הספקן בחדר החדשות

חוקר העיתונות האמריקאי ליאון סיגל כתב: “חדשות הן לא מה שהתרחש, אלא מה שמישהו אמר שהתרחש או שעומד להתרחש“. מחקרים מוכיחים כי חרף מידה של הפרזה, דבריו של סיגל, שנכתבו לפני שלושה עשורים, תקפים גם היום. רוב המידע העיתונאי ממשיך להגיע אל העיתונאים מראיונות פנים אל פנים או באמצעות תקשורת בכתב ושיחות טלפון.

רגע אחד, ישאל הקורא הספקן, וכי עיתונאים אינם מתבססים על עבודת רגליים, על נוכחות ב“שטח“? ובכן, מחקרים מלמדים כי למרות הערך הראייתי, המקצועי והאתי הרב של הסתמכות בלתי תלויה על מראה עיניים, ה“שטח“ ממלא בימינו תפקיד קטן באיסוף המידע, ויש אפילו הסוברים שהוא יקטן יותר ויותר. עיתונאים עקשנים טוענים, בצדק רב, שאין תחליף לעבודת רגליים ושיותר מדי ידיעות מדווחות מהכורסה במקום מהשטח. ובכל זאת, אם נגרד קצת במיתוס נמצא כי במקרים רבים מידע משמעותי, בלעדי, תחקירי או כזה שטעון ספקנות לא נולד בשטח. בחלק מהידיעות אין בכלל “שטח“, ודאי לא כזה שהעיתונאי יכול להגיע אליו במועד הנכון לצורך איסוף מידע. ההסתמכות על מסמכים גם היא פרקטיקה חשובה במקרים רבים, ואף על פי כן היא נדירה למדי מחוץ לתחומי סיקור ספורים כגון משפט, כלכלה ועיתונות תחקירים. זאת ועוד, נוכחות בשטח אינה ערובה לתיאור אמין של המתרחש. כתב שמסקר הפגנה יכול להתרשם בצד אחד של הכיכר עד כמה היא מתנהלת באווירה נינוחה בזמן שהרוחות בצד האחר דווקא מתלהטות.

reichbook

משקלם העצום של מקורות המידע בתכנים המתפרסמים והשפעותיהם הגלויות, ובעיקר הסמויות, על תכנים אלה הם סיבות טובות להתעניין בתפקידם. כיצד בעצם נבחרים מקורות המידע? על פי אילו קריטריונים? עד כמה אפשר להסתמך על מידע שנמסר מכלי שני, שלישי או יותר? מהם גבולות האמון במקורות? האם אפשר לאמת את כל פרטי המידע המגיע ממקורות מידע על סמך תחקיר עצמאי מעמיק? כמה מהמידע המגיע ממקורות אכן מאומת?

בחלק הראשון של הפרק ניווכח לדעת כי עיתונות היא לא התחום היחיד שמפיק מידע רב ומועיל באמצעות מקורות אנושיים. בחלק השני נתמקד בארבעה סוגי מקורות בולטים, ואנושיים, ובספקות המיוחדים שהם אמורים לעורר: בכירים, מומחים, אנשי יחסי ציבור (יחצ“נים) ואזרחים מן השורה.

נוסף על ארבעת המקורות האנושיים לעיל חשוב להזכיר מקור מידע נוסף – לא אנושי כי אם טכנולוגי – שנעשה יותר ויותר רלוונטי בשנים האחרונות בעקבות המהפכה הדיגיטלית. כוונתנו כאן למאגרי נתונים עצומים בגודלם המכונים “נתוני עתק“ (Big Data). נרחיב בעניינם בפרק הבא, אך פטור בלא כלום אי־אפשר ולכן רק נאמר בשלב זה של הדיון כי על אף חולשותיו הרבות של מקור המידע האנושי, בכל זאת אין ללכת שבי אחר חזותם הטכנולוגית המפתה והניטרלית לכאורה של נתוני העתק, שכן שום מידע אינו חסין הטיות והטעיות ולעולם אין לתת בו אמון עיוור. גם הסוג החדש של העיתונות – “עיתונות מבוססת נתונים“ (data-driven journalism) – מעוצב בידי בני אדם, ולעתים קרובות על ידי ארגונים מסחריים ובירוקרטיים רבי עצמה שיש להם עניין להבליט מידע מסוים על חשבון מידע אחר ואף להסתיר את ההנחות והמטרות שעמדו ביסוד הנתונים המתפרסמים אצלם. מטרותיהם לא בהכרח תואמות את מטרותיו של העיתונאי החוקר.

