נפלאות הרגש של בעלי החיים

חברות ואמפתיה, שיתוף פעולה ותקשורת רגשית, הכל מתגלה אצל בעלי חיים. ואנחנו דומים להם.
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

הדולפינים החיים חופשי סביב איי בהאמה למדו להכיר היטב את החוקרת דניס הֵרזינג (Herzing) וחברי הצוות שלה. במשך עשרות שנים, בתחילתה של כל עונת מחקר בת ארבעה חודשים, הדולפינים מעניקים לבני האדם השבים קבלת פנים עליזה, "איחוד חברים", כפי שאומרת הרזינג. אולם בשנה אחת השתנתה התנהגותם. הם לא היו מוכנים להתקרב לספינת המחקר, וסירבו אפילו להזמנה לרכוב על גבי גלי חרטום הספינה כהרגלם. כשהקפטן נכנס למים כדי לבחון את המצב, הדולפינים שמרו על מרחק. בינתיים, על הסיפון, התגלה שאחד מאנשי הצוות מת בשנתו. בשעה שספינת המחקר שטה בחזרה אל הנמל, הרזינג אמרה, "הדולפינים ניגשו לצד הספינה; הם לא רכבו על גלי החרטום כרגיל, אלא איגפו אותנו במרחק 15 מטרים כמו משמר ימי" שליווה את הספינה במבנה מאורגן.

האם הסונר של הדולפינים מסוגל לחדור את גוף הפלדה של הספינה – ולאתר לב דומם?

התקרית יוצאת הדופן הזו מעלה את השאלות השוכנות גם בלב ספרו החדש של קרל סאפינה,“Beyond Words: What Animals Think and Feel”. האם הסונר של הדולפינים מסוגל לחדור את גוף הפלדה של הספינה – ולאתר לב דומם? האם דולפינים חשים אמפתיה כלפי אבל אנושי? האם חברת הדולפינים מאורגנת דיה לערוך תהלוכת הלוויה? אם התשובה לכל השאלות האלה חיובית, הרי של-"Beyond Words" יש השלכות חשובות על בני האדם והשקפת עולמם.
הספר כתוב בסגנון מרהיב. הנה למשל תיאור של פילים:

"נשימותיהם הכבירות, המנשבות פנימה והחוצה כרוח סערה, מהדהדות בתוך חלל ריאותיהם. התלאות שחוו חרצו בהם תלמים, ובעת צעידתם חלוף הזמן ניכר במרקם עורם, כאילו הם חיים בתוך מפות מקומטות המתוות את מסעותיהם".

מאז שבארי לוֹפּז או פיטר מת'יסֵן (סופרים ופעילי סביבה), היו בשיאם לא זכה העולם לתיאורי טבע מפוארים כאלה.

סאפינה יסכים שאנקדוטות מהסוג שמתארת הרזינג אינן בגדר ראיות אמפיריות. הוא מספר לנו כי הוא "ספקן מאוד לגבי דברים שבהם הייתי רוצה מאוד להאמין, בדיוק מכיוון שהייתי רוצה להאמין בהם. הרצון להאמין משבש את שיקול הדעת". ספרו הוא יצירה מדעית קפדנית, אך גם אנקדוטות כמו אלה של הרזינג מוצאות בו מקום מפני שהן האמצעי היחיד שיש לנו להבנת תגובותיהם של יצורים נבונים, כגון דולפינים, באותן נסיבות נדירות. החלופה – ללכוד דולפינים או שימפנזים ולערוך בהם שורת ניסויים בתנאים מלאכותיים – מסתכמת לעתים קרובות בממצאים אבסורדיים. לדוגמא המחקר שמרבים לצטטו המראה שזאבים אינם מסוגלים לעקוב אחרי אדם שמצביע על דבר מה, בשעה שכלבים כן מסוגלים לכך. מסתבר שהזאבים שנבדקו היו כלואים: כשהם שוהים מחוץ לכלוב הם עוקבים בלי בעיה אחרי האדם המצביע, גם בלי שאומנו לעשות זאת.

