איך נראית השכחה

ברגע זה אני ילד קטן ומבוהל שהולך לאיבוד. אני רוצה לאחוז בה. אמה, אמה
X זמן קריאה משוער: 10 דקות

צלו הארוך של הברוש נופל על הקיר מול החלון. אני במיטה. ער. לא מצליח להירדם. שאלות אינסוף נפערות בי. הירגע, אני לוחש ומביט בצל הברוש. אתה עדיין יודע מה אתה רואה.
מסך.

אמה אומרת לי לחתוך את הבצל והעגבנייה לסלט של הבוקר. היא יוצאת מהמטבח. אני מבין מה היא רוצה אבל לא יודע איפה העגבניות והיכן מונח הבצל. אני שובר את הראש ולא מוצא. תחשוב בהגיון, אני אומר לעצמי. איפה היית מניח ירקות? במקרר! הברקה. אני סורק את כל המדפים, סירים וקופסאות פלסטיק וחתיכת בשר עוף לא מבושל המיועדת לחתול, כן לחתול. אותו אני תמיד זוכר, את החתול האפור היושב בכניסה לבית, מתלטף על רגלי. אמה נכנסת. נו, היא שואלת. נו, מה? אני משיב. הכנת? הכנתי מה? היא נאנחת, ושולפת מהמדף התחתון של המקרר עגבנייה, בצל, מלפפון. אני יודע מה שמם של הירקות שהיא אוחזת בהם, אני עדיין זוכר את הסלט הגדול שהכנתי לקראת בואה של נעמה, כשחזרה מהטיול הארוך למקסיקו. לא, לבוליביה או אולי מקום אחר? כל העולם כולו כביש צר מאוד... אני זוכר את המשפט הזה, אני חושב. אמה מניחה את הירקות על השיש. סלט, היא אומרת, תחתוך לנו סלט! ומניחה בידי סכין משוננת. הידיים יודעות מה לעשות, תמיד ידעו, יש להן הזיכרון שלהן. ריבועי המלפפון ופרוסות העגנבניה מונחים בערימה. אמה צועקת מן החדר השני,יצחק, זה מוכן? ואני משיב - כן. איפה הסלט, היא מביטה בערימה. תעשי בעצמך, אני משליך את הסכין המשוננת. אני אוהבת את הסלט שלך, תמיד הכנת לי לארוחת בוקר. אתה לא זוכר? אולי כן ואולי לא, אני בוחר בתשובה חמקנית, לא מחייבת, אני עדיין יודע להסתיר, שלא תרגיש. נדמה לי שהיא בכל זאת חושדת. היא מוציאה מן הארון קערת זכוכית קטנה. אוספת לתוכה את הירקות החתוכים. שים על השולחן ותוסיף מה שצריך. אצלי זה לא יצא טעים כמו שאתה יודע. היא מחייכת אלי, מתוק שלי.

איך אעשה לה טעים? היא מחפשת משהו. איפה שמת את הבקבוק של השמן? הפנים שלה מתכסות קמטי דאגה. זה מכניס אותה למתח. כשדברים נעלמים. אולי נגמר השמן? אני מעז לשאול. לא, לא, קנינו חדש רק שלשום, כשהלכנו לסופר. זוכר? אולי כן ואולי לא. פרצוף מצחיק ישכיח ממנה את השמן האבוד. לבסוף היא מוצאת את הבקבוק בארון כלי הניקוי. ליד הפח. אתה שמת את זה כאן, יצחק? לא. ברור שלא..

מסך.

