בשתי הדרכים

החלון שבחדר הילדים
אֲליצֶה דָוִידוֹבִיצ'וֹבָה לא היתה מעלה בדעתה כי חלון חדר הילדים שלה תלוי נמוך כל כך מעל בית הקברות אוֹלְשָאנִי – כה נמוך, עד שגוף יכול לעבור את המרחק בתוך פחות משני שניות.

מישהו כמו מתאנח חלושות במזווה. אליצֶה פוסעת פנימה ורואה: ליד השולחן יושבת סבתא ודמעות זולגות מעיניה. על השולחן פרושה מפת השבת. אולי מישהו עוד יעשה ממנה פעם שמלה, חושבת אליצה, שמלת שבת.

— סבתא, מדוע את בוכה? שואלת אליצה וסבתא דווידוביצ'ובה מצביעה אל הפינה: אינך רואה? סבא מקלף בצל. — אבל סבא הרי... — ששש, סבתא דווידוביצ'ובה מניחה אצבע על שפתיה. נדמה כי סבא דווידוביץ', המקלף בצלים בפינה, שמע היטב את הסתייגותה של אליצה, והוא צוחק ביובש. אליצה מבינה את טעותה, הגם שעד הרגע שבו פסעה אל המזווה ידעה אל נכון ובביטחון גמור כי סבא מת לפני שלושה חודשים; היא זכרה היטב איך חזר יום אחד מגברת שוֹשְקוֹבָה, שאצלה נהג לשהות כבר שנים הרבה. סבא שב אל המזווה כדי למות, גופו היה מרוסק כולו אחרי שהגרמנים קשרו אותו אל לוח המתיחה ב"הגיבור" ושברו אותו על הגלגל. ואחר כך כבר לא יכול היה לזוז וסבתא טיפלה בו כמו בילד. כל בוקר, כשהלבישה אותו, איים עליה סבא כי ילך שוב אל הגברת שושקובה, אבל אחר כך השתתק תמיד ונותר לשבת עד הערב במקום שבו הניחה אותו סבתא, ורק היה לעתים צוחק ביובש. הוא צחק גם אחר כך, כאשר היתה מפשיטה אותו ומשכיבה אותו במיטה. ובצחוקו כמו רצה סבא דווידוביץ' לומר: ובכל מקרה זה אבוד לךְ, אני שוב אלך אל הגברת שושקובה, בשביל לעשות לך דווקא אני אלך. אך הוא לא הלך לשום מקום כי הוא התבייש מהגברת שושקובה – עכשיו, כשהיה מעורר רחמים כל כך – ומלבד זאת, יהיה עליו לזחול לשם על ארבע.

אליצה לא ידעה איך לחזור בה מדבריה, והיא שאלה אפוא את סבתא דווידוביצ'ובה, מדוע פרושה היום מפת השבת על השולחן. וסבתא התפלאה מאוד: האמנם שכחת, עלמתי, כי היום יבוא פָּאבֶל סָאנְטְנֶר כדי לבקש מסבא את ידך? הלוא היה זה הוא אשר הביא את הבצלים, כשעבר כאן הבוקר. הוא שמַח כשאמרנו לו שאת מרגישה מעט טוב יותר.

אליצה לא הבינה מה זה עלה בדעתה של סבתא דווידוביצ'ובה, כל העניין הזה עם פאבל סאנטנר והבצלים, פאבל סאנטנר אמנם חיזר אחריה, אך לפני שבועיים נסע עם הטרנספורט. וגם אם במקרה היה כאן, אין סיכוי שהיה מביא עמו בצל. ומדוע זה יבוא לבקש את ידה מסבא, כשסבא כידוע... ופרט לכך לא היתה אליצה בטוחה שפאבל סאנטנר רוצה לשאת אותה, הוא לא היה מאלה שחושבים על נישואין, הוא לא חשב על כך אפילו כשאחז את אליצה בחיקו לפני שנסע, זו היא שרצתה בכך, לא הוא, כי הוא במחשבותיו כבר היה במקום אחר לגמרי. וכשהביטה אליצה אחריו, כיצד הוא צועד לאורכו של בית הקברות אולשאני, כשהביטה אחריו מבעד לחלון חדר הילדים, מחלון חדר-גיל-שמונה-עשרה שלה, אף לא נשא אליה את עיניו.

