שום דבר או לא כלום

המדיטציה מוצגת כיעילה לטיפול כמעט בכל בעיה: ממחלות הגוף, דרך מדאובי הנפש ועד למלחמות ולמצב העולם בכלל. מה יש למדע לומר על כך? ואולי עלינו להסתכל על המדיטציה בהקשר הנכון, ואף בחמלה?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

בין היתרונות הנפשיים והגופניים שמבטיחה המדיטציה ניתן למנות את המניעה או הצמצום של מתח, חרדות ודיכאון, וכן של הפרעה דו-קוטבית, הפרעות אכילה, סוכרת, התמכרות לחומרים, כאבים כרוניים, לחץ דם, סרטן, אוטיזם וסכיזופרניה. מין תרופה חובקת-כל לכל אחד. ויש לה גם השפעות ברורות על יחסים בינאישיים וחברתיים. מיינדפולנס (קשיבות) וטכניקות מדיטציה נוספת שמקורן בבודהיזם, כמו מדיטציה של חמלה ונדיבות לב אוהבת מסוגלות, אולי, להעצים רגשות והתנהגויות פרו-חברתיות, ועמן קשרים חברתיים ואלטרואיזם, ולהרגיע תוקפנות ודעות קדומות. "אם כל ילד בן שמונה בעולם ילמד מדיטציה", כך נטען שאמר הדאלי לאמה, "בתוך דור, יהיה העולם נטול אלימות". רבים מצטטים את הדברים ברשת.

לפעילות מועילה כל כך ניתן למצוא, כמובן, שפע של שימושים. טכניקות מדיטציה שימשו את הצבא, כדי להגדיל את רווחת החיילים ואת יעילותם המקצועית

לפעילות מועילה כל כך ניתן למצוא, כמובן, שפע של שימושים. טכניקות מדיטציה שימשו את הצבא, כדי להגדיל את רווחת החיילים ואת יעילותם המקצועית. ידוע כי צלפים מודטים כדי להינתק רגשית מפעולת ההרג, לייצב את היד שגוזלת חיים (תוך התעלמות-מה ממרכיב השלווה המקושר למדיטציה). תאגידים משתמשים במדיטציה כדי להתמודד עם מתח ושחיקה, במה שעל פניו נראה כמו מטרה ראויה, אבל עשוי לייצר עובדים צייתנים. בבתי ספר, מפגשי מדיטציה נועדו להרגיע את מוחות הילדים ולהציע לתלמידים את היכולת להתמודד טוב יותר עם הלחץ הנובע מן הצורך לקבל ציונים גבוהים. גם כאן, המטרה היא לצמצם תוקפנות וחוסר משמעת, כדי לחזק את הצייתנות ואת שיתוף הפעולה החברתי.

מדיטציה, חול, דיונות

מדיטציה: ואולי זה השקט, והנוף, והיופי סביב? תצלום: פטריק שניידר

המחקר הפסיכולוגי משרה לעתים קרובות אופטימיות באשר ליעילות המדיטציה. אכן, מחקרים על ההשפעה החברתית החיובית של מדיטציה מאששים כמעט תמיד את ההנחות בדבר כוחה של המדיטציה –  הכוח לשנות לא רק את היחיד אלא גם את החברה. כך שנראה ברור שמדיטציה מסוגלת לשפר התנהגויות התורמות לחברה, וכי ישנה בוודאי אפשרות ליישם אותה במבחר הקשרים, שבהם ניתן יהיה לנצל מדיטציה לפתרון בעיות חברתיות, למשל כדי להקל על מי שחוו טרור או מלחמה. אולם המחקרים התומכים בטענות כאלה הם לעתים קרובות בעיתיים.

מחקר מסוים השווה בין רגיעה מודרכת ובין קבוצת ביקורת, שפשוט ישבה בחדר ההמתנה מבלי לעשות דבר

בשנה שעברה, הפסיכולוגים הניסויים מיגאל פאריאס (Farias), אינטי א. ברזיל (Inti A Brazil) ואנוכי ערכנו סקירה שיטתית וניתוח-על שבחן את הספרות המדעית שמאחורי הטענות כי מדיטציה מעצימה התנהגויות חברתיות חיוביות. בחנו ניסויים אקראיים מבוקרים, שבהם מודטים הושוו למי שלא מדטו מעולם, וסקרנו יותר מעשרים מחקרים שהעריכו את השפעתם של סוגי מדיטציה שונים על התנהגויות ורגשות פרו-חברתיים כמו מידת החמלה, ההזדהות והחיבור שחשו הנבדקים.