אמה מזרזת אותי. תתלבש! אתמול קבעה לך נעמה תור לרופא, אתה זוכר? כן, כן, אני זוכר. נעמה היתה כאן? איזה יום היה אתמול? איזה יום היום? אמה מניחה ידה על כתפי. אתה זוכר? נעמה הגיעה במיוחד, כדי לעזור לנו עם העניינים שלך. משהו מבליח פתאום. כן. היא הגיע באמצע ארוחת הצהריים, אני אומר ואמה מחבקת אותי. יופי, תראה, אם אתה רוצה-אתה יודע טוב מאוד לספר מה קרה. מעודד אני ממשיך. נעמה ביקשה שאבטיח לקחת את התרופות כמו שצריך. שלא אעשה לך בעיות. היא צעקה עלי – מה אתה רוצה, להיות תקוע באיזה מחלקה סיעודית? זה לא היא צעקה, זו אני שצעקתי, אמה מרכינה את ראשה לרגע. בעצם שתינו צעקנו עליך, יצחק, מסכן שלנו. בטח נעלבת. אולי, אני עושה לה את הפרצוף המצחיק, אבל כבר שכחתי. היא מתנערת. נו, תתארגן, אנחנו צריכים לצאת כבר.

אני עומד מול הארון, בוחר חולצה. מצחיק. לבשת אותה הפוך, אמה אומרת, בעיניים שלה אני רואה משהו חדש. אולי אימה? מה לעשות, אני מחייך, בגיל מסוים אתה נהיה מטומטם. די עם השטויות, היא אוחזת בידי. לאן הולכים, אני שואל. לד"ר ברנר, נעמה קבעה תור. זוכר שהיתה כאן אתמול? המבט תוהה לרגע ואמה נבעתת. כן, כן, אני זוכר, אבל העיניים שלי, כנראה, לא זוכרות, ואמה עדיין מבוהלת. כמה ילדים יש לנו, היא חוקרת אותי. למה את שואלת? נו, כמה, רק תגיד. אני לא עונה מיד. נו? היא כמעט בוכה. שניים, נעמה ואיתן. אני לא עד כדי כך מטומטם. היא נרגעת. אני נושם כמי שניצל ברגע האחרון מהוצאה להורג. היא לא מניחה לי. כמה נכדים יש לנו? זאת שאלה קשה. המידע חומק ממני. ידעתי. אני יודע. שלושה? אני מנסה. היא שוב מבועתת. סתם, צחקתי, אני מנסה להרגיע אותה. ארבעה. ארבעה. טוב! אמה נוטלת את ידי. ואיך קוראים להם, היא מקשה בצאתנו מהבית. את הבנות הגדולות אני זוכר. פניהן הצחקניות הנבונות לנגד עיני. האחרים מטושטשים. באים והולכים. הכול בא והולך. אני פוסע לצדה של אמה. היא כפופה מעט. הגב שלה מעוקל והראש מוטה קדימה. פעם היא היתה זקופה, אז כשרציתי להפשיט אותה מכותנתה. זקופה וצחקנית. או אולי זאת היתה הבחורה הראשונה שלי, באוניה, בדרך לארץ? איך קראו לה? לאן אנחנו הולכים? אני לא שואל, כדי לא להסגיר את אי הידיעה. בלא ידיעתה אני מובל על ידה. אדע את היעד כאשר נגיע אליו. אנחנו עוצרים מונית. בתי העיר חולפים על פני. לרגע אני תוהה היכן אני נמצא. העיר הזאת מזכירה לי עיר אחרת. פעם, כשהייתי נער ורק הגעתי עם תרמיל בד ומעט בגדים, ממקום אחר שנהרס. הגענו, מודיעה אמה. אני שואל את הנהג מה הנזק. אשתך כבר שילמה, הוא עונה לי, עיניו בוחנות אותי מבעד למראה המוארכת. אמה מביטה בי. בוא, היא מושכת בידי. היא יורדת ראשונה. הכסף אצלי עכשיו, היא לוחשת. גם כרטיס אשראי וגם הטלפון הנייד. אתה זוכר? כן, כן, זוכר. כל ידיעותיי נעלמות בבולעני השכחה, אבל על אף זאת אני מרגיש את עלבון הפקעת חיי ממני. רגלי הימנית על המדרכה. אני נבהל. לא שילמתי. סליחה, אני פונה לנהג הממתין, שכחתי לשלם. נו, בגיל שלי... כבר שילמתם אדוני, קולו מאיץ בי לרדת. משהו בי מתרוקן. איפה אנחנו עכשיו. למה אנחנו כאן? אני לא מכיר. גוף תועה בחלל. בוא כבר, אמה דוחקת בי. אנחנו מאחרים את התור שלנו.

