אם חגים היו ילדים

אני הייתי החג המוזר
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

יום כיפור תמיד היה החג שהכי אהבתי. עוד בימי הפעוטון, כשכל שאר הילדים אהבו את פורים בגלל התחפושות, את חנוכה בגלל הלביבות ואת פסח בגלל החופשה הארוכה, אני ננעלתי על יום כיפור. "אם חגים היו ילדים," חשבתי לעצמי פעם, כשעוד הייתי נער, "אז פורים וחנוכה היו הכי מקובלים, ראש השנה היתה הכי יפה בכיתה ויום כיפור היה מין ילד קצת מוזר כזה, מתבודד, אבל הכי מעניין מכולם."

כשאני חושב על זה עכשיו, ההגדרה "קצת מוזר כזה, מתבודד, אבל הכי מעניין מכולם" היא בדיוק מה שחשבתי על עצמי אז, כך שייתכן שהסיבה האמיתית לכך שאהבתי כל כך את יום כיפור היא שחשבתי שהוא דומה לי. העניין הוא שגם היום, כשאני כבר לא כל כך מוזר, בכלל לא מתבודד ומספיק בוגר כדי להבין שאני לא הכי מעניין מכולם, אני עדיין מאוהב בחג הזה.

אולי זה כי יום כיפור הוא החג היחיד שמכיר, בעצם מהותו, בחולשה אנושית. אם בפסח משה רבנו ואלוהים סגרו חשבון עם המצרים, בחנוכה יהודה המכבי כיסח את הצורה ליוונים, וביום העצמאות נלחמנו באומץ וזכינו במדינתנו, ביום כיפור אנחנו כבר לא שושלת או עם, אנחנו אוסף אינדיווידואלים שמביטים במראה, מתביישים במה שצריך להתבייש ומתנצלים על מה שאפשר להתנצל. ואולי, בעצם, זאת התכונה שמשכה אותי ליום כיפור מלכתחילה: שמכל החגים היהודיים והלאומיים אותם אנו חוגגים בישראל יום כיפור הוא החג הכי פרטי, חג שבו אתה עומד בודד מול מעשיך ותוצאותיהם בלי שידורי טלוויזיה, בלי בתי קפה ומסעדות, בלי חנויות עמוסי מוצרים ושאר הרעש הרגיל של היומיום שמרכך את זה. זה החג שבו אתה פוגש את המציאות כפי שהיא, בלי ריאליטי מטמטם לשקוע בו, בלי עידכוני חחדשות, ובלי ארטיק שוקו בננה שיציע לך איזו נחמה.

יום כיפור היה ונשאר בשבילי ה-חג, תמיד. ולכן, למרות שכבר שנים אני לא טורח לאחל לאנשים שנה טובה בראש השנה ומתעצל להתחפש בפורים, לקראת יום כיפור אני עדיין ממשיך לבקש סליחה מאנשים שאני מרגיש שפגעתי בהם. זה לא קורה פעמים רבות מדי, אבל כשאני כבר מתקשר לבקש סליחה ממישהו, בעוד אני ממתין נבוך על הקו לתשובה ובאותו זמן מתפלל עמוק בלב שאיש לא יענה ואוכל להסתפק בהודעה מתנצלת במשיבון, אני מרגיש בכל רמ"ח אברי שיש משהו מאוד בריא בלהיות מוכרח לבקש סליחה. אז נכון שקל יותר לאהוב חג שמצווה לאכול בו סופגניות ממולאות בריבה מאשר חג שדורש ממך להעמיד את עצמך במקום פגיע ולא נוח, אבל כשאתה סוף-סוף גומר עם זה אתה מרגיש שבזכות החג המוזר הזה נפטרת ממשהו שהעיק עליך כבר הרבה מאוד זמן בלי שבכלל היית מודע לעד כמה.

סיפור התנצלות יום הכיפורים הכי מוזר שלי מתחיל בגיל ארבע. בגן הילדים החדש שאליו עברתי היתה ילדה יפה וחמודה בשם נועה. היא היתה ילדה שקטה וחייכנית, שתי תכונות שלא התברכתי בהן, והיה לה שיער בלונדיני סמיך ויבש שכשנגעתי בו פעם בטעות הרגיש כמו צמר גפן מתוק. מאוד רציתי לשחק איתה אבל לא ממש ידעתי איך עושים את זה, אז אחרי חצי שנה של הסתכלות מרחוק החלטתי לעשות מעשה, ובוקר אחד, כשראיתי אותה רצה לידי בחצר של הגן, שמתי לה רגל.

