איחולים מקרב לב

חנה ארנדט וגרשום שלום מתכתבים על המצב בארץ, על וולטר בנימין ועל הדרדרות אירופה לתהומות המלחמה. חליפת מכתבים בין שניים מענקי הרוח של המאה ה-20
X זמן קריאה משוער: 24 דקות

ארנדט אל שלום

פריז, 29 במאי 1939

משפחת שלום היקרה ־
כמעט בגדר שערורייה שטרם עניתי על שני המכתבים שלכם, ששימחו אותי מאוד.1 בינתיים הגיעו לכאן ראשית כול אמי, שנית הרהיטים שלי ושלישית הספרייה שלי. רביעית, חמישית ושישית: אלוהים הטוב, בדמות ה"Central Bureau" [אנגלית: המשרד המרכזי], בירך אותי במשרה, וכמו כל ברכה אלוהית, שיש לה כידוע שני צדדים, כך גם זו.2 הצד השני הוא שאינני מספיקה כלל לעבוד או לעשות משהו ראוי לשמו.
בנוגע ל"רחל":3 מובן שמעולם לא ביקשתי לשיר כאן שיר הלל. ניסיתי לתאר פשיטת רגל, אם כי כזו שהיתה הכרחית מבחינה היסטורית ואולי אף מועילה. הייתי שמחה אם למרות כל הביקורת אפשר יהיה להבחין בשני הפרקים האחרונים במעין הצלת כבוד.4 ובעיקר בימינו אלה, כשכל נבער מצוי סבור שהוא רשאי לבוז ליהדות המתבוללת. הספר נכתב לפני היטלר, את הפרקים האחרונים הוספתי כאן, אבל את המכלול לא שיניתי כמעט.

לו רק ידעתי על החומר המצוי בידי שוקן!5 הכעיס אותי כהוגן שנאלצתי להתבסס רק על המובאות והקטעים הישנים מאוד שהיו ברשותי. אם תיפתח בפני אפשרות לפרסום, אחזיק לך טובה אם תוכל להסדיר לי גישה. מובן שאתה רשאי להשאיר אצלך את כתב היד, ומובן שאשמח מאוד אם תרצה לעניין את שוקן [בפרסומו].

מצבו של בנג'י [בנימין] מדאיג אותי מאוד. ניסיתי לקשר בינו ובין אנשים שיוכלו לתת לו משרה כאן, אבל נכשלתי כישלון חרוץ.6 כעת אני משוכנעת יותר מאי–פעם שחשוב להבטיח לו הכנסה למען המשך עבודתו. להרגשתי, יצירתו התפתחה עד לפרטי הפרטים של הסגנון. הכול מפורש יותר והססני פחות. תכופות נראה לי שרק עכשיו הוא מגיע לעסוק בדברים החשובים לו באמת. יהיה מחריד אם משהו יעכב בעדו עכשיו. כאן קשה לנו מאוד לתאר לעצמנו מה המצב בארץ. מובן מאליו שגם כאן מצבנו, בפרט ובכלל, הוא על פי רוב איום ונורא. מה שלום העבודה שלך? ומה שלום פניה? אם הנסיבות יצריכו נסיעה שלכם לאירופה, אקדם זאת כמובן בברכה ־ מאחר שלצערי סיכויי לשמש מדריכת קבוצות גרועים למדי.7

בליכר מוסר לשניכם דרישת שלום לבבית. אנא, אל תכעסו עלי בגלל התשובה שהתאחרה, וכתבו בהקדם!
שלכם, חנה ארנדט.

ארנדט אל שלום

מונטובאן, 21 באוקטובר 1940

שלום היקר,

ולטר בנימין שם קץ לחייו ב-26.9, סמוך לגבול ספרד, בפורט בו (Port Bou). היתה לו אשרת כניסה לאמריקה, אבל מאז 23 [בספטמבר] הספרדים מאפשרים מעבר רק לבעלי דרכון "לאומי".8 ־ איני יודעת אם השורות האלה יגיעו אליך. ראיתי את ולטר כמה וכמה פעמים בשבועות ובחודשים האחרונים, לאחרונה ראיתיו ב-20 [בספטמבר] במַרסֵיי (Marseille). ־ הידיעה הגיעה אלינו, וכמו כן אל אחותו, באיחור של כמעט ארבעה שבועות.9

יהודים מתים באירופה ומוטלים בשדה כמו כלבים.
שלך, חנה ארנדט.

