באיזה כלים חוקר האדם את החלל החיצון? טלסקופים, כמובן, חלליות, וגם אסטרונאוטים כשאין ברירה. אך הגיבורים הלא־מושרים של חקר החלל הם הגשושים (Probes) — רכבי־חלל זעירים ולא מאוישים, שנשלחים הרחק לעומק החלל ומשגרים בחזרה מידע.
הגשוש הפעיל הוותיק ביותר הוא Voyager 1, שעזב את כדור הארץ בספטמבר 1977, ומשייט כרגע במרחק הבלתי נתפס של 19.55 מיליארד קילומטר מכדור הארץ (!). החדש והקרוב ביותר הוא LRO, שהושק ב-2009 ונמצא בסך הכל במרחק 359,010 ק"מ מאתנו.
את כל המידע הזה, ומידע רב נוסף על כל הגשושים הפעילים כיום בחלל אפשר למצוא באתר פשוט ונפלא שהקימו שתי נשות־חלל מקליפורניה.
תגובות פייסבוק
אלוהים יודע
פיטר ליסוןבמערכת המשפט באירופה של ימי הביניים, במשך 400 שנה, כשהיה קושי לברר...
X 6 דקות
זה היה סיפור של אוכל
הבן שלי קיבל עבודה חדשה ומיהר להתקשר לספר על תנאי ההעסקה שלו. שכר שעתי מתקבל על הדעת, עבודה שעיקרה יעשה מן הבית. ואז הוא הוסיף: "והם נותנים גם סיבוס, כמו בהייטק". מיהרתי לחשוף את בורותי ושאלתי אותו על מה הוא מדבר. "זה ואוצ'ר לאוכל, סידור שאתה מזמין לפי תקציב שנותנים לך".
"סיבוס?", שאלתי אותו ולאחר מכן גם את עצמי. "סיבוס", הוא אישר בסיפוק.
נפתחה הדלת לתרגיל. נניח שכמוני, אינכם יודעים מיד מהו "סיבוס". באופן טבעי, תחפשו באינטרנט. המילה נשמעת לועזית, בוודאי לא עברית, ולכן סביר לחפש את המילה sibus. חיפוש כזה אינו מעלה שום דבר מועיל ביותר, פרט אולי לחברה אמריקנית בשם זה, שמפתחת עסקים בתחום האירוח. לא מתגלה קשר לשוברי המזון של עובדים. הצלילים של "סיבוס" יכולים להוביל גם לחיפוש של רצף האותיות "cebus", שדווקא מניב תוצאה מסקרנת, כמעט מצחיקה. מדובר בסוג (בטקסונומיה בעולם החי והצומח) שכולל קופים ממינים רבים ושונים, שהבולט שבהם הוא קופי הקפוצ'ין. מקור המונח cebus הלטיני הוא במילה היוונית κῆβος, שפירושה פשוט "קוף ארוך זנב". קופי הקפוצי'ן, אגב, נקראים כך על שום מה שנראה על ראשם, צבע פרווה שונה, שנדמה כברדס, כמו של הנזירים הקפוצ'ינים, ששמם ניתן להם על שם הברדס שהם חובשים, שנקרא בלטינית cappa, ואכן זהו מקור ה"קפושון" המוכר לנו כיום בעברית.
אלא שבכך לא התקרבנו לשוברים להזמנת ארוחות הניתנים לעובדים במקומותינו. לכן לא נותר למי שמחפש את מקור המילה באמצעים הישירים באינטרנט אלא לחפש "cibus". ואכן, במאמץ קטן נוסף יתגלה שלל מסוים, אולי שלל רב, שכן "cibus" בלטינית הוא "מזון", "הזנה", "ארוחה". אילו המילה נהגתה בעברית על סמך הלטינית, היה אפשר לשקוע בוויכוח הישן על "קיקרו" או "ציצרו" (ובאיטלקית "צ'יצ'רו", במה שהוא הוויכוח העוד יותר עתיק) ולהיזכר באנקדוטה משנת 1951, מדברי ימי הכנסת. מנחם בגין ציטט את "ציצרו" ובתגובה, יושב ראש הכנסת יוסף שפרינצק תיקן אותו: "מר בגין, אומרים קיקרו", מה שגרם לג'נטלמן המפורסם להודות ליושב הראש: "תודה רבה, מר שפרינקק".
אך בעברית הוגים "סיבוס" על פי הקריאה האנגלית של המילה, קריאה שיכולה להטעות את מי שינסה לחקור את מקורה. בכל אופן, מרגע שהחיפוש הוביל לתחומי המזון, ההזנה והארוחות, יכולה דעתם של המחפשים לנוח לפחות למחצה. ובכל זאת, לא תם המסע.
