הזיכרון שוחח איתי והסתלק

הזיכרון שנותר נושא איתו תמונה חיה. אני פוחד שעם מותנו יישכח גם הבית שהיה. סיפור לסוף השבוע
X זמן קריאה משוער: 7 דקות

רועה צאן

כאשר איננו מסתדרים עם ההווה ועם הגיאוגרפיה החדשה, אנו שבים אל הזיכרונות. הסתערתי על ממלכת הזיכרון של השיח' מחורץ-הפנים כדי ללמוד מה קרה באותה שנה אומללה. נסענו יחד למסע ארוך והוא סיפר לי את הסיפור במלואו. תחילה חשבתי שהמסע יסתיים בתחנה הראשונה. אולם הוא המשיך גם אחרי התחנה השנייה והשלישית. המסע הסתיים רק כאשר נפח השיח' מחורץ-הפנים את נשמתו, על חוף ימה של יאפא.

כך התגלגל לו הסיפור שעדיין לא תם ולא נשלם. סיפורם של אלבִּרווה, מִיעאר, מַעלוּל, אֻם אלזינאת, עין ע'זאל, גַ'בַּע, אַגְזֶם ועוד אחרים. עשרות כפרים הרוסים שאוּדיהם עדיין בוערים. הם ניבטו וזעקו מבעד הקמטים והחריצים שעל הפנים, עדות לאותם ימים. ימי התלאות והנסיעות. ימי הגירוש. הימים שבהם היה נכנס קצין ג'ינג'י אל הכפר מלווה בבני לוויה. הזוטר שבהם היה הסמל – השאוִיש – והקטן שבהם היה הכלב, אשר בעונת החורף היה מגיע עטוף באפודה מצמר אנגלי. בימי הקיץ היה נעצר לו הכלב ומתעקש להרים את רגלו בכניסה לבית המח'תאר. כל הפמליה הייתה עומדת וממתינה בסבלנות עד שהכלב יסיים להטיל את מימיו.

עיניו של השיח' היו שקועות עמוק בחוריהן. את פניו המחורצות עיטר שפם בא בימים, כבר צהוב מניקוטין. סימן לימי הבחרות והנערות של השיח'. הימים שבהם הסתנן העדר של מוסא דין אל אדמות מְגֵ'ידֶל ואכל מכל הבא ליד, עלים ירוקים ועשבים יבשים. לא היו אז שומרים, לא סיירת ירוקה וגם לא משטרה שתעצור בעדו.

השיח' סיפר: באותה עת נהגנו לבלות עם דיין בחברותא אל תוך הלילה בביתו של המח'תאר ואף ערכנו ערבי היכרות ברחבת הגורן. כאשר הפך דיין לאישיות חשובה הוא הגיע לביקור בכפר עם פמליה גדולה. כל אנשי הכפר קובצו על מנת לקדם את פניו. אמר מֻחמד אלעלי לדיין, כאשר זה התקרב אליו, "נהיית שר, יא דיין?" דיין חייך אל אנשי פמלייתו ואמר לו, "על אפך ועל חמתך. ואתה תישאר רועה צאן". אחר כך הסתלק. אלעלי פחד ולא אמר את אשר בלבו, "האם כלל נותרו לנו אדמות על מנת שנרעה בהן? אפילו את מרעה הצאן גזלתם מאיתנו".

האדון

יום אחד פגש השיח' בשוק של נצרת יהודי ממוצא רומני, שנאמר עליו שהיה סוחר בקר. האיש ענה לשם בירנבאום. השם הזה לא היה שגור על לשונו של השיח'. תחת זאת כינה אותו "האדון". כינוי זה הונהג לאחר הנכבה, עת הפך האדון לעבד והעבד לאדון. שאל השיח' את האדון, "מניין אתה אדון בירנבאום?". האדון הביט בו מבעד לנחיריו ואמר בערבית מדוברת, בניב בדווי ובטון זדוני, "אני מצפוּרִיֶה. ומאיפה אתה יא שיח'?" השיח' לא ויתר וענה לו בטון זדוני גם הוא, "אני מרומניה". התפלא האדון וצחק, "אתה מבקש ללעוג לי? זה הרי לא מתקבל על הדעת". השיח' הניף את ידו כאילו ביקש להנחית מכה על ראשו, ואמר, "יא בן כלב. אם מתקבל על הדעת שאדון בירנבאום הוא מצפוריה, מדוע לא מתקבל על הדעת שאני רומני?" השיח' ויתר ומאז אותו היום החליט שלא לשאול עוד איש לשמו או למקום מגוריו.

יום השנה לנכבה מהווה עבור השיח' יום זיכרון. הוא מקבץ את ילדיו ונכדיו ויוצא איתם לביקור בצפוריה. הם מבלים שם יום תמים שבמהלכו הוא מתעקש לצום. אפשר לקרוא לזה שביתת רעב. שביתה שאיש לא שומע עליה והיא לא זוכה לכותרות בעיתונים. אחד הנכדים שב ומפציר בו לספר להם על הכפרים שמסביב. אלו שקיימים ואלו שאינם. הוא ילטף את שער ראשו החלק של הילד. אלדַרבְּיֶה, אלבַּלאטִיה המערבית, קִטעַת אלג'אמִע, אלדֵ'יל, אלשְׁוִוילי אבו חַ'דְ'ר.

