האיש מגילאן

הרוח לא חדלה. מהיער נשמעה יללה, כמו זו של אשה המתייסרת בכאבים. תרגום ראשון לעברית של אחד הסיפורים הידועים ביותר בספרות האיראנית המודרנית
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

הגשם החריש אוזניים. הרוח שלחה טפרים וביקשה לעקור את האדמה ממקומה. העצים הזקנים נאבקו זה בזה. מתוך היער בקע קול יללתה של אישה מתייסרת. שאגת הרוח שִלהבה את שירי הדממה. רצועות הגשם תפרו את השמים החשוכים אל האדמה הבוצית. נהרות געשו ומים זרמו מכל עבר.

שני השוטרים, רובים בידיהם, הובילו את האיש מגילאן בדרך לפוֹמָן[1]. הוא הידק את השמיכה האפורה לצווארו ואחז בחבילה שנשא על שכמו. בלי שייתן לבו לרוח ולסופה ולשוטרים וליער ולעצים המאיימים ולרובים ולמוות, הוא דרך במים ברגליו היחפות והתקדם בצעדים קטנים ואטיים. זרועו השמאלית הייתה תלויה כאילו היא מכבידה עליו. מזווית העין הוא צפה בשוטר שהלך לצדו, ובכידון הרובה שאורכו היה כמרחק שבין כף היד למרפק זרוע ימין, ובטיפות המים שצנחו ממנו בזו אחר זו. שרוולי חולצתו היו קצרים, והמים שנטפו מהשמיכה חדרו בעדם בקלות. מפעם לפעם התיר האיש מגילאן את השמיכה, העביר את חבילת הבד הצרורה לידו האחרת ורוקן את המים משרוולו. הוא שפשף את פניו בידיו כמי שמיטהר[2] ומחה מהן את טיפות המים האחרונות. עששית של עובר אורח האירה קלושות את פניו הרחבות והגרומות, את עיניו הלבנות הגדולות ואת אפו השבור, ורק אז התגלה הפחד הטבוע בפניו.

לשוטר הראשון, ששמו וַכּיל בּאשִי[3] מוחמד וָלי, היה בלבו על האסיר. הוא לא עזב אותו לנפשו. הוא דיבר אליו בעוקצנות. הוא קילל את האיש מגילאן והאשים אותו בכל התלאות שגרמו לו הדרך הארוכה והגשם והחשכה וקור הסתיו.
"הרפתקן, אוהב זרים. מה עוד רצית לעשות? צרות רצית לעשות! נראה לך שאין פה למדינה בעל בית?"

את המילים "הרפתקן" ו"אוהב זרים" למד מוחמד ולי מהמפקד שלו, והמפקד למד אותן מהרדיו ומהעיתונות הממלכתית.

"חצי שנה שהמדינה כל הזמן צועקת ואומרת תשלמו לבעלי הקרקעות, אבל אף אחד לא מקשיב, התרגלו להיות אוכלי חינם. עכשיו הלכה הפרה החולבת. זהו, שמים סוף לבלגן. אחרת ממה יחיו בעלי האדמות? איך ישלמו מסים? אם למדינה לא יהיה כסף, מה יהיה עלינו? בגללכם עיכבו לנו את המשכורת ארבעה חודשים בשנה שעברה. אבל בינתיים המדינה כבר התחזקה. נגמרו המשחקים של הבולשביקים[4]. כבר חודש שאני אומר את זה כל הזמן בבתי תה. אני הולך מיישוב ליישוב. אני אומר קדימה חבר'ה, לשלם לבעלי הקרקעות. הבאתי את הכרוזים של הממשלה, הדבקתי אותם, הקראתי להם שאם האיכרים לא רוצים לשלם לבעלי האדמות את החלק שלהם "הם יפנו לאחראי.... למפקד המחנה.... ואז תבוא המשטרה לגבות את כל החובות על האדמות שלהם". אמרתי להם מי זה מפקד המחנה, הכנסתי להם לראש שאני זה שמטפל לו בכל העניינים. הסברתי להם מה זה גביית חובות. אבל מישהו הקשיב? בעצם אתם אומרים: שבעלי האדמות ייתנו קרקע, ישלמו על ההשקיה ואחר כך עדיין לא ידעו אם הם יקבלו את הרווחים מהאדמות או לא! לא נתתם, עכשיו המדינה חזקה. תיקח פי שניים. והנה אנחנו. נהיינו אפילו חזקים יותר. בגדים אמריקניים, מעילים אמריקניים, משאיות אמריקניות, הכול יש לנו. אבל אף אחד לא מקשיב. למי אכפת בכלל מהתשלום של בעלי האדמות? אפילו כוס תה לא קיבלתי. עכשיו... עכשיו...."

אחר כך צחק צחוק גס ואמר: "עכשיו יטפלו בכם. ותגיד לי, מה אתה עשית? היית אחד המנהיגים? אתה יודע קרוא וכתוב..."

האיש מגילאן לא הקשיב לדברים האלה ולא ענה אף לא פעם אחת. הם יצאו מתוֹלָם[5] כבר לפני ארבע שעות, וכל אותו זמן לא שתק וכיל באשי מוחמד ולי. הוא איים, הטיח עלבונות, חיסל חשבונות ישנים. האיש מגילאן חשב אך ורק איך לברוח.

אם היה לו נשק כמו לווכיל באשי, לא היו תופסים אותו. אם היה לו נשק, הוא בכלל לא היה מגיע לחווה ולא היו מגיעים השוטרים ולוקחים אותו בכזאת קלות. איזה רובים מעולים יש להם! אם לאנשים של אָגוֹל היו מאה כאלה, אף אחד לא היה יכול להיכנס אפילו צעד אחד לתוך היער. אם רק אחד הרובים האלה היה אז אצלו, הרבה דברים לא היו נראים כמו שהם נראים היום. אם היה לו רובה ביום ההוא, סוּקְרָה הייתה בחיים והוא לא היה צריך לחזור לחווה לבנו התינוק ולספוג את העלבונות של אָגוֹל לוּלְמאני שאמר לו: "אתה לא גבר, אתה האימא של הילד שלך". אם היו לו ולאגול לולמאני מאה רובים כאלה, אף אחד לא היה מדבר יותר על התשלום לבעלי האדמות. איזה רובה? אם היה לו קרש עבה, הוא היה גומר את הווכיל באשי המסומם הזה. הלוואי שהגשם יפסיק והוא יוכל למצוא קרש. הוא יזרוק את עצמו אל הקרקע, יקפוץ על הרגליים ובלי לחשוב פעמיים ייתן עם הקרש כזאת מכה לכידון של הרובה, שתעיף אותו מהידיים של מוחמד ולי... יגמור אותו... אבל השוטר האחר הולך שלושה צעדים לפניו! כן, הוא מפריע לתוכנית. הוא לא מכיר אותו. הוא עדיין לא ראה את הפנים שלו, אפילו מילה אחת לא החליף איתו.

