מעניין למדי

להמיס שוקולד ולגלות את מהירות האור

לקח למדענים למעלה מ-300 שנה כדי לגלות את מהירות האור. היום, בעזרת כמה חפצים ביתיים ושוקולד, תוכלו למדוד אותה בצמכם. ידוע לנו שמהירות האור היא: 299,792,458 מטרים לשנייה. כדי להגיע למספר הזה, הנה ניסוי שדווקא אפשר ואף כדאי לעשות בבית. קחו שוקולד והכניסו אותו על צלחת לתוך מיקרוגל. כסו את הצלחת במכסה מפלסטיק; הפעילו את המכשיר בחום נמוך עד שתראו שהשוקולד נמס. לאחר מכן, הוציאו את הצלחת מהמיקרוגל ומידדו בעזרת סרגל את המרחק בין נקודות השוקולד שניתזו על הכיסוי. התזות אלה קשורות לאורך גלי המיקרו שמחממים את המצרך, לכן המרחק בין הנקודות אמור להיות יחסית זהה. כעת, חפשו על גב המכשיר החשמלי את התדר החשמלי שלו (לרוב הוא יהיה 2.45 גי׳גה הרץ). אנחנו יודעים שמהירות האור שווה לתדר כפול אורך הגל. לכן, כל שעליכם לעשות כעת הוא להכפיל את התדר (ג׳יגה הרץ 1 = 1,000,000,000) במרחק שמדדתם (לדוגמה: 10 ס״מ שווה 0.1 מטרים) ואתם אמורים לקבל תוצאה קרובה למהירות האור.

לצפייה בסרטון של הניסוי, לחצו כאן.

הצפרדע לא באמת מתבשלת

אנחנו מכירים את הסיפור: אם מכניסים צפרדע למים רותחים, היא תקפץ החוצה מיד ותציל את עצמה. אך אם נכניס צפרדע לתוך סיר של מים קרים ולאט לאט נתחיל להרתיח את המים, היא לא תבחין בשינויים המזעריים ותתבשל למוות. המטפורה נועדה להראות שקשה לנו, בני האדם, להגיב לשינויים הדרגתיים ואיטיים כי אנחנו יצורים של הרגל ומפחדים, גם אם זה בסופו של דבר יוביל לכיליוננו. אך המטפורה, מסתבר, מבוססת על ניסויים מדעיים מהמאה ה-19 שניסויים וידע חדשים מפריכים. ב-1869 הפיזיולוג הגרמני פרידריך גולץ הראה כיצד צפרדע שהוציאו לה את המוח בניתוח לא תציל את עצמה מסיר של מים רותחים ואילו צפרדע שלמה, ז"א, בעלת מוח, אכן תנסה להימלט מהמרקחה. ניסוי מאוחר יותר, שהתבצע ב-1872, הראה כי צפרדע בעלת מוח לא תנסה להציל את עצמה מסיר של מים שהורתחו באיטיות, וכך גם ניסוי חוזר משנת 1875. המדען וויליאם תומאס סדג'וויג הסביר ב-1888 את התוצאות השונות בעזרת ההדרגתיות שבעליית הטמפרטורות. בניסויי השני, הועלו הטמפרטורות ב-0.002 מעלות לשנייה, עלייה איטית מספיק כדי להטעות את הצפרדע ולהסיח את דעתה מהסכנה האורבת. בתוך שעתיים וחצי הצפרדע נמצאה מתה בתוך הסיר. כעבור כ-100 שנים, פרופסור דאגלאס מלטון מהחוג לביולוגיה באוניברסיטת הרווארד, ביצע שוב את הניסוי וגילה תוצאות הפוכות: אם מכניסים צפרדע לתוך סיר עם מים רותחים, היא לא תקפץ החוצה מיד - היא תמות. ואילו צפרדע שנמצאת במים שמרתיחים בהדרגה, תנטר החוצה ותציל את עצמה. גם ד"ר ג'ורג' צוג ממוזיאון הטבע והמדע בניו יורק דחה את הטענה שצפרדע לא תציל את עצמה ממוות ברתיחה איטית. ב-2002, ד"ר ויקטור הצ'יסון דפק את המסמר האחרון בארון והראה שהצפרדע תתחיל לחפש דרך להמלט מהסיר גם אם המים רותחים באיטיות של 1.1 מעלות בדקה. לכן, השאלה האמיתית היא האם הסיר שהרתיחו בו צפרדע בהדרגתיות היה מכוסה בזמן הזה? באשר להשלכות על המטפורה אודות הקיום האנושי, זה לקח לנו מאה שנה להראות שהצפרדע אכן קופצת מהמים - בישול איטי אבל בכל זאת, נראה שקפצנו מהסיר הזה.

