זו לא חוכמה

מי שטוען שהיכולת להגיע להישגים בלימודים היא מולדת בעיקרה, צריך שיעור במדע, אומר הביולוג סטיבן רוז. האם האינטליגנציה שלנו תלויה בגנים? אם קראתם את הדו"ח המרעיש שפרסם לא מזמן היועץ החינוכי הבריטי דומיניק קמינגס, אתם כנראה חושבים שכן. הדו"ח בן מאתיים וארבעים העמודים היה מתנת הפרידה שהעניק קמינגס לבוס שלו, שר החינוך. טענתו שהיכולת האינטלקטואלית היא תורשתית ברובה הציתה מחדש מחלוקת ישנה שרבים חשבו שיושבה כבר מזמן.
טענת התורשתיות מתבססת על שתי הנחות: אחת, שאנו יכולים להגדיר אינטליגנציה ולמדוד אותה; והשנייה, שאנחנו יכולים להפריד בין תרומת הגנטיקה לבין תרומת הסביבה.

הניסיונות למדוד אינטליגנציה התחילו מוקדם במאה הקודמת, כאשר הפסיכולוג הצרפתי אלפרד בינה יצר סדרת מבחנים לתלמידי בית ספר בגילאים שונים, שנועדה לעזור למורים לזהות תלמידים הזקוקים לעזרה מיוחדת. הוא הגדיר את הציון הממוצע של כל גיל בתור 100, ואז השווה בין הביצועים של כל ילד וילדה לבין הממוצע של קבוצת הגיל שלהם כדי לחשב את מנת המשכל – ה-Intelligence Quotient, או IQ.

אולם עד שנות העשרים פותחו מבחנים כאלה גם למבוגרים ומטרתם השתנתה. כעת יוחסה להם יכולת לספק אמת מידה קבועה שבאמצעותה ניתן לדרג את היכולת השכלית של אדם בהשוואה לאחרים – המטרה לא היתה עוד לעזור, אלא להגדיר.
מנת המשכל הפכה לקנה המידה הנהוג למדידת אינטליגנציה, סקלה ליניארית שבאמצעותה אפשר לדרג את כולם, כאילו לפי גובה. תיאורטיקנים התעקשו שהיא מגלמת תכונה מסוימת, ממשית וקבועה, המתקיימת אי שם במוח.

אולם בניגוד לגובה, שניתן למדידה באופן אבסולוטי בעזרת סרגל, סולם האינטליגנציה הוא יותר כמו חומר אלסטי, שאפשר למתוח אותו כך שיתאים לציפיות החברתיות.

על אף הניסיונות לפתח מבחנים שלא יהיו תלויי תרבות, כל המבחנים משקפים באופן בלתי נמנע הנחות מוקדמות לגבי התשובות הנחשבות "נכונות" ולגבי ביצועיהם של הנבחנים. פיתוח שאלות המבחן נועד להבטיח ביצועים דומים אצל בנים ואצל בנות, אולם ציונים טובים יותר שקיבלו ילדים ממעמד הביניים, בהשוואה לילדים ממעמד הפועלים באותם מבחנים ממש, או הישגים גבוהים יותר אצל סטודנטים לבנים מאשר אצל אפרו-אמריקאים בארצות הברית, נתפסו כמשקפים הבדלים אמיתיים. הם לא.

באופן בלתי מפתיע, יש התאמה בין תוצאות מבחני IQ לבין הישגים בבית הספר (וגם למעמד הסוציו-אקונומי של ההורים), כי זה מה שהם נועדו לעשות, אך יכולת החיזוי שלהם לגבי ההצלחה העתידית של התלמידים קטנה. הסיבה לכך, כפי שמיהרו להראות מבקריה של השיטה, היא שהערכת מנת המשכל לא מתייחסת לתכונות חמקמקות כמו אינטליגנציה מעשית, יצירתיות, אינטליגנציה רגשית, אינטליגנציה חברתית, וכישרון מוזיקלי או אמנותי אחר. כמה מהנוקשים פחות מהמצדדים במבחני האינטליגנציה החלו לדבר על אינטליגנציות מרובות. בנוסף לכך, מדעני מוח, שמודעים לכך שהתהליכים הקשורים בהתנהגות תבונית כוללים בהכרח תפיסה, תשומת לב, זיכרון ומהירות תגובה, היו תמיד ספקניים לגבי אפשרות צמצומה לאמצעי מדידה אחד או לדרך עיבוד שכלית אחת.

