אחיות

זמן רב עבר מאז הפסיקה פְרִידָה הכובענית לצאת לבלות בלילות והתמסרה לקריאת ספרים. היא היתה עלמה גבוהה ורזה, שעיניה הקטנות מפיקות רוגז ואפה מעוקם, כאילו חש תמיד בריח רע. פרידה היתה שתקנית, חדורת איבה חשדנית כלפי כל הגברים. היא התרחקה מאנשים, לא הלכה בעקבות חידושי האופנה ולא קיצרה את תספורתה, אף ששערותיה היו דלילות מאוד, ומקלעת הצמות המחודדת שעל עורפה נהייתה דקיקה מיום ליום.

אחותה – נערה בת שש‑עשרה, עם צמות בלונדיניות ארוכות, אף חטוב, פנים מלאות ועיניים כחולות גדולות, מלאות תום ילדוּת – היתה ההפך הגמור ממנה, לא רק במראֶה החיצוני, אלא גם באופי. בניגוד לאחותה הבכירה היא היתה טובת לב וענווה, אהבה לשיר שירים, נהנתה מכל התעלולים המבדחים של הבחורים ונהגה לעמוד שעה ארוכה מול המראה ולקלוע את צמותיה.

השריד שנותר, יצחק בשביס זינגר

"השריד שנותר", יצחק בשביס זינגר

בקיץ, כשסיימה לעבוד כל שעות היום, היתה חובשת כובע מעוטר חבצלות, לובשת חצאית קפלים כחולה כהה וחולצה צחורה ששרווליה קצרצרים, ואומרת בקול רווי אשמה על שהיא משאירה את אחותה לבד: "פרידה, אני יוצאת לרגע..." היא היתה רגילה שפרידה תרכין את הראש, תכווץ את הגבות ותשתוק, כאילו אמרה ללא מילים: "נו, אני לא עוצרת בעדך..." אבל הערב מיהרה פרידה לשאת את ראשה, כמי ששומעת מילים לא נעימות שמסעירות אותה קשות. מבט עינה האחת מדד את לאה מכף רגל ועד ראש, וקולה נישא בחריפות מלאה טינה כבושה: "את הולכת? נו, לכי... אבל זה לא הולך ככה!... אני לא יכולה לשבת עד מאוחר בלילה ולחכות לך... לא, אני לא יכולה! אם תחזרי אחרי שעה אחת‑עשרה, תוכלי לעמוד מאחורי הדלת ולדפוק בלי סוף... אני לא שומעת..." כנראה התכוננה לכך מראש, כי המילים נתקעו בגרונה, ראשה נרכן ועינה התכווצה בזעם.

לאה הבינה מיד מה פירושו של דבר. היא נבהלה, הביטה נרגשת באחותה כמי שאינה מאמינה למשמע אוזניה וקראה: "ככה? עד שעה אחת‑עשרה?... נו, ואם ארצה ללכת פעם לתיאטרון?"

"אם תרצי ללכת לתיאטרון, תוכלי לשכור לעצמך איזה חדר כדי לישון בו!" פרידה עיקמה את האף ועיניה הכהות ננעצו באחותה. "אני לא יכולה להמשיך לבלות ככה את הלילות שלי, לשבת ולחכות לך! נדמה לי שאני עדיין לא מתה!..." היא מיהרה להפוך את הדף בספר שבידה ושקעה בקריאה בתנועה נחרצת, שמסמנת כי אין זה לכבודה להמשיך לדון בשטויות ילדותיות כאלה.

הצעירה רטטה והביטה במבוכה אל הדלת. מבטה המתחנן הביע את נטל הקושי ללא נשוא שנגרם בגלל צרה טרייה שצצה לפתע... "תשמעו סיפור! איזה עניין... בקיץ עד אחת‑עשרה! הרי כבר עוד מעט אחת‑עשרה!"