המחקרים שבדקנו השתמשו במגוון של שיטות וניסויים. למשל, אחד מהם עשה שימוש בטיפול הכולל שמונה שבועות של מדיטציה תחת הכותרת "הפחתת מתח באמצעות קשיבות". המשתתפים למדו לבצע נשימות קשובות ולתרגל "שהות ברגע הנוכחי", כדי להרפות ממחשבותיהם ותחושותיהם. קבוצת הביקורת, שאליה הושוו המודטים, עסקה באותו זמן בדיונים קבוצתיים שבועִיים על יתרונותיה של החמלה. מחקר אחר השווה בין רגיעה מודרכת (המשתתפים האזינו להקלטה קולית שהדריכה אותם בנשימה עמוקה והירגעות) ובין קבוצת ביקורת, שפשוט ישבה בחדר ההמתנה מבלי לעשות דבר. מרבית המחקרים דרשו מהמשתתפים למלא שאלונים בנוגע לחוויית הטיפול במדיטציה, ובאשר למידת החמלה שחשו כלפי עצמם וכלפי אחרים. בחלק מהמחקרים נדרשו המשתתפים לפעול –  במקרה אחד הוערכה מידת הנכונות שלהם לוותר על כיסאותיהם בחדר המתנה (מבוים) צפוף.

מדיטציה אמנם גרמה לאנשים לחוש מעט יותר חמלה או הזדהות, אבל היא לא הפחיתה את מידת התוקפנות או הדעות הקדומות וגם לא שיפרה את תחושת החיבור החברתי של הנבדקים

בתחילה התוצאות נראו מבטיחות. ניתוח-העל שלנו הצביע על כך שלמדיטציה אכן יש השפעה חיובית, גם אם מתונה, על התנהגות פרו-חברתית. אבל בבחינה מעמיקה יותר, התמונה התגלתה כמורכבת יותר. מדיטציה אמנם גרמה לאנשים לחוש מעט יותר חמלה או הזדהות, אבל היא לא הפחיתה את מידת התוקפנות או הדעות הקדומות וגם לא שיפרה את תחושת החיבור החברתי של הנבדקים. כך שהיתרונות החברתיים אינם כל כך חד משמעיים, ונשאלת השאלה באילו דרכים יתרונות אלה נמדדו.

כדי לנתח לעומק את המחקרים הללו, ביצענו השוואה שנייה, שנועדה לבדוק איך ישנו שיקולים מתודולוגיים את הממצאים הראשוניים שלנו. הניתוח הזה בחן את השימוש בקבוצות ביקורת ובדק באילו מקרים מדריך המדיטציה היה גם עורך המחקר, דבר העלול להצביע על הטיה. התוצאות היו מדהימות.

הבה נתחיל בקבוצות הביקורת. מטרתה של קבוצת ביקורת היא לבודד את השפעות ההליך המבוצע (במקרה שלנו, מדיטציה) ולמנוע הטיות לא מכוונות. חשיבותם של תנאי בקרה הולמים נתגלתה לראשונה כשהתגלה אפקט הפלסבו בניסויי תרופות, והתברר כי טיפול עשוי להועיל גם אם לא נעשה בו כל שימוש בחומר פעיל. כדי להימנע מאפקט כזה, כל הקבוצות בניסוי זוכות להתייחסות זהה, למעט אחת מהן, שמקבלת תרופת-דמה (או גלולת סוכר) בעוד שכל השאר מקבלות את התרופה האמיתית. מבצע הניסוי והנבדקים אינם יודעים מי מקבל מה (ומקובל לקרוא לשיטה "סמיות כפולה"), והדבר מסייע במניעת הטיות אקראיות. כך ניתן לבדוק אם המרכיב הפעיל הוא שמשפיע, ולא גורם אחר.

כדורים, כמוסות, תרופה

יש דרך לגלות מה עובד, מה יעיל ועד כמה. תצלום: דייויד גרניג

אבל השימוש בבקרה ראויה הוא מורכב במחקרים הבוחנים שינוי התנהגותי, משום שקשה יותר ליצור קבוצת ביקורת (או פלסבו) כשהטיפול אינו כולל רק גלולה, אלא התנהגות. הבקרה צריכה להיות דומה לטיפול, אבל חסרה מרכיבים חשובים, שמבדילים אותה מן המרכיבים הנבדקים בניסוי. קבוצה כזו מכונה "ביקורת פעילה". קבוצת "ביקורת פסיבית" פשוט אינה עושה דבר, ומשווית לקבוצה שחוותה את הטיפול, או "ההתערבות", שנבדקים.

מדיטציה אכן שיפרה את מידת החמלה, כשההתערבות השוותה לקבוצת בקרה פסיבית, כלומר קבוצה שרק מילאה שאלונים וסקרים אבל לא עסקה בכל פעילות ממשית. כך שמודטים שהקדישו שמונה שבועות למדיטציה של נדיבות לב אוהבת הפגינו לאחר מכן יותר חמלה –  בהשוואה לקבוצת ביקורת שנותרה ללא מעש בחדר ההמתנה.

יתכן כי השיפור ביכולת לחמול התרחש פשוט משום שהנבדקים בילו שמונה שבועות במחשבה על יותר חמלה, והייתה להם תחושה טובה, משום שעסקו בפעילות חדשה

אבל האם בודדנו את השפעות המדיטציה, או שאנו פשוט מראים כיצד עשייה כלשהי טובה מאי עשייה? יתכן כי השיפור ביכולת לחמול התרחש פשוט משום שהנבדקים בילו שמונה שבועות במחשבה על יותר חמלה, והייתה להם תחושה טובה, משום שעסקו בפעילות חדשה. קבוצת ביקורת פעילה (למשל, משתתפים הלוקחים חלק בדיון על חמלה) היא כלי אפקטיבי יותר לבידוד השפעות ההתערבות באמצעות מדיטציה, משום ששתי הקבוצות עסוקות בפעילות חדשה שכרוכה בטיפוח חמלה. וכאן תוצאות הניתוח שלנו מעלות את האפשרות כי מדיטציה כשלעצמה אינה, למרבה הצער, הופכת את העולם למקום שיש בו יותר חמלה.