האם האינטליגנציה, לא משנה איך נגדיר אותה, תלויה בגנים? התשובה מובנת מאליה: כן – כמו כל דבר באורגניזם חי. אך כמו כל דבר אחר, היא גם תלויה בסביבה שבה גדל הילד המתפתח. השאלה שהטרידה בכפייתיות את המאמינים בדטרמיניזם גנטי היא האם אפשר להפריד בין השפעת הגנים והסביבה.

מנסחי מבחני האינטליגנציה הגיעו לייחס לתורשה השפעה של פחות או יותר חמישים אחוז, לפי מה שנראה היום כחישוב פשטני. הם סברו שהשוני בתכונה מסוימת בסביבה כלשהי – למשל IQ – שווה לסכום התרומה הגנטית והסביבתית, בתוספת מרכיב קטן של יחסי הגומלין בין שני הרכיבים הללו. רוברט פלומין, היועץ של גוב לענייני גנטיקה התנהגותית ומתומכיה הבולטים של המסורת הפסיכומטרית ארוכת השנים הזו, חושב שמדובר בהשפעה גדולה יותר, כשבעים אחוזים. זה המספר שמצטט קמינגס.

אולם החישוב הזה כמעט חסר משמעות. הוא תלוי בקיומה של סביבה אחידה, עניין מתקבל על הדעת אם אתם חוקרים יבולים או תפוקות חלב, אבל די חסר תועלת כשמתמודדים עם סביבה אנושית מגוונת כל כך. חלק מהמחקרים מעריכים את ההשפעה של התורשה בשבעים אחוזים כשמדובר בילדים ממשפחות מעמד הביניים, אך בפחות מעשרה אחוזים אצל ילדים ממשפחות עניות, שאצלן הסביבה, לכאורה, יציבה פחות. ומן הסתם אלה השינויים בסביבה, ולא השינויים בגנים, שמסבירים כיצד עלה ה-IQ הממוצע ב-15 נקודות; ברחבי העולם המפותח במהלך המאה האחרונה, להשתוממותם של הדטרמיניסטים.

אך עובדה משמעותית עוד יותר היא שהחישוב הזה עובד רק אם יחסי הגומלין בין הגנים והסביבה מצומצמים. זו אולי היתה הנחה סבירה לפני ארבעים שנה, אך לא היום. לא רק שתכונות התנהגותיות מורכבות מושפעות על-ידי מאות רבות של גנים, הם משפיעים זה על זה בדרכים רבות במהלך ההתפתחות – המדע ההולך ומתבסס של אפיגנטיקה.

לכן נכשלו הניסיונות לאתר גנים מרכזיים באמצעות טכניקות סריקה המכונות מחקר הקשר כלל-גנומי (genome-wide association studies), שאינן יכולות לעלות על יחסי הגומלין ההתפתחותיים הללו. מוקדם יותר השנה ניסה מחקר שכלל 127,000 איש לזהות את הגנים הקשורים בהישגים בלימודים. המסקנה? הגנים שהם איתרו אחראים רק ל-0.02 אחוזים מהשוני בהישגים.

תהיה אינטליגנציה מה שתהיה, הכישלונות האלה מראים לנו שהניסיון למצוא אותה בגנים מונע מסיבות אידיאולוגיות יותר מאשר מהיגיון מדעי ביולוגי או חברתי. הטענה שזיהוי גנים כאלה יכול לסייע לבתי ספר לפתח תכניות לימוד מותאמות אישית, כפי שטוען קמינגס, דמיונית לחלוטין. התורשה לא מגדירה וגם לא מגבילה את יכולת הלמידה.

סטיבן רוז הוא פרופסור אמריטוס בביולוגיה באוניברסיטה הפתוחה, בריטניה.

@2013 New Scientist Magazine, Reed Business Information Ltd. All rights reserved. Distributed by Tribune Media Services, Inc.