לא קל להרוג מישהו שלא ראית את הפנים שלו ואתה לא מכיר אותו. אה, אם הוא יתפוס את הרוצח של סוקרה, הוא כבר יֵדע מה לעשות איתו. הוא יתלוש לו את הגרון בשיניים. יעקור לו את העיניים בציפורניים... האיש מגילאן רעד ולכסן את מבטו. מוחמד ולי הלך שם לצדו ומים טפטפו מכידון הרובה שלו. מהיער בקע קולה של אישה משתוללת וצורחת.

הוא דאג לילד שלו ולכן נתפס היום. השאלה היא עד כמה הם מודעים למצבו. הם יודעים איפה הוא? מוחמד ולי אמר לו: "הח'אן נָאיֶבּ[6] אמר תקפצו צ'יק צ'ק לפומן ותחזרו. הם רוצים לדעת אם יש לך מה לספר על אגול". אי אפשר להאמין לשום מילה שלהם, ועד הרגע האחרון אגול אמר לו: "לא, אל תחזור, אל תלך לחווה!". אבל אז מה יעשה הילד שלו? על מי יסמוך? אם לא היה הילד, אף אחד לא היה מצליח למצוא אותו. ואז כמה קל היה לנקום על סוקרה. הוא היה מטפל במאות מהם. אבל אגול לולמאני הוא אדם מסוג אחר. הוא היה עוצם עיניים ויורה. הוא נהיה אדם קשה. במיוחד מאז שמתה הבת שלו. הוא מסוגל להרוג אדם ככה סתם. אגול מסוגל, בירייה אחת לאחורי הראש, לחסל את השוטר האחר שגורר מגפיים במים ובבוץ שלושה צעדים לפניו. אבל הוא לא מסוגל לעשות דבר כזה. הוא לא בנוי לזה. את מוחמד ולי הוא ראה. הוא יכול לזהות אותו, הוא שמע אותו כשיום אחד בא לכפר שלו ואמר: "אם לא תבואי מיד לפומן אל הנָאיֶבּ, אני תוקע בילד את הכידון ומכניס עד שיֵצא לו מהגב". למארְג'אן הוא אמר את זה.

השוטר האחר צעד בראש. יותר משלושה צעדים לפניהם. גם הוא חשב על ביש המזל והמסכנות שלו. הביאו אותו מח'אש[7]. הוא מעולם לא יצא מהמחוז שלו עד שהגיע לגילאן. הוא לא הסתדר עם האורז של המחוז הזה. כל הזמן שילשל, היה לו קר. הגשם והרטיבות החלישו אותו. בלילות קפא גם מתחת לשתי שמיכות. בימים הראשונים אסף את המעט שהיה לו מהכפרים של אנשי גילאן. "יש להם שם חפצים שהגילאנים בזזו מהבתים של בעלי האדמות לפני שהגיעו כוחות הביטחון הממשלתיים." אבל הצרה היא שבכפרים אין שום דבר. בכל המקומות האלה אין אפילו חתיכת זכוכית שאפשר לגלח איתה את הזקן, שלא לדבר על להשתמש בה כמראה. השוטר הבלוצ'י טעם את טעמם המר של החיים האלה. הרסו את החיים של אנשים כמוהו שוב ושוב. שם במחוז שלהם, אנשי הח'אן[8] היו פושטים על הכפר כמו מושבת נמלים או נחיל ארבה וגונבים סוסים וכבשים, ברווזים וביצי תרנגולות, כל מה שהיה להם לקחו. הם לא ריחמו על ילדים ונשים זקנות. הם היו צורבים את עורם, ואחרי פעם או פעמיים, הכפריים המסכנים היו שולחים את ראש הכפר שלהם לח'אן השכן ומבקשים ממנו עזרה, וכך היה הכפר הקטן עובר לחסותו. זה סיפור שהבלוצ'י שמע מאבא שלו. אבל הוא עצמו אף פעם לא היה איכר. מאז שהוא זוכר את עצמו, תמיד היה רובאי ותמיד היה שכיר של הח'אנים. אבל בילדותו טעם את טעם העושק והעקירה מן הבית. בכל פעם שנזכר השוטר הבלוצ'י שעכשיו הוא שוטר בשירות המדינה, הוא הזדעזע, כי ידע טוב יותר מכל אחד אחר כמה שוטרים וחיילים הוא הרג בזמן שהיה רובאי. הוא היה אומר לעצמו: "כמספר השערות שעל ראשי." בלי רובה אין לו חיים. הוא בא לעולם עם רובה, גדל עם רובה וגם ימות עם רובה. מבחינתו, להרוג אנשים זה כמו לשתות מים. אולי רק פעם אחת הוא הרגיש מוטרד כשהרג מישהו; אז, כשעקב במדבר החם אחרי חייל צעיר רכוב על גמל. הגמל התעייף ונשכב, והחייל זרק את הרובה שלו על האדמה והתחפר מאחורי האוכף. הבלוצ'י ירה כמה פעמים והתקרב אליו. הוא לקח את הרובה שלו ורצה לירות בראש שהציץ מאחורי דבשת הגמל, אבל אז קרא החייל: "אחי, תרחם, אל תהרוג אותי". הוא אמר: "אז מה אני אעשה איתך? אם אני לא אהרוג אותך תמות מצמא!" אחר כך חשב לעצמו: "חבל לבזבז כדור." הוא תפס את הגמל ברסן והסתובב: "לא רחוק מכאן יש מעיין. לך, קח את עצמך לשם." הוא משך את הגמל מאה צעדים ואז רצה להשאיר אותו שם כי ראה שהוא חסר תועלת. באותו רגע הבין שאי אפשר להשאיר את החייל והגמל באותו מצב, חזר וגמר את החייל בירייה אחת. זאת ההריגה היחידה שמעוררת בו לפעמים אי נוחות. הוא יודע שבסופו של דבר הגורל יזמן גם לו מוות כזה. אבא שלו, שני האחים שלו, רוב קרובי המשפחה שלו איבדו גם הם את חייהם מיריית אויב. כשהח'אנים באו לטהרן וקיבלו נציגות בפרלמנט, לא הייתה לו בררה אלא להפוך לשוטר, אבל הוא לא ציפה שיעקרו אותו מביתו וישלחו אותו למחוז גילאן הרטוב והקר כל כך. השוטר הבלוצ'י לא התייחס כלל לאיש מגילאן ולא היה לו אכפת אם האיש מגילאן יברח או לא. אמרו לו שאם הוא ינסה לברוח, שיירה ויהרוג, והוא על הרובה שלו סמך. השוטר הבלוצ'י חשב רק על הכסף והאמצעים שהוא צריך להשיג בכל מחיר כדי לברוח שוב למדבריות הלוהטות. המדבר גדול כל כך עד שאנשי הביטחון לא יוכלו למצוא אותו. כל אחד מהשוטרים האלה לוקח לעצמו משהו כשהוא עושה חיפוש בבתים. ודווקא בבוקר, בבקתה של האיש מגילאן, היה הווכיל באשי זהיר מאוד ודאג שהוא לא ייקח כלום, אם כי הוא עצמו עשה כל מה שרצה. ואת חמישים התומאן שהוציא הבלוצ'י מהכיס של האיש מגילאן, רשמו לפרוטוקול והחזירו לו. הדבר היחיד שהוא הצליח להשיג היה אקדח. הוא מצא אותו במחסן, בין שקי אורז. פתאום צצה מחשבה חדשה בראשו של השוטר הבלוצ'י. האקדח היה שווה לפחות חמישים תומאן. הוא שווה אפילו יותר, במצבים מסוימים יש אנשים שייתנו עליו אפילו מאה תומאן, הוא תוצרת איטליה. המחסנית שלו קטנה... אף אחד כבר לא קונה היום נשק. הכפריים האלה אפילו זורקים את שלהם לים. חמישים תומאן הוא שווה. אבל בתנאי שהגילאני הביא איתו את הכסף ולא נתן אותו לאף אחד.

