אחרי השקיעה

אלמלא עניין אחד -- יוקר המחייה - הם היו יכולים להיות מאושרים. סיפור לסוף השבוע
X זמן קריאה משוער: 10 דקות

בהתחלה הוא חשב שהיא מנוזלת, שהיא מושכת באף מתחת לשמיכה. לקח לו כמה שניות להבין שמה שהוא שומע זה בכי. בעשר השנים שהם יחד, הוא אף פעם לא ראה אותה בוכה. מבין שניהם, הוא היה זה שבוכה בסרטים.
יהיה בסדר, הוא הסיר את השמיכה וליטף את השיער שלה. יהיה בסדר.
לא, היא אמרה בקול חדש, שהוא לא הכיר. לא יהיה בסדר.
בסוף אנחנו תמיד מוצאים פתרון, הוא אמר.
אני לא יכולה להמשיך לחיות ככה. פשוט לא יכולה. אולי אתה יכול, אבל אני לא.
אז מה את רוצה? לעזוב אותי? ללכת עם מישהו עשיר יותר? איזה הייטקיסט? זה מה שאת רוצה?
לא, מה פתאום, השתגעת? מאיפה אתה מביא את השטויות האלה?
אז מה את מציעה?
היא התיישבה במיטה ונשענה על הקיר. בחולצת הפיג'מה שלה, ליד השרוול, היה חור. לא קטן. הוא לא שם לב אליו לפני כן. היא לקחה נשימה, ליקטה עם האצבע דמעה אחרונה מהשקע שבין הלחי לעין, ואז דיברה אליו, בקול החדש שלה.
כבר עשר שנים שאנחנו מנסים להשאיר את הראש מעל המים, היא אמרה. אולי הגיע הזמן שנודה בזה שזה פשוט לא הולך.
אבל לאף אחד זה לא הולך, הוא אמר.
זו עוד טעות שאנחנו עושים, היא אמרה. אנשים אחרים זה אנשים אחרים, ואנחנו זה אנחנו. אנחנו זה מורֶה בתיכון ומטפלת בתנועה, בלי חסכונות ובלי גב כלכלי מההורים. ואנחנו ― לא מסתדרים. כנראה אנשים אחרים מצליחים איכשהו להסתדר. אנחנו ― לא.
אז מה את מציעה? תהיי קונקרטית.
לעשות שינוי גדול. לא להוריד חוג פה חוג שם.
כלומר?
אתה לא תאהב את זה.
נו.
אבל זה הפתרון היחיד שאני יכולה לחשוב עליו.
איזה פתרון? דברי כבר.
לעבור להורים שלך.

* * *

הוא עזב את הבית של ההורים שלו ברגע שהשתחרר מהצבא. לא חיכה אפילו יום אחד. וזה לא שההורים שלו היו אכזריים במיוחד. אבא שלו לא נהג להצליף בו בחגורת המכנסיים שלו כשהוא קיבל ציונים נמוכים, ואמא שלו לא היתה ניצולת שואה עם שיער פרוע והתקפי זעם בלתי נשלטים ליד עץ הדוּמים. שניהם רצו בטובתו, בסך הכל, ואף על פי כן, הרעו לו.
הם משכו אותו אחורה, זה היה העניין. הוא הרגיש שכל אחד מהם מחזיק בכבל שקוף שנעוץ בגב שלו ומדי פעם מושך אותו אחורה, ולמטה, אל החיים השפופים שהם בחרו לחיות, אל החיים השפופים שהם רצו שהוא יחיה.
כל אחד מהם החזיק בכבל שונה, כמובן. אמא שלו החזיקה בכבל החרדה: כל צעד פעיל שהוא נקט עורר בה חשש, ולווה תמיד בנבואת חורבן. תיזהר, אתה תיפול. אתה לא תצליח. זה יעשה לך רע. זה יעייף אותך. אתה לא תעמוד בזה. אתה עוד תצטער על זה.
אבא שלו החזיק בכבל התכליתיות. כל פעולה נבחנה אך ורק בהקשר של התועלת המיידית, רצוי הכספית, שהיא עשויה להביא. מה הטעם לצאת לטיול של תנועת נוער, מה הטעם לקרוא ספרי פנטזיה, מה הטעם לנסוע לסיני, איך זה מקדם אותך, מוש, אני לא מבין? תסתכל על אח שלך מיקי. עובד בנמל בחופש. מרוויח יפה.
הוא היה חייב להתרחק מהבית כדי לגלות מי הוא: כדי לבחור בלימודי גיאוגרפיה באוניברסיטה, פשוט כי זה מה שעניין אותו. כדי להעז לעשות תעודת הוראה, פשוט כי תמיד חלם להיות מורה. כדי להעז לגשת אל מישהי כמו אודליה, בדשא של סמינר הקיבוצים, ולהתחיל איתה, אפילו שהוא ידע שיש לה חבר.
והוא עשה את זה. למרות נבואות החורבן שחלחלו מאמא שלו אליו וזרמו כבר במחזור הדם שלו, הוא עשה את כל הדברים האלה. והעובדה שהוא הצליח להתנתק מכבלי נעוריו ולפלס לעצמו דרך עצמאית בעיר הגדולה, היתה הניצחון הגדול של חייו. ועכשיו ― אודליה ביקשה ממנו לוותר עליו.