 

הסתמכות על מקורות אנושיים

אפשר שהתחלנו מעט ברגל שמאל. הסתמכות על עדויות של אחרים היא פרקטיקה אנושית תקינה לגמרי, והיא נהוגה לא רק בקרב עיתונאים אלא גם במוסדות אחרים ל“בירור מציאות“, כפי שכינה אותם הפרופסור ואיש המודיעין יהושפט הרכבי. במשפט מכנים אותם עדים, במודיעין – סוכנים, ובאנתרופולוגיה – אינפורמנטים או בני שיח (interlocutors). אפילו מדענים של המדעים המדויקים נוהגים להסתמך ביום־יום שלהם על עדויות, מדידות וניסויים של מדענים עמיתים, ובמרבית המקרים הם מקבלים אותם ללא בדיקה נוספת. הסתמכות על עדויות של אחרים נעשתה פרקטיקה כה חיונית בחברה המודרנית עד שלפי הפילוסוף ג‘ון הרדוויג (Hardwig) “מי שלא בוטח [בקולגות אנושיים] לא מסוגל לדעת“ ("Those who do not trust cannot know").

הרדוויג לא תמים. הוא מודע היטב לכך שמקור אנושי יכול ללקות בשורה ארוכה של תקלות מהימנוּת, הטיות, אינטרסים, פרספקטיבות ואידאולוגיות. ובכל זאת הוא ועמיתיו הפילוסופים אינם מוכנים להיסחף עד כדי פקפוק גורף בכל דבר שמקורו אנושי רק משום שהתהליכים המובילים אליו מחייבים לתת אמון בעדויות של אנשים אחרים. פקפוק כזה אינו מאפשר לקיים משפט צדק, להפיק מודיעין אנושי מדויק, לכתוב ספרות היסטורית סמכותית, לפתור שאלות מדעיות או לייצר ידיעה או תחקיר עיתונאיים.

גם העיתונות נסמכת – ומחויבת להסתמך – על עדויות. הסתמכות זו אינה מוכרחה להיות עיוורת או אוטומטית. דהיינו, עצם הקושי להגיע לרמה גבוהה מאוד של ודאות כשמסתמכים על גורמים אנושיים אין משמע שאין דרכים טובות יותר וטובות פחות לנהל את המגעים עמם, חרף המגבלות המוכרות.

למרות הדמיון העקרוני לתחומים אחרים, עיתונאים צריכים להתמודד עם כמה מגבלות ייחודיות בהסתמכות על מקורות אנושיים. מגבלות אלה מזמינות שימוש מיומן בכלים ספקניים, בעיקר בהקשרים שלהלן:

מיהו מקור מועדף?

אחד הדימויים המבריקים שמתארים את היחסים בין מקורות לבין עיתונאים הוצע על ידי אותו ליאון סיגל שבדבריו פתחנו את הפרק. לפי הצעתו, העיתונאי משמש צלם, והמקור – תאורן. אזורים שהתאורן בוחר שלא להאיר ייוותרו באפלה; לצלם לא תהיה אפשרות לקלוט אותם בעדשתו. יתרה מזו: לפי סיגל, לא לכל המקורות פנסים באותה עוצמה. מקור חזק כמו נשיא ארצות הברית מצויד בעוצמה של מגדלור, ואילו אזרח מן השורה אוחז בקושי בנר קטן. לכאורה, עוצמתם המשתנה של הזרקורים מסבירה את הרציונל העיתונאי בבחירת המקורות, אבל במציאות הדברים מורכבים יותר.

כאשר בוחנים על אילו מקורות העיתונאים מרבים להסתמך, מתברר כי הם נמשכים לבעלי הפנסים החזקים, אבל לא בהכרח משיקולי תאורה – כלומר, מידת הנחיצות בהבהרת הנושא הנבדק – אלא משום שעוצמת הפנס משקפת את ההיררכיה החברתית, הכלכלית והפוליטית שמחוץ לחדר החדשות. עיתונאים במדינות מערביות מעניקים פתחון פה גורף ועקבי למדי לגורמים רשמיים, בכירים, גברים, נציגים של קבוצות אתניות ואידאולוגיות דומיננטיות וגורמים אחרים שדומים לעיתונאים מבחינת הרקע, ההשכלה, המעמד והמוצא. לא אחת ולא שתיים כאשר העיתונאי מגיע לרגע שהוא צריך להחליט מי יהיה מקור המידע שלו בנושא מסוים, מתברר כי למעמד הפוליטי או העסקי של מקורות המידע האפשריים תפקיד מכריע לעומת התפקיד שיש לתוכן הספציפי של המידע שהם מוסרים ולדרגת אמינותו. שיקולי היררכיה עלולים בסופו של דבר לגרום עיוותים בהצגת המידע. עיוותים אחרים יכולים לנבוע ממקורות כגון פוליטיקאים, פעילים חברתיים, אנשי חינוך ושדלנים (לוביסטים), שתפקידם ועילת קיומם אינם לתאר את המציאות כפי שעיתונאים או סטטיסטיקאים חושבים עליה, אלא לחפש דרכים לשנות את המציאות הזו לצורכיהם. לפחות חלק מהעימותים עם מקורות אלו עלולים לנבוע מהיחסים שלהם עם המציאות.

