ארבע מחשבות על לב שבור

הבוקר שוב חשבתי עליך. אחרי שמספיק זמן חולף מהיום שהאהבה מתה, וגם ההתאבלות עליה דועכת, יש תחושה מטעה של אפשרות חדשה. לרגע נדמה שאם רק אדבר אתך שוב, אם רק אחד מאתנו יתקשר, אם רק נפגש במקרה, אם אשלח לך הודעה אקראית, נצליח לפתור בקלות את כל מה שאז נראה סתום ואבוד.

כמה עיוורון יש בזמן שחולף, כמה הטעיות. טועים אלה שטוענים שהוא מרפא את הפצעים. הוא רק הופך אותנו לנאיביים שוב, כמו שהיינו בילדות. הוא מטשטש לנו את הזיכרון, ומחליש את כושר השיפוט, כך שהפצעים נראים שטחיים פתאום. כמו שאריות של ציורים בעט נובע על כף היד.

ובכל בוקר כזה נדרש מאמץ לא הגיוני, ולא הוגן, להזכיר לעצמי – ואולי גם לך – שהפצעים לא שטחיים, ושאנחנו לא החלמנו. ובעיקר, שכל מה שנקבר באדמה - נועד להישאר שם, ושעליי לוותר על השאיפה הפגאנית שלי לשלוף אותך בחזרה מהמתים, כאילו הייתי יכול.

ובתוך כך שנינו ממשיכים, כל אחד בשלו, לאהוב ולכעוס ולהיעלב ולשמוח, ולבכות. הדם ממשיך לזרום במעגל סגור בעורקים, כאילו כלום לא קרה, והידיים ממשיכות לכתוב, והלב – לפעום. אבל מדי כמה זמן הוא נמתח לרגע, הלב, כמו קפיץ תקול של צעצוע ישן, וקופא. וברגע הזה יש אימה עמומה, אי ידיעה פתאומית אם תהיה עוד פעימה, או לא. והרגע הזה, שנמשך שנייה נצחית אחת בכל פעם, הרגע הזה כולו באשמתך.

***

בכל פעם שאנחנו קמים מהמיטה, ואתה נכנס להתקלח, ואני בינתיים מחכה לך עם קפה או קולה או בירה בסלון, אני מקווה שתשאל אם קר לי, שתגע לי בכתפיים כדי לוודא שהן לא מצטמררות. זו הסיבה שאני לא נחפז להתלבש, למרות שידוע לשנינו כמה הזמן שלנו דחוס וקצוב, ושכל משיכה שלו אחרי המיטה היא בגדר אלימות בין-אישית. ועד כמה שאני חושש שיימאס לך מכל זה ולא ניפגש יותר, אני ממשיך לפלוש ליומיום שלך כמה דקות בכל פעם, אחרי שאני אמור להסתלק, לוקח בהקפה עוד משפט ועוד שני מבטים, כמו אביון במכולת, מול ערימה של לחמניות.

אבל אף פעם לא קר לי באמת, וממילא, אתה אף פעם לא שואל. בסופו של דבר אני אוסף את עצמי מאחורי המבטים הסגורים שלך, שכבר משקיפים פנימה, והלאה, לרגע אחר.

ובפעם האחרונה שנפגשנו החלטתי להגיד לך; פתאום התמלאתי תעוזה ברגע שנפרדנו, ואמרתי "קר לי" שנייה וחצי לפני שסגרת אחריי את הדלת. לעולם לא אדע אם שמעת אותי או לא. ומהקומה שמעליך, מישהי נשענה על המעקה של גרם המדרגות והביטה למטה, אליי. היא שמה יד על החזה שלה, והייתי בטוח שהיא עומדת לשאול אותי שאלה. אולי היא שמעה אותי? אבל אז כבה האור בחדר המדרגות, ועד שגיששתי אחר המתג והדלקתי אותו, היא נעלמה. ועמדתי רגע לבד, מול דלת הכניסה אליך. ופתאום, בפעם הראשונה מאז שהכרנו, באמת נהיה לי קר.