פניה וגרשום שלום אל ארנדט

ירושלים, בלי תאריך.

חנה ארנדט היקרה! אני שמחה מאוד שסוף–סוף יש לך החופש לנשום ומקווה לשמוע ממך בקרוב מאוד. מכתבך האחרון אלינו היה הידיעה על סופו של בנימין.
איני צריכה לומר לך עד כמה הכאיבה הידיעה לגרהרד. האם את עוד זוכרת את השיחה שלנו על היחסים בין ו' לגרהרד? אני עוד זוכרת כל מילה. איני מוצאת נחמה על כך שמעולם לא פגשתי אותו.10 היה יפה כל כך בפריז, הזיכרונות מהעיר הנפלאה הזאת קשורים אצלי בזיכרונות ממך. היית חביבה אלינו כל כך. אנחנו עדיין חיים כאן בטוב ומקווים לניצחון. ידידך יונַס (Jonas) הוא תותחן ויורה במטוסי האויב. הוא גאה מאוד להיות חייל ונעשה ילדותי קצת יותר מאשר בתקופה שעסק בגנוסטיקה.11 בכוונתו של גרהרד לכתוב [לך] עוד היום, ואני צריכה לסיים עכשיו. שמרי על בריאותך וחשבי עלינו.

שלך, פניה שלום

דרישת שלום לקוּרְט בְּלוּמֶנפֶלְד12

גרשום שלום, 1935

גרשום שלום, 1935

גרשום שלום אל חנה ארנדט

ירושלים, 17 ביולי 1941

ידידה יקרה,
גברת ציטָאוּ (Zittau) סיפרה לנו שהגעת בשלום לניו יורק, סוף–סוף חדשה טובה בתוך כל האומללות.13 אוי, יש לנו כל כך הרבה נושאים לדבר עליהם, ומי יודע מתי שוב תיקרה לנו הזדמנות. נצטרך לחצוב לנו בשינינו נתיב דרך הר האפלה הזה, אם אפשר להתבטא כך, אנחנו חוזים מבשרנו מה פירוש תחזיות אפוקליפטיות. אנא כתבי לנו במהרה. את מכתבך מאוקטובר שעבר קיבלתי כבר אז (!) באיחור של שלושה שבועות ־ זאת היתה הידיעה הראשונה שהגיעה אלי על מותו של ולטר. לו רק נתת לנו כתובת ־ אבל ככה נבצר ממני לענות לך. אנא סורי אל ידידי, פרופסור שלום שפיגל (Shalom Spiegel) מ"המכון היהודי לדת" (309 West 93rd Street New York) ואמרי לו שאני שלחתי אותך, הוא איש נהדר וכדאי לכם להתיידד עמו, לבליכר ולך.14

איחולים מקרב לב
שלך
גרהרד שלום

אנא סלחי לי על הדיו המחרידה!

ארנדט מעשנת

חנה ארנדט בניו יורק

ארנדט אל שלום

ניו יורק, 17 באוקטובר 1941
חנה ארנדט–בליכר

שלום היקר ־
מרים ליכְטהַיים (Miriam Lichtheim) נתנה לי את כתובתך וכתבה לי שאתה מוסר דרישת שלום. אני רוצה לקוות שהייתי אוזרת כוח לכתוב לך גם בלי הגורם הזה, אבל אני מוכרחה להודות שהדחיפה הזאת היתה מועילה מאוד.
ויזֶנְגְרוּנְד אמר לי שהוא שלח לך דיווח מפורט על מותו של בנימין.15 גם לי נודעו רק כאן כמה וכמה פרטים לא בלתי חשובים. אולי אינני כשירה כלל להציג בפניך את הדברים, מפני שמעולם לא הבאתי בחשבון אפשרות כזאת, וגם שבועות לאחר מותו עוד סברתי שהכול אינו אלא רכילות של מהגרים. וזאת אף על פי שדווקא בשנים ובחודשים האחרונים היינו מיודדים מאוד והתראינו בקביעות.

