מעניין למדי

העיתונאי שחשף את סיום מלחה"ע ה-2

ביום ראשון, ה-6 למאי 1945, העיתונאי האמריקאי אדוארד קנדי, שסיקר את מלחמת העולם השנייה עבור סוכנות הידיעות AP, עלה למטוס יחד עם עוד 17 עיתונאים. אף אחד מהם לא ידע לאן הם נוסעים. רק עם המראת המטוס גילו העיתונאים שהם נוסעים לצפות בחתימת הסכם הכניעה של גרמניה לבעלות הברית ולגוש הסובייטי. ההסכם נחתם לפנות בוקר ב-7 למאי 1945, והוא נכנס לתוקף ב-8 למאי בשעה 23:01. אך לאחר חתימת ההסכם, גילו העיתונאים כי נאסר עליהם לפרסם דבר מה על קיום ההסכם עד ה-9 למאי, לאחר העברת מסר רשמי של המנהיגים.
קנדי לא הבין את חשיבות האמברגו. הוא סיפר לאחר כמה שנים כי עד אותו הרגע הוא התייחס להחלטות הצנזור הצבאי האמריקאי כאל החלטות שנועדו להציל חיי אדם. מדוע, אם כן, הם מיאנו לפרסם ידיעה על סיום המלחמה, בעוד חיילים בחזית ממשיכים להילחם. לפיכך החליט העיתונאי להפיץ את הבשורה ושלח מברקים על דבר החתימה לעיתונים אמריקאים, כ-14 שעות לפני שההסכם עצמו נכנס לתוקף. הניו יורק טיימס פרסם כתבת שער של קנדי ב-8 למאי, יום לפני ההודעה הרשמית מטעם המדינה. זו למעשה הסיבה לכך שאנו מציינים את יום הניצחון באירופה ב-8 למאי. אך העורכים בעיתון לא ידעו על דבר האמברגו. לאחר שגילו כי קנדי הפר את החלטת הצנזורה הצבאית, גינו אותו עיתונים רבים ברחבי העולם והוא פוטר מעבודתו לאחר כמה חודשים. במאמר שפורסם ב-1948, תחת הכותרת "הייתי עושה זאת שוב", הגן קנדי על החלטתו. לפני שנתיים, כ-67 שנה לאחר שפוטר, סוכנות הידיעות AP התנצלה על החלטתה לפטרו ומסרה כי הסוכנות התנהגה באופן "מביש". היו גם עיתונאים שקראו להעניק לו את פרס הפוליצר, כחלק מהמאבק לחופש העיתונות, אף על פי שהוא מת ב-1963.

29.05.2014

סוף רע הוא טוב יותר מסוף פתוח

אתם מכירים את התחושה: אתם עוקבים בשקיקה אחרי עלילה סבוכה ומרתקת. אתם נסחפים, מתרגשים ובעיקר סקרנים לגבי שאלה אחת מהדהדת: איך זה ייגמר? כשסיפור כזה, או למעשה כל סיפור אחר, נגמר בסימן שאלה, זה נחווה כדבר כמעט בלתי נסבל. מדוע כל כך קשה לנו לקבל סוף פתוח? מכיוון שכולנו סובלים מאפקט זייגרניק. בשנות ה-70, ביצעה הפסיכולוגית בלומה זייגרניק (על שמה קרויה התופעה) מספר ניסויים שבחנו זיכרון. היא גילתה שמוחנו זוכר באופן יותר מפורט ועקבי דברים שלא סיימנו וסיפורים עם סוף פתוח. את התופעה היא החלה לחקור בעקבות ממצאיו של הפסיכולוג קורט לוין, שמצא כי מלצרים זוכרים היטב את פרטי ההזמנה של שולחנות שטרם שילמו את החשבון וזמן קצר אחרי ששילמו אותם הם כבר התקשו להיזכר במנות.
זייגרניק ביצעה מספר ניסויים שבהם היא נתנה לנבדקים לבצע משימות. חלקם קיבלו מספיק זמן כדי לסיים אותן, ואילו לאחרים היא הפריעה במהלכן בטרם הספיקו לסיים. הנבדקים, כך היא גילתה, זכרו יותר ובמשך זמן רב יותר את המשימות שלא הספיקו לסיים בשל ההפרעה. לפיכך, מתברר, אנחנו חוזרים שוב ושוב במוחנו על אותן שיחות "קלואוז'ר" שלא הספקנו לקיים, מתחרטים על דברים שלא עשינו יותר משאנו זוכרים את הדברים שכן עשינו, ומתאבלים יותר על הדברים שלא נאמרו או נעשו מאשר על אובדנם של הדברים שכן קרו. זו גם הסיבה שניהול יומן יכול להרגיע את מוחנו, שמנסה לזכור את המשימות שטרם בוצעו. הצד השני, והחיובי של המטבע, הוא שניתן להשתמש בתופעה כדי לזכור חומר שנלמד למבחן. זייגרניק מצאה שאם קוטעים את רצף הלמידה בפעילות לא רלוונטית, נזכור טוב יותר את החומר הנלמד.