לכאורה, יחסי מקור־עיתונאי הם עסקת חליפין פשוטה: קח מידע, תן פרסום. במציאות מדובר במערכת יחסים טעונת רכיבים גלויים וסמויים. היא מורכבת עד כדי כך ששני הצדדים מתקשים להבחין במלוא משמעויותיה ובדרך שבה היא מחלחלת אל הפרסום ומעצבת אותו. סוציולוג העיתונות הרברט גנס דימה זאת לריקוד טנגו: ריקוד הטנגו לא יקרה בלי מידה של תיאום ושיתוף פעולה בין שני הרקדנים; אבל כמו בטנגו אמיתי – יחסי עיתונאים־מקורות אינם יחסים סימטריים. מי הצד שמוביל את צעדי הטנגו? לדעת גנס, בדרך כלל זהו המקור. יש אומרים כי ברבות השנים, הצעדים של הצד העיתונאי הולכים ונעשים נחרצים יותר, משום שהצד השני נעשה תלוי יותר בהצלחת הריקוד בדרך להשגת היעדים שהוא מנסה לקדם – להיבחר בפריימריז, להשיק מוצר חדש או להנפיק חברה בהצלחה. אחרים סבורים כי דווקא צד המקור הוא שמתחזק, בפרט עם המשבר של השנים האחרונות בעולם התקשורת, ככל שהתלות העיתונאית במידע הולכת וגדלה לעומת יכולתם הנחלשת של העיתונאים לבחון אותו באופן עצמאי וביקורתי. לנו נראה כי מדויק יותר לומר שיחסי הכוחות בין הצדדים משתנים ממקור למקור ולפי הנסיבות, בהתאם לעוצמת הכוח שיש לכל צד. כלומר, ככל שהמקור שולט בלעדית במידע, בנסיבות ובעיתוי של הפרסום וככל שהוא נהנה מלגיטימיות ולא תלוי בפרסום, כך הוא חזק יותר. מנגד, ככל שמדובר באירוע ספונטני שהמקור אינו יכול לשלוט בו או בתחקיר היזום של העיתונאי, כך גובר כוחו של העיתונאי.

הצירוף של תחרות גדלה והולכת בין כלי התקשורת ותלות גוברת במקורות המידע חושף את העיתונאים יותר מאי פעם לעסקאות חליפין בנוסח “קח גישה למידע, תן סיקור אוהד“, שלא לומר “פתחון פה חסר פרופורציה“, כזה שמאפשר למקור להציג כמעט חד־צדדית את טענותיו בסוגיה השנויה במחלוקות ציבוריות ומשפטיות. האם סיקור כזה יכול בכל זאת להיות מוצדק, למרות ההטיה? מדובר בדילמה מקצועית ואתית ותיקה. התשובה תלויה, בין היתר, בנסיבות, במידה שבה המידע הנחשף משרת את האינטרס הציבורי ובמידת היכולת של המערכת להמתיק את הגלולה בדרכים יצירתיות, החל בהצגת דברי המקור בתוך הקשר ביקורתי וכלה בבדיקה של טענותיו בסיפור המשך. לעומת זאת, כניעה גמורה לתביעות המקור, ללא תנאי וללא איזון, מעידה על רפיסות עיתונאית שתורמת לשיבוש של תהליכי בירור האמת.