בפרוץ המלחמה נפשנו כולנו ביחד בקן צרפתי קטן לא רחוק מפריז. בנג'י היה במצב רוח מצוין, "בודלר" שלו היה גמור בחלקו,16 והוא היה סבור, לדעתי בצדק, שהוא בדרך להגשים דברים מצוינים. פרוץ המלחמה החריד אותו לאין שיעור. ביום הראשון לתנועת הכוחות נמלט מפריז אל מוֹ (Meaux) מפחד מתקפה אווירית. מוֹ היתה מרכז מפורסם של תנועת כוחות עם נמל תעופה חשוב מאוד מבחינה צבאית ותחנת רכבת שהיתה אחד הצמתים המרכזיים לפריסת הצבא. התוצאה היתה כמובן שלמן היום הראשון הסירנות לא חדלו להישמע שם, ובנג'י חזר מיד מבועת למדי. הוא חזר בדיוק בזמן כדי להיכנס על פי החוק להסגר במחנה הזמני בקוֹלוֹמְבּ (Colombes). בעלי3 היה שם ושוחח עמו ארוכות, הוא היה מיואש למדי. כמובן לא בלי סיבה.

מיד הוא הפעיל מעין מנגנון סגפנות, חדל לעשן, חילק את כל השוקולד שלו, סירב להתקלח ולהתגלח או בכלל לזוז. כשהגיע למחנה הקבע, לא הרגיש בעצם רע כל כך: סביבו נאספו שורה של בחורים צעירים שחיבבו אותו, רצו ללמוד ממנו והסירו ממנו כל נטל.17 כשחזר באמצע או בסוף נובמבר, היה מרוצה למדי שהתאפשר לו לעשות את הניסוי הזה. גם הפאניקה הראשונית שלו נעלמה לגמרי. בחודשים הבאים הוא כתב את התזות על הפילוסופיה של ההיסטוריה, שמהן, כך אמר לי, שלח לך עותק,18 וממנו תוכל לראות שהוא עלה על עקבות שורה של נושאים חדשים. ואולם הוא חשש למדי מפני דעת המכון. אתה בוודאי יודע שכתבו לו מהמכון לפני פרוץ המלחמה, שהמלגה החודשית שלו אינה מובטחת עוד ושעליו לנסות למצוא מקור פרנסה אחר. זה גרם לו דאגות רבות, אף על פי שהוא לא היה משוכנע ברצינותה של הכוונה הזאת. אבל זה לא שיפר את המצב אלא רק המאיס אותו יותר. אמנם הפחד הזה נעלם עם פרוץ המלחמה, אבל נותר בו חשש מפני התגובה על התיאוריות החדשות שלו והבלתי–אורתודוקסיות בתכלית. ־ בינואר שם קץ לחייו אחד מידידיו הצעירים מן המחנה, שבמקרה היה גם ידיד או תלמיד של בעלי.19

בעיקרו של דבר היו לזה גורמים אישיים לחלוטין. העניין הזה העסיק אותו באופן יוצא דופן, ובכל שיחה הוא דיבר בלהט גדול בזכות הבחור הזה ובזכות מעשהו. ־ באביב 1940 נכנסנו כולנו בלב כבד אל הקונסוליה האמריקאית, ואף על פי שהובהר לנו שם חד–משמעית שנצטרך לחכות בין שנתיים לעשר שנים לתורנו,20 התחלנו לקחת שלושתנו ביחד שיעורי אנגלית. איש מאיתנו לא התייחס לזה ברצינות, אבל לבנג'י היתה משאלה אחת: ללמוד די כדי להיות מסוגל לומר שהוא לחלוטין לא אוהב את השפה. וזה אכן עלה בידו. קשה לתאר את החלחלה שלו מפני אמריקה, ומספרים שכבר אז אמר לידידים שהוא מעדיף חיים קצרים בצרפת על פני חיים ארוכים באמריקה.