תנאי ביקורת מתוכננים היטב מאפשרים מחקרים שיש בהם סמיות כפולה. לרוב מקובל לחשוב שפיתוח של פלסבו יעיל עבור התערבות באמצעות מדיטציה אינו אפשרי, אבל הדבר נעשה –  ובהצלחה לא מועטה. בשיא המחקר של המדיטציה הטרנסצנדנטלית בשנות השבעים, ג'ונתן ס. סמית' פיתח מדריך בן 71 עמודים המתאר את ההיגיון והיתרונות שבטכניקת מדיטציה. הוא נתן את המדריך לעוזר מחקר, שלא היה מודע לכך שהטכניקה בדויה –  כלומר הוא נתן לו פלסבו –  ואשר הרצה בפני משתתפים בקבוצת הביקורת על יתרונות הטכניקה הזו. המשתתפים נתבקשו לשבת בשקט במשך 20 דקות, פעמיים ביום, בחדר חשוך, ולחשוב על מה שרק ירצו. כלומר ניתן להשתמש בפלסבו בחקר המדיטציה, אבל הדבר לא נעשה לעתים קרובות.

ניסויים המתוכננים בשיטת הסמיות הכפולה יכולים לסייע בנטרול הטיות אקראיות של המשתתפים הנגרמות בגלל החוקר. הטיה כזו מוכרת מאוד בפסיכולוגיה והיא מכונה "הטיית הנסיין" – מצב שבו עורך הניסוי משפיע, שלא בכוונה, על התנהגות המשתתפים בניסוי ואלה מתנהגים באורח שהם סבורים שירצה את הנסיין. החשיבות שבהימנעות מהטיות כאלה נידונה כבר בראשית שנות השישים. ממחקרים עדכניים עולה כי הטיית הנסיין קיימת עדיין –  בעיקר במחקרים של מדיטציה.

לאור הדיונים על אודות הטיית הנסיין ונטיית הנבדקים לרצות את הנסיין, מפתיע לגלות כי ב-48 אחוזים מהמחקרים שבדקנו, ההתערבות באמצעות מדיטציה נעשתה בהנחיית עורכי המחקר, ולעתים על ידי החוקר הראשי. וחשוב מזה: נעשה ניסיון קלוש בלבד לשלוט בהטיות אפשרויות שמדריך או חוקר נלהב עשוי היה לעורר במשתתפים. הטיה כזו לרוב אינה מכוונת, אלא נובעת מהעדפה בלתי מודעת או מיחס נלהב במיוחד כלפי משתתפים בקבוצת הניסוי. שכיחות המקרים שבהם החוקרים היו גם המדריכים הייתה גדולה כל כך, שהחלטנו לכלול בניתוח שלנו בחינה סטטיסטית שלה. השווינו מחקרים שבהם החוקר היה פעיל, למחקרים שבהם נעשה שימוש במדריך חיצוני או בדרך אחרת של מתן הוראות (למשל, באמצעות השמעת הוראות מוקלטות). גילינו שמידת החמלה גדלה רק במחקרים שבהם החוקר היה גם המדריך במדיטציה.

יוגה, נשים

יוגה בקבוצה, ארה"ב. אופנה, תרגול גופני או עבודת נפש? תצלום: אריק ברולין

הטיית נסיין שלובה בדרך כלל ברצון הנבדקים לרצות את החוקר, כך שהם מתנהגים או מגיבים באופנים שלדעתם תואמים את ציפיותיו. למשל, משתתפים עשויים להגיב בהתלהבות רבה יותר לשאלון הנוגע לחמלה משום שהחוקרת עצמה הפגינה התלהבות –  וללא כל קשר למה שהם מרגישים באמת. ההתלהבות התקשורתית ממדיטציה –  המציגה אותה כתרופה למגוון רחב של בעיות בתחום בריאות הנפש, כמפתח לרווחה משופרת ושיפור המוח –  גם היא משפיעה, קרוב לוודאי, על נבדקים, שמצפים לחוש את יתרונות המדיטציה. עם זאת, כמעט בשום מחקר שבחנו לא נלקחה בחשבון השפעת הציפיות, והבעיה המתודולוגית הזו כמעט אינה נידונה במאמרים על אודות מדיטציה.