סאפינה מסביר כיצד הבנה אבולוציונית של רגשות עוזרת לנו לתפוס גם את היצורים הפשוטים ביותר כאינדיבידואלים. הכימיקל אוקסיטוצין מייצר תחושות הנאה וכמיהה למגע חברתי והוא הופיע לראשונה בעולם לפני כ-700 מיליון שנה. אצל סרטני נהרות שקיבלו שוקים חשמליים קלים התגלתה עלייה ברמות הסרוטונין (כימיקל המקושר לחרדה), והם התנהגו באופן חרדתי. כשטיפלו בהם בכלורדיאזפוקסיד (טיפול מקובל לבני אדם הסובלים מחרדה) הם חזרו להתנהג כרגיל.

רפרטואר הרגשות הבסיסי התפתח לפני זמן כה רב שאפילו אצל תולעים אפשר לזהות תחכום התנהגותי. לאחר שחקר שלשולים כל חייו, הכריז צ'רלס דרווין ש"הם ראויים לתואר 'נבונים'", כי כאשר הם בוחנים חומרים לסתימת מחילותיהם, הם "פועלים כמעט כמו אדם המצוי בנסיבות דומות". רגשות הם אבני הבניין של מערכות היחסים והאישיות. תולעים, סרטני נהרות וכל חסרי החוליות האחרים מוּנָעים, בדיוק כמונו, על-ידי תערובת מורכבת של כימיקלים מעוררי רגשות, ולכל אחד מהם יש תגובה ייחודית משלו לחבריו ולעולם בכלל.

ובכל זאת, גם אם לתולעים וסרטני נהרות יש אישיות מובחנת ותגובות רגשיות ייחודיות, הרי שמוחותיהם פשוטים הרבה יותר משלנו. בני האדם שייכים לקבוצה קטנה של יונקים בעלי מוחות גדולים במיוחד, כולם חברתיים מאוד. זו הקבוצה שסאפינה מתמקד בה, ובתוכה הוא מקדיש תשומת לב רבה לפילים, לוויתני אורקה (קטלנים), דולפינַנים וזאבים. האב המשותף האחרון של היצורים האלה היה יונק פרימיטיבי, לילי וקטן-מוח בגודל של חדף אשר חי לפני כ-100 מיליון שנה. לכל אחד מהמינים האלה (אפשר לכנותם ה"אינטליגנציה של עולם החי") יש מוח, מבנה גוף ומבנה חברתי ייחודיים משלו, ולכן קשה לנו להבין את חייהם.

סאפינה רואה ומתאר את ההתנהגויות של בעלי החיים שמעניינים אותו מבעד לעיניהם של חוקרים אשר הקדישו את חייהם למינים האלה. איך זה להיות פיל? סינתיה מוֹס (Moss), שחיה עם פילים בפארק הלאומי אמְבּוֹסְלי בקניה, במשך 40 שנה, מסכמת ואומרת שהם "נבונים, חברתיים, רגשיים, חביבים, חקייניים, מכבדים את אבותיהם, שובבים, מודעים לעצמם, מלאי חמלה". כל זה נשמע אנושי להפליא, אבל חברות הפילים שונות מאוד משלנו. פילות וגוריהן חיים בנפרד מהזכרים, למשל, כך שאין להם מושגים כמו אהבה רומנטית או נישואים (אף על פי שהפילות עשויות להתעניין מאוד בסקס, מספיק כדי לזייף ייחום במטרה למשוך תשומת לב זכרית).

פילים בסרי לנקה

פילים בסרי-לנקה: דמיקה הינפלה

יש לציין כי מחקרים התנהגותיים רבים מנוסחים בשפה ניטרלית שמבחינה ומרחיקה אותנו מבעלי החיים. סאפינה טוען שעלינו להשתמש בלשון האנושית המקובלת כמו אֵבֶל, אושר, חברות ואמפתיה כדי לתאר את ההקבלה בין תגובותיהם של בני אדם לתגובותיהן של חיות. לכך הייתי מוסיף את גם את שפת הטקסים: איזו מילה מלבד "נישואים" מתאימה לתיאור הקשר הטקסי - הטומן בחובו מחויבות נצחית לבן הזוג - שקושרים ביניהם יצורים כמו אלבטרוסים?

לעתים הדברים הקטנים הם אלה שמעידים על קיומו של דמיון בין מינים. כשגורי פילים נגמלים מיניקה הם צורחים ומשתוללים לא פחות מילדים פרועים בני שנתיים. פילון אחד התרגז כל כך על אמו שהוא צרח וחצרץ בשעה שנעץ בה את חיטיו הזעירים. לבסוף, בתסכולו, הוא תקע את החדק בפי הטבעת שלה, ואז הסתובב ובעט בה. "איזה קרצייה!" חשבה לעצמה סינתיה מוס כשצפתה בהתרחשות.

