי היפנים שעינו אותו בזוועות. והוא פגש אחרי שנים את היפני שעינה אותו ואחרי תהליך סלח לו. ונהיה חבר שלו. סיפור אמיתי כך אומרים. התקשיתי להאמין.