המילה הלטינית "cibus", שנתנה לאיטלקית את "cibo", שפירושה "אוכל", מקורה מעט לא ברור. אחת ההשערות, שהיא בכל אופן המקובלת יותר, היא ש"cibus" בלטינית שאוּלה מיוונית, שבה κίβος, "קיבוס", פירושה קופסה או תיבה, ו"קיביסיס" הנגזרת ממנה פירושה "תיק קטן" או "נרתיק". והיא, לא פחות, ככל הנראה המקור ל"קופסה", מילה שמתועדת עוד בתלמוד. אגב, מילה עברית כמו "קופסה" מושכת תשומת-לב כיוון שאין שורש "ק.פ.ס." שמילים אחרות בנויות עליו, והדבר מחשיד מלכתחילה את "קופסה" שהיא ממקור זר, שככל הנראה אינו שמי, כפי שאכן מתגלה.
יוצא מכאן שהמילה הלטינית ל"ארוחה" או "מנת מזון, מנת הזנה" מציינת בסופו של דבר את הקופסה שבה המזון נשמר, במה שמכונה מטונימיה, כלומר מצב שבו מילה או ביטוי מייצגים או ממלאים את מקומם של מילה או ביטוי אחר שיש לו קשר קרוב למילה המקורית. במקרה שלנו מדובר בכלי הקיבול ובתוכנו, קשר קרוב בהחלט.
כל המסע הזה הוא גם תירוץ להזכיר שלא רק שמילים אינן מתקיימות בחלל ריק ואינן כלואות בהכרח בשפה אחת, אלא שאין שפה מתקיימת בבידוד מוחלט. כל אימת שאנו נתקלים בשפה "מבודדת", כלומר שנאמר עליה שהיא אינה קשורה לשום שפה אחרת (כמו הבאסקית, למשל), עלינו לזכור שהיא, דובריה ודוברותיה, התקיימו במציאות שבה היו גם אנשים אחרים ושפות אחרות, והיו מגעים שאיננו יודעים עליהם דבר ושאת שרידיהם בלשון אולי איננו מסוגלים לאתר. שפות מבודדות הן מקרים יוצאים מהכלל. הכלל הוא ששפות נוגעות זו בזו, והמגעים הללו מותירים סימנים. גלגולי הסימנים וההשפעות קשים מאוד לחיזוי ולא פעם יש להם כמו חיים משלהם, והשפעה מתגלגלת משפה לשפה לשפה ועוד ועוד. זו ככל הנראה הסיבה לכך שלא פעם יקשה עלינו מאוד להתחקות אחר השפעות או אכן אפילו לאתר אותן.
יש להניח שמי שבחרו במילה "cibus" עבור החברה הישראלית המספקת ארוחות והטבות אחרות לעובדים, ידעו שמדובר במילה לטינית, ובוודאי ראו בכך סימן לתחכום שהתאים לחברה שקמה עבור מרכזי ההייטק בהרצליה. אלא שהם קראו אותה משל הייתה מילה אנגלית, ואימצו את השם "סיבוס". לטינית שכנראה שאלה מיוונית, לשון חכמים ששאלה מיוונית והנחילה לעברית המודרנית, והלטינית שהנחילה לאיטלקית, ובימינו מעורבת בסיפור גם אנגלית אמריקנית המתהדרת בלטינית, ומי יודע אילו לשונות אחרות הושפעו, נטלו וגם תרמו - עקבות הגלגולים הלשוניים רבות ומפתיעות, ובדרך האוכל הופך לקופסה והוואוצ'ר הופך לטייק-אוויי. העיקר שהילד עובד ואוכל יפה.
חוט עדין ש...
ככל שהזמן חולף אמצעי התקשורת הכתובים מרופפים את העריכה שאפיינה את העיתונים היומיים של ימיהם של הורינו, בדור הראשון לאחר קום המדינה. הסיבות לכך רבות – כלכליות, תרבותיות, חברתיות, וגם ההשפעה של הכתיבה המקוונת על גווניה השונים. אחת התוצאות של ההתרופפות הזאת, שחלקה נסיבתית ואינה מודעת וחלקה ללא ספק מכוונת, במטרה לכתוב בצורה "נגישה" יותר, היא שהעברית החיה מבצבצת בטקסטים הכתובים, אפילו בעיתונים ובאתרי החדשות שמנסים להיחשב לרציניים ומוקפדים יותר. מה שפעם היה נחלתה של הכתיבה המרושלת והיומרנית של מדורי הספורט – סביבה מרתקת מבחינה לשונית מאז ומעולם – מופיע לא מעט גם במקומות אחרים. ואם נוסיף לכך את לחץ הזמן שנגרם בשל אירועים דחופים ותחושה כללית של משבר, העיתונים מזמנים לא מעט מהתופעות של העברית החיה, המדוברת. לצד זאת, ההתרופפות הכללית של הסטנדרט הלשוני מאפשרת לצוד דוגמאות שמעלות שאלות לשוניות בעלות ערך.