שבטים של פילות, שבראשם עומדות מטריארכיות, מתכנסים בתקופות מסוימות בקבוצות גדולות. זה מסביר את הזיכרון המצוין שיש לפילים המאפשר להם לזהות עד אלף פרטים שונים. האמפתיה הפילית רבה כל כך שלעתים הם קוברים את מתיהם, וחוזרים מדי פעם בפעם אל שרידיה של מטריארכית מנוחה כדי ללטף את חיטיה ועצמותיה. כבר היה מי שאמר כי תגובתם של הפילים למוות היא "ככל הנראה הדבר המוזר ביותר בהם". כשאלינור, אחת הפילות המטריארכיות מאמבוסלי, גססה, ניגשה אליה הפילה המטריארכית גרייס, פניה היו רוויות רגש, והיא ניסתה להרים אותה על רגליה. גרייס נשארה לצד אלינור החולה במהלך ליל מותה, וביום השלישי ביקרו בני משפחתה של אלינור וחברתה הקרובה מאיה את הגופה. כשבוע לאחר המוות שבה המשפחה להביע את אבלה (אין דרך אחרת לתאר זאת). במקרה אחר, חוקר השמיע הקלטה של פילה מתה לבני משפחתה. הם החלו להשתולל ולחפש את קרובתם האבודה, ובתה של המנוחה קראה לה במשך ימים לאחר מכן.

ידוע שפילים מחלצים חניתות מחבריהם הפצועים ונשארים לטפל בגורים שנולדו עם נכויות. ב-1990 ילדה אקו, פילה מאמבוסלי, גור שלא היה מסוגל ליישר את רגליו הקדמיות ולכן בקושי הצליח לינוק. במשך שלושה ימים נשארו איתו אקו ובתה בת השמונה, איניד, בעודו צולע על פרקי רגליו. ביום השלישי הוא הצליח סוף סוף ליישר את רגליו הקדמיות, ולמרות כמה נפילות הצליח במהרה ללכת היטב. כפי שאומר סאפינה, "ההתמדה של משפחתו – שאצל בני אדם הנמצאים במצב דומה היינו מכנים 'אמונה' – הצילה אותו".

רובנו לעולם לא נראה במו עינינו פילים בסביבתם הטבעית, ומן הסתם גם לא נצפה בהם די זמן כדי להבין אותם כאינדיבידואלים. אך ישנם בעלי חיים שחולקים עמנו את חייהם; שהחברוֹת, העומק הרגשי והתבונה שלהם נגישים לנו. כלבים הופכים לעתים קרובות לבני משפחתנו. ומדהים עד כמה התנהגותו של כלב דומה לזו של זאב גזעי.

הכלביים – המשפחה הביולוגית שהזאבים והכלבים משתייכים אליה – היא זן אמריקאי בלעדי שהתפתח לאורך עשרות מיליוני שנים בצפון אמריקה, לפני שהתפשט ליבשות אחרות לפני כחמישה מיליון שנה. מוצאה האמריקאי של משפחת הזאבים לא הציל אותה מנחת זרועם של האמריקאים. עד שנות ה-20 של המאה ה-20 הם כמעט ונכחדו מ-48 מדינות ארצות הברית שבמרכז היבשת. הבאתם לפארק הלאומי ילוסטון בינואר 1995, סיפקה הזדמנות ייחודית לעקוב אחר מעלליהן של משפחות זאבים בסביבה חדשה. דאג סמית, חוקר הזאבים הראשי של ילוסטון, אומר שהזאבים עושים שלושה דברים: "הם משוטטים, הם הורגים והם חברתיים – חברתיים מאוד". אבל הזאבים גם דומים לנו להפליא. לעתים הם חותרים באכזריות להשיג כוח – יש שיהרגו את הגורים של אחותם אם זה משרת את צורכיהם, אך באותה מידה הם עשויים לאמץ את הגורים של יריביהם.