הרוח לא חדלה. היא הטיחה אגרופים של גשם באוזניהם ובעיניהם של השוטרים והאסיר. היא ביקשה לתלוש את השמיכה מצווארו של האיש מגילאן ולבזוז את מעיליהם של השוטרים. שאגת מטחי הגשם חנקה את צווחותיהם של ברווזי הבר. מהיער נשמעה יללה, כמו זו של אשה המתייסרת בכאבים. מפעם לפעם נעקרו שורשיו של עץ זקן והאדמה רעדה.

גל של רוח שהגיע מרחוק התחיל ברשרוש והסתיים בזעקה פראית. נותרו רק עוד כמה עשרות מטרים עד לבית התה שאליו היו מועדות פניהם, אבל באפלה ובגשם וברוח, תחת אורה החיוור של מנורת הנפט שלו, הוא נראה רחוק.

כשהגיעו לבית התה, שאל מוחמד ולי את הבעלים: "אורז יש לך?"
- יש.
- ומה עם תה?
- גם תה יש.
- מנורה יש?
- יש אחת.
- תפנה מהר את החדר למעלה!
- בחדר למעלה אני מייבש טבק.
- אבל הרצפה שלו פנויה.
- פנויה.
- אין פה תחנת משטרה?
- דווקא יש.
- איפה?
- עוד קצת בהמשך. בתחילת הערב היו פה כמה והלכו.
- בוא קח אותנו לחדר למעלה.

ה"חדר למעלה" נפתח למרפסת בעלת מעקה עץ. מהמרפסת היה אפשר לראות את קו האופק הבהיר. אבל הגשם עדיין ירד, ובחדר שקירותיו היו עשויים חֵמר, ושמתקרתו נתלו עלי טבק ואבטיחים ובצלים ופקעות שום, עמד ריח טחוב. מוחמד ולי אמר: "יאללה, לך לפינה של החדר, אם תזוז אני מכניס לך כדור." אחר כך הלך לבעלים ושאל: "בצד ההוא אין יציאה?"

כשראה הבעלים של בית התה את האיש הצעיר מגילאן באורה החיוור של העששית, הבין במה מדובר ואמר בתגובה: "אין יציאה. הקצין, זה מאלה שגילחו את האוטובוס?"

"עוף מפה, מטומטם, תתעסק בעניינים שלך. נבלה, אתה רק מסתכל למעלה, אני הורס לך את המקום. אתה יותר גרוע ממנו".

אחר כך פנה לשוטר הבלוצ'י ואמר: "ח'אן, תהיה פה ואני אשמור למטה. אחר כך אני אבוא למעלה ואתה תרד לשמור ולשתות תה."

בחדר החשוך הוריד האיש מגילאן את החולצה הקצרה, סחט ממנה את המים ומישש את רגליו. הוא מחה את המים מפניו וניער את ידיו. הקור גרם לו צמרמורת, והוא הרים את מכנסיו ועיסה מעט את השוקיים, הברכיים והירכיים. הוא ניער את עצמו והביט מזווית העין בשוטר הבלוצ'י, שאחז היטב ברובה שלו בשתי ידיו. הוא עמד במרפסת הצרה שבין המעקה לקיר והשקיף אל האופק.

פרט ליללת הרוח, שֶטֶף הגשם ומדי פעם גם צווחותיהם של ברווזי הבר, לא נשמע אף קול באפלה. נדמה שבעומק היער נאנקת אישה, כאילו רוצה למלא את חלל העולם באנחות וביבבות.

בניגוד למוחמד ולי, השוטר הבלוצ'י לא דיבר כלל. רק צלליתו, על רקע העננים האפורים שנעו ללא הפסקה באופק, הייתה אות וסימן לכך שהדרך לחופש ולחיים חסומה בפני האיש מגילאן. הרוח הרעידה את בית התה, ובשל היבבות שדמו ליללת אשה סובלת, התקשה האיש מגילאן להירדם, אף-על-פי שמפעם לפעם פיזרה הרוח את העננים שכיסו את הירח, ובוהקם של הכידון ומתכת הרובה עייף את עיניו.

הקול שהגיע ממעבה היער הזכיר את אנחותיה של סוקרה, בדיוק כמו אז בתולם, כשכדור שהגיע מעל ביתו של ראש הכפר פגע בצדה.

סוקרה הניחה את הילד על הקרקע וייללה...

"אתה לא רוצה לברוח?"

"לא!"

באופן בלתי רצוני ענה: "לא", אבל אז שבה אליו רוחו. הוא החליט לא לדבר איתם כי שמע שעם השוטרים אסור לדבר הרבה. הם מנצלים לטובתם כל מילה שיוצאת מהפה של הבן אדם. בחקירה צריך לשתוק. למה לענות סתם? השוטר רק רצה לדעת לפי התשובה שלו אם הוא ישן או ער, ואת זה הוא הבין. יותר מזה הוא לא יאמר.