הנה למשל המשפטים הבאים ("הארץ", 8 בנובמבר 2023):
האלמנט הקטן, שהדגשתי בציטוט, "שֶ", הוא עולם ומלואו, וקצרה היריעה כאן מלתאר ולו מחצית מתפקידיו. במקרה הזה, הדוגמאות מאפשר לנו להבדיל בין שני "ש" שונים.
בקריאה ראשונית של הקטע, דומה שהעורכים לא הפעילו שום שיקול דעת אלא לקחו דיווח מדובר צבאי כלשהו ופשוט הדביקו אותו באתר של העיתון. כך או אחרת, ללא קשר למי האחראים לניסוח, עולה מורכבותו של "ש". ההקשר וההיגיון עוזרים לנו להבין כי ראשית, חיילי נח"ל זיהו חוליית מחבלים, לאחר מכן הם כיוונו את מטוסי חיל האוויר, וכתוצאה מהכיוון הנכון, מטוסי חיל האוויר תקפו את החולייה. כלומר בחלק המשפט "...וכיוונו את מטוסי חיל האוויר שתקפו אותה" הצירוף "תקפו אותה" אינו מתאר את המטוסים אלא את מה שהמטוסים עשו רק בעקבות פעולת חיילי הנח"ל. כלומר ה-"ש" כאן מצביע על תוצאה, מביט אל העתיד יחסית לזיהוי (1) ולכיוון (2) – ואילו התקיפה היא (3) בסדר ההתרחשויות.
דומה מאוד הדבר במשפט הבא: " בהמשך זיהו אותם חיילים חוליית נ"ט, וכיוונו את חיל האוויר שתקף גם אותם [כך במקור]" – זיהוי, כיוון ותקיפה. וה-"ש" מצביע לעתיד ביחס לתחילת שרשרת האירועים. כלומר יש "ש" שמצביע קדימה, אולי אפילו על התפתחות שיש לה תוצאה, או לפחות על התוצאה, השלב האחרון במיקרו-סיפור.
לעומת זאת, במשפט השלישי: "כוחות נוספים איתרו חמושים במבנה ליד בית החולים אל-קודס שבעיר עזה, שנערכו לתקוף חיילים" אנו עדים לשימוש מוכר יותר, לפחות אינסטינקטיבית, ב"ש" כמצרף של פסוקית מתארת: במקרה הזה "החמושים במבנה ליד בית החולים אל-קודס שבעיר עזה" מתוארים באמצעות "נערכו לתקוף חיילים", זהו ההסבר לחשיבותם מבחינת כותבי הידיעה. הם לא נערכו לתקוף בעקבות העובדה שכוחות נוספים איתרו אותם. וגם נכון לומר שהיותם חמושים לא אומר בהכרח דבר על פעולותיהם הספציפיות, אלא שמסתבר שהם נערכו לתקוף חיילים", כלומר ה"ש" במקרה הזה מצביע אל העבר: קודם החמושים נערכו לתקוף חיילים, ולאחר מכן "כוחות נוספים" איתרו אותם. שוב, לפנינו "ש" עם הצבעה בציר הזמן.
בתוך כך, אין סיבה להתעלם מ"בית החולים אל-קודס שבעיר עזה" – רצף שאומר לנו באיזה בית חולים מדובר ("אל-קודס") ומוסיף, באמצעות "ש" את המידע שהוא נמצא בעיר עזה, כמידע משני, נוסף. ה"ש" הזה אינו בעל כיוון בזמן, אינו מצביע קדימה או אחורה, לעבר או לעתיד.
די בדוגמאות הקטנות אך הברורות מאוד הללו כדי להביא למסקנה צנועה: יש כאן שני "שֶ". אלמנט אחד שצורתו "ש" מצביע קדימה או אחורה בזמן ומאפשר לאפיין את רצף הפעולות. אלמנט אחר שצורתו "ש" מאפשר פרט מידע נוסף, שאינו תלוי בזמן.
כך, מעשה אמן, כמו מארג עדין של חוטים דקים, פועל התחביר. השאלות העולות הן גדולות ומורכבות – מהו משפט, כיצד מחלקים את המסר, איך מגוללים התרחשות רב-שלבית, מהם האמצעים השונים שמופעלים לשם כך, מה תפקידו של הפיסוק ועוד. אפילו תיאור של אלמנט קטן וכה שגרתי כמו "שֶ" מציב אתגרים לא קטנים ודורש תשומת לב ודקות הבחנה. גם בימים של גסות ואלימות, טוב לזכור כמה מורכב ומעודן הוא מבנה הלשון.