הזאבים הטובים ביותר הם מנהיגים מבריקים שמיישמים אסטרטגיות ארוכות טווח בכדי להוביל את משפחתם להצלחה. לפי חוקרי הזאבים, הזאב הדגול ביותר שידע הפארק היה "21" (החוקרים משתמשים במספרים במקום שמות). הוא היה גדול ואמיץ, ופעם אחת אף הביס שישה זאבים בכוחות עצמו. הוא מעולם לא הפסיד בקרב, אבל היה גם אצילי ומעולם לא הרג יריב מובס. תכונה זו ייחדה אותו בין הזאבים לא פחות מאשר גודלו וכוחו. הוא נולד בהמלטה הראשונה שהתרחשה בילוסטון לאחר שהזאבים הוחזרו לפארק. הפריצה הגדולה של "21" הגיעה בגיל שנתיים וחצי, כשהוא עזב את משפחתו והצטרף ללהקה שמנהיגה נורה רק יומיים קודם לכן. הוא אימץ את גוריו של הזאב המת ועזר להאכיל אותם.

צמד זאבים באנגליה

צמד זאבים באנגליה (גטי אימג'ס)

אפשר ללמוד לא מעט על אופיו של "21" מכך שאהב להתגושש עם הקטנים ולהעמיד פנים שהפסיד. מומחה הזאבים ריק מקינטַייר אמר, "הוא היה נופל על הגב ומרים את כפותיו. והגור המנצח היה עומד מעליו ומכשכש בזנב". מקינטייר מסביר כי "היכולת להעמיד פנים מראה שאתה מבין כיצד אחרים תופסים את פעולותיך. היא מעידה על אינטליגנציה גבוהה". אנשים רבים מזהים את התכונה הזו בכלבים אך לא בזאבים, דבר שמעיד בדיוק עד כמה ספרו של סאפינה נחוץ לנו. הרי כלבים הם זאבים שבויתו ובאו לחיות אתנו.

כשאנו, הקופים שמוצאנו באפריקה, פגשנו את הכלביים האמריקאים הטיפוסיים לפני כמה עשרות אלפי שנים, נוצר ביננו קשר ששרד מאז.

אפשר לטעון שבני האדם דומים לזאבים יותר מאשר לכל חיה אחרת. שני המינים קשוחים, בעלי מבנה חברתי גמיש ומסוגלים ליצור קשרים זוגיים ולהתאים את עצמם להיררכיות משתנות. בקיצור, נועדנו אלה לאלה. וכשאנו, הקופים שמוצאנו באפריקה, פגשנו את הכלביים האמריקאים הטיפוסיים לפני כמה עשרות אלפי שנים, נוצר ביננו קשר ששרד מאז. אך ישנו וויכוח סוער לגבי שאלה אחרת: מי מהמינים יזם את הקשר? התפיסה המסורתית אומרת שבני האדם בייתו את הכלבים, אך סאפינה מציג טיעון משכנע לכף שהזאבים היו אחראים לתהליך לא פחות מאשר בני האדם. הזאבים היו מסוגלים לקרוא את נטיותיהם ותגובותיהם של בני האדם בצורה טובה יותר; הם פחדו פחות ממגע עם בני האדם; והשיגו הרבה יותר שאריות מזון במחנות של בני אדם. שבטי בני האדם שהיו מוכנים לשאת את נוכחות הזאבים, זכו בתמורה לאזהרות מפני בעלי חיים אחרים, (או בני אדם אחרים) המהווים סכנה. בסופו של דבר, אומר סאפינה, "נעשינו דומים אלה לאלה". אך לשותפות שהתגבשה היו כמה השלכות משונות. מוחותיהם של כלבים, וכמוהם גם מוחותיהם של בני האדם, התכווצו מאז שהתחלנו לחיות יחד, אולי מכיוון שהתחלנו להסתמך אלה על אלה במקום לסמוך יותר על התושייה שלנו.

מוחו של לווייתן הזרע (הידוע גם בשם "ראשתן גדול ראש") הוא הגדול ביותר על פני כדור הארץ – גדול פי שישה, בממוצע, ממוח האדם – בשעה שמוחו של הדולפינן הוא הגדול ביותר ביחס לגופו (מלבד מוחם של בני האדם). למינים האלה, וכמוהם גם ללווייתן האורקה, יש מקום לצד הפילים, הכלבים וקופי האדם במועדון ה"אינטליגנציה של עולם החי". הספר “The Cultural Lives of Whales and Dolphins" הוא עבודה אקדמית מקיפה של חוקרים אשר הקדישו את הקריירות שלהם לחקר לווייתני הזרע והאורקה. את לווייתני הזרע, אוהבי האוקיינוסים והמים העמוקים, קשה לחקור ועד היום יכולים החוקרים להציג בפנינו מתאר כללי בלבד של המבנה החברתי שלהם. אך כבר די ברור שיש קווי דמיון מדהימים בין המבנה החברתי שלהם לזה של הפילים. בדומה לפילים, נקבות לווייתן הזרע וגוריהן חיים לעתים קרובות ב"שבטים" של עד 30 פרטים, בשעה שהזכרים הבוגרים חיים בנפרד, מלבד בתקופות של הזדווגות.