נועה נפלה וקיבלה מכה. היא התחילה לבכות, וכשהגננת רצה לעזור לה נועה הצביעה עלי ואמרה, "זה הוא עשה את זה. הוא שם לי רגל." הגננת, שאהבה אותי מאוד, שאלה אם זה נכון, ואני מיד עניתי שלא. הגננת פנתה לנועה וגערה בה, "אתגר הוא ילד טוב שאף פעם לא משקר. למה את ממציאה עליו דברים נוראים כאלה? תתביישי לך!" ונועה שכבר כמעט סיימה לבכות, התחילה לבכות מחדש, והגננת ליטפה לי את הראש והתרחקה משם בצעד כעוס. עוד באותו רגע רציתי לבקש מנועה סליחה ולספר לגננת ששיקרתי, אבל לא היה לי האומץ. בינתיים ילדה אחרת עזרה לנועה ללכת לברזיה כדי לשטוף את השפשוף בברך שלה, ואני המשכתי לעמוד בחצר הגן.

בגן חובה נועה כבר לא היתה איתי, וגם לא בבית הספר היסודי. בתיכון, כשכבר הייתי בן 17, באחת ההפסקות, מישהי שלמדה איתי בכיתה הזכירה את שמה המלא של נועה ואמרה שהיא מאוד חרשנית ושהיא לומדת במגמה הביולוגית. זה היה בחודש הראשון ללימודים, ראש השנה כבר היה מאחורינו ויום כיפור כבר היה ממש קרוב, ובסוף הלימודים ניגשתי והמתנתי לנועה ליד הכיתה שלה. היא יצאה כמעט אחרונה עם אוזניות ספוג כתומות על הראש ווקמן סוני ביד. היא נראתה לגמרי שונה ממה שזכרתי מגיל ארבע, היא כמעט ולא חייכה והיו לה הרבה פצעי בגרות על הפנים, אבל השיער שלה נשאר צהוב וסמיך והוא עדיין נראה כמו צמר גפן מתוק. ניגשתי אליה בצעד רועד. תמיד קשה לבקש סליחה, אבל לבקש סליחה אחרי שלוש-עשרה שנה זה קשה במיוחד. רציתי לומר לה שמאז היום ההוא בחצר של גן מלכה התאמצתי לא לשקר, ושבכל פעם שהתעורר בי הדחף לשקר נזכרתי בה פרועת שיער, בוכה ונעלבת בחצר ומיד עצרתי בעצמי ואמרתי את האמת. רציתי לומר לה שעוד מעט אהיה כבר גבר ואלך לצבא והכול, ושכשאני מסתכל אחורה על החיים שלי, מה שעשיתי לה אז, בגיל ארבע, הוא המעשה שאני הכי מתבייש בו, ושלמרות כל הזמן שעבר הייתי רוצה לפצות אותה במשהו: לקנות לה ארטיק, להשאיל לה את האופני ספורט שלי לשבוע, או לא יודע מה, משהו. אבל במקום כל זה רק יצא לי מהפה השם שלה, "נועה," בקול גבוה מאוד.

נועה עצרה, הורידה את האוזניות ותקעה בי מבט בוחן. "אני אתגר," אמרתי לה, "אתגר קרת. למדתי איתך פעם בגן מלכה." היא חייכה ואמרה שהיא זוכרת את הגן אבל לא זוכרת אותי. סיפרתי לה איך שמתי לה רגל ואיך שיקרתי ואיך היא בכתה אחר כך מעלבון וגם קצת מכאב, אבל היא לא זכרה כלום. "זה היה מזמן," היא אמרה בטון חצי מתנצל. "אבל אני זוכר," התעקשתי, "ועוד מעט יום כיפור, ורציתי לבקש סליחה." "סליחה על משהו טיפשי שעשית כשהיית בן ארבע?" היא אמרה וחייכה את החיוך הנעים שזכרתי עוד מהגן, ומיד הוסיפה: "תגיד, גם בגן היית כזה מוזר?" וצחקה, כי זה היה משפט די שנון בשביל תלמידת תיכון, ואני לא צחקתי, כי באמת כבר בגן הייתי מוזר, אבל התאמצתי לפחות לחייך. "אני סולחת לך," היא אמרה אחרי שתיקה קצרה, ואז שמה את האוזניות הכתומות על האוזניים והלכה משם.