"תקשיב מה אני אומר לך!" קולו הצרוד והמצונן של הבלוצ'י נבלע ביללות הרוח. הסופה השתוללה, אבל בחדר שררה דממה מאיימת. האיש מגילאן עצר את נשימתו.

"אל תפחד!"

האיש מגילאן פחד. הקול הנמוך שבקע מבין שפתיו וזקנו של הבלוצ'י החריד אותו.

"גם אני הייתי שודד כמוך."

הבלוצ'י השתתק. דמו של האיש מגילאן קפא בעורקיו, נראה כאילו הם חושדים. "הייתי שודד כמוך." הכופר הזה משקר, הוא רוצה לדובב אותו.

חזותו השקטה של איש הביטחון הבלוצ'י הפחידה אותו. הוא דיבר לאט יותר: "היום בבוקר כשחיפשתי בבקתה..."

בחושך נשמע רשרוש, כאילו נגעה יד בעלי הטבק שנתלו מהתקרה.

"תזוז ואתה חוטף!" קולו של הבלוצ'י היה החלטי ומאיים. האיש מגילאן ראה באפלה שהשוטר מכוון את הרובה אליו.

"שב!"

הכפרי התיישב והתאמץ להקשיב למילים שיצאו מפיו של איש הביטחון על רקע רעש השיטפון והגשם והרוח. הבלוצ'י לחש.

"במחסן - אתה שומע? - מצאתי אקדח בתוך חבילת אורז. אתה יודע של מי האקדח. לא דיווחתי. אחרת מישהו היה יכול לשים עליו יד. הבאתי אותו איתי כדי לתת למפקד, אתה יודע שיוציאו אותך להורג על בטוח."

שקט. כאילו לא הייתה עוד סערה, והעצים הזקנים לא צווחו. כאילו שיסע קולו הנמוך של הבלוצ'י את כל הצווחות והתרועות והשאגות והשיטפונות.

"אתה שומע? אל תפחד, גם אני הייתי איכר, אני יודע מה עובר עליך, גם אנחנו סבלנו הרבה מהח'אנים שלנו. אבל בהשוואה לח'אנים, השוטרים גרועים יותר. אני בעצמי הייתי פעם מורד, הרגתי אנשים כמספר השערות שעל ראשך. בגלל זה נהייתי איש ביטחון, כדי לא לסבול מהם יותר, אל תפחד ממני! אלוהים לא רוצה קורבן צעיר כמוך, קורבן שווא. כבר חודש לא שמעתי מאשתי ומהילד שלי, לא שלחתי להם כסף. אם זה לא היה למענם, לא הייתי נמצא פה עכשיו. אתה רוצה שאני אחזיר לך את האקדח הזה?"

האיש מגילאן נשם בכבדות. משהו לחץ לו על הגרון, הלב שלו הלם בעוצמה, מצחו התכסה זיעה. הוא צייר במוחו תמונה נוראה של איש הביטחון הבלוצ'י והוא פחד ממנו ולא ידע מה לעשות. הוא קיווה שיוכל לקום ולנשום ביתר קלות.

"די לרעוד! האקדח אצלי. אקדח תופי, כל השבעה כדורים במחסנית, לא מוכן לירייה, אם אתה רוצה לירות, אתה חייב למשוך את הנצרה, אני נותן לך את האקדח הזה."

האיש מגילאן לא עמד בזה יותר. "אתה לא תיתן, אתה משקר! למה אתה לא נותן לי לישון? אתה מתעלל בי! מוסלמים תעזרו לי! מה אתה רוצה מהחיים שלי?" אבל הצעקות שלו לא הגיעו לאף אחד, כי הסערה חנקה כל רחש בגלים של רוח וגשם.

"אל תצעק! אל תפחד! אני נותן לך, תקשיב, ברגע שתגיע למשרד של כוחות הביטחון בפומן אתה גמור. לא שמעת שלפני כמה ימים גילחו אוטובוס בכביש? מאז הם עוצרים אנשים כל הזמן. אני מוסלמי. אני מאמין באלוהים ובנביא, אלוהים לא רוצה ש...."

האיש מגילאן נרגע. הוקל לו, עצרו הרבה כמוהו. הם רוצים לחקור אותו.

"למה אתה צועק? אני אתן לך! רואה, אני מוכר לך. האקדח שלך. אם אני מדווח שמצאתי אותו אצלך, אתה יודע שזה על בטוח הוצאה להורג. אני מוכר לך, חמישים תומאן הוא שווה, אתה, אתה תסתדר כבר עם מוחמד ולי, לא? לא שווה? הכסף שלך עליך, או שנתת למישהו?"

האיש מגילאן נרגע ולא רעד עוד. הוא הכניס יד מתחת לשמיכה, פתח את חבילת הבד הצרורה שהביא איתו, והכין בידו את עשרים וחמישה השטרות של שני תומאן שהיו רטובים ומעט מקומטים.

"בוא קח!"

עכשיו היה תורו של הבלוצ'י לפחד.

"לא, לא ככה; אתה קם ועומד, אתה מסתובב, שם את הכסף בכיס שלך, אני לוקח את הכסף מהכיס שלך, ואז אני שם את האקדח בכיס, אתה חייב להרים ידיים. אם אתה זז אני מכניס לך את הקת של הרובה בראש. תבין, אני מכיר את כל הטריקים שלך. בזמן שאני כאן בשמירה אתה חייב לעמוד פנים לקיר גב אלי. אתה זז, אני תוקע לך כדור בגב. ברגע שאני הולך, אתה כבר תדע להסתדר בעצמך עם הווכיל באשי".

***

שטף המים החדגוני נמשך ללא הפסקה. המנגינה הארסית הזו עינתה את נפשו של האיש מגילאן. המים גלשו במורד המרזב. הרחש שיצרו היה רק נעימה קטנה בתוך כל הרעש וההמולה, אבל דווקא הרחש הזה, יותר מכל דבר אחר, נגס בלבו ובנשמתו של האיש מגילאן. הוא השעין את ידיו על הקיר. מדי פעם הזיזה הרוח את אחת מחבילות השום ודגדגה כך את קצות אצבעותיו. חולצת הקנבס הלחה נדבקה לגבו. האקדח שבכיסו הכביד עליו. פעמים אחדות עצר את נשימתו אף לדקה שלמה כדי שיוכל להיטיב לשמוע את הקול שרצה לשמוע. הוא חיכה לקול צעדיו של מוחמד ולי על מדרגות העץ. ולרגעים, כששכך הגשם, נחלשו גם נביחות הרוח, והדבר השפיע על מנגינתו של זרם המים במרזב, אבל קול הצעדים לא הגיע. כשצעק איש הביטחון הבלוצ'י, "הי מוחמד ולי? הי מוחמד ולי!", חש האיש מגילאן הקלה. המקצב החדגוני נשבר. "הי מוחמד ולי...". האיש מגילאן הטה את אזנו. מיד כשישמע צעדים על מדרגות העץ הוא חייב להיות מוכן היטב, וברגע שאיש הביטחון הבלוצ'י יתחלף עם מוחמד ולי, עליו להסתובב ולנצל את כמה השניות שבהן ידברו זה עם זה ולא ישמעו אותו זז, להוציא את האקדח מהכיס ולהתכונן. היה נדמה שמלמטה עונה קול לקריאתו של הבלוצ'י.