לוויתן זרע

לוויתן זרע (Compléments de Buffon), איור, פריס, האחים פורה, 1838

שבטי לווייתן הזרע הם בעלי "דיאלקט" ייחודי של נקישות סונאר. הוא עובר מדור לדור בתהליך של למידה ומשמש כסמן של זהות שבטית. הנקישות האלה הן חלק חשוב במערכת התקשורת של הלווייתנים ומסייעות להם לסנכרן פעילויות כמו צלילה ואכילה. למעשה, האלמנט החברתי חזק כל כך בקרב לווייתני הזרע שהנקבות חולקות ביניהן את הטיפול בצעירי השבט – לדוגמה, הן נשארות על פני המים עם לווייתן צעיר בשעה שאמו צוללת לחפש מזון. חברות השבט קרובות כל כך שהן מבלות פרקי זמן ממושכים על פני המים ומחככות אפים או פשוט שומרות על קרבה פיזית. כמו אצל הפילים, שבטי לווייתני הזרע מתאספים לעתים בקבוצות גדולות מאוד, ולכן סביר להניח שהם מסוגלים לזהות מספר גדול של פרטים במסגרת הרשת החברתית שלהם.

שבטי לווייתן הזרע הם בעלי "דיאלקט" ייחודי של נקישות סונאר. הוא עובר מדור לדור בתהליך של למידה ומשמש כסמן של זהות שבטית.

ללווייתני האורקה יש מבנה חברתי שונה מאוד. אין ספק שהמאפיין הייחודי ביותר שלו הוא הקשר העמוק של כל אחד מהזכרים עם אמו. הם לעולם לא עוזבים את השבט של אמם, ולמרות גודלם העצום (לעתים אף פי שניים ממשקל הנקבות), גורלם נקשר בגורל אימהותיהם. אם אמם מתה, גם זכרים בוגרים מעל גיל 30 (הם עשויים לעבור גם את גיל 60) חווים עלייה של פי שמונה בסיכוי למוות. עדיין לא ברור בדיוק כיצד ומדוע מתים הזכרים המיותמים האלה.

תכונה יוצאת דופן נוספת של נקבות האורקה וקרובותיהן היא זמן ההנקה הממושך. נקבת הנתב קטן הסנפיר מיניקה במשך 15 שנה לאחר הלידה, למרות שמין זה מגיע לבגרות מינית בין הגילאים 8-17. לווייתני זרע מגיעים לבגרות מינית בגיל 9 או 10, אך עקבות חלב נמצאו גם בגופם של בני 13. נקבות האורקה, כמו נשים, מתייחדות בכך שהן עוברות מנופאוזה (אצל נקבות הלווייתן זה קורה לרוב בסביבות גיל 40). מכיוון שנקבות האורקה עשויות לחיות גם עד גיל 80, כרבע מהנקבות בכל קבוצה הן נקבות שעברו את גיל הפריון. ולמרות זאת, הן ממשיכות להיות פעילות מינית. ניכר כי לסבתות יש חשיבות רבה בחברת האורקה, כמעט בוודאות בזכות החוכמה שצברו לאורך חייהן.

מאפיין חריג לא פחות בתרבות האורקה קשור לאיסורי אכילה ולאופן שבו הלווייתנים תופסים אותם. אין ספק שבכך הם דומים להפליא לתרבויות אנושיות מסוימות. שבט אחד של לווייתני אורקה אוכל רק זן מסוים של סלמון. אחר הורג רק זן מסוים של כלבי ים. כשזוג לווייתנים משבט טורף-יונקים נלכדו למטרות תצוגה בשנות ה-70, הם הרעיבו את עצמם במשך 78 יום לפני שאכלו את דגי הסלמון שהוצעו להם, וגם אז רק לאחר שביצעו טקס מוזר. הלווייתנים הלכודים אחזו בעדינות בשני קצותיו של הסלמון המת והקיפו כך את הבריכה פעם אחת, לפני שחילקו ביניהם את הדג ואכלו אותו.