כל זה הסתיים במהרה כאשר מאמצע אפריל נבחנה כשירותם לשירות עבודה צבאי של כל בני ה-48 ומטה ששוחררו מהסגר. לאמיתו של דבר, שירות העבודה הזה לא היה אלא ביטוי אחר להסגר עם עבודת כפייה, וברוב המקרים היה מדובר בהרעת המצב ביחס להסגר הראשון. מראש היה ברור שבנג'י יוכרז כבלתי כשיר, רק לו זה לא היה ברור. הוא היה מרוגז להחריד בימים ההם והסביר לי פעמים רבות שלא יהיה מסוגל לעבור שוב את כל הסאגה הזאת. מובן שהוא הוכרז לבסוף כבלתי כשיר. בלי קשר לתקנה הזאת הגיעה באמצע מאי תקופת ההסגר השנייה שהיתה קפדנית הרבה יותר, ועליה בוודאי ידוע לך. בדרך נס דילגו על שלושה אנשים ובהם בנג'י. אבל בכאוס האדמיניסטרטיבי לא היה אפשר לדעת האם ולכמה זמן תכיר המשטרה בתקנה של משרד החוץ ואם לא פשוט ייעצר. אני עצמי לא ראיתי אותו אז יותר כי גם אני הייתי בהסגר,21 אבל ידידים סיפרו שהוא לא העז כלל לרדת לרחוב וחי בפאניקה תמידית. הוא הצליח לעלות על הרכבת האחרונה שעזבה את פריז. לא היה לו כל מטען מלבד תיק נסיעות קטן ובו שתי חולצות ומברשת שיניים. כפי שידוע לך, הוא נסע ללוּרְד. כשיצאתי באמצע יוני מגירס, הגעתי במקרה גם כן ללוּרד והוא סידר שאוכל להישאר שם כמה שבועות. זה היה ברגע המפלה, כעבור ימים מעטים לא נסעו עוד רכבות. איש לא ידע היכן משפחתו, ילדיו, ידידיו. בנג'י ואני שיחקנו שחמט מבוקר עד ערב ובהפסקות קראנו עיתונים, אם היו כאלה בנמצא. הכול היה טוב ויפה עד הרגע שבו פורסם חוזה שביתת הנשק ובו סעיף ההסגרה המפורסם.22

עקב זה התדרדר, כמובן, מצבנו, אבל איני יכולה לומר שבנג'י נתקף פאניקה של ממש. על כל פנים קיבלנו ידיעות על התאבדויות ראשונות של עצורים בשעת מנוסה מהגרמנים, ולראשונה שמעתי מפיו דיבורים על התאבדות שחזרו ונשנו. הוא אמר שזו דרך המוצא שעוד נותרה. על מחאתי הנמרצת ועל טענתי שלכך תמיד יהיה זמן, הוא השיב תשובה סטריאוטיפית למדי: שלעולם אין לדעת ושאסור לחכות יותר מדי. מצד שני דיברנו על אמריקה. כעת נראָה שהוא מפויס יותר עם הרעיון הזה. הוא התייחס ברצינות למכתב מהמכון, שבו נאמר לו שנעשים כל המאמצים להביא אותו לאמריקה. פחות ברצינות התייחס להודעה, כי כשיגיע לאמריקה יוכל להצטרף למערכת של כתב העת ושכרו יהיה מובטח.23

עטיפת הספר

עטיפת הספר

הוא סבר שמדובר בחוזה בדוי שמטרתו להסדיר את האשרה שלו. הוא חשש מאוד, כנראה בלי סיבה, שברגע שיהיה כאן יזנחו אותו לאנחות. בתחילת יולי עזבתי את לוּרד מפני שנאלצתי לצאת à la recherche de mon mari perdu [צרפתית (בהסתמך על כותרת ספרו של פרוסט): בעקבות בעלי האבוד]. בנג'י לא התלהב מזה במיוחד, וזמן רב התחבטתי אם לקחת אותו איתי. אבל זה לא היה מעשי: בשום מקום אחר לא יכול היה להיות בטוח מפני השלטונות כמו שהיה שם (עם מכתב המלצה ממשרד החוץ). עד ספטמבר הצטמצם הקשר שלנו לקשר מכתבים בלבד. הגסטפו היה בדירתו והחרים הכול, כך כתב לי בדיכאון גדול. בינתיים ניצלו אמנם כתבי היד שלו, אבל אז היה סבור, בצדק, שאיבד הכול.24

