חלונות

האיש בחליפה החומה אמר לו שזה שהוא לא זוכר כלום זה בסדר, ושהרופאים אמרו שפשוט צריך סבלנות. האיש בחליפה הוסיף שהרופאים אמרו את זה לשניהם, ושזה שהוא לא זוכר גם את זה זה גם לגמרי בסדר, ככה זה כשעוברים כזאת תאונה. הוא ניסה לחייך ושאל את האיש בחליפה אם הרופאים גם אמרו איך קוראים לו. האיש בחליפה נד בראש לשלילה ואמר שכשמצאו אותו בשולי הכביש לא היו עליו תעודות מזהות, אבל שבינתיים אפשר לקרוא לו מיקי. "בסדר," הוא אמר, "אין לי שום בעיה עם זה, בינתיים נקרא לי מיקי." האיש בחליפה הצביע על הקירות החשופים של דירת החדר נטולת החלונות. "זאת לא הדירה הכי יפה בעיר," הוא אמר בטון מתנצל, "אבל זה מקום מצוין להתאושש בו. בכל פעם שתיזכר במשהו," הוא הצביע על המחשב הנייד שניצב על שולחן הכתיבה, "תכתוב את זה כאן, שלא תשכח. הזיכרון הוא כמו אוקיינוס," הוסיף האיש בחליפה בטון מלא חשיבות עצמית, "אתה תראה, לאט־לאט יתחילו לצוף דברים." "תודה," אמר מיקי והושיט יד ללחיצת פרידה, "אני באמת מאוד מעריך את זה. אגב, לא אמרת לי איך קוראים לך. או שאמרת ושכחתי." שניהם צחקו צחוק קצר בדיוק באותו רגע, ומיד אחר כך האיש בחליפה לחץ בחום את היד המושטת ואמר, "לא חשוב איך קוראים לי, ממילא לא ניפגש יותר. אבל אם תהיה לך איזו בעיה או אם תצטרך משהו, אתה פשוט יכול להרים את הטלפון שליד המיטה ולחייג אפס, ותמיד מישהו יענה, כמו במלון. מוקד התמיכה שלנו עובד עשרים וארבע שעות." אחרי זה האיש בחליפה הציץ בשעונו ואמר שהוא חייב ללכת כי יש לו היום עוד שלושה מטופלים שמחכים לדיור, ומיקי, שפתאום לא רצה שהאיש ילך וישאיר אותו לבד, אמר, "זה נורא מדכא שאין כאן חלונות," והאיש בחליפה טפח לעצמו על המצח ואמר, "וואו, איך שכחתי." "זה אמור להיות המשפט שלי," אמר מיקי, והאיש בחליפה צחק שוב את הצחוק הקצר המסומן שלו וניגש אל המחשב הנייד והקליד על כמה מקשים. בשנייה שסיים הופיעו בשניים מקירות החדר חלונות גדולים ומוארים, ובקיר השלישי הופיעה דלת חצי פתוחה שדרכה אפשר היה לראות מטבח מרווח ומרוהט בטוב טעם ובו שולחן אוכל קטן ערוך לשניים. "אתה לא הראשון שמתלונן על החדרים," הודה האיש בחליפה, "וכמענה, החברה שאני עובד בה דאגה לייצר את האפליקציה החדשנית הזאת שמעניקה תחושת מרחב פתוח. דרך החלון הזה," הוא הצביע על החלון שהופיע מעל שולחן הכתיבה, "אתה יכול לראות חצר ועץ אלון עתיק, ומהחלון השני רואים את הכביש. הוא מאוד שקט, בקושי עוברות בו מכוניות. והדלת נותנת תחושת המשכיות של בית. זאת רק אשליה, כמובן, אבל החלונות והדלת מסונכרנים, ותמיד יהיה בהם אותו מזג אוויר ואותם כיווני אור. זה די גאוני, כשחושבים על זה." "זה נראה מדהים," הודה מיקי. "לגמרי אמיתי. איך אמרת שקוראים לחברה שאתה עובד בה?" "לא אמרתי," קרץ האיש בחליפה החומה, "וזה גם לא באמת חשוב. תזכור, אם משהו לא בסדר או אפילו אם סתם יש לך מצב רוח, אתה פשוט מרים את השפופרת ומחייג אפס."