לווייני אורקה הם קסנופובים מאוד. כך, שבטים של טורפי-סלמון לעולם לא יחברו לשבטים טורפי-יונקים. מחקרים גנטיים מראים ששבטים בעלי הרגלי אכילה שונים לא מזדווגים ביניהם, ולכן יש ביניהם הבדלים קלים במראה ובהרכב הגנטי. לכל שבט יש דיאלקט צלילי ייחודי (אולי כדאי שנקרא לזה "שפות") שבו הם משתמשים לתיאום פעילותם, חלוקת העבודה וטיפול בחבריהם.

לעתים לווייתני אורקה מפתחים מערכות יחסים מיוחדות עם בני אדם. במהלך המאות ה-19 וה-20 במפרץ טוֹפוֹלד שמדרום לסידני, אוסטרליה, לווייתני אורקה ובני אדם הקימו מיזם משותף לציד לווייתנים. לווייתני האורקה היו מודיעים לציידים על נוכחותם של לווייתנים גדולי סנפיר בעזרת טקס שביצעו במימי המפרץ, מול בתי הציידים. הציידים היו מטילים את צלצליהם, ולווייתני האורקה היו אוחזים בחבלי הצלצל כדי להתיש את הניצודים.

לאחר שהציידים הרגו לווייתן גדול סנפיר, הם היו אוכפים את "חוק הלשון": הם נהגו להשאיר את הגופה במשך 24 שעות כדי שלווייתני האורקה יוכלו לאכול את השפתיים והלשון. הוכחה מדהימה לשותפות הזו קיימת גם בימינו: השלד של "טום הזקן" – לווייתן אורקה ששיניו נשחקו בצד אחד בלבד מכיוון שנהג לאחוז בחבלי הצלצלים – שאותו אפשר לראות במוזיאון האורקה בעיר עדן שבאוסטרליה.

מלבד בני האדם, לווייתני האורקה הם הטורפים המוכשרים ביותר בכדור הארץ. כשהמין הזה התפתח לפני עשרה מיליון שנה, נכחדו חצי ממיני הלווייתנים, כלבי הים ותחשי המשכן. מכיוון שהם מתמחים בסוג מסוים של מזון, ומכיוון שהם נבונים כל כך, הם ממשיכים להשפיע רבות על חיי הזנים שהם טורפים. בעקבות ההתחממות הגלובלית הופיעו לווייתני אורקה גם באוקיינוס הארקטי. בני האינואיט המבוהלים מתארים אותם כרוצחים רעבתניים ובזבזנים שהקטינו את האוכלוסיות של יונקים ארקטיים אחדים בשליש.

האם המחשבה שבעלי חיים אחרים חושבים ומרגישים מאיימת על האגו שלנו? האם ההכרה בנפשו של יצור אחר תקשה עלינו להתעלל בו?"

סאפינה מגיע למסקנה חריגה אך בעלת ביסוס אמפירי: לפני ביות הצמחים והמצאת הכתב, חברות בני האדם לא היו שונות כל כך מחברות הפילים, הכלבים, האורקה והדולפינים – ההבדלים היו עניין של מידה, לא של סוג. אם כך מדוע, הוא שואל, נדרש לנו זמן רב כל כך להבין זאת? האם "המחשבה שבעלי חיים אחרים חושבים ומרגישים מאיימת [על האגו שלנו]? האם ההכרה בנפשו של יצור אחר תקשה עלינו להתעלל בו?"

גילויָן של חבַרוֹת שאינן בני אנוש הכוללות פרטים נבונים, חברתיים ואמפתיים בעלי מערכות תקשורת מתוחכמות, תאלץ אותנו לנסח מחדש שאלות רבות. זה זמן רב שאנו שואלים האם אנחנו היצורים התבוניים היחידים ביקום? כשלמעשה כבר מזמן ברור שאנו לא לבדנו על פני כדור הארץ. אין ספק כי להתפתחותה של בינה, אמפתיה וחבַרוֹת מורכבות, יש סבירות הרבה יותר גבוהה להתקיים משחשבנו עד כה. ומה בדיוק מייחד את המין האנושי? מובן שאנו שונים, אך לאחר הקריאה ב-“Beyond Words” עלינו להעריך מחדש באיזה אופן אנו שונים, ומדוע.