שכיחותה של הטיית הנסיין היא רק צד אחד של המטבע. הטיה מטרידה אחרת, שכמעט ואינה עולה לדיון, קשורה בניתוח בנתונים ובדיווח עליהם. לא קל לפרש נתונים סטטיסטיים ולבחור מה להדגיש. כפי שטד קפצ'ק (Kaptchuk) מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת הרוורד ניסח זאת: "עובדות אינן מצטברות על הלוח הריק במוחותיהם של חוקרים ונתונים אינם פשוט מדברים בעד עצמם". לעתים קרובות, חוקרים מהלכים על הגבול הדק שבין חובתם לנתח מידע באורח בלתי מוטה, ובין האמונות, התשוקות והציפיות שלהם עצמם. בשנת 2003, קפצ'ק קיבץ מספר הטיות פרשנות הנפוצות מאוד במדע, למשל: הטיית האישור, הטיית Rescue (הצלה) –  שבמסגרתה מגלים כשל בניסוי כדי להצדיק את הציפיות), והטיית Time Will Tell ("הזמן יגלה") – שבה נאחזים בציפיות שאינן תואמת את הנתונים משום שמידע עתידי נוסף עשוי לתמוך בהן. כל אלה נכחו בהרחבה במאמרים שבדקנו, ואשר הוקדשו למדיטציה.

ההטיה הנפוצה ביותר שבה נתקלנו הייתה הטיית האישור, במסגרתה ניתנת עדיפות לראיות התומכות בהנחות שהונחו טרם הניסוי, על פני ראיות שסותרות את ההנחות הללו. הטיית האישור נפוצה במיוחד בהדגשות מוגזמות של תוצאות ניסוי שוליות מאוד. כשמשתמשים במבחנים סטטיסטיים, ערך-P של 0.05 ומטה מעיד לרוב שלתוצאות יש משמעות סטטיסטית במחקר הפסיכולוגי. אבל מקובל גם לדווח על תוצאות המעידות על "נטייה" או כאלה שהן בעלות "חשיבות שולית" כאילו הן קרובות אבל לא מגיעות לגמרי לגבול ה-0.05 הנחשק. הבעיה היא שאין כל הסכמה בנוגע למשמעות המונח "חשיבות שולית", אשר בסקירה שלנו נע בין ערכי P של 0.06 ל-0.14 –  שהם לגמרי לא שוליים (יש הסבורים שממילא ערכי-P אינם הכלי המדויק ביותר לבחינת נתונים מדעיים, אבל אם משתמשים בהם כדאי לעשות זאת כראוי).

השימוש החופשי בשיטות סטטיסטיות שנועדו להציב גבולות ברורים מגביר את הסיכוי למצוא השפעה שאינה קיימת

השימוש החופשי בשיטות סטטיסטיות שנועדו להציב גבולות ברורים מגביר את הסיכוי למצוא השפעה שאינה קיימת. בעיה נוספת בשימוש ב"משמעות שולית" היא בדיווח נטול הטיות. למשל, במחקר אחד החוקרים דיווחו על הבדל בעל משמעות שולית (p=0.069) לטובת המדיטציה בהשוואה לקבוצת הביקורת. אולם בעמודים הבאים, כשהחוקרים דיווחו על תוצאות אחרות שלא העידו על יתרון לקבוצת המודטים, הם טענו כי אותו ערך-P בדיוק אינו משמעותי כלל. כשהתוצאות אישרו את השערותיהם, הן היו "משמעותיות" –  אבל רק במקרה זה. למעשה, במרבית המחקרים שבדקנו הייתה התייחסות למשמעות השולית כאל משמעות סטטיסטית במלוא מובן המילה.

קשה להתגבר על הטיית האישור. כתבי עת נעזרים במבקרים כדי לאתר הטיות, אבל משום שהן הפכו נפוצות כל כך (למשל, באמצעות דיווח על השפעה בעלת משמעות שולית) הן חומקות לעתים קרובות מעין הביקורת. מבקרים ומחברי מאמרים נתונים גם ללחצים מהאקדמיה, המגבירים את נוכחות ההטיות הללו, משום שכתבי עת מעדיפים דיווח על תוצאות חיוביות. אבל בחקר המדיטציה ישנה מורכבות נוספת: רבים מהחוקרים, ולכן גם רבים מן המבקרים של מאמרים בכתבי עת, קשורים עמוקות למדיטציה, לא רק כמתרגלים ותומכים נלהבים אלא גם כמנחים של תוכניות מדיטציה, שמהן המוסדות –  או הם עצמם –  מרוויחים כלכלית. הנטייה הגורפת לראות את החיוב במדיטציה ולהילחם בנחישות על שמירת המוניטין שלה, מקשה על פרסום תוצאות שליליות.

גמד גינה, מדיטציה

מדיטציה: למי זה טוב? איך בודקים באמת? תצלום: דייויד מרטין

איני מתכוונת להטיל ספק במדע, אבל למדענים ישנה חובה לבנות בסיס ראיות השואף להיות נטול הטיות ומודע למגבלותיו. יש לכך חשיבות גדולה מאוד, בגלל שהתוצאות המוגזמות המעידות על כוחה של המדיטציה מזינות את הנטייה להאמין באורח קסום בתועלתה. אתרי קשיבוּת מנסים למכור אותה כ"גלולת אושר, ללא תופעות לוואי"; אומרים כי היא מסוגלת להביא לשלום עולמי בתוך דור אחד, אילו רק נלמד ילדים לנשום עמוק ולחיות את הרגע. אבל האם אנו יכולים להיות בטוחים שלא קיימות תוצאות בלתי צפויות שלא יועילו ליחיד או לחברה? האם מדיטציה עלולה לייצר סביבות שאינן מתפקדות ולסלול בעצמה דרך למחלות נפש?