בספטמבר הגענו למרסיי כי בינתיים הגיעו לשם האשרות שלנו. בנג'י כבר היה שם מאז אוגוסט כי האשרה שלו הגיעה באמצע אוגוסט. אז כבר היו ברשותו גם תעודת המעבר הספרדית המפורסמת וכמובן גם תעודת המעבר הפורטוגלית. כשנפגשתי עמו שוב, האשרה הספרדית היתה תקפה עוד לשמונה או עשרה ימים. לקבל אשרת יציאה מצרפת היה בלתי אפשרי באותם ימים. הוא שאל אותי בייאוש מה עליו לעשות והאם נוכל לקבל את האשרות הספרדיות מהר ככל האפשר כדי שנחצה כולנו ביחד את הגבול. אמרתי וגם הראיתי לו שזה בלתי אפשרי ושהוא חייב לעזוב בדרך אחרת, כי באותה עת כבר חדלו להאריך את האשרות הספרדיות. חוץ מזה אמרתי לו שלא ברור כמה זמן עוד יהיו בכלל אשרות כאלה ושהוא לא יכול להסתכן ולחכות עד שיפוג תוקפה של האשרה. שבוודאי שמוטב אם נחצה שלושתנו ביחד, ושאז יוכל לבוא אלינו למוֹנטוֹבּאן, אבל שאיש אינו יכול לקבל על עצמו את האחריות למה שיקרה. עקב זה הוא החליט בלי מחשבה יתרה לנסוע בכל זאת. ־ הדומיניקנים נתנו לו מכתב המלצה לאיזה אב מנזר ספרדי. הוא עשה על כולנו אז רושם עצום, אבל היה חסר תועלת לחלוטין. ־ בימים ההם במרסיי הוא חזר לדבר על כוונות התאבדות. ־ כל שאר הפרטים ידועים לך בוודאי: שהוא נאלץ לצאת לדרך עם אנשים שהיו זרים לו לגמרי, שהם בחרו בדרך הארוכה, ופירוש הדבר היה מסע רגלי של כשבעה קילומטרים בהרים, שמסיבות לחלוטין לא ברורות הם השמידו את היתרי השהייה הצרפתיים שלהם וכך מנעו מעצמם את האפשרות לחזור לצרפת, שהם הגיעו לגבול בדיוק 24 שעות אחרי שהוחלט לסגור אותו בפני אנשים חסרי דרכון לאומי ־ לכולנו היו אז רק המסמכים מהקונסוליה האמריקאית ־ שכבר בדרך לשם בנג'י התמוטט פעמים רבות, שלמחרת היה עליהם להתייצב בגבול הספרדי ושבלילה הוא שם קץ לחייו. חודשים אחר כך, כשהגענו לפורט בו, חיפשנו לשווא את הקבר שלו: לא היה אפשר למצוא אותו, שמו לא הופיע בשום מקום. בית הקברות פונה אל המפרץ הקטן, ממש על הים התיכון, חצוב בטרסות בסלע. בקירות הסלע האלה טומנים את ארונות הקבורה. זהו אחד המקומות המופלאים והיפים ביותר שראיתי בחיי.

העיזבון שלו נמצא בידי המכון, אבל הוא אינו מעז לפרסם בינתיים שום דבר בשפה הגרמנית. אני תוהה אם אפשר יהיה, בלי קשר לזה, להוציא לאור אצל שוקן את התזות על הפילוסופיה של ההיסטוריה. הוא נתן לי במתנה את כתב היד והמכון קיבל אותו ממני.
שלום היקר, זה כל מה שאני יכולה להגיד לך, ועשיתי זאת בדיוק מרבי וככל האפשר בלי הערות מצדי.
איחולים מקרב לב לך ולאשתך ממסייה וממני.
שלך,
חנה ארנדט. [בכתב יד]

נ"ב מכיוון שאבדו לי כל העותקים של רחל האומללה שלי, ביקשתי מקרובי משפחה לאסוף ממך את העותק שברשותך ולשלוח אותו אלי. את הסכום הדרוש יעביר קורט בלומנפלד לאשתו.17 Merci d'avance! [צרפתית: בתודה מראש!]