הסוציולוגית גיי טוכמן סבורה שמקורות ועובדות מעצבים זה את זה כל הזמן. משמע, עצם הבחירה במקור מסוים מאפשרת לאותו מקור להגדיר בשביל הציבור הרחב את המציאות; ואם הוא מקור בכיר (במערכת הפוליטית או הכלכלית) או מומחה בתחומו, בכירותו ומומחיותו מעניקות לדיווח הילת סמכות ואמינות. מנגנון זה מעניק יתרון מתמשך למי שנחשב בחברה מקור סמכותי יותר, בתחום מסוים או בכלל. אדם כזה יגלה בקלות רבה יחסית שהוא חלק מתמהיל המקורות הקבוע של כתבי החדשות. חוקרי העיתונות דיוויד אולתהיידי (Altheide) ורוברט סנואו (Snow) ניסחו ביתר חדות את הפער הפרדוקסלי בין שני המעמדות של מקורות המידע: מן הצד האחד, מקורות קבועים ורמי דרג שנתפסים בעיני העיתונאים כראויים לאמון עד שיוכח אחרת; ומן הצד האחר, מקורות המתקבלים תמיד בפקפוק אוטומטי אלא אם מה שימסרו יזכה לאימות.

כמו רבים מהשיפוטים העיתונאיים, גם בחירה של מקורות מידע והסתמכות עליהם הן חלק מתהליך מהיר ואינטואיטיבי, החשוף לתחושות בטן ולקיצורי דרך. מחקר שבחן שיפוטים של אמינות מקורות בקרב עיתונאים ישראלים מצא כי במקרים רבים החליטו עיתונאים, בצורה די מושכלת, אם להאמין למקור על סמך ניסיון העבר עמו. עם זה, בלא מעט מקרים הם הסתמכו על מקורות שהם נתקלו בהם לראשונה ואפילו היו מוכנים לדרג את אמינותם למרות שהיא טרם עמדה למבחן. האם אפשר לסמוך על מקור רק משום שאמינותו הוכחה בעבר ולהניח על סמך זה שגם עכשיו הוא איננו מטעה? האם סביר להאמין למקור שמעולם לא אכזב “אפילו אם הוא אומר לי באמצע היום שעכשיו לילה“, כדבריו של כתב בכיר שעמו שוחחנו?

מעגל סגור

רוב הזמן כתבי חדשות מסתמכים על מקורות מידע קבועים שאמינותם הוכחה לאורך זמן, לפחות בעיני הכתבים. זו שיטה נוחה ויעילה, שמספקת הגנה מסוימת מפני הונאות מצד שחקנים לא מוכרים. אבל יש לה מחיר: מעגל של מקורות קבועים אמנם מחבר אותך למתרחש, אבל באותה מידה הוא גם מנתק אותך מהנעשה. מקורות קבועים אינם מעודדים את העיתונאי לפתח ערוצים נוספים, הם מגדילים את תלותו בפרצופים הקבועים ובפרספקטיבות שלהם, ובסופו של דבר הם משמשים להדרה, לא תמיד מודעת, של אוכלוסיות שלמות מהסיקור. אם זה מדאיג גם אותך, חשוב שתערוך מדי פעם בדיקה ביקורתית של עצמך – האם המקורות הקבועים לא “מרדימים אותך בשמירה“ או מסתירים לך חלקים חיוניים בשדה הראייה והאם למרות ההשקעה בהם אולי הגיעה השעה לפתוח את השורות לקולות חדשים.

מצבי עימות

עיתונאים וארגוני תקשורת נמשכים לסיקור עימותים, ויש שהם מסתמכים במהלכו על האנשים הנכונים אבל ברגעים הפחות נכונים. למה הכוונה? ברגעי קונפליקט, כגון מסעי בחירות, עימותים מדיניים וכלכליים, אסונות או הליכים משפטיים, יש למקורות מידע, כמו גם לארגוניהם וליועציהם, נטייה להתבצר ולעבור ממסירת מידע לניהול קמפיינים, בניסיון להאיר את עצמם ואת מהלכיהם באור תדמיתי חיובי. במצבי עימות מקורות מידע עוברים להשמצות, להתנערות מאחריות ולהדיפת האשמות, לשימוש סלקטיבי ומעוות בנתונים ולסילוף דברי יריביהם. לכן הנטייה למצבי עימות מחייבת את העיתונאים לגלות ערנות גדולה יותר וספקנות רבה יותר למקורות המידע, לטענותיהם ולמניעיהם. השאלה אינה אם ראוי להסתמך על מקורות מידע במצבי עימות אלא אם העיתונאי מצויד ברמת הדריכות ובמידת התחכום הראויות למצבים כאלה.

