בוליביה: ים?

אם בית הדין הבינלאומי בהאג יצהיר שהוא מוסמך לכך, ויפסוק בסופו של דבר לטובת בוליביה, וצ'ילה תיתן לבוליביה מוצא ריבוני אל האוקיינוס, שום דבר לא יבטיח שסופו של השטח הלאומי שיימסר לה לא יהיה כמו סופו של Boliviamar ("בוליביה-ים")

במרץ 2013, בכניסה לעיר הנמל אִילוֹ (Ilo) בפרו, הבחנתי בשלט דרכים חבוט ועליו המלים "Boliviamar", אשר הורה על מקום 20 ק"מ דרומית לשם. עשיתי אז את דרכי מברזיל לעבר צ'ילה, במסגרת סדרת כתבות שהכנתי לעיתון "El Mercurio" על מה שמכונה "מסדרונות דו-ימיים", מערכת של כבישים שמימושם בשלב זה הוא ברמה הרטורית יותר מאשר ברמה המעשית. לא זכרתי שמקום כזה קיים כלל, והיות שהשם עצמו נראה לי משונה ביותר – חיבור בין בוליביה ובין הים – החלטתי ללכת ולראות מה יש במקום.

לא היה שם כלום.
שטח קירח ענק ליד הים, ופסל מתכת מונומנטלי – סמל לאחווה המחברת בין פרו ובוליביה – במצב של התפוררות, כשבין שרידיו התגלו לי לטאות שעסקו בספיגת קרני השמש.
אך לא זה היה הרעיון המקורי. הרעיון המקורי היה טוב. בשנת 1992, נשיא פרו לשעבר, מי שהוא היום עבריין מורשע, אלברטו פוג'ימורי, קיבל את פני עמיתו הבוליביאני, חַיימֶה פָּאס סָאמוֹרָה, כדי להציע לו, ללא תמורה, ולמשך 99 שנה עם אפשרות לחידוש, רצועה של חמישה קילומטרים של חוף כדי שבוליביה תעשה בה כרצונה: להקים בה נמל, תשתית של בתי מלון, חוף הים הידוע שצ'אווס חלם עליו וכו'. הים היה, השטח היה, היה צריך רק להשקיע. נשמעו נאומים על אחדות, היו חיבוקים, קוימו טקסי פולחן ילידיים, ריקודים, "cholitas" ¹ שהרטיבו את אמרות חצאיותיהן במי האוקיינוס, הכול חגגו את האירוע ההיסטורי.

ומעולם לא נעשה דבר. האנדרטה נותרה בבדידותה, חשופה למתקפת החול, המלח והלחות.
חלפו 18 שנה. אוקטובר 2010. ממשלות לימה ולה-פאס חידשו את השיחות בעניין Boliviamar (או Bolivia Mar, אין הסכמה על צורת הכתיבה של השם). עכשיו כן ינצלו את המקום. האנדרטה שופצה. בטקס החדש נטלו חלק הנשיאים אֶווֹ מוֹרָלֶס ואלן גרסיה. שוב נשמעו נאומים, שוב היו חיבוקים, שוב טקסים ו-"cholitas". העתיד נראה מבטיח.
וכך הגענו להווה. חלפו כמעט חמש שנים מאז התקיים הטקס האחרון ו-Boliviamar נותרה בדיוק כפי שהיא הייתה. כלומר: שום דבר. מהאנדרטה האומללה בוודאי נותר כבר אך מעט. במהלך הביקור שלי במקום ניסיתי ליצור קשר עם קונסול בוליביה בעיר אִילוֹ, כדי שיסביר לי מה קרה. בסופו של דבר, המזכירה שלו מסרה לי הודעה שהממשלה אסרה עליו לקבל את פניי.

מי שאינם מכירים את תולדותיה של Boliviamar יודעים כעת ששכנתנו חסרת המנוחה, פרט לכל היתרונות שמעניק לה ההסכם משנת 1904 בכל האמור בשימוש בנמלים בצ'ילה, נהנית מנתח נאה של חוף, שלמעשה ניתן לה במתנה לשימושה ולהנאתה כמעט ללא מגבלות. ואני אומר "כמעט", כיוון שהפרואנים מטעימים שאחת הסיבות לאי-ניצול המקום הייתה שלה-פאס רצתה להקים בסיס צבאי באזור, אך פרו לא הסכימה לכך. סיבה נוספת הייתה חוסר העניין המוחלט מצדם של יזמים בוליביאניים בהשקעות בתשתית של נמל, שכן היה להם זול לאין ערוך להשתמש, אכן, בנמלים בצ'ילה. בוליביה לא עשתה דבר כדי לעודד את Boliviamar, והיא אפילו לא השקיעה ברמה הלאומית כדי להקים ולתחזק נמל, ולנהל חוף ים.

אך לא זאת בלבד שבוליביה נהנית מגישה לאוקיינוס השקט, אלא שמאז השנה שעברה אורוגוואי הציעה לה מוצא לאוקיינוס האטלנטי, דרך נהרות פרגוואי, פרנה ולה-פלטה, עד לים. הנשיא לשעבר חוסה מוּחִיקָה הציע לאוו מורלס זכויות בנמל רוֹצָ'ה.