ספרו של סאפינה ישפיע עמוקות על קוראים רבים כיוון שהוא מקנה משמעות חדשה ועמוקה יותר לקשר שלנו עם בעלי החיים. כשהכלבים שלכם מביטים בכם בהערצה, גם אם הם לא יכולים לומר זאת במילים, היו בטוחים שהמבט הזה טומן בחובו אהבה לא פחות מאשר הצהרה מילולית של אדם אחר. רובנו כבר הבנו זאת אך סירבנו להתמודד עם מלוא המשמעות וההשלכות של הדבר. בדומה ל"מוצא המינים" של דרווין ו"הגן האנוכי" של דוקינס", גם “Beyond Words” הוא אבן דרך חשובה בהבנת מקומנו בעולם החי. יש לו הפוטנציאל לשנות את מערכת היחסים שלנו עם הטבע.

 

על הספרים
Beyond Words: What Animals Think and Feel, by Carl Safina, Henry Holt, 461 pp.
The Cultural Lives of Whales and Dolphins, by Hal Whitehead and Luke Rendell, University of Chicago Press, 417 pp.

 

ספרו האחרון של טים פלאנרי הוא “Atmosphere of Hope: ­Searching for Solutions to the Climate Crisis", שראה אור בשנת 2015.

© 2015  New York Review of Books.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי טים פלנרי, New York Review of Books.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על נפלאות הרגש של בעלי החיים

01
שם מלא

שימוש במושגים אנושיים לתיאור מעשים חברתיים ורגשיים של בעלי-חיים מגיע עם יתרון גדול וחיסרון גדול.

היתרון הוא בכך שאלה מושגים רבי-משמעות עבורנו, ונושאים קונוטציות עשירות. אם יספרו לנו שלחיה מסוימת יש יחס-קרבה מוגברת לחיה אחרת נייחס לה הרבה פחות מאשר אם יספרו לנו שהיא אוהבת את החיה האחרת. נבין ונזדהה הרבה יותר אם ידובר ב"אהבה".

החיסרון נובע מאותו מקור: כשאנחנו מבחינים בהתנהגות אנחנו לא יודעים בוודאות עד כמה הגורמים שלה זהים לאלה שמוכרים לנו מעצמנו. יכול להיות שה"אהבה" שאנחנו מייחסים לחיה שונה ממה שאנחנו רגילים להתייחס אליו כ"אהבה". במצב כזה, המדען/ית שיבחרו לתאר את ההתנהגות שלה במילים יבשות ואפורות כמו "יחס-קרבה מוגברת", יהיו נאמנים יותר למציאות ולא ימהרו למסקנות בלתי-מבוססות.

אם עלינו לשאוף לתגליות מדעיות נאמנות למציאות, האפרפרות קוראת לנו. מי שמעשירים את הלקסיקון המדעי במונחים טעונים רצונם לרגש את הקוראים במחיר של סילוף.

    02
    שם חלקי

    האבחנות בנוגע ליתרון ולחסרון יפות בעיניי. אם לחזק את דבריך ולהוסיף עליהם - בשל קשת הקונוטציות העשירה, השימוש במושגים אנושיים עשוי לאפשר לנו להגיע לתובנות עמוקות יותר - לאפשר לנו לשאול את השאלות הנכונות בעולם המוכר לנו מקרוב. כיוון שנראה את הדברים באור האנושי, נוכל לבצע הנחות מרחיקות לכת על בסיס הידע האנושי שצברנו, כך שנוכל לבחון אותן בכלים מדעיים.

    לכן - רק על מסקנתך אני חולקת: בעיניי, אם רק נהיה מסוגלים לגלות מידה נכונה של ביקורת עצמית, חשדנות וספקנות - דווקא השימוש במושגים האנושיים עשוי לספק לנו כלי להבנה עמוקה יותר של החברות התבוניות הסובבות אותנו.

03
שם

כיצורים שהתפתחו מאבות קדומים משותפים הרי שיש לנו במשותף עם מוח החיה, ומן הסתם צפוי שיהיה דימיון גם בנוגע לרגשות ולהתנהגות.
אולי אנחנו מודעים להם יותר ויכולים לדבר עליהם ועוד כהנה יכולות קוגנטיביות גבוהות שהתפתחו אצלנו בניגוד לחיות.