היא יצאה דוממת וירדה בשקט במדרגות. ליד השער עמד בחורצ'יק גבוה, רזה ועדין. הוא נראה מבויש, כאילו חשש שמישהו יבין מדוע הוא עומד כאן ומחכה. הוא עמד בסבלנות של מי שרגיל לשאת הכול תמורת מעט אושר של אהבה, ואצבעו סובבה במתינות את המגבעת שבידו. מפעם לפעם ליטף בידו האחרת את בלוריתו הצהבהבה והרכה, וכדי להטעות את המשרתות הצעירות שהציצו בו בסקרנות של מבינות עניין, בהה אל תוך החשיכה ממול כמי שמסמן שהוא ממתין למישהו. ברגע שהנערה יצאה לקראתו וניגשה אליו בצעד מהוסס, מיהר לפנות אליה, וחיוכו המבויש אמר: "בואי, בואי... אכן, רק לך חיכיתי. את לא טועה. זה אני..."

הוא, נעבעך, לא הביא בחשבון שום בעיה. אבל הקטנה סיפרה לו מיד הכול. היא נצמדה אליו, הידקה את ידו אל חזהּ הצעיר המלבלב, ועיניה הגדולות והמודאגות הביטו בחשיכה בחוסר ישע.

הבחור הרצין, הרכין את ראשו, ספג את ניחוח בשרה הרענן והקשיב.

"ככה, ככה, לאה'לה... אנחנו נסבול את זה עוד קצת זמן..."

הבחורצ'יק התחיל לצעוד לאט, ועיניו הגדולות ננעצו באפלולית ליל הקיץ החמים שמאחורי פנסי הגז. הוא התאמץ לטכס עצה כנגד הבשורה הרעה, הגה תוכניות שונות ודחה אותן אחרי שנוכח לדעת שהן לא טובות. אבל הוא לא התייאש, כי היה משוכנע: יהיה מה שיהיה, הוא תמיד יאהב את לאה שלו... לנצח... פתאום הביט בנערה בהיסוס מבויש. הוא רצה לומר משהו, אבל לא העז. לבסוף פלט: "את יודעת, אולי נתחתן?... אל תצחקי! אני ממש מבקש... הרי אני כבר מרוויח משהו... חה‑חה‑חה... חתלתולה יקרה! את עוד תראי מה אני יכול לעשות..."

הוא לא נתן לה לומר מילה וחסם את פיה בכף ידו.

הקטנה הסמיקה, התנשמה בכבדות והידקה בכוח את ידו הפנויה אל חזהּ. "תאהב אותי לנצח?..." היא בכתה מרוב התרגשות, לפתה את לחייו בכפות ידיה הקטנות, נישקה את פיו, את עיניו.

הבחורצ'יק התחיל למלמל בשטף 1"לאה'לה יקרה... לאה'לה!..."

השעה היתה אחרי אחת‑עשרה. הקטנה המבוהלת, שפחדה מהעלבון המצפה לה, מיהרה לחזור הביתה בצעדים נחפזים, כשהיא מרכינה בדאגה ילדותית את ראשה עם הצמות הארוכות.

הבחור עקב אחריה במבטו, ופתאום, בלי שידע מה לעשות מרוב אהבה, מלמל חרש: "לאה'לה, ילדונת..."

*

הבית כבר היה חשוך. ריחות קלושים של עכברים ומאכלים מעופשים הורגשו באוויר. חבורת חתולים התרוצצה על המדרגות העקומות והלחות. עיניהם המבהיקות בזוהר זרחני קדחו באפלה, וגופם המלא להט של תאווה נמתח בנכונות לזנק אל המרתפים ועל הגגות. לאה פחדה מהם וקפאה על מקומה כשנתקלה מפעם לפעם בחתול. לבה דפק בחוזקה עד שהגיעה אל דלת הדירה. האור דלק בפנים, אבל היא נאלצה לדפוק שוב ושוב על הדלת, עד שזו נפתחה. הצעדים המהירים של פרידה נשמעו מהוססים, כאילו חששה מפני מישהו זר שמגיע לכאן בשעה זו. למען האמת, היא עשתה את זה במכוון, כדי להוכיח ללאה שהיא לא מצפה לבואה. לאה הבינה זאת היטב, מה גם שפרידה טרחה לשאול בקול נרגז ונחרד של עלמה שמטרידים את מנוחתה בלילה:

"מי שם?!"