לפני שאתם הולכים לים, תאכלו פיצה

היום הארוך ביותר בשנה מאחורינו, אבל לפנינו עוד חודשי קיץ ארוכים ובהם גם שעות ארוכות בשמש הצורבת. דרך אחת קלה לשמור על העור היא בעזרת קרם הגנה (או לא לצאת מהבית בשעות היום). אך יש גם דרך אחרת להגן על עצמכם מפני קרינת UV: תאכלו כמה כפיות של רסק עגבניות ביום (או הרבה מאוד פיצה). בעגבניות, כמו בכל הפירות והירקות האדומים, יש מרכיב שנקרא ליקופן. רכיב זה נותן לפרי את צבעו. מעבר לכך, ליקופן גם מגן על עורנו מפני קרינה כמו מעין מסננת פנימית. מחקר שנערך על ידי צוות של חוקרים באוניברסיטת מנצ'סטר הראה כי אם צורכים ביום 55 גרם רסק עגבניות (שבתוכו 15 מיליגרם ליקופן, יותר מאשר הכמות הנספגת מצריכת כמות גדולה של עגבניות חיות), במשך 3 חודשים, ניתן למתן את נזקי הקרינה בדנ"א של העור בכ-30%. ואם אתם נשרפים בשמש, מסתבר שמריחת "שחלות העגבניות" (כמו שאייל שני מכנה את פנים העגבניה), על עורכם הצרוב, עשוי לעזור למתן את נזקי הקרינה ואף לשכך את הכאבים.

הקשר בין ברוקולי לבנזין בשתן

אחד הדברים שהמערב אימץ מהסינים, לצד רוטב חמוץ מתוק וברווז פקין, הוא תה ירוק. המשקה כל כך מקובל במערב שאפילו סטארבאקס ניסו להפוך אותו לקפה וניסו (בכישלון רב) לשווק במשך תקופה קפה קר בטעם תה ירוק בסניפיהם ברחבי העולם. מחקר חדש שפורסם לאחרונה ב-Journal for Cancer Prevention Research מבקש מאתנו לשקול לאמץ באותה התלהבות תה ירוק מסוג חדש: תה ברוקולי.
חוקרים מאוניברסיטת ג׳ון הופקינס שבבולטימור בדקו יחד עם חוקרים סינים ממכון מחקר קידונג, כיצד משפיעה צריכת חצי כוס של משקה שעשוי מניצני ברוקולי על הגוף והבחינו בתופעה ייחודית: בדיקות שתן של משתתפי הניסוי הצביעו על רמות גבוהות יותר של בנזין בשתן של שותי משקה הברוקולי. למעשה, הופיע בשתן שלהם 61% יותר בנזין מאשר בשתן של משתתפים שלא שתו את המשקה הירוק. אמנם לקורא מן השורה זה עשוי להשמע כמו בשורות רעות, אבל פירוש העלייה בחומר הרעיל בשתן הוא שהברוקולי עזר להם לפרק את הבנזין שנספג בגופם בגלל נשימת אוויר מזוהם ולהפטר ממנו דרך השתן. הבנזין פשוט נספג בגופם של שאר המשתתפים בניסוי, שלא שתו מנה יומית של משקה ברוקולי. לצד עלייה ברמות הבנזין בשתן, נרשמה גם עליה בחומר המסרטן אקרוליין, שגם הוא נחשב כאחראי להתפתחות סוגים של סרטן ריאות. לכן, בפעם הבאה שתסעו לבקר בנשר שבחיפה, בלוס אנג׳לס או בבייג׳ין (או בכל מקום אחד הידוע בשל רמות גבוהות של זיהום אוויר) אל תשכחו לארוז בתיק תרמוס של תה ברוקולי מרענן.