***

מכתב לאישה שבורת הלב שהייתי, שעוד אהיה שוב:

אל תתני מהזמן שלך לחיפוש אחר סיבות. סיבה ללב שבור היא כמו ביקור אצל מגדת עתידות, כמו פירוש של חלום: כמעט מספקת, חצי נכונה, אף פעם לא לגמרי משביעה את הסקרנות. מהר מאד תגלי שחיפוש אחר סיבות הוא משימה של השטן: כל מה שאת לא יודעת ייתפש כאילו הוא באשמתך. לנצח תשלימי את הפערים של אי הידיעה לרעתך.

אל תחכי לו שיחזור. אל תחכי שיבין שחייו ריקים בלעדייך, שאחרייך הוא יידע רק בדידות וחסכים. זה לא יקרה. וכל הצלחה שלו בהימנעות מהבדידות תרסק לך את הלב מחדש. וגם אם הוא יהיה בודד אחרייך, זה לא יגרע מהבדידות שלך. זה רק ישקף אותה, כמו מראה גיהנומית, שמכפילה את האסון.

והכי חשוב: אל תפזרי את עצמך אחריו. אל תתני מעצמך לכל מי שמבקש, רק כדי לשכוח, להסביר לעצמך שאת מתגברת. אל תחלקי חתיכות ממך כאילו הערך שלהן כבר לא מהווה שיקול, כי כל חתיכה כזאת תישא את הריח שלו הלאה בעולם, של האלימות שהייתה, ותרחיק אותך ממי שאת אמורה להיות, עד שבמקום לשכוח אותו, את תשכחי את עצמך.

***

אני חושב שאת לא יודעת, אבל אני רואה אותך. פתאום נעשה לי חשוב להגיד לך את זה. להגיד לך שאני רואה איך את מביטה בי, מחייכת. מחכה שאפנה אלייך ראשון. אני רואה שאת מחפשת אותי, בעבודה, וכשאת מוצאת אותי במשרד שלי, או בקפיטריה, את מפנה את העיניים לכיוון השני, ואז מביימת תנועה מבולבלת ומתקדמת לכיוון ההפוך ממני, כאילו חיפשת מישהו אחר. אבל אני יודע שחיפשת אותי. ואני שם לב, איך את מחזיקה את הראש בידיים כשאני בסביבה, כדי שאשאל אם את בסדר. לא תמיד אני שואל. וכשאני שואל, אני רואה איך את מתפזרת, כמו שקיק של תה במים חמים, נענית מכל הלב, מגיבה מעל ומעבר למצופה מהשאלה.

הבוקר עברת לידי בכניסה לבניין ולא אמרתי לך שלום. התעסקתי עם הטלפון. ראיתי שחיכית בתחתית המדרגות, כביכול מחפשת משהו בתיק, אבל אני יודע שחיכית שאתקל בך. הראש שלי היה כבד ממחשבות. מיהרתי לעלות והשגתי אותך. ולפני שנכנסתי בדלת ראיתי אותך עולה במדרגות אחריי, מובסת. ופתאום הבנתי שאת חושבת שלא רואים אותך. את הבפנים האדום הזה, כמו בשר של אבטיח, שביר למגע ונוזל, נוזל בלי סוף. אני חושב שעוד לא הכרתי מישהי שהתוך שלה נשפך ככה אל החוץ, כל הזמן, בלי פחד, בלי מחשבה שנייה, בלי שליטה. כמה אמיצה את. כמה פחדנית. כשנכנסת בדלת אחריי חיכיתי שהפעם את תפני אליי, אבל לא פנית. אספת את השיער והמשכת הלאה. ורציתי להגיד לך שאני רואה אותך, ניגרת ככה כל יום מחדש, גם אם אף אחד אחר לא רואה, והבוקר, כשעברת לידי, הסתכלתי מיד על הנעליים שלי, כי נהיה לי קר בכפות הרגליים, ולרגע הייתי משוכנע שהן רטובות.

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב
§ קריאה | # השראה
- דימוי שער"כל מי שאני מכירה עוזב תמיד", רוברטה


תגובות פייסבוק

3 תגובות על ארבע מחשבות על לב שבור

03
כּנרת~~

הפתעה :)
בכל יום נולדת ציפיה להפתעה, ובאופן לא מפתיע
לא בכל יום היא מגיעה, אבל היום -
הפתעה :)
מישהו כותב על הלב, מישהו שומע אותו פועם,
מישהו נדרך למבט, גם אם הוא מוסט,
מישהו רואה...
מישהו שנהיה לו קר,
חימם לי את הלב :)