מסך.

סוף-סוף בבית. אני מזהה את הקירות. קולה של אמה עולה מהחדר השני. היא משוחחת עם מישהו בטלפון. נעמה, היא אומרת, אין ברירה. אין ברירה מותק. הגיע הזמן. זמן למה? למה היא מתייפחת? אני ממהר אליה. היא בדיוק מניחה את השפופרת ומנגבת את עיניה. מה רציתי? אני סובב בסלון, מתיישב בכבדות בכורסא.

מסך.

ערב. אמה משחילה מעל ראשה את כתונת הלילה. אני יודע שזוהי אמה ואני מזהה את הכותונת הישנה עם דוגמת הפרחים הסגולים. היא לבשה אותה עוד לפני שנים, כשהילדים היו קטנים, ואני אהבתי להפשיט אותה מעליה על אף מחאותיה כי הילדים בחדר השני. אני מחייך. מעודד. המצב לא נורא. זמני. אולי המתח. תמיד זה המתח. אני ניגש לאמה, מנסה להסיר מעליה את הכותונת הפרחונית.

די, יצחק. מה אתה עושה? אני עייפה, אמה אומרת עכשיו. היה יום ארוך. גם אני עייף, אני מתרחק ממנה ומפהק. מה עשינו היום? אני מחטט באזמלים במוחי. מה עשיתי אתמול. איזה יום היום. אמה שואלת אם לקחתי את התרופות. אני מהנהן. לא זוכר אם לקחתי. לא רוצה שתדע שאיני יודע. כל זמן שאינה יודעת כל זה זמני, לא ממשי. היא בודקת את ריבועי קופסת התרופות השבועית. מה קורה לך? לא לקחת! למה אמרת שכן? אני מושך בכתפי, עושה לה פרצוף מצחיק. שלא תשים לב. בתוכי, במקום הפנימי, ההולך ומתרוקן מתוכנו, אני ילד קטן ומבוהל שהולך לאיבוד ברגע זה. אני רוצה לאחוז בה. אמה, אמה. תהיי הזיכרון שלי. תצילי אותי מכתמי החשיכה המתרבים. רק דרכך אני יודע שאיני זוכר. רק מבעד לידיעתך, אני מבין שאיני יודע. שאני לא שווה כלום.

אני שוכב על מיטת הנוער בחדר הילדים הישן, מנסה להיזכר מי מהילדים ישן בה, מנסה לאחות מחדש את סיפור חיי, מעלה במוחי את תמונת אבי בכסא הגלגלים, בסוף ימיו. את תמונת אימי עומדת ליד הפתילייה, מבשלת מרק בשר, נוזפת בי ברכות שאוכל. אבל איני בטוח כי אלה הם אבי ואימי. אולי דודי ודודתי? אחות אבי שבאה אלינו כל קיץ מהכפר? מה היה שמה? דיתה? אתה? אמה? ואולי הלכנו אנחנו אליה כל קיץ, לכפר? אני מדליק את המנורה. הידיים זוכרות את המתג. אני מזהה את החדר המוכר. את תמונת חתונתנו. אני זוכר בבהירות את מנין השנים. חמישים ושמונה. או אולי זוהי שנת נישואינו? אמה ואני מביטים זה בזה בהבטחה. אני זוכר את ערב החתונה. היה צנע, לא היה כלום, ועל אף זאת הכינה אימי עוגות ממרגרינה ואבקת ביצים ומעט קמח וקקאו. או אולי רק קראתי את המידע הזה בספר כלשהו? לא, לא. אני יודע בוודאות כי אמי הכינה עוגות לחתונה. אני קם, מעודד. ניגש למקרר. שולף מהמדף התחתון מלפפון, עגבנייה, בצל. מניח על השיש. מוציא מן המגירה את הסכין המשוננת. הכול בסדר. הנה. המסכים השחורים הוסטו. אני יודע היכן אני נמצא. בבית שלנו, במטבח. אמה עדין ישנה. כמה תשמח כאשר תקום עוד מעט ותגלה שזכרתי להכין את סלט הבוקר. אני בסדר גמור. ריבועי מלפפון זעירים, חתיכות עגבנייה. אני יודע מה אני עושה. אני יודע מי אני. מי אימי ומי אבי. כאשר אינך עובד, הימים מתבלבלים, זה טבעי. יש לי שני ילדים. ארבעה נכדים. השמות שלהם---
אמה נכנסת למטבח. העיניים שלה עדיין ישנות. מה אתה עושה? היא נזעקת. לא שמחה כלל. למה אתה חותך סלט בשעה הזאת?!