אחר כך יספר לילדים הקטנים על אדון בירנבאום. הוא יצביע לעבר החווילה אשר נשקפת ממול ויאמר, "זה היה ביתנו. עכשיו שוכן עליו ביתו של האדון!"

התרנגולת

השיח' ישב להתחמם לצד האח שחומה הלך ודעך. הוא הפך את הגחלים במלקחי הנחושת שהחזיק בידו. תחילה ניקה את שאריות האפר החם, אחר כך קיבץ את הגחלים לכדי ערימה קטנה ולבסוף הניח עליה קנקן קפה ערבי מר ושחור.

הערימה קרסה והגחלים התפזרו לכל עבר. כשאסף אותן בשנית הרים קמעה את ראשו והתבונן בנו. ניכר היה שנזכר במשהו, שכן לפתע התחייך. החיוך התרחב והסתיר את הקמטים הרבים שעל פניו. לאחר מכן פרץ בצחוק רם ונראה לרגע כאיש צעיר בשנות השלושים לחייו. צעיר מלא חיוניות כמי שמחייך אל החיים והחיים מחייכים אליו בחזרה.

"היו אלו שעות אחר הצהריים. ישבתי בבית. לפתע נשמע קול נפץ. קפצתי ממקומי כנשוך נחש. ביקשתי לברר מה התרחש בחוץ. אמרתי לעצמי: הלך הכפר. אשתי אמרה לי: שב יא שיח'. דבר לא קרה. צבא ההצלה מכתר את הכפר והוא לא יאפשר לבני דודינו להיכנס אליו. מי הם בכלל שיעזו להיכנס לכפר?

פקפקתי בדבריה. בכניסה לבית עמדו שלושה חיילים מצבא ההצלה והחזיקו בידיהם קליעים של רובה. שאלתי אותם: אחים, מה קורה? איפה הלוחמים הנועזים ואמיצי הלב שלנו? הם ענו בחיוך מטופש: התרנגולת נפלה שַהִידָה. הם ירו בה, מרטו את נוצותיה ואכלו אותה. אמרתי אז לאשתי ולילדיי: התכוננו. לא נחיה כאן לעד. הלך הכפר. הלכה פלסטין".

הוא הרחיק את מבטו מאיתנו וטמן אותו מחדש באפר שבאח. אחר כך רטן, "שמעתם מה הם אמרו? התרנגולת נפלה שהידה".

הקצין

לצדו של השיח' ישבה ילדה קטנה. כל אימת שהבחינה כי סבה שותק היא דיברה במקומו. היא סיפרה לנו על החיילים אשר חדרו לכפר בשעת לילה מאוחרת ועל סבה אשר ירק בפרצופם. בכל פעם שסיימה הייתה מבקשת מסבה אישור לדברים, "סבא, נכון?"

נדמה היה ששמעה כבר הכול. היא יכלה לדבר על הכול. היא השתתקה כאשר השיח' שעל אודותיו אנו מדברים החל לגולל לנו את סיפור הגירוש. תחילה הם הקיפו את הכפר. אחר כך ירו לכל עבר ופגז אחד נפל בחצר הבית. מן הבית לא נותר זכר. שני ילדיו של מחמד אלסלימאן נהרגו במקום. אחר כך הם ירו על שני צעירים וגם הם נהרגו במקום. הכפר סער וגעש. רצינו לקום ולהתנגד. אולם הנשק החדיש ביותר שהיה בידינו היה רובה ציד מיושן ובו קליעים אחדים.

הם ירו לכל עבר: על היוצאים ועל הבאים בשערי הכפר. אחר כך פקדו עלינו לצאת מן הבתים ולהתאסף בכיכר. התאספנו. מיד הגיע קצין והורה לנו לחזור לבתים. חזרנו. אחר כך הגיע עוד קצין שאמר: בתוך ארבעים ושמונה שעות כולם נעלמים לי מהעיניים. אני לא רוצה לראות איש בכפר. מילאנו אחר ההוראה. תפסנו כפי יכולתנו והנחנו את סלינו על כתפינו. הצלחנו להעמיס על בהמת המשא גם סיר גדול מלא בחפצים.

פעם היה לי בית מרווח בן שישה או שבעה חדרים. הם הרסו אותו. היו לי עשרים ראשי בקר. הם נעלמו, אינני יודע לאן. היה לנו כפר שוקק חיים – גברים, נשים וטף. הוא נמחה מעל פני האדמה. הם מחקו אותו. לעתים באים הצעירים ושואלים אותנו: מדוע נטשתם את הכפר? מדוע נטשנו את הכפר? אנא עארף? מחר נמות. אני פוחד שעם מותנו יעבור מן העולם גם הכפר. יא עמי, אנחנו חיים על זמן שאול.