 

שלום אל ארנדט

ירושלים, 6 בפברואר 1942

חנה בליכר היקרה,
אין ביכולתי לתאר לך אילו רגשות סותרים העלה בי מכתבך הארוך מן הסתיו שעבר. מצד אחד שמחתי מעומק לבי לקבל ממך אות חיים ולדעת שאת ובעלך נמצאים באמריקה אחרי כל מה שבוודאי עבר עליכם; והייתי שמח לשמוע משהו קונקרטי עלייך עצמך ועל שלומך. מצד שני הזדעזעתי מאוד, כמובן, מתוכן הדברים שאת כותבת על סופו של ולטר. כבר לפני שנה קיבלתי ידיעות דומות מוויזֶנְגרוּנְד, ואחר כך גם כתבתי לו פעמים מספר בנוגע לעיזבון של בנימין. למרבה פליאתי מעולם לא קיבלתי תשובה. אולי תוכלי את לדרבן מעט את הבחור. ואני חשבתי שיש לו עניין לשמור איתי על קשר.25 אם תוכלי לברר מה מסתתר מאחורי השתיקה המוזרה הזאת, אחזיק לך טובה, וכמו כן אם תוכלי להודיעני, אם הוא הציל והביא כתבים כלשהם מפריז לניו–יורק, ואם כן אילו.26 לי עצמי יש כאן מספר רב של חומרים, נוסף על אוסף כמעט מלא של יצירות שכבר ראו אור.

קורת רוח גדולה נגרמה לי מכך שיכולתי לסייע לך לפחות בעניין כתב היד של ספרך על רחל. מזל גדול שלא שלחתי לך בזמנו את כתב היד בחזרה לצרפת אלא אחסנתי אותו כאן. מסרתי אותו לדודנך, ד"ר פירסט (Fürst), ואני מקווה שתקבלי אותו בזמן כדי לעשות בו שימוש מועיל. ספרי לי אפוא בפירוט על תוכניותייך, על חייך ומעשייך בעיר החוף הגדולה, ניו יורק. בוודאי תפגשי על ימין ועל שמאל אנשים שירתיחו אותך כשתחשבי על סופו של ולטר ותראי לאילו אנשים היו עצבים חזקים יותר.

רק עכשיו קראתי כאן שמר קֶסְטלֶר (Koestler), למשל, ממשיך בפעילותו במרץ ובעליצות ומוסיף לכתוב. ודאי, כולנו ממשיכים בפעילותנו ומוסיפים לכתוב בלי שיכולנו עד כה למלא את חובנו כלפי המת. מה אני יכול לספר לך עלינו כאן? פניה ואני, מצבנו בתקופה הזאת נסבל, המלחמה מתקרבת אלינו ומתרחקת חליפות, ואם רק יישארו ככה פני הדברים, נוכל להחשיב את עצמנו בני מזל. המורל בארץ ירוד ומעורר מחשבות עגומות על גורל פועלנו כאן. חוששני שגם שם, מעבר לים, את בוודאי שומעת על זה די והותר, וסבורני שאני רשאי לומר כי צביון החיים, המאורעות והחוויות בציון, הם ההוכחה הנוקבת לכך שציון אינה חיה בסגירות יהירה ואריסטוקרטית כלפי הגולה הזנוחה. אמנם מצבנו אינו בשום פנים רע מבאיזה מקום אחר, אבל יהיה מוגזם לטעון שמצבנו טוב יותר. המרב שניתן לומר עלינו הוא שאנחנו פשוט כאן.