שבי בגרסאות מקור

בגלל הקושי להכריע במצבי עימות בין הגרסאות של שני מקורות, חלק גדול מהידיעות מסתיים בעימות גרדא בין גרסאות. חוקר התקשורת הפוליטית לנס בנט (Bennett) כינה זאת “דיווּחי הוא אמר היא אמרה“. קשיי ההכרעה הללו נובעים לא רק מן המשיכה לסקר דווקא מצבי עימות ולא רק מהיעדר השכלה פורמלית בתחום הסיקור, אלא גם מהיעדר סמכויות חקירה ומהצורך לדווח על מה שידוע בלחצי זמנים שמוסדות חקירה אחרים משוחררים מהם. האם אין לציבור זכות – וצורך – לדעת מי מהצדדים מעלה טיעונים מבוססים יותר ומציב גרסה קרובה יותר למציאות? יחסית קל להשיב “תלוי את מי שואלים“ או לקבוע ש“האמת נמצאת אי שם באמצע“; קשה יותר לצלול לפרטים, לפתח התמצאות ולעמוד מאחורי ניסוחים נחרצים יותר. ואולם במצבים שמוצו בהם כל אפיקי הבירור הזמינים, עימות של גרסאות הוא לפעמים פתרון הכרחי.

סוגי מקורות

כדי שלא להסתפק באמירות כלליות נתמקד בארבעת הסוגים העיקריים של מקורות מידע ובשיקולים הספקניים הנוגעים למעמדם, לזהותם ולנסיבות ההסתמכות עליהם.

מקורות בכירים

מקורות בכירים, כמו שרי ממשלה, פוליטיקאים בולטים וראשי תאגידים כלכליים, מבוקשים מאוד על ידי עיתונאים, והנטייה לייחס להם אמינות רבה איננה מוגבלת לעיתונאים. לדעת הסוציולוג הווארד בקר (Becker), גם מדעני חברה נוטים לייחס לבכירים אמינות גבוהה יותר משהם נוטים לייחס לכפופים לאותם בכירים. בקר מכנה תופעה זו “היררכיה של אמינות“: בראשה מדורגים בני הסמכא הבכירים, ובתחתיתה – הכפופים להם. אפילו בית המשפט הכיר בכך שאחריותו של העיתונאי לפרסום שאינו אמיתי ומדויק פוחתת ככל שהמקור בכיר יותר. ואף על פי כן מקורות בכירים הם לא בהכרח, ולא תמיד, המתאימים ביותר. חושפי שחיתויות, למשל, מגיעים באופן מסורתי דווקא מהדרגים הפחות בכירים. מקורות בכירים גם אינם חסינים בפני מידע מוטעה ומטעה. חוקר התקשורת האמריקאי ברנרד כהן כתב פעם כי המידע הטוב ביותר נמצא אצל האינדיאנים, אבל העיתונאים מעדיפים את הצ‘יפים.

מקור בכיר מצויד בדרך כלל בפרספקטיבה כוללת ובמידע לא מעמיק מדי, בדיוק מה שהעיתונאים מחפשים. הוא או היא יודעים להתבטא באופן סמכותי שמייצג ומחייב את ארגונם. הם מצטיירים – לא תמיד בצדק – כמי שאינם יכולים להרשות לעצמם להיתפס בשקר. אבל האמת היא שפעמים רבות מדי הם שקועים יותר מהכפופים להם במיצוי האינטרסים הגלויים והסמויים שלהם וגולשים להתנהלות מניפולטיבית ולמשחקי תדמית, בין היתר בחסות יועצי התקשורת המקיפים אותם ואת ארגוניהם.

גם לעיתונאי בעל ניסיון מוצלח בהסתמכות על מקורות בכירים אסור להתעלם מהדרכים המופשטות והחמקמקות שבהן מעמדם ותדמיתם של אותם בכירים מקרינים על אמינות דבריהם או שמא ההפך. ספק אם קיים אי שם עיתונאי שהזדמן לו להעמיד למבחן מקיף ושיטתי את ההנחה המקובלת כל כך שמקורות בכירים אמינים מהכפופים להם. כל התרשמות בעניין זה לא בהכרח תהיה תקפה על המידע הבא שיביאו מקורות אלה מול המידע שיגיע ממקורות זוטרים מהם.

דווקא בשל הנטייה לאמון אוטומטי כלפי מקורות רמי דרג, בקר מציע לא רק לעיתונאים אלא גם לחוקרים במדעי החברה להיות קשובים לקולות של המדורגים נמוך יותר בסולמות הבירוקרטיים. ולכן, ברוח המלצתו, ועם כל הכבוד לצ‘יפים, אסור לזלזל באינדיאנים.