המקרה הנדיר של אשה ששכחה את שמות החיות

כשקוראים על מחלות והסיבוכים שהן יכולות לייצר, זה עשוי להראות כמו נס שהמין האנושי שרד ושאנחנו בעלי יכולות מוטוריות בסיסיות. אחד מהסיפורים הללו, שמעוררים גם אימה וגם תדהמה, הוא סיפורה של אשה ששכחה את שמותיהן כל החיות, כפי שמספר אותו סם קין בספרו החדש העוסק בחקר המוח.
הסיפור הוא כזה: האישה המדוברת, ששמה לא מוזכר, סבלה מסיבוך נדיר של וירוס ההרפס. הווירוס המדבק חדר לאונה הרקתית במוחה ויצר שם זיהום. האונה הרקתית היא האזור במוחנו שבו אנו מאחסנים מידע בסיסי על העולם, ובעיקר שמות עצם. במקרים הנדירים שבהם הרפס חודר למוח, הוא יכול להוביל למוות או לתרדמת. אבל במקרה שלה, כמו במקרים נדירים אחרים, הוא יכול למחוק קטגוריית ידע שלמה, ולא לפגוע באחרות: כמו בעלי החיים. היא ידעה, כפי שקין מספר, לומר שעגבניות הן גדולות יותר מאפונה, אבל היא לא ידעה לומר אם עזה גבוהה יותר מדביבון מצוי.
התופעה נקראת אגנוזיה קטגורית. הסובלים ממנה יכולים לתפקד באופן מלא ולזכור את הכול למעט קטגוריות מובחנות, כמו למשל על עולם החי. ישנן תופעות קיצוניות יותר של שכחה כגון שיטיון סמנטי, שבה יתחילו החולים אט אט לשכוח את המילים מכל קטגוריה עד שהם שוכחים את כל שמות העצם, כאשר התסמינים הראשונים הם קושי בזיהוי פנים ורגשות. לתשומת ליבכם.
לסיפורים נוספים מספרו של סם קין בפודקאסט לחצו כאן.

העיתונאי שחשף את סיום מלחה"ע ה-2

ביום ראשון, ה-6 למאי 1945, העיתונאי האמריקאי אדוארד קנדי, שסיקר את מלחמת העולם השנייה עבור סוכנות הידיעות AP, עלה למטוס יחד עם עוד 17 עיתונאים. אף אחד מהם לא ידע לאן הם נוסעים. רק עם המראת המטוס גילו העיתונאים שהם נוסעים לצפות בחתימת הסכם הכניעה של גרמניה לבעלות הברית ולגוש הסובייטי. ההסכם נחתם לפנות בוקר ב-7 למאי 1945, והוא נכנס לתוקף ב-8 למאי בשעה 23:01. אך לאחר חתימת ההסכם, גילו העיתונאים כי נאסר עליהם לפרסם דבר מה על קיום ההסכם עד ה-9 למאי, לאחר העברת מסר רשמי של המנהיגים.
קנדי לא הבין את חשיבות האמברגו. הוא סיפר לאחר כמה שנים כי עד אותו הרגע הוא התייחס להחלטות הצנזור הצבאי האמריקאי כאל החלטות שנועדו להציל חיי אדם. מדוע, אם כן, הם מיאנו לפרסם ידיעה על סיום המלחמה, בעוד חיילים בחזית ממשיכים להילחם. לפיכך החליט העיתונאי להפיץ את הבשורה ושלח מברקים על דבר החתימה לעיתונים אמריקאים, כ-14 שעות לפני שההסכם עצמו נכנס לתוקף. הניו יורק טיימס פרסם כתבת שער של קנדי ב-8 למאי, יום לפני ההודעה הרשמית מטעם המדינה. זו למעשה הסיבה לכך שאנו מציינים את יום הניצחון באירופה ב-8 למאי. אך העורכים בעיתון לא ידעו על דבר האמברגו. לאחר שגילו כי קנדי הפר את החלטת הצנזורה הצבאית, גינו אותו עיתונים רבים ברחבי העולם והוא פוטר מעבודתו לאחר כמה חודשים. במאמר שפורסם ב-1948, תחת הכותרת "הייתי עושה זאת שוב", הגן קנדי על החלטתו. לפני שנתיים, כ-67 שנה לאחר שפוטר, סוכנות הידיעות AP התנצלה על החלטתה לפטרו ומסרה כי הסוכנות התנהגה באופן "מביש". היו גם עיתונאים שקראו להעניק לו את פרס הפוליצר, כחלק מהמאבק לחופש העיתונות, אף על פי שהוא מת ב-1963.