אוֹנוֹדָה

הרבה ניצתו בקיץ ההוא, אבל רק אצלו האש טרם כבתה. זה לקח זמן, אבל הממסד התגבר על הכול. סיפור לחג
X זמן קריאה משוער: 8 דקות

ברקים הלמו בחולשה על פני השמים, ואת הרעמים לא שמע. הוא שכב במיטתו וניסה להפריד בחושיו את החמצן מאדי הצבע שבחלל עליית הגג שלו. לקלוט רק את החמצן, רק את החמצן. מכשיר הרדיו מלמטה הפריע לדממה, אבל במצבו כבר מוטב היה לו לא להתווכח עם הדייר השכיר הבכיר. דממה וחמצן, זה כל שרצה. הוא היה האחרון במאבק, וכדי להמשיך בדרכו נזקק לריכוז מקסימלי ולרעננות מחשבה. אויביו היו רבים והתקווה מעטה, אבל היום גם יפתח את החבילה. סוף סוף הגיעה החבילה.
לקראת חדשות הבוקר הגביר הדייר השכיר הבכיר את עוצמת מכשיר הרדיו, והוא נאלץ לשמוע את קולו של שר הביטחון מטפס אליו מעלה כאילו נכרך סביב ענפים. שר הביטחון הזהיר שוב את קפריסין מפני עוד הסלמה בסכסוך שסביב המשאבים הטבעיים. אין חדש. עוד מעט ייצא הדייר השכיר הבכיר לעבודתו במגזין החברתי, ובדירה יישארו רק שניים, המובטל ועובד הקזינו השכונתי. אבל הם לא ייצאו מחדריהם בבוקר סגריר שכזה, והדירה תהיה מספיק שלו, מספיק ריקה לקדוּשה שהשתוקק לה לכבוד הרגע שיפתח בו את החבילה.

עוד ברק עלה בשמים. גשם טיפטף. על חלונו הסגור, האלכסוני, בקצה עליית הגג שלו, נשמעו רחשים, כאילו מיליון תולעי רקב נאבקות שם. שר הביטחון הזהיר את הציבור מפני קיצוצים פופוליסטיים. אחר כך נאמר משהו על מהומות הסופר-HD בנתניה. נתניה... החברה האחרונה שלו גרה בנתניה. כבר חצי שנה מאז שביקשה שלא יתקשר. אולי עכשיו הוא צריך? למטה שמע את צעדיו של הדייר השכיר הבכיר, ואז עוד רחש לא ברור. הרדיו הבטיח ריאיון עם שר העמותות החברתיות – ואז נדם. הדלת נפתחה ונטרקה. שקט, סוף סוף.

גם היום יֵצא אל משימתו, מיד לאחר שיפתח את החבילה, יגלול את הנייר שבתוכה וירשה לעצמו להרגיש את כל מה שירגיש. כמה דקות של השראה, אושר, זעם, מי יודע מה עוד. הוא יתחזק, יתמלא עוצמה, יְעשֵת את נדריו – ואחר כך ישוב אל מה שעשה מדי יום ביומו, כבר שבע שנים, בלי הפסקה. המעשה היה פשוט, רק הביצוע מסובך, ומדי יום הסתבך עוד. רק לצאת לרחובות ולהכתים בצבע שחור שאין דרך להסירו שש מכוניות חונות. פשוט. אבל כשרבים כל כך אורבים לך, מחפשים אחריך – להסתלק מן הבית בחשאי ולשוב אליו חופשי היה החלק המסובך מכול.

המדינה העניקה לאזרחיה הצייתנים מכוניות במתנה. הוא פגם בהן, זה הכול. בתום עמל של שבע שנים, יותר מעשרת אלפים מכוניות מוכתמות. מאילת ועד מטולה, מתל אביב ועד עיר-ירדן. הרבה פחות ממאתיים אלף המכוניות שחולקו על ידי הממשלה לאזרחים שהוכרו כזכאים להטבה, אבל מעשה הצביעה הצנוע שלו הטיל אימה על כל הנהגים. בעיתונים כינו אותו "המעניש", ופרופסור אחד באוניברסיטת אשדוד הצדיק את מעשיו בחלק מן הקורסים שלו. משטרת "האחרים" מינתה צוות גדול ביחידת "המהגרים, המסתננים, והקיצוניים הבלתי חוקיים" שהקדיש את כל פעילותו רק למעשה הוונדליזם שלו, ולרדיפה כזו זכו מעטים.

