מחשבות מתחילות כאן
את הרגלי השתייה של ג'יימס בונד לדורותיו מכירים כולם. מרטיני, מנוער, לא מעורבב. וודקה-מרטיני, למעשה. יש המאמינים שבונד, למרות היותו אדם המתמצא בהלכות החברה הגבוהה, פשוט הורס לעצמו את חוויית השתייה. הם טוענים שהניעור "פוצע" (bruises) את הג'ין, מרכיב מרכזי במרטיני, מעכיר את הקוקטייל ופוגע בטעמו. בכל זאת, יש כמה תיאוריות למניע שמאחורי בחירתו הידועה ביותר של המרגל הנודע.
הראשונה טוענת שניעור הוא דרך מעולה לקרר את הקוקטייל, בגלל המגע של הנוזל עם הקרח. מדובר בשקלול תמורות בין קירור לדילול. התיאוריה השנייה היא תיאוריה היסטורית. בשנות ה-50 של המאה ה-20, אז התפרסם בונד בספריו של איאן פלמינג, הוודקה הייתה מבוססת בדרך כלל על תפוחי אדמה, ולא על דגנים, כמו שקורה לרוב בימינו. הניעור מסלק מהקוקטייל את השומניות הנובעת מתפוחי האדמה.
אבל יש מי שמעדיפים הסבר מדעי פחות. אלה טוענים שפלמינג בחר בוודקה-מרטיני המנוערת כדי למצב את בונד כדמות של החברה הגבוהה, כזו שמתמצאת במשקאות המתאימים למילייה שבו הוא מסתובב, ובו הסתובב גם פלמינג זמן מה. בנוסף, המשקה מאפיין את בונד כדמות המשלבת קלאסי ומודרני: בונד מעדיף את צורת ההכנה של המרטיני בימים שלפני מלחמת העולם השנייה – ניעור – אך מוסיף וודקה כדי לספק זווית מודרנית למשקה.
לאורך השנים חרג בונד מפעם לפעם ביחסו למשקה. כבר בספר הראשון בסדרה, "קזינו רויאל", מזמין בונד משקה במתכון משלו, ומכנה אותו "וספר", על-שם הדמות הנשית וספר לינד. ובסרטו הראשון של הבונד המכהן, דניאל קרייג, שנקרא גם הוא "קזינו רויאל", שואל אותו הברמן אם הוא רוצה את הוודקה-מרטיני שלו מנוערת או מעורבבת.
תגובתו של בונד: "נראה לך שאכפת לי?"