מדיטציה ללא ערכי מוסר עלולה להוביל לסוג בלתי ראוי של מדיטציה, כמו במקרה של צלף, המשתמש בה כדי לירות ביד בוטחת

ניצולן של טכניקות מדיטציה על ידי תאגידים גדולים כמו "גוגל" או "נייק" יצר מתח הולך וגדל בקהילה הרחבה של מתרגלי המדיטציה הממליצים על יתרונותיה. אלה מהם שהם בעלי נטייה מסורתית יותר, טוענים כי מדיטציה ללא ערכי מוסר עלולה להוביל לסוג בלתי ראוי של מדיטציה (כמו במקרה של צלף, המשתמש בה כדי לירות ביד בוטחת, או עובד צייתן שמתמסר לסביבת עבודה שאינה בריאה). אבל מה אם מדיטציה אינה מטיבה אתכם? או גרוע מזה, מה אם היא גורמת לכם לחוש מדוכאים, חרדים או פסיכוטיים? תסמינים כאלה נצפו אמנם רק במקרים נדירים במחקרים העכשוויים, אבל דיווחים משנות השישים והשבעים מזהירים מפני צדה האפל של המדיטציה הטרנסצנדנטלית. ישנה סכנה כי מקרים מעטים אלה, שקיבלו תשומת לב מן הממסד הפסיכיאטרי, זוכים להתעלמות מצד פסיכולוגים, הסבורים כי מדובר באנשים שגם כך הייתה להם נטייה למחלות נפש.

בספר The Buddha Pill (משנת 2015), מיגל פאריאס וקתרין ויקהולם (Wikholm) בוחנים באורח ביקורתי תסמינים של דיכאון, חרדה, אי שקט, מניה ופסיכוזה, שהתעוררו ישירות על ידי מדיטציה. הם טוענים כי הקהילה המדעית לא העריכה את שכיחות ההשפעות השליליות וכי קל לחשוב שמדובר במספר מקרים אקראיים המתרחשים בגלל נטייה מוקדמת של הנבדקים לבעיות בתחום בריאות הנפש. אבל תחקיר פשוט בגוגל מראה כי דיווחים על דיכאון, חרדה ומניה אינם נדירים בפורומים ובבלוגים המוקדשים למדיטציה. למשל, בלוג בודהיסטי אחד מציג מספר דיווחים על השפעות נפשיות שליליות שהוכתרו בכותרת "לילות אפלים". אחד הבלוגרים כותב:

"היה לי לילה אפל מאוד אינטנסיבי, שנמשך תשעה חודשים, וכלל אומללות, ייאוש והתקפי חרדה, חוסר יכולת להתרכז (היה לי קשה לבצע אפילו מטלות פשוטות), חוסר יכולת לפגוש אנשים (בגלל תחושות רעות, אבל גם בגלל שהיה לי קשה לעקוב ולהבין מה אחרים אומרים, בגלל חוסר ריכוז), בדידות, הזיות קוליות, פרנויה מתונה, יחס עוין כלפי חברים ובני משפחה, תקופות ארוכות של נוסטלגיה וחרטה, מחשבות אובססיביות (לרוב, על אודות המוות) וכו' וכו' וכו'".

בודהיזם, נזירים, לאוס

נזירים בודהיסטים בלאוס. הבודהיזם הוא דת, מסורת, אורח חיים ושיטת לימוד, וגם עניין חברתי. תצלום: דניאל מרצ'ל

בחוגים בודהיסטיים, מה שמכונה "לילות אפלים" נחשב לחלק מן המדיטציה. במצב אידיאלי, "לילות אפלים" נצלחים בעזרת מדריך מנוסה, בתוך מסגרת התרגול הבודהיסטי. אבל מה עם מי שאין להם מורה כזה, או מי שמודטים בהקשר חילוני?

אנשים יכולים להיעזר בפסיכיאטר או במורה מדיטציה מנוסה שידריך אותם, אבל מי שמודטים לבדם עלולים להיוותר לבדם בציפורניה של מחלת נפש

היעדר דיווחים על השפעות שליליות בספרות הנוכחית עשוי להיות מקרי, אבל סביר יותר שמי שסובלים מהשפעות כאלה בטוחים שהן חלק מחוויית המדיטציה או שהם כלל אינם מקשרים בינן ובין התרגול. בהתחשב בדימוי החיובי ובהיעדר דיווחים שליליים בנוגע למדיטציה, קל לחשוב שהבעיה היא אישית. במקרה הטוב, המודט עשוי פשוט להפסיק לתרגל מדיטציה, אבל מאמרים רבים ודיונים רבים ברשת רואים בתחושות השליליות או האמביוולנטיות הללו חלק מן המדיטציה, שיעלם במהלך התרגול. עם זאת, המשך התרגול עלול להוביל לאפיזודה פסיכוטית של ממש (במקרה הגרוע) או להשפעות שליליות קלות יותר. למשל, בשנת 1976, הפסיכולוג הקליני ארנולד א. לזרוס (Lazarus) דיווח כי "בחור צעיר גילה כי היתרונות שהובטח לו כי יפיק ממדיטציה טרנסצנדנטאלית פשוט אינם קיימים, ובמקום לפקפק באמיתות הטענות המוגזמות, התעוררה בו תחושה עזה של כישלון, ייאוש ואי התאמה".