* * *

זה רק עד שנתייצב, היא אמרה,
הכול שם זול יותר, היא אמרה,
לא נצטרך רכב, היא אמרה,
יש תחנת רכבת, היא אמרה,
שעה ורבע גג, היא אמרה,
הילדים יגורו ליד סבתא שלהם, היא אמרה,
לא דיברתי עם ההורים שלך, היא אמרה.
זה הם דיברו איתי, היא אמרה,
זה לא אידיאלי, היא אמרה,
אם נמשיך ככה, היא אמרה.
אבל מה שהכריע את הכף, לא היה אף אחד מהדברים שהיא אמרה. מה שהכריע את הכף היה החור. בשרוול של הפיג'מה שלה. מרגע שהוא שם לב אליו בפעם הראשונה הוא לא היה מסוגל להפסיק לראות אותו. כשאתה רואה חור אתה בעצם לא רואה את החור, אתה רואה את האֵין של מה שהיה אמור להיות איפה שהחור. אז אחרי שבוע שהוא ראה את האין של מה שהיה אמור להיות, הוא אמר לה, בסדר, אם זה מה שאת רוצה, בואי נעבור.

* * *

היא ירדה לו, ישר אחר כך. זה לא משהו שהיא נטתה לעשות. היא היתה יורדת לו רק באירועים מיוחדים: ימי הולדת, ימי נישואין, או במקרים שהיא הכירה לו תודה על משהו. ותמיד, כמה שניות לפני שהוא עמד לגמור, הוא היה מזיז את הראש שלה הצדה, בעדינות. גם הפעם הוא הזיז את הראש שלה הצדה, אבל הראש לא זז. היא נשארה שם. אני גומר, הוא הכריז, ליתר ביטחון.

* * *

זו תהיה התחלה חדשה בשבילנו, היא אמרה אחר כך.
אני מקווה, הוא אמר.
לא תזיק לנו התחלה חדשה, היא אמרה.
כן, הוא אמר.
אנחנו יכולים להסתכל על זה כמו על הרפתקה, היא אמרה.
אולי את יכולה להסתכל על זה כמו הרפתקה, הוא חשב.