בעודי כותב את הרשימה הזאת, צ'ילה ובוליביה משמיעות את טענותיהם בבית הדין בהאג. למרות השטח הגדול והמבוזבז שיש לבוליביה באזורים אילו, היא רוצה לשכנע את בית הדין לאלץ את צ'ילה לשאת ולתת על מוצא ריבוני לים. העניין אינו העובדה שאין לבוליביה דרך לצאת לים, וגם לא העובדה שהיא אינה יודעת מה לעשות עם מה שיש לה ומבזבזת את הנכס שבידיה, אלא שהמוצא חייב להיות דרך צ'ילה, ועם זכויות של ריבונות. בוליביה טוענת שזוהי הדרך היחידה לעודד את כלכלתה, המצויה היום בעלייה מפתיעה, ובכך להגיע לפיתוח לאומי של ממש.

אך הים אינו תרופת פלא. כמה ארצות ימיות שרויות בתת-התפתחות ובעוני? ביבשת שלנו יש מדינות אחדות הנתונות במצב כזה, ובראשן מדינות רבות באמריקה המרכזית. ומה עם ארצות אפריקה? פרט לדרום אפריקה ולעוד מקרים אחדים, שאר החוף האפריקאי שייך למדינות רבות הנתונות בעוני, במלחמות שבטיות, בדיקטטורות ואף במצב של כשל כללי של המדינה. בדרום אמריקה, למשל, ועד שהחלה בה צמיחה משמעותית, פרו היתה ארץ ענייה עם כמעט 3,000 קילומטרים של חוף.

העניין הוא בכך שהיעדר תשתית של כבישים בבוליביה – עניין שעדיין גורם לבידוד של אחדות מהערים הראשיות שלה – לא ימצא את פתרונו באמצעות הים. הבירוקרטיה הבוליביאנית המרגיזה והמכשולים בפני התיירות לא ימצאו את פתרונם באמצעות הים. גם לא אי-השוויון בין עשירים ועניים וגם לא הקיטוב האדיר הקיים בין קבוצות אתניות ותרבויות המרכיבות את המדינה הרב-לאומית של בוליביה. ידוע שהילידים באזור ה-altiplano ² – שאוו מורלס הוא אחד מהם – אינם סובלים את תושבי המזרח, ובין שתי הקבוצות מתנהל מלחמה מתחת לפני השטח: המלחמה בין לה-פאס וסנטה קרוס. כלומר שמתקיימת מלחמת בין ה-Coyas (בני האַיימָארָה) ובין ה-Cambas (אנשי מזרח המדינה). האחרונים איימו פעמים אחדות בהיפרדות ואף בעצמאות, והרדיקלים ביותר מציגים לראווה במכוניותיהם ובבתיהם את הדגל של מה שמכונה ה-"Nación Camba".

המצב האמור אינו שונה ביותר ביחס למצב השורר עם תושבי אזור האמזונס של בוליביה, ויותר מפעם ראינו כיצד הילידים מהאמזונס ובני המחוזות בֶּנִי (Beni) ופַּנְדוֹ (Pando) התעמתו עם הממשלה של אוו מורלס, תוך שהם מאשימים אותה באפליה ובהעדפת תושבי ה-altiplano.

והשחיתות. אסור לשכוח את השחיתות. הייתי בבוליביה עשרות פעמים, ובמקרים רבים נאלצתי להיענות במזומנים לדרישות מצד רשויות מנהליות או אנשי משטרה. דרשו ממני מסמכים שלא היו ולא נבראו רק כדי לגבות ממני כסף, תמורת קבלות ידניות ללא כל אסמכתא, ואף המציאו בפני חוקים אד-הוק כדי למנוע ממני מלצאת את גבולות המדינה אלא אם כן אשלם כסף. אלו אינם דברים שסופרו לי, אלו דברים שעברתי על בשרי. וכל המנהגים הללו, שלמרבה הצער הם עניין שבשגרה בבוליביה, אינם נפתרים באמצעות הים...

לכן, כל ההצגה התקשורתית הזאת מצדה של בוליביה על רקע דרישתה, אינה אלא תמריץ מובהק ללאומנות, לשאיפות, לתסכולים ולטינה שיש בבוליביה כלפי צ'ילה מזה מאה שנה. אך במציאות, ואפילו אם תתממש הפנטזיה הנידחת שבית הדין בהאג יצהיר שהוא מוסמך לכך, ויפסוק בסופו של דבר לטובת בוליביה, וצ'ילה תיתן לבוליביה מוצא ריבוני אל האוקיינוס, שום דבר אינו מבטיח שסופו של השטח הריבוני של צ'ילה שיימסר לה לא יהיה זהה לסופה של Boliviamar. חבר פרואני, שהכרתי בעיר אילו, אמר לי: "בסופו של דבר, לבוליביאנים אין נטייה ימית, הם אינם אוהבים את הים. שאם לא כן, הם היו מנצלים את מה שניתן להם". ואולי הוא צודק.

הקריאה ראתה אור בכתב העת El Líbero בצ'ילה. מספרדית: יורם מלצר