במקרה הטוב, אנשים יכולים להיעזר בפסיכיאטר או במורה מדיטציה מנוסה שידריך אותם, אבל מי שמודטים לבדם עלולים להיוותר לבדם בציפורניה של מחלת נפש. לזרוס הזהיר כי מדיטציה אינה מיועדת לכולם, וכי עלינו לשים לב להבדלים אישיים ולהיות מודעים להשפעות השליליות של תרגולה בהקשר שאינו דתי. "מזונו של אחד, הוא הרעל של אחר", הוא אמר פעם בהתייחסו למדיטציה הטרנסצנדנטאלית. חוקרים ומטפלים צריכים להכיר גם את היתרונות וגם את הסכנות האורבות במדיטציה לאנשים שונים –  ולא לראות בה בשוֹרה שכל כולה טוּב.

בספר The Buddha Pill פאריאס וויקהולם כותבים:

"לא הפסקנו להאמין ביכולת של המדיטציה להניע שינוי, אבל [אנחנו] חוששים שהמדע מציע מבט מוטה על המדיטציה: המדיטציה לא פותחה כדי שנוכל לחיות חיים נעדרי מתח או לשפר את רווחתנו. מטרתה העיקרית הייתה קיצונית יותר –  לרסק את תחושת העצמי, לטלטל את מושג האני הבסיסי שלכם, כדי שתבינו ש'אין שם דבר'. אבל לא כך משווקים במערב קורסי מדיטציה. כאן, המדיטציה שופצה והפכה לגלולה טבעית, שתשקיט את רוחכם ותגרום לכם אושר".

דרושה לנו ראייה מאוזנת יותר של המדיטציה, כזו שמבינה את המגבלות ואת ההשפעות השליליות של המדיטציה. יום אחד תצויר התמונה המלאה יותר של התרגול רב העוצמה והכל כך לא מובן הזה. לעת עתה, ההבנה שלנו את המדיטציה מעוותת בעיקרה.

 

אוטה קרפלין (Ute Kreplin) היא מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת מאסי בניו זילנד. מחקריה התפרסמו בכתבי העת Nature,Neuropsychologia ואחרים.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: טיפת טל על עלה ירוק. תצלום: 贝莉儿 NG, ב-unsplash.com

Photo by 贝莉儿 NG on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אוטה קרפלין, AEON.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

16 תגובות על שום דבר או לא כלום

01
גיא

"מדיטציה ללא ערכי מוסר עלולה להוביל לסוג בלתי ראוי של מדיטציה, כמו במקרה של צלף, המשתמש בה כדי לירות ביד בוטחת" - לא מוסרי להיות צלף? צלף עושה, אם עושה, מדיציה על מנת להגיע לתוצאות טובות יותר - אז זה לא ראוי?
.
מה לא הבנתי?

03
אלדד

אלדד
ב-1969 למדתי מדיטציה טרנסדנטלית אצל ראומה רכב. אני מודט עד היום ומי שלא מודט לא יכול להבין מה התרגול נותן. המאמר הזה בכל אופן פשוט ללא כל ערך. בזבזתי זמן קריאה.

06
ד"ר פנינית צפורי-בקנשטיין

אנחנו חיים בתקופה שמקדשת את ה"ביטחון העצמי" ובעצם אגואיזם ואפילו נרקסיזם למרבה הצער. אפילו טיפולי ההילינג השונים מכוונים למטרה נלוזה של שיפור מצבו של הפרט על חשבון הזולת. לכן למאמר פה יש חשיבות עצומה. מוסר? ערכי התחשבות באחר? אלו מושגים שלכאורה אבד עליהם הכלח , אבל חייבים להילקח בחשבון גם בעת מדיטציה, שאם לא כן המדיטציה עלולה להביא את המודט לריכוז מירבי, שישמש אותו כדי לגרום נזק לעצמו ולחברה האנושית בכלל.

07
miles

מותר לבקר. אבל לא כל ביקורת היא בעלת ערך זהה, או בכלל.
לגופו של עניין, על קצה המזלג, הוא לא מבהיר על איזה שיטות מדיטציה הוא מדבר, האם יש הבדלים ביניהן, מי בדק מה ומתי והשווה למה והאם כל המחקרים על כל השיטות בדקו את אותו הדבר והיו מוטים במידה שווה? הוא עושה סלט מהכל וזורק טענות כלליות שמשמעותן האמפירית לא ברורה. לדוגמה, מה זה "8 שבועות של מדיטציה"? מי שעושה מדיטציה יודע שלמתחילים גם 5 דקות של מדיטציה ביום זה מאד קשה - אז למה בדיוק הוא מתכוון? תרגול מדיטציה בודהיסטי לדוגמה הוא עניין לשנים, לא שבועות. וכך גם תוצאותיו. הוא זורק כמה מילים על ההשפעות הפיזיות על לחץ דם וכיו"ב מדדים שקל למדוד, ודווקא עליהם לא דן ולא מביא שום נתון או מחקר. לעומת זאת הוא מעדיף לדבר על מושג הרבה פחות ברור ומדיד של חמלה. וכאן לא בעיה להראות שהמחקרים "מעורפלים". כמו המושג שהם בודקים.
לא רק שלא ברור מדוע הוא מתמקד דווקא בחמלה אלא גם מדוע בחר את קבוצת הביקורת שבחר. אין מחלוקת שיש דרכים יעילות רבות לעורר חמלה אצל אנשים ומדיטציה לא מתיימרת להיות הדרך היחידה. גירוי בלוטות החמלה הוא גם לא מטרת המדיטציה או תוצאה מחוייבת שלה.
אפשר להמשיך עוד ועוד.
גם ביקורת לא אמורה להיות פטורה מביקורת :)