הלוואי שהגשם ייפסק אפילו לכמה דקות. הלוואי שיללת הרוח תשכך. הלוואי ששאגת השיטפון תחדל אפילו לדקה אחת. החיים שלו, כל מה ששלו, תלויים בכמה השניות האלה, כמה שניות או פחות. אם ייפסק זרם המים החדגוני שבמרזב הוא יוכל לקלוט באוזנו החדה גם את התנועה הקלה ביותר. ואז ייגמרו כל העינויים האלה. הוא יֵלך לילד שלו וייקח אותו ממארג'אן; יברח ליער עם הרובה של הווכיל באשי, ושם הוא כבר יֵדע איך להסתדר.

שום קול לא הגיע מלמטה פרט לשריקות הרוח ושטף המים ורשרוש ענפי העצים. נדמה שביער צורחת אישה, אבל באותו רגע דיבר הבלוצ'י. כל עצביו ושריריו, כל חושיו, כל הכוחות שבגופו היו דרוכים לשמע הקולות שמגיעים מלמטה, אבל יללת הרוח ושטף הגשם מנעו מכל קול אחר לחדור.

"אל תזוז, שים ידיים על הקיר!"

האיש מגילאן שינה תנוחה, זז מוּכְנית להיטיב לשמוע.

האיש מגילאן אמר באטיות: "תקשיב למה שאני אומר."

הבלוצ'י לא הבין. האיש מגילאן חשב שאם ידבר איתו בניב הגילאני, השיחה תהיה רשמית פחות. "היי אחי, לא עשיתי לך כלום. זזתי והסתובבתי כדי שאני אוכל לראות אותו טוב יותר כשהוא בא."

הבלוצ'י שוב לא הבין. קול המגפיים הדורכים על מדרגות העץ הפחיד את האיש מגילאן ובו בזמן הפיח בו תקווה.

"איזה גשם, לא מפסיק!"

זה היה קולו של מוחמד ולי. הוא הכיר את הקול הזה. בן רגע החליט האיש מגילאן לפעול. הוא הסתובב. הכניס יד לכיס. תפס את קת האקדח. רק צריך לשחרר את הנצרה והאקדח יהיה מוכן לירי, אבל עכשיו לא הרגע, כי אם יירה, גם הבלוצ'י יהיה חייב לירות כדי להציל את חייו שלו, והוא לא מסוגל להתמודד עם שניהם יחד. הלוואי שיוכל לשחרר את הנצרה כדי שיהיה מוכן לתקוף מתי שרק ירצה. הוא הוציא מכיסו את האקדח התופי שהכיר היטב. הוא אמד את משקלו, כאילו יצבור כך ביטחון רב יותר. באותו רגע שיבש את תוכניתו קול שפשוף גפרור. למזלו, הגפרור הראשון לא נדלק.

"מה יש לגשם הזה? הגפרורים נרטבים לבנאדם גם בכיס".

גם הגפרור השני לא נדלק, אבל באותן כמה שניות התעשת האיש מגילאן והכניס את האקדח לכיס. הוא הניף את השמיכה על כתפיו, כמו שכמייה, ורכן בפינת החדר.

"הלו, תביא את המנורה כדי שאני אראה, הגפרורים רטובים".

הבלוצ'י שאל: "בשביל מה אתה צריך מנורה?"

"הוא שם? לא הלך?"

"לאן יש לו ללכת? הוא ער, תקרא לו - יענה".

מוחמד ולי שאל: "הלו גילאני?... אתה ישן או ער..."

באותו רגע נדלק גפרור, ואורו הצהוב חשף את פניו של הכפרי. כל פניו נתגלו, המצח הגבוה וכובע החרוט שלו. מוחמד ולי הדליק סיגריה באמצעות הגפרור: "כאילו הוא רוצה לנסוע לקנדהאר. גם לקח איתו את השמיכה. גם את האורז הגילאני שלך כבר אכלת? הי אחי, תאכל גם ראש של דג. עכשיו אתה חייב ללכת לקצת זמן לטהרן כדי שהאַשֶה גולֶה גיוֶה שלהם יעיר אותך כמו שצריך[9]. למה אתה לא הולך לישון?"

מוחמד ולי שאף מהאופיום שלו. הוא היה עליז. "מה איתך? מה שלום המנהיג? אתה גם היית מנהיג או שלא היית? אתה בטוח היית המנהיג של הכפריים בתולם, מה? אתה לא עונה? חה-חה-חה-חה".

האיש מגילאן קיווה שהצחוק הזה יהיה מעט רם יותר ויאפשר לו לשחרר את הנצרה, לכוון לסיגריה הבוערת ולירות.

"תגיד לי, ביום ההוא שבאנו עם הסַרגוֹרְד[10] לתולם כדי להקים את התחנה, זה לא היית אתה שם בראש הקבוצה שאמרת: אנחנו יש לנו שומרים משל עצמנו ואנחנו לא צריכים אף אחד? נבלות, היינו שם כמה אנשים והם הכניסו אותנו לתוך הבית והלכו לשרוף אותו. חבל שהסרגורד היה שם ועצר אותנו, אחרת היינו קוצרים את כולכם עם המקלע ההוא. אני בעצמי שלחתי את המנהיג הבריון הזה שלכם לכל הרוחות. תגיד לי, אתה לא היית שם? נו, והמנהיגים האלה עם הפה הגדול, איפה הם עכשיו? למה הם לא באים לעזור לך?" אחר כך פלט כמה קללות עסיסיות. "בטהרן חיסלו אותם לגמרי. כבר אין להם אומץ להוציא מילה מהפה; רציתם להיות בולשביקים? וגם הנשים שלכם! איזה נשים מכשפות. אוהו, בגללן הסרגורד לא נתן לנו לירות. איך עכשיו נהייתם עכברים וברחתם לחורים שלכם. אח, אם זה היה תלוי בי. אני לא יודע מה הייתי עושה לך. למה הם אמרו לי להביא אותך בריא ושלם? בטוח שאתה אחד מהבריונים שלהם. אחרת היום בבוקר, כשראיתי אותך, הייתי מחסל אותך. מול העיניים שלך, האישה שלך... הי הי, מה אתה עושה? תזוז ואתה חוטף".