"אני... לאה..."

פרידה נחפזה להזיח את הבריח. אחר כך סובבה פעמיים את המפתח והאריכה לשקשק בשלשלת הביטחון כדי לנתק אותה. צלצול המתכת החריד את לבה של לאה.

פניה של פרידה היו נזעמות כמקודם, ועיניה הכהות היו אדומות וחסרות מנוח בגלל המאמץ הכרוך בקריאה ממושכת לאור המנורה. כשראתה את אחותה, סקרה אותה מכף רגל ועד ראש, העיפה מבט בשעון, והזעם התלהט מחדש בעיניה.

"איך? ככה הגעת לפני שעה אחת‑עשרה? תודה רבה על הטובה שעשית לי!... העיקר שאני רק יושבת והורסת את העיניים! דבר פעוט!... הקשיבי! ---" היא נעצרה, מוכנה לומר משהו חדש, כי קולה נשמע חריף ומאיים, וגבותיה נצמדו זו לזו בזעם ובתיעוב, סימן שהיא עומדת להגיד את כל האמת: "אם תמשיכי להסתובב עם הפרחח הזה, אני לא אסכים להמשיך להחזיק אותך כאן. הבנת?! די... זכרי את זה!"

היא מיהרה להתפשט. הסירה את השמלה ונשארה בכותונת שחשפה את רגליה השעירות.

לאה התיישבה על שרפרף בלי להסיר את הכובע והניחה את ידיה על הברכיים. פניה האדימו והחווירו. לפתע רטטה, כאילו נעקצה או ננשכה.

"מה פירוש? את יכולה לאסור עלי לצאת איתו? אם אני רוצה לצאת איתו, את יכולה לא להרשות לי?!"

דמעות עמדו בקצות עיניה הכחולות; העיניים הגדולות, הפקוחות לרווחה בתחושה של מי שנעשה לו עוול. פרידה הביטה בה, ופניה התעקמו בהבעה של בחילה כלפי אחותה הצעירה וכלפי כמיהתה לאהבה.

"תפסיקי לשפוך דמעות! את מבינה או לא?! לא נורא... עוד יהיה לך זמן לבכות כשהוא יזנח אותך לאנחות... בהמה מטופשת! עגל תמים!..."

היא מיהרה להתיישב על מיטתה, ואצבעותיה הדקות והיבשות התחילו לשלוף בזריזות משונה את סיכות הראש מתוך פקעת הצמות שלה. הזלזול באחותה והוודאות הנחרצת שזו תיעזב לאנחות השתקפו בקמטי אפה המעוקם מרוב שנאה, שרחשה מזמן לכל הגברים, וצצו מתוך רצועות עור הקרקפת הלבן שבצבץ בין קווצות שערה השחור, הדביק.

הצעירה המופתעת הביטה בה במבוכה, הפסיקה לבכות ואמרה בנימה ילדותית תמה:

"אבל בכל זאת, רבים מתחתנים..."

"אז מה? את כבר גם רוצה להתחתן?! נו, בבקשה! אבל כאן, בבית הזה, את לא תתחתני. מן הסתם, זה לא יהיה כך. הא?"

"ודאי שלא," ענתה הקטנה, ולפתע חשה גאווה משונה, "אני אתחתן בבית שלי... תחסכי ממני את הצורך לומר שככה יהיה כשזה יהיה..."

היא לפתה בכוח את שתי צמותיה, כאילו הן, הצמות, היו הערובה הטובה ביותר שלה.

פרידה הנזעמת התחילה לתלוש יבלת שצצה על כף רגלה: "אני רואה שאת כבר ממש נסחפת, עפה באוויר..."2 דיברה אל כף רגלה. "לא נורא... אני כבר רואה מראש מה יהיה הסוף שלך... אני רואה את זה בבירור... אני יודעת היטב מה קורה לעגלות פתיות שמאמינות לכל דבר... את לא הראשונה ולא האחרונה..."