ארבו לו. הטמינו פיתיונות. ניסו לצוד אותו, לנטרל אותו, לחסל. פעמיים חשב שהאישה שלצדו במיטה היא סוכנת של משטרת "האחרים", פעמיים כמעט נתפס ברחוב. אבל הוא היה כמין צללית חמקמקה בין עצים רטובים. המלחמה הזעירה שלו תתמיד עד שהעם יתעשת.

שלוש שנים אחרי שיצא למשימה הראשונה אמו נפטרה. הוא לא זכה להתגלות לפניה, לא זכה ללחוש באוזניה: "אני המעניש". בעיניה הוא היה הבן שעזב בלי סיבה עבודה טובה באוניברסיטה, ויתר על בחורה טובה, שקטה, דֵי נחמדה, ולבסוף גם עבר לגור בדירה דחוקה עם שותפים ברחוב בוגרשוב, ממש בלב "תל אביב השחורה". הוא לא מצא הזדמנות להסביר לה, ובעצם גם לא סמך עליה. עניין מצער כשלעצמו. אבל לוחם אינו יכול להרשות לעצמו טעויות.

אמא שלו התחננה, לפחות תשתמש במכונית של אבא, אני כבר לא נוהגת, אבל הוא סירב. אבא שלו...אם היה בחיים היה מתנגד לכל המחאה, קורא להם פרזיטים...ואם היתה נחשפת לפניו העובדה שבנו הוא-הוא "המעניש" היה...טוב, בכל מקרה במכונית שלו הוא לא ייגע.

מצחיק, גם הוא היה זכאי למכונית מטעם הממשלה. כשקצו בשיטה של עשרה "עשירונים" חברתיים ועברו לחלוקה החדשה של ארבעים "אַרְבָּעִימונים", קיבל כל אזרח הודעה אישית בנוגע לארבעימון שאליו השתייך ולסל הצדק החברתי שנלווה לו. הארבעימון שלו לא היה בין הזוכים. הוא קיבל הקלה בנשיאת נשק, פטור ממילואים ושותפות ברווחי הקזינו של השכונה שבה היה רשום כדייר, אבל המכונית חמקה ממנו. והנה, לאחר גלי האלימות האחרונים חילקו מחדש את האוכלוסיה כולה, הפעם ל"שבעים-וְשִׁבְעָהמונים", לכאורה על מנת לדייק במתן ההטבות אך בפועל כדי לפצל חלק מוועדי הארבעימוניים, שצברו כוח רב מדי, והפעם שובץ לשבעים-ושבעמון הזכאי למכונית.

הסופר אמיר גוטפרוינד. צילום: מוטי קיקיון

הסופר אמיר גוטפרוינד. צילום: מוטי קיקיון

את מכוניתו שלו הכתים בצבע שחור מכוער. ליתר בטחון. הוא העמיד פנים שהוא משתמש בה, והעביר אותה ממקום למקום, אבל אותו לא יסממו. אותו לא יטשטשו. הוא היה האחרון שעדיין פעמה בדמו התחושה הראשונית, ההיא, של קיץ 2011, ואיש לא יגזול אותה ממנו. אחרי גל המחאה הנפלא, הנהדר, הטהור, בא עידן הוועדות, ואז החקיקה, היישום, הכשלונות, ושוב הוועדות, ועוד הַקְטנה של הרוח המקורית מהככרות, ועוד חֵלקי ציבור מרוצים משְלַלם, ועוד התפצלות בין הזוכים לבין הלא זוכים.