    08
    אור

    miles, זו לא הוא אלא היא, ובגוף המאמר יש קישור למחקר שהיא עשתה ושפורסם בנייצ׳ר. שם הם די משתדלים שלא לפרסם עבודות לא רציניות. מעבר לזה, קראתי את המחקר המקושר ולדעתי הוא בנוי באופן רציני מבחינה זו שהביקורת שלהם מבוססת בכלל לא רע.

10
טוביה רז

הכיוון של "החוקר" ברור מיד עם מילות הפתיחה, שכן מוזר הדבר שמישהו חוקר פעולה כלשהי ואינו משתף בעל ניסיון (מודט) במחקרו. למה דומה הדבר ? לבצע מחקר על צפרדעים מבלי שהצפרדע תהיה שותפה במחקר, אלא להסתמך רק על עדויות של אלו המדברים על הצפרדע. בקיצור, נראה לי בסבירות גבוהה ביותר שהמחקר לא רק מוטה מלכתחילה ובאופן מכוון, אלא גם שבוי בדעות קדומות של החוקרים הנוקטים בגישה מחקרית המטילה ספק מראש בכל אפשרות ולכן נוקטת במחקר השוואתי, אלא שגם שגישה זו יכולה לשקף באופן מדויק ואמין את מושא המחקר, הרי אם אין לחוקר כלים לעיין בחומרים השונים שאותם הוא משווה זה לזה, אזי כל טרחתו המרובה כולה היא כאין וכאפס. והיוצא מכל זה הוא שאם לא שותף במחקר מודט בקיא שעבורו המדיטציה היא תורת חיים ולא רק איזה שעשוע, ואם אחד כזה לא פירש עבור הבורים בתחום את המושגים והמשמעויות של חומר הקריאה שאותו חקרו והשוו, אז יש להניח שהחוקרים פשוט לא ראו באור הנכון את מה שהם קראו על מדיטציה.

    11
    הנדי

    ידוע על חוקרי אלצהיימר שאינם חולים במחלה ועל חוקרי סרטן ריאות שצילומי החזה שלהם צחים כשלג. זה לב הטיעון במאמר המסקרן הזה: שהמדע בבדיקה חיצונית לא מוצא תועלת מובחנת במדיטציה. אולי יש, ואולי היא קשורה למכלול תרבות ולא לתרגול הספציפי?

      12
      JKZ

      הנדי, חוקרי אלצהיימר וחוקרי סרטן ריאות אינם פסיכולוגים אלא מדענים בעלי אמצעי בדיקה אובייקטיביים (שיקוף, מיקרוסקופים, ביופסיות ואינספור טכניקות). תא סרטני ניתן לזיהוי, לכימות ולמעקב, כך גם העמילואידים במוח (בהנחה שהם הם המקור לאלצהיימר).
      אם כבר נתת את הדוגמא, בוא/י נישאר במסגרת הטענה שלך.
      דע/י שישנם מחקרים רבים(!) של חקר המוח אשר מראים את השינוי בפעולות המוח ובמבנה המוח עצמו כתוצאה ישירה(!) של מדיטציה. הנפש, לפי חוקרי המוח, היא מכלול סימנים חשמליים, כימיים, נוירונים, אונות וכו'. חוקרי המוח הם האחרונים שניתן לטעון שהם סובייקטיביים, התוצאות ניתנות לזיהוי, כימות ומעקב.
      חבל מאוד שהמאמר הזה לא העמיק לחקור ולתאר את כל אותם מחקרים במוסדות המתקדמים בעולם בשנים האחרונות. מדיטציה משנה את מבנה ופעולת המוח לטובה (או לרעה לפי כמה דוגמאות במאמר זה), כמו גם ביטוי גנים ופעילות המערכת החיסונית.
      אין בכך ספק, הוכח מדעית, סוף.

13
יוסי

המאמר חשוב מאד בשל היותו מקדש את הספק!!
הוא מחזק את התחושה שצריך לבחון כל דבר עם מידת הספק הראויה ולא להתמכר לטרנדים קיימים או לתפיסות המשתלטות על חיינו. אני ער לכך שתפיסות כאלה, הן משום שהן פשוט פופולריות בתקופה זו או אחרת או מאחר והן נותנות מענה לחוסר אונים והייאוש המתהווה בעולמנו מול קשיי החיים, הן עלולות להוביל אותנו לאמונה משיחית בפעולות מסויימות כמו המדיטציה, ולגרום לשבר לא קטן שהמציאות אינה מאשרת אותן. אני מאד אוהב להמליץ על המיינדפולנס כדרך להגביר התבוננות ולחזק יכולת עמידות מול דברים שאינם בשליטתנו אבל אני מנסה לשמור על ערנות למגבלות התפיסה ולסכנה להיתפס בה באופן בלתי מובחן. אדם שיתקשה להפיק תועלת מהמיינדפולס צריך להתקבל על ידינו באופן קשוב ומתבונן ומקבל ועלינו לחפש עבורו מסלולים אחרים להתמודד דרכם.