* * *

ההורים שלו הוסיפו עוד קומה שלמה לבית שלהם, לפני שנתיים. זו היתה הברקה של אבא שלו. לקחת הלוואה מהבנק, ולממן את ההחזרים על־ידי השכרת החלק התחתון. אמא שלו, מצדה, התלהבה מהאפשרות לעצב את החיים שלהם מחדש. היא הלכה לתערוכות וקבעה פגישות עם בעלי מקצוע ואדריכלים והוא השיג את האישורים מהעירייה וניהל את המשא ומתן החוזי עם כל הגורמים שהיא רצתה לעבוד איתם, בשיטה הידועה שלו: ויכוחים אינסופיים על כל סעיף, שמתישים את הצד השני.
הבעיות התחילו כשהם סיימו לבנות והציעו את החלק התחתון להשכרה.
הסתבר שבשנים האחרונות היתה ירידת מחירים בשכירויות בפריפריה. ושבכלל, הביקוש לדירות להשכרה בעיר לא גדול במיוחד. הם הציעו את החלק התחתון להשכרה בדצמבר, הורידו את המחיר המבוקש באלף שקלים בינואר, ובכל זאת עד מרץ באו לראות אותו רק ארבעה אנשים. חכו לקיץ, אמר להם המתווך. אבל גם בקיץ לא היתה התנפלות. בסוף אוגוסט הם השכירו את החלק התחתון לגבר גרוש שחתך בנובמבר לאמריקה. אחר כך שכרה את הדירה משפחה שהיתה עושה על האש בתוך הבית ומזיזה רהיטים באמצע הלילה. כשהם עזבו באמצע החוזה, ההורים של מוש נשמו לרווחה, אבל מהר מאוד הם מצאו את עצמם מתגעגעים אליהם כי במקומם נכנס זוג שפשוט לא שילם. כל הצ'קים שלהם חזרו, ועד שלא הגיעו פקחים שאיימו עליהם ― מזל שלהורים של מוש היו עדיין קשרים בעירייה ― הם גם סירבו להתפנות.
אבא שלך לוקח את זה קשה מאוד, אמרה לו אמא שלו בשקט, במטבח, לפני הארוחה המשפחתית של יום שישי. אתה מכיר אותו ― ישר כמו פלס. אין לו מושג איך להתמודד עם כל הטיפוסים האלה.
אמא שלך לוקחת את זה קשה מאוד, אמר אבא שלו אחרי הארוחה, כשהיא כבר היתה בסלון עם הילדים. אתה מכיר אותה ― הוא המשיך ― פקחים, בתי משפט, זה לא בשבילה. בגלל זה אמרתי לאודליה שחשבנו להציע לכם את הדירה.
זה נדיב מאוד מצדכם, אודליה אמרה.
הלוואי שהיינו יכולים לעזור לכם יותר, אבא שלו אמר.
זה הרבה מאוד, אודליה אמרה.
הלוואי שהיינו יכולים לתת לכם את הדירה בחינם, אבא שלו אמר, והעביר את המבט שלו אליו.
ידעתי, מוש חשב.
אבל ההחזרים האלה, לבנק, אבא שלו אמר. והמשיך להסתכל עליו.
ברור, אודליה אמרה.
תגיד כמה אתה רוצה שנשלם לך, מוש אמר. הוא השתדל שלא יֵצא לו טון חסר סבלנות, אבל זה בדיוק הטון שיצא לו.
אבא שלו נקב סכום.
אודליה הסתכלה עליו. הוא הסתכל עליה.