האיש מגילאן היה פזיז, וקול דריכת הרובה שלח אותו חזרה למקומו.

הוא שלח את ידו בהיסח הדעת אל קת האקדח. האישה שנורתה לפני כמה חודשים באירוע בתולם, ומאוחר יותר מתה, הייתה אשתו, זאת הייתה סוקרה, היה לה ילד בן חצי שנה, ועכשיו הילד היה בכפר שלו ולא ברור מה יהיה עליו. מארג'אן היא לא אחת שתטפל בילד. זאת ממש לא עבודה בשבילה. למי עוד אכפת מהילד שלו. לפרקים הפסיק האיש מגילאן להקשיב לדבריו של הווכיל באשי. הוא חשב על דברים אחרים. אולי האקדח בכלל ריק כל הזמן הזה. אולי הבלוצ'י והווכיל באשי עושים ממנו צחוק ונתנו לו אקדח ריק. אבל מה הטעם בבדיחה כזאת? זה לא יכול להיות. בשביל הילד שלו הוא חייב להצליח לחזור לתולם. הוא השאיר את ידו בכיס ואמד את משקל האקדח, כאילו יוכל להעריך כך אם המחסנית מלאה או לא. זו הייתה התנועה שמשכה את תשומת לבו של מוחמד ולי, והוא כיוון אליו את קנה הרובה.

חודו של כידון הרובה היה במרחק של קצת יותר ממטר ממנו, אחרת היה מעיף את הרובה אל הרצפה במכה אחת ומוציא את האקדח. "הי, אחי, אתה ישן או ער? תגיד לי. אולי לוקחים אותך לפומן כי יש לך קשר עם אגול לולמאני?" הוא סינן כמה קללות. "שבוע שלם אנחנו לא ישנו בגללו. לאור היום גילחו אוטובוס באמצע הכביש. גם לו ינפחו את הצורה, גם התור שלו יגיע. תגיד לי, זה נכון שהאישה שחטפה כדור אז בתולם הייתה הבת שלו?"

לרגעים החריפה הסופה כל כך עד שהאיש מגילאן לא היה יכול לשמוע אפילו את קולו הרם והמהדהד והמלטף של מוחמד ולי, אף שהקשיב לדבריו בריכוז רב. אבל אלה היו בדיוק הדברים שרצה לשמוע, כדי להבין מהווכיל באשי מדוע לוקחים אותו לפומן. השוטרים (או מי שלא הוציא את צו המעצר נגדו) ידעו שהוא החתן של אגול ושעדיין יש ביניהם קשר. האיש מגילאן ידע שהשומר של הכפר הלשין עליו. הוא אמר לא פעם לחמו שאסור היה לבטוח באיש הזה מווישְכּאסוּקֶה, ואולי אם הוא לא היה סומך על האיש מווישכאסוקה לא הייתה מתרחשת התקרית הזאת בתולם שעליה ידע מוחמד ולי לא מעט. אולי סוקרה עדיין הייתה בחיים ואגול לא היה בורח שוב ליער וכל הדברים שקרו אחר כך לא היו קורים והחיים שלו לא היו בסכנה היום.

פרץ אדיר של רוח טלטל את הכפר. אולי קרס עץ זקן, והרעיד את הכפר בנפילתו. אבל מוחמד ולי דיבר בלי הפסקה, צחק חה חה חה ואיים ונהנה להטיח עלבונות.

הוא זכר היטב את דמותו של השומר מווישכאסוקה. שנים הוא עשק את האנשים ולעת זקנה לקח מהם דמי חסות. הפכו אותו לשומר כדי שיעזוב אותם בשקט. בימים ההם שלפני המלחמה, בעלי הקרקעות בטהרן היו כל יכולים, ודחקו את רגליהם של השוטרים מהשטחים שלהם, ולאלה לא היה אומץ להראות את פניהם באזורים האלה. אגול, חמו, הוא שדאג שהאיש מווישכאסוקה יהפוך לשומר, ומאז הוא באמת לא בזז עוד קרקעות של אחרים, חוץ מאלה של המתחרים שלו.

מוחמד ולי הדליק עוד סיגריה. הפעם הוא העביר את הגפרור לרגע מלפנים והאיר את פניו של האיש מגילאן. עשן סגול צרב את אפו.

"....שמע מה אני אומר לך. למה אתה לא עונה? כשבאנו לתולם לפתוח תחנה, אתה זה שאמר לסרגורד אנחנו שילמנו את חלקנו ונתת נאום. למה עכשיו בלעת את הלשון?"

הוא זכר היטב. וזה היה נכון: כשאנשי הכפר אמרו "לנו יש שומרים משלנו", אמר להם הסרגורד: "לכו תבחרו את הנציגים שלכם. אני אדבר איתם." וגם הוא היה אחד הנציגים. הסרגורד שאל אותם, "נתתם את התשלום של השנה?" כולם אמרו "נתנו." אחר כך שאל ,"נתתם לפני שהיה לכם מנהיג, או אחרי?" הכפריים אמרו, "גם אז נתנו וגם עכשיו אנחנו נותנים." אחר כך פנה לאיש מגילאן ושאל, "אתה למשל, מה נתת?" הוא אמר, "נתתי משי, נתתי אורז, נתתי ביצים, שום, ענבים לחומץ, רימונים, בצל, קש, אורז מלא, רצועות קש[11], קמח אורז, כל מה שיש נתתי." אחר כך שאל הסרגורד, "את התשלום של השנה נתת?" האיש מגילאן ענה, "השנה נתתי משי, גם אורז אני נותן." אחר כך אמר פתאום הסרגורד, "לך קח את הקבלות שלך ותביא." לוֹטְפְעָלי הזקן והמסכן אמר, "אתם לא הנציגים של בעלי האדמות!" ברגע שהתחיל לוטפעלי לדבר סטר לו הסרגורד מתחת לאוזן. אז יצאו אנשי הכפר מהחדר ולא היה ברור מי תקע בחצוצרה, אבל בערך אלף איכרים באו והקיפו את הבית. אחר כך היו יריות ואחת מהן פגעה בצדה של סוקרה, וגם לוטפעלי מת במקום.

בערב התאספו אנשי הכפר, והשומר מווישכאסוקה הציע לשרוף את הבית, ואם לא הייתה מגיעה אז עוד כיתה של חיילים, לא היה נשאר זכר מהסרגורד ומאנשיו...