היא רטנה והניעה את ראשה בוודאות קודרת של אישה שיודעת את הנסתרות ובטוחה בהתגשמות נבואתה... אחר כך נשכבה במיטה והפנתה פניה אל הקיר. הקטנה הביטה שעה ארוכה בגב המתוח, הנחרץ בדעתו, וראשה הסתחרר מרוב פחד שאהובה יעזוב אותה אי‑פעם... הוא יזרוק אותה... האם זה אפשרי? אלוהים שבשמים! אלוהים! ווֹלֶק... ווֹלֶק שלה יעזוב אותה, את לאה?!...

היא כיבתה בנשיפה את מנורת הנפט ונשכבה במיטה. עיניה היו פקוחות לרווחה ובהו בחשיכה. שום רחש לא הגיע מהמיטה של פרידה, ולאה חשה שגם היא לא ישנה. הצעירה ידעה שאחותה הבכירה שוכבת מתוחה, מכונסת בעצמה ושקועה בהרהוריה הקודרים; היא ידעה שפרידה חושבת על כל הגברים שזרקו אותה אחרי הצהרות אהבה לוהטות ושבועות של נאמנות אין קץ... כולם זנחו אותה לאנחות וסילקו אותה...

חשכת נדודי השינה התקשחה והתלהטה, רבצה על פניה ולא הניחה לעיניה למצמץ. ראשה כאב. ווֹלֶק ניצב לנגד עיניה כשהוא מנשק מישהי אחרת, את חברתה: נערה עבת בשר, בעלת רגליים מגושמות ופרצוף פלגמטי...

בדירה השתרר שקט, והעכברים התחילו לרשרש במטבח. פתאום התחיל עכבר גדול להתרוצץ על פני החדר, בטנו הרכה טופחת על המרצפות. פרידה זינקה בבהלה ופלטה חרש:

"לאה!"

"כן?"

"את לא ישנה?"

"לא."

"את שומעת מה קורה כאן? לכי, הדליקי את המנורה... מהר! מהר!"

לאה ירדה לאט מהמיטה, רוטטת מפחד שמא תדרוך ברגל יחפה על עכבר. פניה של פרידה התאבנו מחוסר שינה, וכשלאה הדליקה את המנורה, היא התיישבה ופיהקה פיהוק רם ורחב, עד שדמעות צהבהבות נקוו בזוויות עיניה. הכעס של שתי האחיות חלף מזמן, ופרידה שאלה:

"את לא רואה אם בחוץ כבר עלה היום?"

"לא."

"מן הסתם עוד מעט יאיר היום..." אמרה פרידה בקול עמום. "במה הוא עוסק, הבחור שלך?"

"הוא עובד בחנות בדים."

"והוא מתכוון להתחתן איתך?"

"ככה הוא אומר," ענתה לאה, ופתאום תמהה למשמע נימת הדיבור שלה.

היא עמדה ליד החלון וראתה איך פיסת ענן שחורה מאפירה במזרח. פרידה הרכינה את ראשה, הניעה אותו קלות ושקעה בהרהור ממושך. לבסוף אמרה בנימה של אחות בכירה שדואגת לצעירה ממנה:

"הוא רוצה להתחתן? שיתחתן! הוא לא צריך לחכות. מדוע הוא חושש לעלות לכאן פעם? מדוע? למה לא?... אין לך סיכוי אחר... מה, גם את כבר הפסקת לישון בלילות?... שיהיה במזל!..."

בדירה ממול קרא תרנגול וטפח במרץ בכנפיו. השמשות הלחות הלבינו באור השחר העולה. יום חדש הציץ פנימה: אל הבלגן הפרוע, העכרוריות הירקרקה והעגמומיות המבוהלת השוררים בחדר הקטן, הלא‑מסודר עוד מליל אמש; אל מה שמזכיר חדר שיושבים בו ערים ליד מיטת חולה אנוש ושומרים עליו בלילות...

 

מתוך: "השריד שנותר", יצחק בשביס זינגר, מיידיש: בלהה רובינשטיין, הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד, 2016, 246 ע'.

 תמונה ראשית: מתוך "מסיבת ריקודים ב-Le Moulin de la Galette", פייר אוגוסט רנואר, 1876, תצלום: ויקיפדיה

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי יצחק בשביס זינגר.


תגובות פייסבוק