פלוני ואלמוני

במצולות הקיום, ובתלאות היומיום, חמקו מזיכרוננו התמונות והשמות שעליהם ידעו לדבר השיח', בן השיח', אשתו ואפילו נכדיו הקטנים. מישהו הצביע ואמר: שם היה כפר, נכנה אותו פלוני, וכאן היה יישוב קטן, נכנה אותו אלמוני.

נסענו באוטובוס יחד עם ילדינו לטיול אביבי באגם אלסאח'נה, שהפך ל"גן השלושה". אנו המבוגרים עוד לא התרגלנו לשלטים החדשים הפרושים בכל פינה ופינה. גם הילדים לא השכילו עדיין לקרוא את מה שהיה כתוב עליהם: "זהירות מים רדודים". משום כך הם גם לא מבינים שבאחת הבריכות הללו אורבת להם סכנת טביעה של ממש. בכל פעם קופץ אחד מהם למצולות וגווייתו חוזרת אלינו נטולת רוח חיים.

במצולות הקיום, ובתלאות היומיום, נעלמו מן הזיכרון הכפרים אשר צריחי מסגדיהם וראשי כנסיותיהם נישאו אל על, נושקים לעננים. בסמטאותיהם המאובקות השתעשעו ילדים קטנים וגדולים שנולדו באִקְרִת' או בג'בע. הם גדלו כפליטים בצריפונים דולפים; ואם האיר להם מזלם הם חיו בחדר צפוף בוואדי אלנִסנאס. בלבם בוערת התשוקה לשוב אל הכפרים ואל סמטאות העפר המאובקות אשר פעם טינפו את כותונותיהם.

בלשונו של השיח', כמו בספרי ההיסטוריה ויומני הזיכרונות, נותרו עשרות הכפרים ממתינים לשיבת הבנים. הזיכרון שנותר נושא איתו תמונה חיה של חתונת הגברת ורדיה, או של טקס הכלולות של ג'מאל אלצאלֵח. ומי יכול לשכוח את ההמולה בגורן, או ירחם השם, את ההלוויות ההמוניות שאליהן התקבצו אנשים ממזרח וממערב?

שאלנו, "יא שיח', שתזכה לאריכות ימים, מה עתיד אתה להשאיר לנו?"

"לא כלום"

"לא כלום?"

אולי את סיפורו של כפר. כדי שיישאר חי בלבבות. כפר שוקק חיים, על גבריו, נשותיו, ילדיו. על המבנים והעצים שבו. כפר שצוחק אל פני השמש. כך הוא לא ייעלם מן הזיכרון.

הסיפורים פורסמו בספרו של סלמאן נאטור ״הזיכרון שוחח איתי והסתלק״ בהוצאת רסלינג, שמאגד טורי ספרות שכתב במשך 30 שנה בעיתונות הערבית. תרגם: יהודה שנהב-שהרבני. סלמאן נאטור הוא סופר ומחזאי מדאלית אל-כרמל. הוא פרסם עשרות ספרים בשפה הערבית וכתב חמישה מחזות שהוצגו בארץ ובעולם. זהו ספרו השלישי שתורגם לעברית. 

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי סלמאן נאטור .
§ קריאה |
- דימוי שערצילום: ג׳ון אוטוסון

תגובות פייסבוק

2 תגובות על הזיכרון שוחח איתי והסתלק

01
חיים ש

הרבה זיכרונות המסופרים בכישרון רב. ערגה רומנטית למה שהיה.
אם נשנה את השמות נוכל למקם את הכפרים והעיירות באירופה ולמעשה בכל מקום שבו היה סיכסוך אלים. (ראו כעת בסוריה, עירק קורדיסטן וכו'). ההבדל שלאחרים זה זיכרון רחוק של סיפורי סבים וסבתות והם ממשיכים בשיגרת החיים. ניקלטים, בונים בתים ומדחיקים.
שכנינו, מתרפקים על עברם, הקשה כמו של כל מי שגורש מביתו, והם ממשיכים בפליטותם עד אין קץ.

02
אלמו

"בית מרווח בן שישה או שבעה חדרים"
מרק טויין מתאר כפר גלילי.
" מגדל רחוקה מלהיות מקום מלבב. זהו ישוב סורי במלא מובן המילה, ופירושו של דבר שהוא מכוער וצפוף, משרה אי נוחות, מזוהם ומוזנח לגמרי..... רוחבם של הרחובות נע בין שלוש לשש רגליים בלבד, והם מצחינים מטינופת."

"היה לנו כפר שוקק חיים – גברים, נשים וטף".
מרק טווין מתאר את אנשי הכפר.
...."זקנות וזקנים, נערים ונערות, ילדים וילדות, העיוורים, המטורללים והנכים, לבושים קרעי סחבות מזוהמים, כולם פושטי יד עלובים מעצם טבעם וחינוכם. הקבצנות זרמה בדמם. איך נהרו לעברינו הקבצנים אכולי הכינים והפרעושים! כיצד חשפו ללא בושה צלקות ופצעים, הצביעו באומללות על ידיהם ורגליהם הנכות והמעוותות ובקשו נדבה בעיניהם זולגות התחנונים!"
מארק טוויין, "מסע התענוגות בארץ הקודש", תרגם עודד פלד, עמ' 48-50.