אני זוכר את הדרך חזרה מבית הספר ביום ההוא. רכבתי על האופניים שלי, הפדלים הסתובבו בקלות, הכביש הרגיש נטול חיכוך, אפילו העליות הרגישו כמו ירידה. לא ראיתי אותה יותר, אבל מאז, בכל פעם שיש לי דחף עז לשקר, אני נזכר בה מחוץ לכיתה בתיכון, מחייכת חיוך ענקי מלא בפצעי בגרות ואומרת שהיא סולחת, ואז לוקח נשימה עמוקה ומשקר.

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

34 תגובות על אם חגים היו ילדים

02
משה אוריין

נזכרתי בסיפור קודם של אתגר קרת באתר אלכסון, גם הוא על סליחות - "מה האיש אומר" (הקטע עם נהג המונית).
בסיפור שם אתגר אומר בפרוש שלבקש סליחה זה כנראה אחד הדברים הקשים ביותר. אכן כך. מומלץ מאד לקרוא לקראת הימים הנוראים וחגי תשרי.
תודה על הכל.

05
תמי

לא מפליא שכבר לא קוראים ספרים. לקרוא את השבחים כאן לסיפורון התמוה בלשון סלחנית (כראוי ליומכיפור המתקרב, עם זאת לפי הטקסט והתגובות לו אין חשש לחשבון נפש). אגב צנזרו את התגובה כדי ש 100% ישבחו.

08
עידית

ועכשיו בסיפור הזה פגעת בה הרבה יותר כשהדגשת את פצעי הבגרות.... זו הדוגמה לכך שלפעמים עדיף לשכוח ולהשאיר פתוח- ושבקשת סליחה זה דווקא המעשה האנוכי והלא מתחשב...
שנה טובה

    09
    יפית

    מוזר, איך אדם רואה מתוך עיניו.. נועה לא זכרה בכלל את "הטראומה״ לעומת אתגר שהלך עם זה שנים... לכן ״הפיצעי בגרות״ יכול להיות זניח בשביל נועה אבל לך זה נגע...זה רק מראה שהסליחה שלנו היא לא כלפי האחר, היא רק לעצמינו.
    ואתגר, אם היית גדל בבית דתי תאמין לי שהיית מתעב את יום כיפור ומתחבר יותר לפורים, כי פורים זה החג שאין בו מגבלות ואיסורים..תאר לעצמך שמכריחים אותך לצום מגיל 8 ״עד שתחזיק מעמד״ ולהביט בקינאה על כל הילדים שרוכבים על אופנים בכביש בחג היחיד שאין מכוניות ולבכות על מר גורלך ...

    10
    אביה

    רציתי להגיב ליפית- אני דתיה, ועדיין מאד אוהבת את יום כיפור וגם כילדה אהבתי. - כמו כל אירוע בחיים שמשותף להרבה אנשים- אנחנו נחווה אותו בצורות שונות.

    12
    סיפורון חמודון

    "ומשקר" כי זו ההכרה בטבע האדם. מחזוריות מוסרית בה נחטא וננסה לכפר - כי אין מושלם, ואין לנצח, ואין לתמיד..ואולי טוב שכך, כי זה שומר עלינו חיוניים וחיים.

17
חני

לאתגר, אם אתה קורא את התגובות. המצפוניות הנהדרת המתוארת במילים של הסיפור מגיעה משורשים עמוקים שלך. אני מכירה את חלקם. אבל הסיום הוא רק כדי לשמור על הישראליות האיפכא מסתברא שאתה מנסה להשתלב בה.
לא חבל?

20
מם

למען האמת זה סוף די עצוב. משהו אמיתי שראית כשהיית בגיל ארבע כבר לא ראית כשהיית בן 17 ומאז. המשהו הזה הוא הפגיעה. אתה פגעת בה היא פגעה בך ועכשיו אתה מרגיש חופשי לפגוע כי החשבון כאילו יושב. אם נפגעת אז כבר "מותר לך". ככה אתה מסדר את המצפון שלך? הייתי אומרת לך "תגדל" אבל אולי בשביל זה צריך לקטון.
מצד שני אולי השורה האחרונה היא סתם בשביל שהסיפור לא יהיה טוב מדי.