04
ד״ר רובי תל-ארי

החלק המהותי בתאור -הינו הניסיון הדל שלנו להבין את עולם הרגש באופן כללי . בני אדם הינם יצורים דלי-יכולת ריגשית ותחושתית- אנחנו מוכווני חברה ולכן עולמנו קשור להגדרות מילוליות הניתנות להעברה בין אנשים- אוהב או שונא טעים או מגעיל הם מושגים , בבעלי חיים רמת התחושות גבוהה , חלקה מועברת בתקשורת שאנו לא קולטים אותה, כדיבור בתדר נמוך או גבוה (פילים-עטלפים) חלקם בהעברת אינפורמציה אינטואיטיבית- כלהקת זאבים בציד- חלוקת התפקידים משתנה בין הפרטים במהלך הציד למרות שאין קשר עין ישיר ביניהם בתוך הסבך, תשדורות של ליוויתנים בשכבות מים שונות המגיעות לטווח של אלפי קילומטרים, בכדי לקלוט את עולם הרגש והתקשורת של בעלי חיים- אנחנו נדרשים לתכונה יסודית אחת- ענווה- זו תכונה מאוד נדירה אצל חוקרים ואקדמאים ולכן המחקר בהתנהגות בעלי חיים מתחולל במעבדות בו מחשמלים יצורים לקבל תגובות ברות מדידה במכשירים מגוחכים. דוגמאות להתנהגות ולעושר התחושות, ניתן למצוא בכל רגע נתון בעולמנו - רק צריך להתבונן ולא להפריע. למי שמגדל כלב בבית - תראו את תגובתו כשמגיעה המכונית של אחד מבני הבית לאזור- כלבים מסוגלים להבחין במכונית אחת מבין אלפי מכוניות החולפות ליד חלונכם- זו המכונית של המשפחה , לרוב כלב ידע לזהות את מצב הרוח שלנו עוד לפני שהגענו הביתה .
יצורים רבים מאוד משתמשים במספר יכולות להעברת אינפורמציה ולקליטתה במנגנונים שלנו בני-האדם אין פשוט גישה אליהם- דוגמה = קליטת גלים מגנטיים- יכולת מדהימה של בעלי חיים רבים זוחלים עופות ויונקים מאפשר העברת מידע בינם לבין עצמם - בלא הגדרה מילולית.
דוקא יכולותינו המילוליות מגבילות אותנו בתחושות, כדי להרגיש אהבה אפשר פשוט להתבונן זה בזה, התחושה הלא מילולית יכולה לחדור קירות .

07
גילה

מאמר מרתק, מרגש ומעורר מחשבה.
כפי שכתב ד"ר תל-ארי, אכן נראה כי היכולות התחושתיות של המין האנושי התנוונו עם ההתפתחות המסיבית של היכולות המילוליות-מושגיות. נראה כי שינוי המיקוד הזה גרם לשינוי מהותי באופן שבו אנו קולטים את העולם סביבנו, וכן לשינוי במרכזיותם של הערוצים דרכם מתקבל הקלט על העולם ובאנטומיה המטפלת בעיבוד הקלט הזה (הניאו-קורטקס המפותח שלנו).
מכאן עולה כי במסקנה שלו - "לפני ביות הצמחים והמצאת הכתב, חברות בני האדם לא היו שונות כל כך מחברות הפילים, הכלבים, האורקה והדולפינים – ההבדלים היו עניין של מידה, לא של סוג" - מתעלם סאפינה מאספקט מרכזי ביותר בשפה האנושית, שהיה קיים בה הרבה לפני ביות הצמחים (ובוודאי שלפני המצאת הכתב): היכולת להשתמש בסמלים לשוניים בכדי לייצג מושגים מופשטים ולדון בהם, כגון היכולת לקיים דיון מטא-לשוני.
ככל הנראה, אספקט ייחודי זה של השפה האנושית הוא שהקפיץ את התפתחותו של המין האנושי אל רמת תבוניות שנמצאת (עדיין?) מעבר ליכולת השגתם של כלבים, לוויתנים ופילים, ובהחלט יצר הבדל של "סוג" ולא רק של "מידה".