מקורות מומחים

ההסתמכות על מקורות מומחים – דהיינו, אנשים בעלי ידע עשיר ובדרך כלל פורמלי בתחום מוגדר, דוגמת פיזיקאים, כימאים, רופאים או מדעני חברה – הולכת ונעשית חיונית יותר ויותר. ראשית, משום שאנחנו תופסים את העולם הסובב אותנו כיותר ויותר מורכב וטעון הסבר; ושנית, משום ששורת העיתונאים המופקדים על תחומי סיקור קבועים הולכת ומידלדלת.

לא פשוט למצוא מרואיין שהוא מומחה של ממש, נטול זיהוי פוליטי או עסקי, לא מועסק על ידי גורמים בעלי עניין בסוגיה ונוסף על כל אלה גם בעל אומץ לבטא את דעתו המקצועית בסוגיה הקונפליקטואלית שבה מומחיותו נדרשת. יתר על כן, ככל שמומחיות המקור היא בתחום צר, מורכב ופורמלי יותר, כך קטנה הבקרה העיתונאית האפשרית על קביעותיו, ולכן הוא מקבל את זכות המילה האחרונה בכל עניין שבו העיתונאי אינו יכול להכריע בכוחות עצמו. ובכל זאת גם המומחים הבכירים ביותר אינם חסינים בפני טעויות והטיות. כדי לצמצם את טעויותיהם למינימום האפשרי מופעלים בתחומים כמו רפואה, משפטים, מודיעין ומדעי הטבע וההנדסה מנגנוני בקרת איכות המבוססים על שיפוטי מומחים. למרבה הצער, מרביתם קשים ליישום בלוח הזמנים ובמערך האילוצים שבמסגרתם העיתונות פועלת.

המאמץ להגיע אל המומחים האמיתיים מחייב ניפוי מתמיד של הכאילו־מומחים, אשר בונים את המוניטין שלהם בנחישות ובמניפולטיביות ומומחיותם היא ידוענות יותר משהיא הבנה של ממש. הזיהוי של הכאילו־מומחים מצריך בעצמו מומחיות או היוועצות במומחים אחרים מהתחום.

יחסי ציבור כמקור מידע

מחקרים בישראל מראים כי לדוברים ולאנשי יחסי הציבור (יחצ“נים) יש יד ורגל ברוב הידיעות המתפרסמות בתקשורת (ב־74%-65% מהידיעות), אבל שליטתם של הללו בידיעות לא תמיד בלעדית משום שהכתבים נוטים להסתמך לא מעט על מקורות מידע נוספים.

דוברים ויחצ“נים הם ספקי מידע מקצועיים. לא רק שהם יודעים לספק מידע, הם גם יודעים לעשות זאת באופן מושך וזול מבחינת עלויות במונחי זמן, אנרגיה ומשאבי סיקור. למעשה זו “סובסידיית מידע“, והיא מבוססת על חשבון פשוט: ככל שהעיתונאי נדרש להתאמץ פחות כדי לפרסם את המידע שהיחצ“ן מספק לו, כך גובר הסיכוי שהוא יעדיף להסתמך עליו ואולי גם להציג את המידע מנקודת המבט המועדפת על הלקוח של אותו יחצ“ן. דוברים ויחצ“נים מיומנים יודעים ליצור אצל העיתונאים תחושת שובע בלי לספק להם מידע בעל ערך תזונתי ממשי. לפי החלוקה שמציע חוקר העיתונות ג‘רמי טנסטל (Tunstall), דוברים ויחצ“נים הם מוכרי מידע (sellers) יותר משהם מוסרי מידע (tellers).

הפעולה הראשונה שיחצ“נים מקצועיים עושים היא לחסום הרמטית, ככל שהם יכולים, את הארגונים שהם מייצגים או שבשירותם הם פועלים, כדי להעצים את התלות הבלעדית של העיתונאים בשירותי המידע שלהם. בעיניים של פרסי עיתונות, עיתונאי ערני, חקרן, בעל מקורות חלופיים, שרירים ביקורתיים מתוחים וספקנות בריאה הוא התגשמות החלומות. בעיניים של יחסי ציבור הוא דמות מהסיוטים.

דוברים ויחצ“נים מחויבים בתקנות אתיקה שאוסרות עליהם להפיץ מידע שקרי. גם אם נניח שרובם אכן משתדלים להימנע ממסירת מידע שקרי, ולוּ משום הנזק הישיר לעבודתם ולמוניטין שלהם אם ייתפסו במסירת מידע מטעה, פעמים רבות יחסם לאמת מורכב ומניפולטיבי מכדי להתייחס למידע שהם מוסרים כאל אמת פשוטה. יחצ“נים נוהגים לומר “מחובתי לומר את האמת, אבל לא את כל האמת“. החוקר דניאל בורסטין (Boorstin) טוען כי המידע שמגיע מיחסי ציבור הוא סוג מיוחד של מידע, “מעין־אמת“ (quasi-truth); מין מצב שהוא “לא אמת ולא שקר אלא נוסחה שמאפשרת [בעת ובעונה אחת] לחמוק משניהם“.