לך לישון, יצחק. שתיים בלילה. נאכל את הסלט בבוקר. אמה מובילה אותי לחדר הילדים, למיטת הנוער, וחוזרת לחדר השינה. אני יושב על המיטה בחושך, שומע את הנחירות הדקות של אמה שנרדמה. אני מתכנן משהו. מוקדם בבוקר אקום ואלך ל... המחשבות שלי נקרעות. אני נוטל את הספר שמונח על השידה ליד המיטה. סימניית קרטון מונחת בדיוק באמצע. "לבד בברלין", אני קורא את הכותרת לאור פנס הרחוב המאיר מבחוץ. אני הופך דפים במהירות.

על מה הספר? אני שומע את קולה של נעמה. על מישהו שנשאר לבד בברלין. אני כועס על נעמה. היא הפכה להיות החוקרת שלי. אני מניח את הספר על השידה וקם. ניגש למטבח. הסירים וקופסאות הפלסטיק מוארים באורה הלבן של נורת המקרר. אני מוצא את חתיכת בשר העוף שלא בושלה, ואוחז בה בכוח. על קצות האצבעות אני צועד לדלת הכניסה. מסובב את המפתח בחור המנעול. פיסת הבשר החי מדיפה ריח רע, כאילו היתה מונחת זמן רב מידי במקרר. לחתול לא איכפת. הוא ניגש אלי. מחכך פרוותו ברגלי. הנה הבשר, אני לוחש לו. החתול נעלם. פססס, פססס, אין חתול. עלי למצוא אותו. שלא יאבד. אני יוצא מהשער הקטן בכניסה לבנין. הרחוב ריק, הברוש נע ברוח ליל קלה. הראש לי צלול כאילו נסתלקו מתוכו עננים. אני אוחז חזק בפיסת הבשר וקורא לחתול. חוצה את הרחוב ועוד רחוב ועוד אחד. בגינה ציבורית קטנה אני צונח על ספסל. אני יודע שזאת גינה ציבורית. אני מזהה את העצים- אורנים וברושים, אבל לא יודע איפה הבית. פיסת הבשר עדיין בידי. אני מקרב אותה לפי. מעביר לשון רק לטעום את הטעם. כן, אני קצת רעב. זיכרון רעב ישן חי בגוף שלי מבלי שאדע מתי או מדוע רעבתי. משהו מבליח. אכלתי פעם מבשרו של סוס מת. או אולי סופר לי שמישהו, יתכן אבי, אכל פעם מבשרו של הסוס. בכל-אופן הרעב מכרסם. אני נוגס בפיסת הבשר שבידי. טעמה תפל, אבל אני כל-כך רעב. אני נוגס שוב. את הפיסה האחרונה אני משליך הרחק. אולי יחזור החתול האפור וימצא אותה. עכשיו לישון, אני שומע את קולה של אמה. אבל איפה הבית? אני קם ומתחיל ללכת. רחוב ועוד רחוב. אין איש. כולם ישנים מאחורי התריסים המוגפים. אני יודע את זה. אני רק לא יודע מאחורי איזה תריס מסתתרת המיטה שלי. הנה, השער הקטן בכניסה. אח, לא. זהו בית אחר, זר. מחר תבוא אמה ותיקח אותי הביתה. הביתה. אני מתיישב על ספסל בתחנת אוטובוס ריקה. אחכה לה כאן. אמה תבוא ותגיד, בוא הביתה. נעמה מחכה. היא באה במיוחד. זוכר שהייתה אצלנו אתמול?