במזווה, סבתא דווידוביצ'ובה פצחה שוב ביפחות חרישיות, ואולי כלל לא היה זה בכי, אולי היתה זו תפילת שבת. אליצה דווידוביצ'ובה סגרה אחריה בזהירות את הדלת. היא תהתה אם עליה ללבוש את שמלת התיאטרון שלה, או שמא מוטב לה להיות עירומה כשיבוא פאבל סאנטנר. הוא חזר, כנראה, אם הביא לסבתא דווידוביצ'ובה בצלים, הוא כנראה באמת יבוא, אם סבתא דווידוביצ'ובה פרשה את מפת השבת וסבא דווידוביץ' שב מן המתים. כנראה שבאמת יבוא לבקש את ידה, אף על פי שכל זה מוזר מאוד.

לבסוף החליטה ללבוש את השמלה. הצווארון הלבן התקמט מעט. השמלה היתה תלויה בארון זמן רב מאוד, כי היתה מלחמה ואליצה חדלה ללכת לתיאטרון; אבל לא היה כבר זמן לגהץ את הצווארון, פאבל סאנטנר עשוי לבוא בכל רגע. כעת התביישה מעט, אחרי מה שקרה ביניהם בפעם האחרונה; היא לא ידעה אם זה הסב לו עונג, אם בכלל מצאה חן בעיניו, היא לא יפה בכלל, וכשתזדקן תהיה מכוערת כמו סבתא דווידוביצ'ובה. פאבל סאנטנר מן הסתם ער לכל זה ובכלל לא יבוא לבקש מסבא דווידוביץ' את ידה, מן הסתם חזר בו ואמר לעצמו שאליצה דווידוביצ'ובה אינה ראויה ליותר מן הבצל הזה – ואולי אפילו לבצל לא, אולי אפילו לא לבצל.
כבר החשיך והרחוב העובר לצד בית הקברות אולשאני עומד בשיממונו, איש אינו עובר בו. וסבתא דווידוביצ'ובה כבר השתתקה במזווה, ודאי הניחה את ראשה על מפת השבת ונרדמה, כי ההמתנה התארכה לה. ואילו היתה עכשיו אליצה פוסעת פנימה, סבא דווידוביץ' כבר לא היה שם. — אל תגידי לי, סבתא, שהוא יצא דרך ארובת האוויר. ואף מן הבצלים לא יוותרו שם עקבות, כי זה זמן רב שלא היה להם בצל, סבתא דווידוביצ'ובה בדיוק דיברה על כך אתמול, כמה שמחה היתה לבשל לאליצה מרק, והיא בוודאי היתה מבשלת מרק טוב, אילו רק היה לה ראש בצל אחד, אפילו רק אחד.

פראו הֶרְגֶסֶל תפרה שמלה ממפת השבת. פראו הרגסל בכלל לא ידעה שזו מפה לשבת, ושסבתא דווידוביצ'ובה פרשה אותה על השולחן ביום שבו אליצה דווידוביצ'ובה – לראשונה מזה זמן רב – לבשה את שמלת התיאטרון ועפה מבעד לחלון שבחדר הילדים שלה כדי לפגוש את פאבל סאנטנר. פראו הרגסל ידעה רק כי לפניה התגוררה בדירה משפחה יהודית, וכי מישהו מבני המשפחה קפץ מן החלון יום אחד לפני שהיו אמורים להתייצב לטרנספורט. פראו הרגסל אף היתה שוכחת זאת מזמן, אלמלא שבה ועלתה באפה צחנת בצל. לשווא ניסתה לאוורר את החדר; רבות התלוננה באוזני הֶר הרגסל, פקיד בבית המשפט, כששכבו זה לצד זה בחדר שחלונותיו פונים אל בית הקברות אולשאני. — מריחים את זה כל הזמן, סירחון של בצלים. הר הרגסל שב והסביר לה שהצחנה נשמרת ברהיטים ובקירות. — ובכלל, הם אכלו רק בצלים כל היום?