אחת הבעיות המקצועיות והאתיות הקשות ביותר איננה עצם ההסתמכות על דוברים ויחצ“נים, אלא הנוהג הרווח להסתיר מעיני הציבור את עצם העובדה שהם שעומדים מאחורי המידע המתפרסם. תאורטיקן התקשורת מרשל מקלוהן (McLuhan), שהוטרד מתרגיל ההסתרה הזה, המשיל את המגע של עיתונאים עם דוברים ויחצ“נים לדרך שבה פיתום מפעיל את בובתו. בנמשל, הפיתום הוא כמובן היחצ“ן, והעיתונאי – הבובה. בהמשך לדימוי הזה, הדוברים והיחצ“נים מצליחים לדבר מגרונם של העיתונאים, ולא זו בלבד אלא שהעיתונאים משתפים פעולה ומסייעים בהנעת לסתותיה של הבובה, כאילו הטקסט מגיע מפיה בעוד שפתיו של הפיתום נותרות חתומות.

“ספר הסגנון“ של הניו יורק טיימס קובע ש“המקור הטוב ביותר – הטוב ביותר לעיתון והטוב ביותר לקוראיו – הוא המקור המזוהה בשמו“. במילים אחרות, חובתם המקצועית של עיתונאים היא לייחס מידע שנמסר להם על ידי אחרים למקורות או לגורמים שמסרו אותו, אלא אם כן יש נימוקים אתיים כבדי משקל נגד חשיפה כזו; וגם אז, הנימוקים האלה צריכים להניע דיונים מעמיקים בתוך המערכת, בהשתתפות עורכים ויועצים משפטיים. הימנעות מחשיפת המקור אינה יכולה להיעשות בלי שתהיה מלוּוה בנימוק סביר ובחיפוש אחר חלופות דוגמת מקורות נוספים שמסוגלים להעיד על הנושא שבדיון. ייחוס המידע למקור הוא חיוני לא רק משום שהוא מאפשר לצרכני החדשות להעריך את טיבו ואת אמינותו של המידע, אלא גם מפני שהוא מוסיף אמינות לעיתונות כמוסד המספק ידע ומטפח שיח ציבורי ביקורתי בתוך כך שהוא מרגיל את הציבור לדעת מי בדיוק אמר מה קודם שהוא מוזמן להאמין לטענה זו או אחרת.

מקורות שהם אנשים “רגילים“

היום, יותר מאי פעם, אנשים “רגילים“ ערוכים לשמש מקורות מידע. הם חמושים באמצעי תיעוד, נוכחים כמעט בכל מקום, מעוניינים לתרום לחדשות הרבה יותר משהיה נהוג לחשוב בימי ה“מכתבים למערכת“, חיוניים במיוחד בין הרגע שמשהו משתבש לבין הרגע שעיתונאים מקצועיים מגיעים למקום. רוב החדשות הפורצות מדוּוחות היום לא על ידי עיתונאים אלא על ידי אנשים “מן השורה“. התקשורת מצדה קשובה גם היא יותר מאי פעם לתכנים שמגיעים מהאיש “מהרחוב“, ולו רק כדי לבנות ברית מחודשת עם הקהלים המתפצלים על פני עוד ועוד כלי תקשורת, אשר הופכים בכך את המאבק התקשורתי ל“כלכלה של תשומת לב“ (attention economy), שבה המצרך שבמחסור, שעליו מתנהלת התחרות, הוא הקשב של הקהל.

ואולם למרות כל הנימוקים התומכים בהגברת קולם בחדשות, עיתונאים ממשיכים להעדיף אנשים “רגילים“ בעיקר כנתונים סטטיסטיים. מחקרים מלמדים שאנשים אלו זוכים לאוזן קשבת בעיקר בנסיבות מסוימות מאוד – כשהם קורבנות או עדי ראייה לתאונות או אסונות וכשהם מייצגים את דמות האיש ה“קטן“ ברחוב. ההסתמכות על אנשים “רגילים“ כמקורות מידע מחייבת, על פי רוב, יותר עבודת רגליים וסבלנות מההסתמכות על מקורות שכיחים יותר, המייצגים מוסדות וארגונים, והיא צריכה להיות מלוּוה בבדיקות חוזרות ובהצלבות מידע רבות יותר.