13.04.2014

סוף רע הוא טוב יותר מסוף פתוח

אתם מכירים את התחושה: אתם עוקבים בשקיקה אחרי עלילה סבוכה ומרתקת. אתם נסחפים, מתרגשים ובעיקר סקרנים לגבי שאלה אחת מהדהדת: איך זה ייגמר? כשסיפור כזה, או למעשה כל סיפור אחר, נגמר בסימן שאלה, זה נחווה כדבר כמעט בלתי נסבל. מדוע כל כך קשה לנו לקבל סוף פתוח? מכיוון שכולנו סובלים מאפקט זייגרניק. בשנות ה-70, ביצעה הפסיכולוגית בלומה זייגרניק (על שמה קרויה התופעה) מספר ניסויים שבחנו זיכרון. היא גילתה שמוחנו זוכר באופן יותר מפורט ועקבי דברים שלא סיימנו וסיפורים עם סוף פתוח. את התופעה היא החלה לחקור בעקבות ממצאיו של הפסיכולוג קורט לוין, שמצא כי מלצרים זוכרים היטב את פרטי ההזמנה של שולחנות שטרם שילמו את החשבון וזמן קצר אחרי ששילמו אותם הם כבר התקשו להיזכר במנות.
זייגרניק ביצעה מספר ניסויים שבהם היא נתנה לנבדקים לבצע משימות. חלקם קיבלו מספיק זמן כדי לסיים אותן, ואילו לאחרים היא הפריעה במהלכן בטרם הספיקו לסיים. הנבדקים, כך היא גילתה, זכרו יותר ובמשך זמן רב יותר את המשימות שלא הספיקו לסיים בשל ההפרעה. לפיכך, מתברר, אנחנו חוזרים שוב ושוב במוחנו על אותן שיחות "קלואוז'ר" שלא הספקנו לקיים, מתחרטים על דברים שלא עשינו יותר משאנו זוכרים את הדברים שכן עשינו, ומתאבלים יותר על הדברים שלא נאמרו או נעשו מאשר על אובדנם של הדברים שכן קרו. זו גם הסיבה שניהול יומן יכול להרגיע את מוחנו, שמנסה לזכור את המשימות שטרם בוצעו. הצד השני, והחיובי של המטבע, הוא שניתן להשתמש בתופעה כדי לזכור חומר שנלמד למבחן. זייגרניק מצאה שאם קוטעים את רצף הלמידה בפעילות לא רלוונטית, נזכור טוב יותר את החומר הנלמד.