במרוצת כל הזמן הזה המשכתי בעבודתי. לפני שלושה חודשים הופיע כאן באנגלית בהוצאת שוקן ספרי הגדול על הקבלה, "Major Trends in Jewish Mysticism", שצמח מתוך ההרצאות שלי בניו יורק בשנת 1938. כמעט כל המהדורה נשלחה לאמריקה, אבל בוודאי יחלפו עוד כמה חודשים עד שהספרים יגיעו לשם. הקדשתי את הספר לזכרו של ולטר27 ובשמחה אשלח לך עותק עם הקדשה אישית, ברגע שתכתבי לי שכתובתך קבועה ושהספר יגיע אלייך לבטח גם במקרה שתעברי דירה. בלי להיות שחצן, אני מאמין שהקריאה בספר תעניק תנופה גדולה ללב היהודי שלך. מכל מקום, אני מצפה בעניין גדול לביקורת הרפלקטיבית שלך (לא ביקורת של מומחית אלא של נפש חקרנית). חבל מאוד שאיננו יכולים לשבת עכשיו ביחד ולדון בזה ובהרבה עניינים אחרים. לעת עתה כתבתי די והותר חיבורים קריאים באנגלית המיועדים לקהל הרחב של יהודים, בישופים ונזירים אינטליגנטיים, ואחרי שהשמעתי את קולי בנושא גדול בשלווה חיונית למדי, אני מסתגר לפי שעה לשם כתיבת כמה חיבורים ומחקרים מעולים, כפי שאני מקווה, שיצטיינו ביובשנות יוצאת מן הכלל, בשעמום ובלמדנות. אבל ממש בימים אלה פנו אלי מה-Jewish Publication Society‏28 ושאלו אם אספק להם עוד ספר באנגלית על הסחורה המיוחדת שלי ־ והתקווה להרוויח סכום נאה בדולרים, לנוכח מחירי מצרכי המזון כאן, עלולה כמובן להסיט אותי משבילי המדע המכובדים אל דרכים מפתות יותר!

ברצוני לבקש ממך לעשות היכרות אישית עם ידידי שלום שפיגל, שהייתי מקורב אליו מאוד בעת שהותי בניו יורק. הוא פרופסור "במכון היהודי לדת" של סטיבן וייז (Stephen Wise) וחשוב לי שתיפגשו. אנא לכי למכון (40 West, 68th Street), שאלי עליו בספרייה ואמרי לו ישירות שאני שלחתי אותך ורוצה שתתיידדו. את כבר תדעי טוב ממני איך לנסח משאלה כנה כזאת. ייתכן מאוד שהוא גם יוכל לעזור או להועיל לך בעניין כזה או אחר. הוא אדם טוב באופן יוצא מן הכלל ולחלוטין לא חסר ראייה חודרת. אני גם אכתוב לו ישירות על קיומך ואבקש ממנו להתוודע אלייך, אבל כמו שאת יודעת, אין כמובן אחריות לכך שמכתב זה או אחר יגיע ליעדו. לא יזיק אפוא אם תופיעי בחדר עבודתו של שפיגל מצוידת ב"כרטיס הביקור" הזה ממני. ומאחר ששפיגל מחזיק ממני לא מעט, אם יותר לי לומר, כרטיס הביקור שלי בוודאי אינו גרוע. אם יזדמן לך לפגוש בניו יורק את פאול טיליך (Tillich) או את אשתו, מסרי גם לו דרישת שלום חמה ממני.
אנא אל תתעלמי מבקשתי לכתוב לי על חיי היום–יום שלך. העולם קרוע כל כך לפיסות בימינו, עד שכל ידיעה מפורטת מארץ אחרת היא משמחת מאוד. לא כל שכן כשהיא באה ממך. לבליכר ולך מיטב האיחולים והברכות, בתקווה להתראות בעולם שלא נכנע בשלמות לשטן,
תמיד
שלך
גרהרד שלום [בכתב יד.]

המכתבים רואים אור לצד 135 מכתבים נוספים בספר החדש ״חנה ארנדט, גרשום שלום: חליפת המכתבים״, בהוצאת בבל. עורכת: מרי לואיזה קנוט. תרגום: גדי גולדברג

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי חנה ארנדט וגרשום שלום.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על איחולים מקרב לב

תודה על הפרסום, אבל אוי, קצת התערבבו לכם שני המכתבים האחרונים. עד הערה 24 זה מכתב של ארנדט אל שלום, ומיד אחר כך זה מכתב של שלום אל ארנדט. (סוף המכתב של ארנדט וראשית המכתב של שלום השתרבבו אל בין הערות השוליים, בין הערה 24 ל-25).