* * *

הם עברו אחרי חודש, בסוף שנת הלימודים. הסכום שנכנס מהמכירה של המכונית מימן את עלויות המעבר, ונשאר אפילו קצת כסף בשביל סיבוב השלמות שאודליה עשתה באיקאה. הילדים הסתגלו הרבה יותר מהר מהמצופה. תוך שבוע-שבועיים כבר היו להם חברים. ממש כמו החברים של מוש בילדות, הם היו נעמדים מתחת לחלון של החדר, שורקים ומזמינים את מאור לרדת לשחק כדורסל. הרשתות במגרש בסוף הרחוב היו עדיין קרועות, כמו אז, ויהודה ארליכמן, שחזר גמור מיום כיפור, עדיין עמד מעֵבר לגדר עם טרנינג אדידס ומשרוקית בפה, ושרק מדי פעם בלי קשר למשחק.
בעזרת הקשרים של ההורים שלו, אודליה מצאה עבודה בשני גנים של העירייה, ואפילו קיבלה תוספת מזערית לשכר שנותנים בפריפריה. הוא המשיך לעבוד בבית הספר, ונסע לישיבות סוף השנה ברכבת. זה לקח לו קצת יותר משעה ורבע להגיע, אבל זה לא היה נורא כל כך. היה לו זמן לבדוק עבודות ולצותת לשיחות שאנשים עשו בטלפון הסלולרי שלהם. הוא מצא שתשעים אחוז מהשיחות היו על כסף, או על דברים שקשורים בכסף, כמו מבצעי הנחה, או מס הכנסה. זה היה מדכדך בעיניו, אבל באיזשהו אופן, גם מנחם.
הם יצאו יותר, אודליה והוא. גם כי כבר לא היה צריך להתחשבן על כל אגורה, וגם כי הבייביסיטרים גרו קומה מעליהם ושמחו על כל הזדמנות לבלות עם הנכדים. בתור לכרטיסים בקולנוע של הקניון הוא היה פוגש לפעמים מכרים מהעבר, אנשים שלמדו איתו בתיכון, מורות לשעבר. כולם התפלאו מאוד לראות שהוא חזר. הוא הרגיש שזה מאכזב אותם, הוא הרגיש שהוא מאכזב אותם, אבל אודליה אמרה שזה רק בראש שלו.
ההורים שלו היו נהדרים, אין מה להגיד. לראות אותם עם הנכדים ― היה בזה מן התיקון. אמא שלו זיהתה את הכישרון הייחודי של כל אחד מהם וטיפחה אותו בעדינות ובתשומת לב. למאור היא קנתה קנבסים וצבעי מים והיתה מציירת איתו שעות. ועם לירי היא היתה מנגנת על כל מה שהיה בבית: סירים, מחבתות, מקלדות משומשות של מחשב, וגם אורגן חשמלי שהיא קנתה במיוחד. אבא שלו היה יושב איתם אחר כך על הספה, ומקריא להם, בסבלנות אין קץ, ספרי עיון. "ההמצאות ששינו את העולם", "משכמם ומעלה: המנהיגים הבולטים של המאה העשרים", כאלה. כשהוא היה מסיים, הם היו שואלים שאלות. והוא היה עונה. הוא דיבר אליהם בגובה העיניים, בלי להתחנף, ובלי להתנשא. והם היו מרותקים לכל מלה שיצאה מהפה שלו.

* * *

זה לא שהוא הפך את עורו, אבא שלו. מול מוש הוא המשיך להיות קפוּץ בדיוק כמו פעם. כשמוש ביקש ממנו את הרכב שלו כדי לנסוע לרכבת, למשל, הוא עשה לו פרצוף והתחיל לדבר על הבלאי, ועל הנהגים המשוגעים שיש היום בכבישים, ועל זה שלהכניס עוד בן אדם לביטוח יעלה לו הון תועפות, כשגם ככה, ההחזרים לבנק ―
וכל זה זרק את מוש בבת אחת ישר לגיל שבע־עשרה ולסדרת ההשפלות שאבא שלו היה מעביר אותו לפני שהוא היה נותן לו את הרכב בימי שישי, תסדר את החדר לפני, תעשה שיעורים לפני, מה זה החולצה הזאת, תסתכל איך אתה נראה, עם חולצה כזאת אתה לא נכנס לרכב שלי.
אין מצב שאני אוכל את החרא זה עד פעם בגיל ארבעים, מוש אמר לעצמו, וקנה אופניים מתקפלים שאפשר לעלות איתם לרכבת. הילדים דווקא התלהבו לראות אותו יוצא ככה לעבודה. מאור אמר, אבא, ככה אתה שומר על הסביבה! והוא אמר, נכון מאוד, חמוד.
הוא ידע טוב מאוד שזה לגמרי דפוק, שאודליה והוא צריכים ללכת ברגל לקניון בשיא החום של אוגוסט בזמן שהרכב של אבא שלו עומד סתם בחניה, אבל הוא בלע גם את הצפרדע הזאת. כי בסך הכל, הוא היה חייב להודות שהמעבר הפתאומי הזה היטיב עם כולם. נכון, האוברדרפט לא נסגר, אבל לפחות הוא הפסיק לגדול. אודליה כעסה עליו הרבה פחות, הילדים נראו רגועים, והוא היה יכול להיות אפילו מאושר, אלמלא עניין אחד.