מי היה אצלנו אתמול? מסך.

איזה יום מחר? מסך.

מישהי מבקשת שאגזוז ציפורניים. אומרת שתמיד הקפדתי על היגיינה אישית. מה קרה לי. מי זאת? אגזוז מחר, אני מבטיח. מסך.

ותיקח את התרופות! לא לקחת אותן אתמול בצהריים. אתה מבטיח לקחת תרופות כמו שצריך? לא לוקח תרופות יותר. אני בריא לגמרי. העיניים של האישה מבוהלות. סתם, סתם, אני מנסה להרגיע אותה, סתם צחקתי, ברור שאני אקח תרופות. מבטיח? מבטיח. מה הבטחתי? למי? מסך.

בבית האבות הסיעודי, לצד המיטה שהוא מונח בה כחפץ, תלתה נעמה שלט קטן ובו פרטי חייו: יצחק אבני (שטיין) נולד בבוקובינה למשפחה משכילה. סבו היה רב הקהילה, הוריו למדו היסטוריה ומתמטיקה באוניברסיטה. כשהיה בן שלוש-עשרה הובל לאושוויץ, ניצל, עלה לארץ, למד בטכניון הנדסת חשמל, עבד בסולל-בונה כמהנדס, נסע בארץ בעקבות פרויקטים, נישא לאמה קליין, מורה לצרפתית, נולדו להם שני ילדים וארבעה נכדים. תמיד אהב מוסיקה, ניגן בקלרינט ובחלילית, סיפר בדיחות, אהב לצחוק ו'לעבוד' עלינו', חילק בנדיבות ובסודיות דמי כיס לנכדים, אהב לנסוע עם אשתו אמה, אבל רק בארץ, לבד מטיול מאורגן אחד, לאחר שהכרחנו אותו,  לשבע ארצות באירופה בשבוע ימים, שנסע אליו במן התרסה, אהב לפנק את אשתו ולהכין לה סלט ירקות טרי מידי בוקר, קרא ספרים - הכי אהב את השטן ומרגריטה של בולגקוב וסיפורים של צ'כוב. הוא סבא, אבא ובן-זוג יחיד ומיוחד, ואנחנו מתגעגעים איליו נורא.
אני צונח מבעד לחורים ברשת ענקית. לאן?
מסך.

אסתי ג. חיים היא סופרת ישראלית, כלת פרס היצירה ע"ש ראש הממשלה לוי אשכול לשנת 2002. היא פירסמה סיפורים קצרים ומאמרים בכתבי עת שונים, וסיפורים פרי עטה התפרסמו באנתולוגיות ספרותיות שונות בארץ ובעולם. ספרה החמשי, "אנשי פינות", ראה אור השנה בהוצאת זמורה-ביתן. 

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אסתי ג. חיים .
§ קריאה |
- דימוי שערצילום: אורין זבסט


תגובות פייסבוק

2 תגובות על איך נראית השכחה

02
לי

אוי ואבוי, איזה סיפור מפחיד. ומצוין. איך היא יודעת?! שאלתי את עצמי כל הזמן. עצוב-עצוב.
[ובסוף, כתבת בכוונה השטן ומרגריטה במקום האמן ומרגריטה?]