אחרי המלחמה, ביֶינה, כשפראו הרגסל נזכרה בשנות-פראג שלה, שבה ועלתה באפה צחנת הבצל החודרנית. היא נשאה אותה עמה כבר אז, כשעזבה בחופזה את פראג. היא חשה בה עולה אפילו מכתפי בנה הבכור רוּדי, כשהניחה עליו את ראשה. גם בנה נאפף בריח הבצל היהודי. כמו הרהיטים, גם בנה.

המזווה
אני המזווה, חדר השיבה מן המתים. חלוני היחיד – אשנב זעיר – אף הוא חסום ואינו נפתח אל העולם הזה. כשפותחים אותו, נושר אל החדר אבק בן מאה, אבק חלומות זרים וחיים זרים, מכסה את השולחן המתקלף שעליו הניחה את ראשה סבתא דווידוביצ'ובה. אחריה הניחה על השולחן את ראשה עוזרת הבית צירילָה, ואחריה עוזרת הבית אֲנֶזְ'קָה הגיבנת ואחריה עוזרת הבית מָזֶ'נְקָה מן הכפר קָארְהוּלֶה שלמרגלות הר בְּרָאנִיק... הָניחו לילדים לבוא אלי. אני הוא מזווה האורבים לעלמות כפר פתיות, אני הוא מזווה הגנבים הקטנים הרועדים ובני הנעורים המאוננים, אני הוא מזווה המתאבדים ומזוום של החולמים. אני שייך לכל הפוסעים אל תוכי ומכתימים אותי בחטאיהם הנסתרים, בעוונותיהם המביכים. את כולם באשר הם אני מאמץ אל חיקי הדהה, לוחץ אותם אל גוף ההרמפרודיט שלי, כי בזקנתי איבדתי את חני הנשי, מעיין נשיותי מזמן יבש. אני שממה. יסוד חיי הוא אבק הפיר, אבק ארובת האוויר, המתיישב בקרבי עד ששוב תתקפל הארץ. אני הוא מה שעושים ממני מבקריי. הם באים אליי לומר בשבחי, כמו בשבחה של פרוצה מזדקנת, רק ברגעי חולשה וחרדה. אני הוא זיכרון החלומות הנערמים באבק שלרגליי והופכים לאבק, והחלומות האחרים הקמים ממנו. והציפור אשר נמה תלויה במהופך אצל התקרה מתעוררת אז ומתעופפת, טופחת בכנפיה על הקירות, על האשנב הפונה אל ארובת האוויר, על פני הילד הבוהקים באפלה. ופעמים אחרות היא הופכת לעכבר, ובעצם לחולדה.