14
אורי

מאמר מעניין וחשוב, אך כפי שציינו לפניי, לא חף מפגמים. חשוב מפני שבמערב אכן יש נטייה לקחת מושגים עמוקים ורחבים מתרבויות אחרות (מדיטציה, יוגה, קבלה) ולשטח ולרדד אותם כך שיתאימו לאורח החיים הצרכני-קפיטליסטי-אינדיבידואליסטי.
בנוגע להשפעות השליליות שעשויות להיות למדיטציה על הנפש, למשל, מאמר זה מתמקד במדיטציה טרנסצנדנטלית, שהיא אחת מיני רבות, והיא שונה באופן מהותי ממדיטציית וויפאסנה למשל. ומדיטציה שנמשכת שמונה שבועות משולה לדיאטה שנמשכת שבוע.
ניתן להשוות מדיטציה למפת דרכים - אם אתה באמצע שום מקום ובידיך מפה, אך אינך יודע לקרוא את המפה ואין לידך מדריך - הרי שהמפה לא מועילה במאום. גם אם אתה קורא מפות בתחילת דרכו, ואתה יודע לקרוא במפה היכן נמצאים השבילים, אך אינך יודע לקרוא היכן נמצאים הרים וגיאיות, יערות ומדבריות, שלא לומר חיות טרף ושודדים (במפות מפורטות במיוחד), אתה עלול להיתקע אל מול מחסומים בלתי עבירים ולהתייאש.
גם הגל החדש של חקר הסמים הפסיכדליים בשנים האחרונות לוקה בבעיה הזו - ללא הכנה, ללא קבלת החוויה כפי שהיא, על הטוב והנורא שבה, וללא הדרכה ממדריך מנוסה, אדם עלול לנחול אכזבה מרה.

15
מירון א

סיום המאמר הוא החשוב ביותר. גם לדעתו של פרופ' מייקל פיואיט מהרווארד. להבנתי, השימוש שעושה המערב בכלים של תרבות המזרח הוא מעוות למדי.
הבודהיזם הוא תורת איּון ה"אני" ותכליתה של הטכניקה הבודהיסטית הוא לנטרל את
האגו כדי להקטין את הסבל וכפועל יוצא להגדיל את האושר. הרעיון הזה של איון האני ננטש במערב כיוון שמתנגש עם התרבות הקפיטליסטית ולכן הומר, נארז ונמכר כצורה אקזוטית של עזרה עצמית – "כיצד להשתמש בתורת ביטול האני כדי לעזור לנו להרגיש טוב יותר עם עצמנו" (פיואיט, גרוס-לי, הנתיב, עמ' 113).
לדעתי זה בעייתי לבחון בכלים מערביים כדוגמת המחקר המדעי, טכניקות מזרחיות המבוצעות על אנשים מערביים. התוצאה היא עוד תיאוריות מדעיות שמוסיפות לחוסר הבהירות שסביבנו. והרי מלכתחילה המדיטציה אמורה לחדד אצלנו את הבהירות לנוכח המציאות המורכבת שאנו חיים בה.

16
לי רז

התנסיתי בכמה סוגי מדיטציות. לפי דעתי, יש שני פגמים במחקר. הראשון והקריטי הוא שהמחקר בודק אספקט אחד - חמלה. מדיטצית ויפאסנה, כמו שאני מכירה אותה, מטרתה, אחרי תדגול יומיומי במשך שנים, הוא לנטרל את התגובה האנסטנקיבית, של תגובות שלא מועילות לאדם וגורמות לסבל. דוגמא יפה היא, כעס שמשתלט על הגוף ללא ויסות. אחרי תרגול מדיטציה, אדם, ברמה הגופנית ממש, יכול להצליח לנתק עצמו מתגובה אינסטינקטיבית של כעס ולפעול במקום להגיב.כלומר, חמלה, היא תוצאת לוואי של תרגול מדיטציה, כלומר, כאשר מתרחקים מדחפים ומהאגף, נוצר מקום להבנה יותר טובה של אנשים ובעלי חיים אחרים ואז מגיעה החמלה. קשה לי להאמין שאפשר להגיע לזה ב8 חודשים. 8 שנים נראה זמן סביר יותר. הפגם השני במחקר הוא קבוצת הביקורת. לדעתי קורס החמלה שעברו הוא בעצם תרגול מנטרות של חמלה, וגם תרגול מנטרות הוא סוג של מדיטציה. אני מסכימה עם המגיב שטוען שנעשו מחקרים נוירולוגים ע״י הדמיית mri ושאלו נכונים יותר לבדיקת השפעת המדיטציה על המח.