מותך תמיד חדש בי. הוא אינו מבשיל. אין לו סוף.
אני רק נושא מבטי מעל לספר, ופתאום
מתת.
אני מתעורר, ומתת.
תמיד, מדי יום, בכל רגע,
מותך חדש בי,
תמיד בלתי-אפשרי.
וכך, עד למוות הסופי
תמותי בכל רגע
של החיים שנותרו כשהם מעמידים פני חיים.
אני מגלה מחדש את מותך כפי שאחרים
מגלים מחדש את האהבה,
כי בכל מקום, בכל רגע,
את בחיים.
אחיה עד לשעה האחרונה של מותך.
בלגימות, לגימות אטיות. כאילו
בכל פעם מדובר ברעל חדש.
לא דווקא הגעגועים הם שכואבים, אלא החרטה.
החרטה על כל מה שאבד בחיינו,
דברים של קודם ואחר-כך, דברים של אף-פעם,
מלים אילמות לנצח, מחווה
שללא תקנה לעולם לא היה לה יעד,
המבט שמחפש ולעולם אין לו מענה.
ההווה האמיתי היחיד הוא העובדה שעזבת.
אדולפו קסאיש מונטיירו (Adolfo Casais Monteiro), יליד 1908, היה משורר, מסאי וסופר פורטוגזי. ב-1954 גלה מפורטוגל לברזיל לאחר שהדיקטטורה של סלזאר אסרה עליו ללמד באוניברסיטה.
תגובות פייסבוק
יופי מצד לצד
ניצן המבורגאידאל היופי הקלאסי מתעקש לדחוף אותנו להעריץ סימטריה, לחפש אותה, להתענג עליה....
X 4 דקות
אדון סביר וגברת הגיונית
פרנסיקו מחייה אוריבהבימינו האינטרנטיים כדי להיות אזרחים סבירים לא די להיות הגיוניים, צריך לגלות...
X 7 דקות
מותך בי
לזכרה של ראקל מואסיר
מותך תמיד חדש בי.
הוא אינו מבשיל. אין לו סוף.
אני רק נושא מבטי מעל לספר, ופתאום
מתת.
אני מתעורר, ומתת.
תמיד, מדי יום, בכל רגע,
מותך חדש בי,
תמיד בלתי-אפשרי.
וכך, עד למוות הסופי
תמותי בכל רגע
של החיים שנותרו כשהם מעמידים פני חיים.
אני מגלה מחדש את מותך כפי שאחרים
מגלים מחדש את האהבה,
כי בכל מקום, בכל רגע,
את בחיים.
אחיה עד לשעה האחרונה של מותך.
בלגימות, לגימות אטיות. כאילו
בכל פעם מדובר ברעל חדש.
לא דווקא הגעגועים הם שכואבים, אלא החרטה.
החרטה על כל מה שאבד בחיינו,
דברים של קודם ואחר-כך, דברים של אף-פעם,
מלים אילמות לנצח, מחווה
שללא תקנה לעולם לא היה לה יעד,
המבט שמחפש ולעולם אין לו מענה.
ההווה האמיתי היחיד הוא העובדה שעזבת.
אדולפו קסאיש מונטיירו (Adolfo Casais Monteiro), יליד 1908, היה משורר, מסאי וסופר פורטוגזי. ב-1954 גלה מפורטוגל לברזיל לאחר שהדיקטטורה של סלזאר אסרה עליו ללמד באוניברסיטה.
תרגם מפורטוגזית: יורם מלצר