13.04.2014

מסע בעקבות הצלילים המוזרים בעולם

יש כל מיני סוגים של תיירות: יש המחפשים מנוחה על חופים אקזוטיים, יש המחפשים אתגר פיזי, יש תיירי אמנות ותרבות, וכמובן, גם תיירות קולינארית. כמו כן, ישנם תיירים הנוסעים בעקבות הצלילים המוזרים בעולם. לא מדובר בנסיעה להופעה של המוזיקאי האהוב עליהם, אלא בנסיעות למקומות שבהם קיימות תופעות סאונד משונות ונפלאות. כך למשל, אחד המקומות המקסימים והנגישים-יותר הוא כנסיית סנט. פול שבלונדון. בראש הכנסייה, לאחר טיפוס מאתגר בגרם מדרגות תלול במיוחד, ישנה גלריית לחישות. החלל הסימטרי מאפשר למבקרים לשמוע את לחישותיהם של חבריהם מהצד השני של החדר, ממרחק של כ-10 מטר. התופעה קשורה למבנה הסימטרי של החלל שלקח בחשבון גם את גלי הקול. קצת רחוק יותר, המאוזוליאום ההודי בביג'אפור, Gol Gumbaz, מציג את אחת מהכיפות הגדולות בעולם שמייצרת הד לא ייאמן. ובדומה לשני אלה, גם במגדל הטלוויזיה הנטוש בברלין, שננטש לאחר איחוד מזרח ומערב גרמניה, ישנה אפשרות להשמיע הד מרעיד עולמות. אבל אחת התופעות המדהימות ביותר היא הדיונות המזמרות. קיימות ברחבי העולם כמה דיונות כאלה, שמשמיעות קול בס עמוק, הדומה לזמזום של מטוס שטס גבוה בשמיים. כמו קולו של מטוס, ששובר למעשה את מחסום הקול ומשמיע את הצליל החזק והמוכר, גם את שירת החול אפשר לשמוע למרחקים. התופעה ריתקה לא רק תיירים סקרניים, אלא גם חוקרים מוכרים כמו צ'ארלס דרווין ומרקו פולו. לתיירים הסקרנים, ניתן לרכוש ספר על תיירות סאונד ולצאת למסע בעקבות הקולות המוזרים בעולם.

 

19.03.2014

כך כבשה הנשיקה את ליבנו

בעקבות ההצלחה הוויראלית של סרטון יוטיוב המציג זרים שמתנשקים בפעם הראשונה, עולה השאלה - מתי הפכה הנשיקה לסוכנת של אינטימיות, מיניות ורומנטיקה? ברוב המדינות בעולם, הנשיקה הארוטית מוכרת ושכיחה (בניגוד לנשיקה הידידותית על הלחי, נשיקה של כבוד על היד, ונשיקות בין הורה לילד). אך למרות שכיחותה כיום, ישנן עדיין תרבויות שבהן הנשיקה אינה נדבך מרכזי בתהליך החיזור, וגם במדינות המערביות שבהן מדובר בפעילות נפוצה, היו תקופות ארוכות שבהן נשיקה הייתה פעולה דתית בעיקרה. בהסתמך על כך, אנתרופולגים נחלקים לשני מחנות: צד אחד סבור שמדובר בהתנהגות מולדת ו"ביולוגית", בעוד שהצד השני גורס כי זו התנהגות שנלמדה בעקבות מנהג האכלה ישן שבו האם מעבירה לפיו של צאצאה מזון שהיא כבר לעסה עבורו. בין כה וכה, כבר בתנ"ך קיימים אזכורים לנשיקה הרומנטית. כך למשל, בספר בראשית, יעקב מנשק את רחל לאחר שזה בורח מעשו אל דודו לבן. אזכורים עתיקים נוספים לנשיקה הארוטית קיימים בוודות ההודיות מ-1,500 לפנה"ס ובקאמה סוטרה. אנתרופולוגים מסוייימים אף מניחים שהיוונים למדו על הנשיקה הארוטית מההודים, לאחר שאלכסנדר מוקדון פלש למדינה ב-326 לפנה"ס. אך כבר כמה שנים קודם כיכבה הנשיקה במחזה "העננים" מאת אריסטופאנס.
גם בשיר השירים מופיע אחד הציטוטים המוכרים על נשיקות אירוטיות: "‫וישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין".
באימפריה הרומית, הנשיקה הפכה להיות הרבה יותר שכיחה. עבור הרומאים מילאו הנשיקות תפקיד פוליטי (הסכם חתום בנשיקה), דתי (נהגו לנשק את הקיסר בכל מיני חלקי גופו, למעט פיו), וזוגי (טקס הנישואים נחתם על ידי נשיקה מול קהל עדים, בדומה לטקס הנישואים כיום) ויש שיאמרו כי הם האחראים להפצת המנהג בצפון אפריקה ובמערב אירופה. אך אחרי נפילת האימפריה, נעלמו עדויות היסטוריות לנשיקה הרומנטית בתרבות המערבית למשך קרוב ל-1,000 שנה - עד לעליית המסורת של "אהבה חצרונית". במהלך ימי הביניים, הנשיקה הפכה להיות עדות מרכזית לאמונה דתית, והשתמשו בה בעיקר בטקסים דתיים. עם הרנסנס שבה הנשיקה להופיע בתרבות הפופולארית ובמנהגים החברתיים החילוניים יותר. במאה ה-19, עם המצאת הקולנוע, זכתה הנשיקה לתנופה אדירה כמחווה רומנטית ואירוטית. למעשה, אחד הסרטים המסחריים הראשונים שהוקרנו היה הסרט האילם "הנשיקה" שהוקרן ב-1896. וכדובדבן שבקצפת, לאחרונה אף העניקו ל"נשיקה הצרפתית" גם שם בצרפתית: galocher. זאת לאחר כמאה שנה שבהן לא היתה לנשיקה הצרפתית מילה במקום מוצאה. המושג "נשיקה צרפתית" השתרש לאחר מלחמת העולם הראשונה, עם שובם של חיילים בריטיים מהחזית בצרפת. ככל הנראה, החיילים קראו כך לנשיקה האירוטית בגלל המתירנות המינית היחסית אליה נחשפו בצרפת באותה תקופה. כעת, בעת ביקור בצרפת, אם תקבלו את ההצעה: Voulez-vous galocher avec moi? תדעו במה מדובר ותענו Oui!