האם זו ציפור החדרנית או חולדת המשרת, אשר קדים בכניעה בפני ווֹיְטְיֶך ודיוִיש, וזנב מקטורנם מתנופף ברוח הפרצים? זוהי חולדתציפור. וכשהילדים פוסעים בחשאי אל המזווה, נושאים אליו שאריות מארוחת העשר, לעולם אינם יודעים אם ימצאו שם ציפור או חולדה. ושמא הם תמיד שניים? דו-חי, רוח המזווה – חולדתציפור אשר בקעה מתערובת האבק, הסמרטוטים, מפרוות המעילים הישנים, מקרעי הניירות והמילים המעניקות חיים. ותהי חולדתציפור. ודאי הכרח היה הוא, כי הרכיבים כולם יתאחדו בנסיבות מיוחדות שלא ישובו עוד, למשל ביום שבו חדרה פנימה איזו קרן שמש מבעד לארובת האוויר (כאלה ימים היו בשנה רק מעטים, אם בכלל היו) – חדרה פנימה לשבריר-זמן אשר די היה בו כדי לחולל את נס החייאת החומר. ואל העולם באה רוח המזווה ודמותה דמות חולדה וציפור, ולמצער היתה זו הדמות שלבשה בדמיונם של הילדים. והרוח חיה והשמינה, כי יד הילדים היתה נדיבה ורחבה. תמימות היא להניח כי דו-חי שכזה אמנם ניזון אך מאבק, אם מאבק בקע. הוא זקוק לקצובָּה היומית שלו; הוא מבקש לו את לחמו — המשרת מבקש את פנים הלחם, החדרנית מבקשת את הקרום. הוא מתרפק על מזיניו, מחכך את אפו ברגליהם ובפניהם, מבריש אותם בזנב מקטורן השרתים ומצייץ ומְרחֵש. או שמא רק משב אוויר הוא, החודר פנימה מבעד לחרך אשר מתחת לחלון? שכן באשר נכנסים עוזרת הבית צירילה או יאן פסקל, או רעייתו נורה פסקלובה, רוח המזווה כמו נעלמת באחת, מתחבאת בארובת האוויר ושם היא ממתינה, שם היא ממתינה כל עוד השטח לא נקי.

מדברי הילדים מסיקה עוזרת הבית צירילה כי יש עכבר במזווה, והיא מציבה מלכודת למשך הלילה. עם זאת אין צירילה יודעת כי הדָבר – אם חולדה ואם ציפור הוא, אם משרת או חדרנית – אינו אוכל מיד אחרת פרט לידי הילדים. וכך, בבוקר המחרת, מוצאת צירילה במלכודת רק כדור אבק, כלומר, אם לא היתה זו נוצה קטנה או שערות פרווה ספורות שנתלשו מחיית-המזווה שטִבעהּ כפול. ואילו ידעו הילדים דבר-מה אודות גלגול נשמות, מוכרחים היו להסיק כי במזווה מתגוררת נשמתם של סבא דווידוביץ' ושל סבתא דווידוביצ'ובה. ובאשר היא מכרסמת לחם מכף ידם, נתפסת הרוח בזיכרונות נוסטלגיים ובחלומות דומים. וכשהיא נותרת לבדה במזווה, היא הופכת שוב לסמרטוט מרופט ולכדור אבק אשר נסחף מבעד לארובת האוויר של הזמן.

טבח ליל ברתולומאוס הקדוש
בלז פסקל? – בהחלט לא; יאן פסקל, הכומר יאן, אח בכנסייה האוונגליסטית של בוהמיה. עם אותו צרפתי דגול, שמחשבתו נמתחה מעל שתי תהומות ואשר חיבר את 'המסה על הרִיק', לא היה לו כנראה אף לא קשר רחוק, פרט אולי ללוּתרניות, כפי שעולה מהתבטאות מאוחרת יותר של הגברת פסקלובה בעניין אמונתו. הכומר פסקל החשיב עצמו נצר למשפחה הוגנוטית עתיקה, שנאלצה לעקור מצרפת לאחר טבח ליל ברתולומאוס הקדוש. אבל מדוע לא יתוודה מיד ויספר מתי החל להאמין בכך? בימים שבהם נהג יאן פסקל לנבור ברשומות, מצא באזור הרי הקרקונוש שורה שלמה של פסקלים ופשקלים, אך אלה כבר כנראה שכחו כולם את אותו הלילה הנורא, שכן העבירו את כל חייהם באריגה, אצל הנוּל. בעיירה קטנה אחת יש אפילו רחוב על שמם – מאוחר יותר יקרא לו יאן פסקל 'סמטה', סמטה אלכסונית כזו, קוראים לה פשקלקה, סמטת פשקל, והיא מובילה כנראה אל בית הקברות, מתפתלת בין הבתים כאילו שתתה יותר מדי. היא קרויה על שמו של כומר אחד, גם הוא מן האחים האוונגליסטים של בוהמיה, ואותו, אותו מוכן הוד מעלתו הכומר יאן לקבל אל משפחתו, אותו כן, בעוד שעל הטוֹוים הכפריים מהרי הקרקונוש אין הוא נוהג להרחיב את הדיבור, כי אלה הם רק עוד שמן במדורתה של הגברת נורה. זו הלוא מסרבת זה זמן מה להאמין לאגדה הפסקלית; והיא גורסת כי פסקל הוא ככל הנראה שם צ'כי נפוץ למדי, שכנראה שונה מתישהו על ידי מאן דהוא, משום שלא רצה להיקרא פס-קל או פשקוויל. כך או כך, שמו של יאן פסקל שירת אותו היטב בשליחותו, הכומר היה מרוצה ממנו. על שביעות רצונו משמו-שלו העיבה רק המחשבה על עוזרת הבית צירילה, שאהבה לשבש אותו, ימחל לה האל. היא לא נשארה אצל הפסקלים זמן רב, היא נחלשה ועוד הלכה ונחלשה עד שנותר ממנה רק צרור קטן, רק ציצת סמרטוטים מרופטת, ואפילו זה נעלם אחר כך במזווה; אפילו זה.