* * *

בפעם הראשונה שזה קרה היא אמרה שלא יעשה מזה עניין, זה קורה לכולם.
בפעם השנייה שזה קרה, הוא אמר שזה בגלל שהוא עייף, כנראה. הנסיעות הארוכות האלה, ברכבת, גומרות אותו. נראָה לו שהיא האמינה לזה.
בפעם השלישית שזה קרה היא התרחקה לצד שלה של המיטה ושתקה כמה דקות ובסוף שאלה ― אני כבר לא עושה לך את זה?

אשכול נבו הוא סופר ומורה לכתיבה יוצרת. ספרו רב־המכר ארבעה בתים וגעגוע (2004) זכה בפרס ריימון ואלייה (Vallier) בצרפת (2008) . ב־2005 היה אחד מן המועמדים הסופיים לפרס ספיר. בין ספריו רבי־המכר: משאלה אחת ימינה (2007), שזכה בפרס Adei-Wizo באיטליה, והרומן נוילנד (2011). ספרו האחרון, המקווה האחרון בסיביר (2013), עתיד להתפרסם בתרגום לשמונה שפות ב־2015.

מתוך ספר התערוכה The Urburb בעריכת רועי ברנד ואורי שלום, הוצאת סטרנטל ספרים, 2014
גרסה מקומית של התערוכה--The Urburb--תפתח ביום שלישי ה-10.3, בשעה 20:00 בארטפורט תל אביב, דרך בן צבי 55.

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אשכול נבו.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על אחרי השקיעה

01
סוני

מה מקומם ורקוב בכתיבה הזאת של אשכול נבו?! מאיפה העיפוש ומה מקור הריקבון?
הרי הסופר (הסופר...! ישמור האל) מתאר מצב אפשרי בנסיבות החיים כאן ועכשיו.
ואולי החיים כאן ועכשיו הם מקור הריקבון וריחם נודף מבעד לנייר? ואולי זאת המציאות? ואולי המוסכמות עליהן מבסס כאן הדור הצעיר את חייו תחת שלטון הביבים עושי דברם של הטיקונים השודדים? ואולי ה"פתרון" המסתמן למצב (היעדר כוח ג'י במיטת הזוג) צפוי עד זרא? ואולי זה רק מה שנרמז ולא נאמר במפורש - היינו, שדור ה'הורים' הנחלץ לעזרה עקומה היא המשכה או מקורה של הביביזם ,רק באופן נקמני ודורסני יותר? מה כאן מפורש ומה כאן סמוי, בדף המסרים של אשכול נבו?
הבעייה היא שדף המסרים מתוחכם מאוד, ורק הסיפור סכמאטי ושדוף. זו אם כן
הבעייה?

03
זהר ארנון

הסיפור הוא סיפור, כלומר, עשוי ממילים ויש בו עליות (קומה שניה) וירידות (שלה) וגם חדירות, שהקורה לומד עליהן כשנפסקו. אבל ה"פאנץ' ליין" הוא לא "פאנץ' ליין". המספר לא מכיר את האמרה: "לא אלמנה ישראלה"?

04
lee

לא מתחברת, ספרות שמספרת על החיים כמו כתבה עם טוויסט.
הסיומת כל כך מילולית, כמעט בוטה בפשטותה-
לסיפור אליו כל אדם יכול להתחבר אין מקום במדף הסיפורת.

05
ישי

אשכול נבו הוא מספר מיומן. מרגישים את זה בבנייה של הסיפור ובקצב. אני חושב שלמרות שהסגירה אכן סוגרת את המעגל הסיפורי היא עושה את זה האופן אגבי, לא דרמטי, ואפילו ארוך מדי. הסירוס שנכפה על הגיבור בתור המחיר של הייצוב הכלכלי היה צריך להתפרץ ולא להתרחש.