לכאורה יש לעיתונאי שפע סיבות מוצדקות להימנע מהסתמכות על אנשים “רגילים“, היות שבמידה מסוימת הם תמונת הראי של המקורות הבכירים: המידע שמגיע מהם עלול להתגלות כבעל ערך עיתונאי מוגבל, חלקי וחד־פעמי; הם חסרים את הכתפיים הציבוריות הרחבות ואת הילת הסמכות שיש למקורות בכירים, רשמיים ומוסדיים; הם אינם נושאים באחריות שתגבה מהם מחיר ציבורי על עדויות וקביעות מטעות; ואין יכולת עיתונאית ממשית לתגמל או להעניש אותם בעתיד באמצעות הידיעות הבאות, שכן ספק אם יהיו כאלה. כל אלה הן סיבות, אבל גם אמתלות. הן נשענות על דימויים בלתי מבוססים של אנשים “מן השורה“ כמקורות מידע ועל הנחות לא בדוקות כלפיהם לעומת מקורות מידע אחרים. המידע שמוסר אדם “מן השורה“ הוא לא בהכרח מפוקפק, בדיוק כפי שהמידע שמוסר מקור בכיר הוא לא בהכרח מהימן.

אם נחזור למטפורת הפנסים של סיגל – גם מי שמצויד בנר קטן ולהבה רועדת יכול להאיר סמטאות צרות ומפותלות שהאוחזים בפנסים הגדולים והחזקים מסרבים להיכנס אליהן; ואם המחזיקים בפנסים הגדולים כבר מוכנים להיכנס אליהן, אולי הם יעשו הכול כדי לנסות ולסנוור בפנסיהם רבי העוצמה את העיתונאי שבא לקראתם, כדי שיתקשה להבין מה באמת מתרחש לנגד עיניו. עיתונות שמסתגרת במעגל של מקורות קבועים ונאטמת לאנשים מן השורה כמקורות –
בפרט בעידן שהמודעות לחשיבות בשיתוף אנשים “רגילים“ בתהליכים חברתיים, כלכליים, תרבותיים ופוליטיים מתעוררת – מסתכנת באובדן קשר לא רק עם קהליה האפשריים אלא גם עם השינויים בנוף הטכנולוגי ובדפוסי הזרימה של מידע בחברה דיגיטלית.

עיתונאי שאנשים “מן השורה“ אינם יכולים להגיע אליו במאמץ סביר נמצא בבעיה, בייחוד אם הוא מסקר תחומים בעלי השפעה על חייהם של אזרחים או כאלה המספקים להם מוצרים ושירותים. עיתונאים רבים מפנימים את המצב החדש יותר ויותר, אך המאבק על עיתונות קשובה ופלורליסטית עוד ארוך. לפי נתוני מחקר שבידינו על עיתונות החדשות בישראל, הסתמכות על מקורות אזרחיים עדיין נדירה ומתרחשת לכל היותר ב־14% מהידיעות החדשותיות.

הטקסט המובא כאן הוא הפרק השני, "ספקות הנוגעים למקורות המידע", בספר "הספקן בחדר החדשות" מאת צבי רייך ויגאל גודלר.

צבי רייך הוא פרופסור חבר במחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. לשעבר חבר מערכת ידיעות אחרונות.

יגאל גודלר הוא דוקטורנט במחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.


הספר ראה באור בשנת 2016 בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה והוצאת עם עובד. לדף הספר ולהורדת הקובץ השלם שלו לחצו כאן.

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי צבי רייך ויגאל גודלר.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על הספקן בחדר החדשות

תוכן חשוב למבקשים להבין את הנושא. הייתי מוסיף דגש שלא מצאתי מובלט: היכולת להצליב מקורות. הצלבת תוכן בין גירסת בכיר לבין גירסת עובדת בלשכתו, דרך משל, מייצרת תובנה נוספת. כמובן שכך הצלבת תוכן בין מידע המגיע משני צידיו של מתרס פוליטי או משפטי.
התוצר הנכון הוא פסיפס הבנוי בין היתר גם על הכרות עם המקור והערכת אמינותו לאחר שהועמדה במבחן וגם על הסירוב להישען על מקור אחד. כמובן, גם על פתיחות וקשב לכל מקור אפשרי ונגיש העשוי לשפוך אור על הדיווח גם בלחץ זמן. מזדמן. הימצאות בשטח או עדי ראייה.
לעולם לא - מקור אחד.