מוחמד ולי עישן את הסיגריה שלו. האיש מגילאן חשב, עכשיו זאת ההזדמנות הטובה ביותר שתהיה לי לחטוף ממנו את הנשק. כל גופו רעד. המחשבה על המוות הנורא של סוקרה ריפתה את ידיו. הוא אפילו לא ידע אם הוא רועד מקור או ממצוקה... אבל מוחמד ולי לא הפסיק: "אתה מומחה גדול. אתה משופשף אתה. לא מוציא מילה, מפחד שנגלה עליך משהו. תגיד לי, מי מאלה שדיברו עם הסרגורד בחדר היה אגול? אני לא מפחד מאף אחד. אגול הזה הוא כופר, אני רוצה לתלוש לו את הראש בעצמי. החבר'ה שלי בכיתה ראו בעיניים שלהם שהוא שרף את הקוראן. אני רוצה לתפוס אותו בעצמי, הוא היה אחד מהם. הוא בטח זה שהיה לו זקן פרוע ועמד ממש לידך, הא, למה אתה לא עונה, אתה ישן או ער?"

יללת הרוח נשאה איתה זעקות מוזרות ממעבה היער: צרחות של אישה, געיות של פרה, יבבות וקריאות מחאה. ככל שהקשיב האיש מגילאן בתשומת לב רבה יותר, כך היה נדמה לו שבתוך הרעש הזה הוא יכול לשמוע גם את אנחותיה הקשות מנשוא של סוקרה, אז, כשהכדור פגע בצדה. אבל יותר מכל דבר אחר, היה זה השטף הקטלני של המים במרזב ששרט את לבו של האיש מגילאן, כאילו מישהו מגרד פצע, מגרד אותו בציפורניו. שיניו נקשו זו בזו לקצב מנגינתה החדגונית של זרימת המים, והוא הלך ואיבד את סבלנותו.

ככל הנראה, השקט ששרר בחדר גרם לווכיל באשי מוחמד ולי לחשוד. הוא רצה לדעת אם האיש מגילאן ישן או לא.

"למה אתה לא עונה? אתם אויבים של אלוהים ושל הנביא. צריך להרוג את כולכם. שמעתי שאגול אמר שאם יהרגו את הרוצח של הבת שלו, הוא יהיה מוכן להיכנע. כן, בחייך, בכלל לא אכפת לי אם האישה שחטפה אז את הירייה שלי היא הבת שלו. מה זה משנה? אני מילאתי את החובה הדתית שלי. אני אומר שאגול הוא אויב של אלוהים וחייבים להרוג אותו, אתה שומע? אני לא מפחד מאף אחד. אני זה שהרגתי. שיעשה מה שהוא רוצה..."

"זרוק את הרובה לרצפה. אם אתה זז אני הורג אותך..."

את המילים האלה אמר האיש מגילאן. קולו היה חנוק וצרוד. הווכיל באשי הדליק גפרור וזה היה האיתות שנדרש לאיש מגילאן. כהרף עין הוא הוציא את האקדח מכיסו ובשנייה שנדלקה האש ועשן סגול, חיוור וגופריתי האיר את החדר, הצליח האיש מגילאן לשחרר את הנצרה ולכוון אליו. מוחמד ולי הניח את קת הרובה על הרצפה כדי שיוכל להדליק את הגפרור, והשעין את הקנה בין שתי זרועותיו. ברגע שהרים את היד עם הגפרור, נותר הכידון תחת זרועו השמאלית.

באור להבת הגפרור נתגלו לוע האקדח ועינו הפתוחה והלבנה של האיש מגילאן. הווכיל באשי היה מבולבל. להבת הגפרור שרפה את ידו, וזרועו נשמטה ללא רוח חיים וצנחה על ירכו.

"זרוק את הרובה על הרצפה! אם אתה זז אני הורג אותך!"

קנה האקדח נגע ברקתו של הווכיל באשי. האיש מגילאן שלח יד, תפס אותו בגרונו וגרר אותו לתוך החדר.

"חכה חכה, עכשיו אתה תקבל ממני מה שמגיע לך. נו תמשיך עם הנאום. אתה מזהה אותי? למה אתה לא מסתכל?"

הגשם המשיך לרדת, אבל האופק הלך והתבהר. העננים הקודרים התפזרו אט אט.

- "אמרת שאתה לא פוחד מאף אחד! אל תפחד, אני עדיין לא הורג אותך, אני הולך לחנוק אותך בידיים שלי. סוקרה הייתה אשתי. כלב, את אשתי הרגת. אתה הרוצח של סוקרה, השארת את הילד שלי בלי אימא. אני אחסל אותך ואת כל המשפחה שלך. אני אעשה לכם את המוות. אגול זה אני. ממנו אין לך מה לפחד. הא? למה אתה לא זז?"

הוא לקח לו את הרובה. הווכיל באשי קרס כמו גוש חֵמר רטוב. האיש מגילאן השעין את הרובה על הקיר. "אתה אמרת שאתה לא מפחד מאגול. אני אגול. אגול לולמאני המסכן מת מרוב צער על הבת שלו. אני זה שאמרתי שאם יביאו לי את הרוצח של סוקרה, אני אכנע. כן, זה לא אגול שייכנע. את האוטובוס בכביש אני תקפתי. כל אלה שהיו איתי, כולם אנשים שאיבדו את הבתים שלהם, את כולם גירשו מהבארות ומהאדמות שלהם. אני מספר לך את הדברים האלה כדי שתסתלק מהעולם כשאתה יודע את האמת. אני שם את האקדח שלי בכיס. בידיים אני רוצה להרוג אותך. אני רוצה לקרוע לך את הגרון עם השיניים. אני אגול. ועכשיו סוף סוף תהיה לי קצת נחת..."

ההתקף הפראי גרם לו להתנשם בכבדות. הוא לא ידע איך לחסל את האויב, ונלחץ. גופו הרצוץ של הווכיל באשי נחשף בהדרגה באור השחר.

"כן, אני הייתי המנהיג. גם לקרוא ולכתוב אני יודע. למדתי בחמש השנים האלה. עוד הרבה דברים למדתי. אתה אומר שהמדינה לא בבלגן? אז מה זה בלגן? אתם עושקים אותנו, עקרתם אותנו מהבתים ומהחיים שלנו. לא נשאר לנו שום דבר, לא נשאר אף איכר. גם אתה בעצמך, כמה סחטת ממני? היו לך חיים ארוכים. אם הייתי יודע שאתה הרוצח של סוקרה, היית כבר נרקב כמה מטרים מתחת לאדמה. מי פה הכופר? אתם שנשבעתם אלף פעם בקוראן ולא עמדתם בהבטחות שלכם? לא באתם ונשבעתם שכולם בטוחים? למה אתם עוצרים את האנשים בלי סיבה? למה אתם סתם הורגים? מי הגנב? דורות על גבי דורות המשפחה שלי חיה במקום הזה, מישהו מהבעלי קרקעות האלה בכלל היה בגילאן לפני חמישים שנה?"