הוא היה הלוחם האחרון. הרוח המקורית. תחילה רצה שיקשיבו לו, אחר כך הבין שדרכו היא לשתוק, לפעול בחשאי, לרדת למחתרת. ולהעניש.
הוא לא היה בין ראשוני המחאה, מה פתאום? היה לו ג'וב באוניברסיטה, ג'וב טוב, ובתחילה בכל מקרה הכול נראה לו מטומטם. מטומטם וגם שגוי מבחינת ההיגיון. אם אין לך אז אין לך, וזה הכול. אבל כשהמחאה החלה לסחוף עוד ועוד חלקים בציבור הרגיש פתאום שגם הוא נסחף, שהוא בעד, שכבר מזמן דבר כזה היה צריך לקרות, שזהו, די. פתאום היה באוויר משב של תקווה, משהו חדש. פתאום גם הוא חשב – הגיע הזמן. ובאחד הימים, כשעמד קרוב מאוד לאחד הנואמים, מראשי תנועת המחאה, הרגיש שהוא עצמו מתעורר, ניצת, נדלק. נולד מחדש. איך נתן שיעשקו אותו כל השנים? איך נתן שיֵיעשְקו האחרים?

הרבה ניצתו בקיץ ההוא, אבל עשר שנים עברו, ורק אצלו האש טרם כבתה. ההוא, מראשי תנועת המחאה, שנאם, הוא עכשיו שר העמותות החברתיות.
זה לקח זמן אבל הממסד התגבר על הכול. בדרכו האיטית, החלקלקה, כמו נחש מול טרף הנראה תחילה גדול מכדי להיבלע. הם סיממו את כולם, כיבו אותם, רק הוא נשאר.

היו עוד כמותו, שפעלו. הם נתפסו בזה אחר זה, אחד אחד. או שנואשו. חלקם הצטרפו לממסד. עכשיו, עשר שנים אחרי, הוא היה האחרון. מה עשה בסך הכול? דבר קטן כל כך. בכל יום – שישה אנשים שהסכימו לקבל מכונית חינם מידי הממשלה מצאו אותה מוכתמת. מעשה זעיר. דבר קט. זה כל שידע לעשות, אבל הוא עשה את זה נפלא.
יחידת "המהגרים, המסתננים, והקיצוניים הבלתי חוקיים" הבטיחה לאזרחי המדינה: "המעניש" יילכד. גינו אותו, ליגלגו עליו. ניסו לתפוס אותו בדרכים רבות. אבל אין לו ברירה, כל דמויות המופת כבר אינן, הרוח איננה, התקווה הוכתמה. עכשיו זה רק הוא, החייל האחרון במערכה. נשמרה בתוכו טיפה אחת מן התקווה שהיתה בו כשהחל המאבק, בקיץ הראשון, טיפה קדושה. ובכל פעם שיצא בזהירות מעליית הגג שלו, דרך חדר הבישול המשותף ולאורך המסדרון עד לדלת הדירה, השים עצמו מנשק את הטיפה שבקרבו, לרוות אומץ.

הם לא ילכדו אותו. הם לא ישבוהו חי.

כדי להתפרנס המשיך לעבוד כמעדכן מודעות רחוב של העירייה. בכל יום, סיבוב מתיש בין המסכים, תחזוקת התקינים, החלפת המקולקלים. הוא זוכר רגע אחד שבו נאלץ לא לסגת, להמשיך, כשאמו וחברותיה לוטשות בו מבט מבית הקפה הסמוך. הוא זוכר את טיפת הזיעה שזלגה מרקתו. עד שסיים את מלאכתו הגיעה הטיפה עד מותנו...

זה היה מגוחך – לרשותו עמדה הדירה היפה שירש מאמו, וגם מכונית ממשלתית חינם, אבל הוא חי דחוק בעליית גג והתהלך ברחובות. מורֵד.
זה היה מעייף ומפחיד ומתיש עד מוות. לא להיתפס. זה היה מייאש, כי היה כל כך מעט אור וכל כך גבר החושך. הם יתפסו אותו, ומה אז? מה יקרה אז? קוריוז עיתונאי קטן, כלא, וזהו – דוֹם התקווה. הוא רצה להיות התקווה של כל מי שחושבים אחרת. בכל פעם שפרצו מהומות חברתיות הוא קיווה שהנה, הגיע הרגע, אבל אז שוב חוּלק שלל, שלמונים, שוחד – ושב השקט. הוא קיווה שזה יקרה שוב, כמו פעם, תקווה שאינה כלכלית ואינה קטנונית. הוא ידע שאין מקום רב לתקווה.