עבור יאן פסקל היה המזווה טבח ליל ברתלומאוס שלו. בתא ברתולומאוס זה פשטו שני קתולים את עורו הפרוטסטנטי. וכאשר מצא עצמו נקרע בין שני פושטי-עורות מלכותיים, בין שני פושטי-עורות ברתולומאים, בין מר סאנגלייה ומר מורטייה (היו אלה השמות הצרפתיים הראשונים שהתמונה העלתה בדעתו), נדמה לעצמו הדוכס ז'אן דה-פסקל (אין זה מזיק להיות בעל שורשים באצולה) כאותו בלז פסקל מהולל מפורט-רויאל, הניצב בין שני הרִיקים שלו.

מה שאירע אחר כך בתא ברתולומאוס לוט באפלה בת מאות שנים, ורק זה מהבהב בה: שהדוכס ז'אן דה-פסקל הצליח בדרך נס לשמור את עורו והוא נמלט עמו מן השולחן הערוך כיד המלך ומן הנשף המדמם, כדי למצוא מסתור בכפריר שכוח-אל למרגלות הרי בוהמיה, ושם הביא לעולם צאצאים בני עלמה חולבת, צאצאים נטולי תואר, הטווים את חייהם כתולעי משי.

תרגם מצ'כית: פאר פרדימן

דניאלה הוֹדְרוֹבָה (Daniela Hodrová, נולדה ב-1946) היא סופרת, מתרגמת וחוקרת ספרות. הפרוייקט הספרותי שלה מעמיד במרכזו את דמותה של העיר פראג. "בשתי הדרכים", רומאן הביכורים שלה משנת 1991, הוא יצירה מורכבת ובלתי שגרתית: הוא עוסק בדמויות המאכלסות במשך כארבעים שנה דירה אחת מעל בית הקברות הגדול של פראג, מפגיש בין חייהן ויוצר ביניהן קשרים מפתיעים; אך הוא מעניק קול גם לחדרי הבית, לחפציהם של הדיירים, לחלונות, לאבק, למהפכה.
לפניכם שער כניסה מרתק ליצירתה של אחת מן הסופרות הצ'כיות המסתוריות והמסקרנות ביותר. הטקסט שלהלן – שלושת הפרקים הראשונים של הרומאן – הוא תרגום ראשון של הודרובה לעברית.

מערכת "אלכסון" מודה לפאר פרידמן ולדניאלה הודורובה

 תמונה ראשית: פינגווינים מוארים על גשר מעל נהר הוויטאבה בפראג. תצלום: Marco Covi/Cracking Art Group/Mondadori, אימג'בנק /גטי ישראל

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי דניאלה הודורובה.


תגובות פייסבוק