המילים ניתזו מפיו במהירות רבה כל כך עד שהיה קשה להבינן. הווכיל באשי כרע על ברכיו, הצמיד את מצחו לרצפת העץ של החדר וגונן על עורפו בשתי ידיו. כובעו נשמט מראשו אל הרצפה: "מה אתה פוחד, אני לא הורג אותך ככה. קום, אני רוצה לשתות לך את הדם. חבל על כל כדור. אתה חתיכת עלוב, מגיע לך בכלל שאני אבזבז עליך כדור? קום!"

אבל הווכיל באשי לא זז. אפילו כשהאיש מגילאן בעט ברגלו הימנית, הוא רק הצמיד את פניו לרצפה. שריריו ועצמותיו כבר לא צייתו לו. האיש מגילאן שלח את ידו, תפס את צווארון מעיל הגשם של הווכיל באשי והביט בפניו. באור העמום של הבוקר ספוג הגשם נתגלה פרצופו המבוהל של מוחמד ולי. הזיעה ניגרה מפניו. עיניו הלבינו. הוא איבד את כל כוחו. קצף צהוב נפלט מבין שפתיו והוא חרחר.

ברגע שפגשו עיניו את העיניים הבוהקות והרושפות של האיש מגילאן, הוא גמגם. המילים ניתזו מפיו: "אל תהרוג אותי, תרחם עלי! יש לי חמישה ילדים. תרחם על הילדים שלי. אני אעשה כל מה שתגיד. תסלח לי בשם הנעורים שלך. שיקרתי. זה לא אני הרגתי. לא הרגתי את סוקרה. זה היה הוא שירה. המקלע לא היה אצלי..."

***

הוא בכה. התחינות וחוסר הישע וההפצרות של השוטר שיככו את חמתו של האיש מגילאן, כמו מים שנשפכים על אש. הוא הבין שלאיש יש חמישה ילדים. אם הוא בכלל אומר את האמת! הוא חשב על ילדו שלו, המשחק בפינת הבקתה. הגשם נפסק, ובשקט ובשלווה של הבוקר התעורר בו מיאוס כלפי החולשה והמסכנות של מוחמד ולי. אור היום מילא אותו תחושת דחיפות.

האיש מגילאן ירק ובתוך כמה דקות תלש את מעיל הגשם מגופו של הווכיל באשי, הסיר את רצועת הכדורים מגבו והידק את השמיכה לראשו ולצווארו. הוא חבש את הכובע ואת מעיל הגשם ויצא מהחדר.

ביער עדיין הדהדה יללתה של אישה מתייסרת. באותו רגע נשמע קול ירייה ובזרועו הימנית של האיש מגילאן פגע כדור. הוא בקושי הספיק להסתובב וכדור נוסף פגע בחזהו והפיל אותו מהמרפסת.

השוטר הבלוצ'י עשה את שלו.

 

הערות שוליים

1. גילאן הוא מחוז בצפון איראן, לחוף הים הכספי, אחד המיוערים והגשומים ביותר באיראן. פומן היא עיר גדולה בגילאן.
2. טקס ההיטהרות המוסלמי שמתבצע לפני התפילה, הכולל שטיפת פנים, ידיים ורגליים.
3. דרגת קצונה איראנית בעבר.
4. מתייחס ל"נֶהְזַתֶ ג'נגל" (תנועת היערות), תנועת גרילה בהנהגת מירזָא קוצַ'ק ח'אן, ששיתף פעולה עם הרוסים בתחילת שנות העשרים בהקמת הרפובליקה הסוציאליסטית של גילאן. התנועה הובסה זמן קצר לאחר מכן על-ידי הצבא האיראני. מאוחר יותר, בשנות הארבעים, גם למפלגת "תוּדֶה" (מפלגת ההמונים, המפלגה הקומוניסטית של איראן) הייתה השפעה רבה בגילאן. בוזורג עלווי היה אחד החברים הבולטים במפלגת התודה.
5. תולם הוא אזור בתוך העיר סוּמֶעֶה סארא שבגילאן.
6. דרגת קצונה גבוהה.
7. עיר במחוז סיסתאן ובלוצ'סתאן שנמצא בדרום-מזרח איראן. האקלים במחוז יבש מאוד.
8. מילה שמקורה תורכי ומציינת מעמד של ראש שבט. השוטר הבלוצ'י, שמגיע ממשפחת איכרים, משתמש במילה בהתייחס לבעלי הקרקעות. לחלק מבעלי הקרקעות היו גדודי לחימה פרטיים, והכפרים שבחסותם היו חייבים להם תשלומים קבועים.
9. האורז הגילאני וראש הדג הם מאכלים גילאניים ידועים. "אשה גולה גיווה" הוא מרק טהרני שנחשב נחות ומבוסס על גֶּבֶן.
10. תפקיד צבאי בכיר, מקביל למפקד גדוד.
11. מרצועות הקש נהגו להכין מכינים מטאטאים.

"האיש מגילאן" הוא אחד הסיפורים הקצרים הידועים ביותר בספרות האיראנית של המאה העשרים. בסיפור, המתרחש על רקע מאבק האיכרים בבעלי האדמות בשנות הארבעים באיראן, מובל איכר לתחנת משטרה במסע מורט עצבים בגשם שוטף. בּוֹזוֹרְג עַלַוִי (1904-1997), יליד טהראן שלמד בגרמניה והושפע מספרות מערבית, היה סופר ופעיל פוליטי ידוע באיראן וממקימי מפלגת "תוּדֶה", המפלגה הקומוניסטית של המדינה. הסיפור "האיש מגילאן" פורסם לראשונה בשנת 1952 בקובץ "מכתבים וסיפורים אחרים". בשנים 1953-1979 היו יצירותיו של עלווי אסורות לפרסום באיראן. ספריו מעולם לא ראו אור בעברית, אם כי סיפור קצר שלו, "מים", הופיע בקובץ תרגומים מפרסית של יעקב משיח משנת 1967, שנקרא "מסיפורי פרס החדשה".
מפרסית: תומר בן אהרון
עריכה : אורה דנקנר, ייעוץ והנחיה: פרופסור דוד ירושלמי

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי בוזורג עלווי.


תגובות פייסבוק