12.03.2014

קיצור תולדות יחסינו לשיער

"קלאופטרה", רשת מכוני היופי המצליחה מבריטניה, זכתה להצלחה בזכות שיווק שיטה ייחודית  של הסרת שיער, אותה היא הכירה כביכול לתושבי הממלכה - קרי, הסרת שיער בסוכר מומס. אך כבר במאה ה-16 הכירו הנשים הבריטיות שיטות מגוונות להסרת שיער. המלכה אליזבת הראשונה ששלטה בממלכה, הנהיגה טרנד של הסרת כל שיער הפנים, בשעווה או בעזרת אמוניה. האזורים המועדפים להסרת שיער היו הגבות ואף המצח, כדי להרחיק את קו השיער ולייצר אשלייה של מצח גדול במיוחד, דבר שנחשב יפה. אך בימים ההם הסירו הנשים הבריטיות רק את שיער הפנים, ודווקא בתקופה מוקדמת הרבה יותר, זו של שלטון קלאופטרה האמיתית, היה קיים מנהג הסרת השיער גם מחלקי גוף אחרים, ממניעים אסתטיים בעיקרם.
במצרים העתיקה ובאימפריה הרומית, נהגו הנשים והגברים כאחד, במיוחד ממעמדות גבוהים, להוריד כמה שיותר שיער מגופם. למעשה, במצרים העתיקה, בניגוד מוחלט לבריטניה של המאה ה-16, השאירו הנשים רק את גבותיהן ואת השיער שעל ראשן. היו להן כמה שיטות מכאיבות למדי להסרתו, כולל משיכת כל שערה בנפרד בעזרת מכשיר דמוי פינצטה העשוי מצדפות. הן גם השתמשו, כמו מכוני היופי המודרניים, בסוכר מומס שיצר מעין סירופ סמיך דמוי-שעווה, כמו גם בדבש ובשיטה המכאיבה של שפשוף אבנים מחוספסות על האזור הרצוי כדי לשחוק את השערה - בדומה לנייר זכוכית. הגברים, לעומת זאת, נהגו להסיר גם את השיער שעל ראשם ואת זקניהם, במיוחד כדי להמנע ממצב שבו אויב יתפוס אותם בזקן.
גם באימפריה הרומית, גוף חלק היה סימן לשייכות למעמד הגבוה. נשים וגברים עשירים השתמשו במכשירים דמויי סכיני גילוח שיצרו מאבני צור, וגם במשחות עם שמנים אתריים שעזרו להסירו. מימי הביניים ועד המאה ה-18 נעלם כמעט לגמרי במערב מנהג הסרת השיער, אך אז חזרה האופנה - ובגדול. גם כיום, למרות הנטייה הברורה להעדיף גוף חלק כמעט לחלוטין, דבר הדוחף גברים ונשים כאחד למכוני לייזר, ישנם יוצאי דופן. כך למשל, גברים בברוקלין המושפעים מאופנת ההיפסטרים השכיחה באזור, נוהרים לאחרונה למרפאות של מומחים על מנת להשתיל תוספת של שיער פנים וכך לעטות כאביזר אופנה זקן עבות, שהולך ונהיה אחד מסימני ההיכר של הקבוצה. הם, לעומת הגבר הממוצע במצרים העתיקה, כנראה אינם חוששים שיתפסו אותם בזקן.

26.02.2014