לפעמים ראה ברחובות צעירים עם חולצה ועליה הסֵמֶל הקטן שלו, הסמל שהשאיר בקצה כל מכונית מוכתמת. אליהם רצה לזעוק – זה אני! הוא ידע שתלמידי תיכון הכניסו את הסמל שלו לבלוג החובה שלהם וגם לבלוגֵי הרשות, אבל הרשת היתה מנוטרת לגמרי על ידי משטרת "האחרים", והוא לא העז אפיל להציץ וליהנות לרגע.
הוא השתוקק לשותף או למנהיג או לאיש סוד. הוא הסתפק במקור השראה והזמין את החבילה. בדואר. מיפן.

זה עלה בדעתו דווקא כשהוא עצמו התקין במסכי הרחוב צו עירוני שאסר על תליית מודעות מנייר על עצים. "לא תורשה עוד תליית מודעות נייר. מסכים חד פעמיים לתלייה על עץ יוגבלו למידה של שלושים סנטימטר. לרשות הציבור יועמדו מסכי הפיתקית הדיגיטליים שתחלק העירייה לכל דורש".

הם שנאו נייר, ולכן הוא יאהב.

ואז ידע שהוא חייב לעצמו את הפוסטר. הוא ידביק אותו בעליית הגג, מעל מיטתו, ברווח הצר שהותיר החלון לצד תומכות הגג. פוסטר, ממש כמו פעם, כשהיה נער, כששלף פוסטרים של להקות רוק כבד מסטנדים צפופים בחנות התקליטים.
הם סיממו את כולם. מחצו את גאוותם, פטרו אותם ממיסים ומחובות, נתנו להם המון דרכים לצבור נקודות חברתיות שהטעינו את כרטיסי הסטטוס שלהם בזכות למתנות ממשלתיות. הם לא העריכו לוחמים כמותו. הם שלחו לחפש אחריו ויום אחד גם יתפסו.
בינתיים לא.
הוא המוחה האחרון.

בשקט בשקט פתח את החבילה. הוא גילגל ופרש את הנייר. הוא הביט בתצלום, בפנים קפואי העיניים שניבטו אליו. הוא כמעט רצה לנשק אותן. הוא יתלה את התמונה מיד.

מלמעלה הכה צרור ברקים, אור לבן היבהב דרך סדק החלון. הוא חש מחנק בגרונו. התרגשות. הגשם התגבר. טיפות עירוניות, עקרות, שיגלשו וירוו את האספלט. ההדבקה הושלמה והוא נשכב על מיטתו. להביט. רק כמה דקות לנוח, אחר כך יֵצא לפעול. הוא הרגיש שיש בו כח חדש, תעוזה, אנרגיות לעוד עשר שנים. הוא שמע-לא-שמע דפיקות עזות בדלת וקול צעדים גסים. ארבעה אנשים, אולי חמישה. עוד ברק הצליף, כל כך קרוב וחזק שעליית הגג כולה הועלתה לרגע בנוגה לבן מסמא. הוא הביט בפנים הדוממות שבפוסטר המודבק. היראו אונודה, החייל היפני האחרון שנכנע במלחמת העולם השניה, בשנת 1974. עשרים ותשע שנים לאחר תום המלחמה.

אמיר גוטפרוינד כתב את הסיפור "אונודה" שנה אחרי פרוץ המחאה החברתית של קיץ 2011, במסגרת אנתולוגיה חברתית אשר לא יצאה אל הפועל ורואה אור לראשונה באלכסון. ספרו האחרון, "מזל עורב", ראה אור השנה בהוצאת "זמורה-ביתן". 

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אמיר גוטפרוינד .


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על אוֹנוֹדָה

04
בסופו של

למשה: אגב, 'לבד בברלין' הוא ספר בינוני שהעם אוהב. אין מה להתגאות ב'לבד בברלין', אם לכך התכוונת. כלומר 'לחשוד' בכותב שהוא כותב בדומה ל.. מישהו אחר.