21
רינת

ואותי כאמא לילד בן 4 שעכשיו נמצא בגן, הכי הטריד בכל הסיפור הזה הוא הקטע עם הגננת. הילדה נפלה, בכתה ואמרה את האמת. והגננת כועסת עליה. בלי לברר בלי לנחם אותה, בלי לקחת אותה לשטוף את המכה ואת הפצע? :-( ילד בן 4 יכול לשקר גננת לא יכולה להתנהג ככה (אפילו לא בסיפור :-( )

22
אבי

אופייני לקרת - שפה רזה ונמוכה, אמירות באנאליות, היעדר מוחלט של עומק פילוסופי, והרבה "שנינות״ מתחכמת שמרגשת את ההמונים. בגדי המלך החדשים

    האמת, די נוח לנו פה, כל הבנאלים האלה בביצה הרדודה הזו, השטחית. ככה דבר מתוחכם מדי לא מטריד אותנו, הבנאלים. ואפילו, נראה לי, כולנו חושבים על יום המחרת המשעמם שמחכה לנו, אולי יספרו לנו עוד סיפור שנון, חנוק בשנינות, שעשוי לשעשע ולרגש אותנו ויתן לנו עוד כוחות לעבור את התקופה הנוראית הזו של החיים העלובים שנגזרו על כל האוכלוסיה המשעממת הזו. טפו עלינו, איזה משעממים וחסרי עומק פילוסופי יש לנו.

    24
    אני באמת לא יודעת

    לגבי המגיבים המרוצים, האם הם בכנות אוהבים, אם הם חושבים שזאת ספרות, או כמו בפייסבוק אנשים חסרי כנות לחלוטין.

29
אריאלה לאוב ברגמן

אתגר
מעניין אם אתה זוכר אותי. אני הבת של רות המטפלת שלך.
מידי יום בערב היתח מחזירה אותך הביתה ברחוב ביאליק ברמת גן.
הינן עוברים טת הדרך בשיחות קטנות של שני ילדים. אני היום בת 55 אז תבין את פער הגלאים בינינו.
ואכן היתה ילד אחר.
גם אני עם ניסיוני הרב היום בחינוך וכתיבה זוכרת את ההליכות האילה בערבים.
מעניין אם אתה זוכר גם חויות אילה.
שכן כפי שנכתב הזיכרון הוא סלקטיבי.כל אחד בוחר את החוויות שיעצבו אותו ואיתם הוא הולך.
נ ועה גדלה המכה חלפה הפצעים נעלמו סביר להניח אתה בחרתה לציין אותם יותר מפעם אחת. מעניין מדוע?

30
אריאלה לאוב ברגמן

אתגר
מעניין אם אתה זוכר אותי. אני הבת של רות המטפלת שלך.
מידי יום בערב היתח מחזירה אותך הביתה ברחוב ביאליק ברמת גן.
היינו עוברים את הדרך בשיחות קטנות של שני ילדים. אני היום בת 55 אז תבין את פער הגלאים בינינו.
ואכן היית ילד אחר.
גם אני עם ניסיוני הרב היום בחינוך וכתיבה זוכרת את ההליכות האלה בערבים.
מעניין אם אתה זוכר גם חויות אילה.
שכן כפי שנכתב הזיכרון הוא סלקטיבי. כל אחד בוחר את החוויות שיעצבו אותו ואיתם הוא הולך.
נועה גדלה המכה חלפה הפצעים נעלמו סביר להניח שאתה בחרת לציין אותם יותר מפעם אחת. מעניין מדוע?

31
זהר ארנון

סיפור יפה. מאוד.
יום כיפור הוא לא "חג". יום כיפור הוא יום נורא. מתואר כך בפיוט "ונתנה תוקף". יום צום והכאת החזרה "על חטא שחטאנו" לא יכול להיות יום חג. יום חג הוא יום שמח, מה שקשה לומר על יום כיפור, בו מצווים החוטאים המאמינים "תענו את נפשותיכם". צוו אלוהי שלא מפריע למאמינים לאחל אלה לאלה "צום קל". קשה להבין איך "צום קל" מתיישב עם "תענו את נפשותיכם".
ילד קטן לא בקיא ב"הלכות היום" והתכונה סביבו יכולה להרשים אותו, כפי שהרשימה את אתגר קרת, שמכנה אותו "חג".

34
עמיר מ

הוא ממשיך לשקר: הסליחה פשוט לא הייתה שווה את זה, כגודל הציפיה גודל האכזבה. הוא ציפה לגאולה, לאלוהים שירד מהשמיים ויהפוך אותו לצדיק. במקום זה קיבל ילדה מחוצ׳קנת שאפילו לא זכרה את חטאו - כל האפיזודה חיה רק בראשו וגרמה לו לייסורים בשביל כלום.
אז מאז הוא ממשיך לשקר. יפה.