באמצע הלילה, כשמיקי יתעורר, הוא ינסה להיזכר מתי בדיוק יצא האיש בחליפה החומה מהחדר, ולא יצליח. הרופאים, על פי האיש בחליפה החומה, אמרו שבגלל הנזק של המכה הוא עלול להמשיך לסבול מאובדן זיכרון, ושכל עוד זה לא מלווה בבחילות או באובדן ראייה הוא לא אמור לדאוג. מיקי יציץ מהחלון ויראה כיצד ירח מלא מאיר את עץ האלון העתיק. הוא יוכל ממש להישבע שמבין ענפיו עלתה קריאת ינשוף. בכביש שנשקף מהחלון השני יראה אורות רחוקים של משאית מתרחקת. הוא יעצום את העיניים וינסה להירדם שוב. אחד הדברים שהאיש בחליפה החומה אמר לו זה שכדאי שירבה בשינה כי הזיכרונות חוזרים פעמים רבות דרך החלומות. כשיירדם שוב הוא באמת יחלום, אבל בחלימה שלו לא יהיה שום פתרון, רק אותו ואת האיש בחליפה החומה מטפסים על ענפי עץ האלון. בחלום הם ייראו כמו ילדים ומשהו יצחיק אותם והאיש בחליפה החומה, שבחלום ילבש אוברול ג'ינס, יצחק כל הזמן, צחוק אחר, משוחרר כזה, מהסוג שמיקי אף פעם לא הכיר או לפחות לא זכר שהכיר. "תראה," הוא יאמר למיקי תוך שהוא נתלה ביד אחת מענף העץ ומגרד בשנייה בראשו, "אני קוף, אני לגמרי קוף."

***

עבר כמעט חודש, זה לפחות הרגיש כמו חודש, וכמעט כלום לא השתנה. הוא לא הצליח לזכור שום דבר מהעבר והמשיך לשכוח דברים שקרו ממש לפני כמה דקות. שום רופא לא הגיע לבדוק אותו, אבל הוא זכר שהאיש בחליפה החומה אמר לו שאין צורך בביקורת נקודתית של רופא כי הוא כל הזמן במעקב, ושאם משהו יהיה לא בסדר המערכת תגיב לזה מיד. ליד עץ האלון שנשקף מהחלון היה עוצר מדי פעם רכב מסחרי לבן ובו איש שזוף עם שֵׁער שיבה ונערה שמנמנה שנראתה צעירה ממנו בעשרים שנה לפחות. הם היו מתחרמנים באוטו, ופעם הם אפילו יצאו מהרכב, ישבו מתחת לעץ ושתו בירה. במטבח לא השתנה כלום בכל הזמן הזה. גם במטבח היה חלון גדול שדרכו נכנס הרבה אור, אבל הוא היה בזווית כזאת שמהחדר של מיקי לא ראו דרכו כלום. מיקי היה יושב ליד המחשב הנייד, בוהה קצת בקירות ומחכה לאיזה זיכרון או מחשבה שיגיעו משום מקום כמו ציפור שנוחתת על עץ, כמו השזוף והשמנמונת, כמו... בהתחלה מיקי חשב שהוא מדמיין את זה: מין תנועה מהירה, צל שחולף לגמרי בלי גוף במסגרת הדלת החצי פתוחה ונעלם. מיקי מצא את עצמו מסתתר מאחורי המיטה כמו ילד שמתחבא מחיית החושך. עכשיו הוא כבר לא היה יכול לראות כלום אבל שמע רעש של ארון נסגר ומישהו או משהו לוחץ על איזה מתג. אחרי כמה רגעים שוב נשקף משהו דרך מסגרת הדלת החצי פתוחה, הפעם לאט. זאת הייתה אישה, בערך בת שלושים. היא לבשה חצאית שחורה קצרה וחולצת כפתורים לבנה והחזיקה ביד ספל קפה שעליו צוירה שמש וסביבה נכתב באותיות דפוס צבעוניות, “RISE & SHINE!” מיקי מצא את עצמו ממשיך להסתתר מאחורי המיטה. הוא זכר מה האיש בחליפה החומה אמר, והבין שגם אם יעמוד ויתחיל לנופף בידיו האישה במטבח כנראה לא תוכל לראות אותו; שהאישה הזאת, בעצם, לא באמת קיימת; שזאת סתם הקרנה על קיר שכל תפקידה שלא ירגיש לכוד בחדר הקטן ונטול החלונות שלו. האישה במטבח סימסה עכשיו משהו בטלפון הנייד שלה, ובזמן שהקלידה את ההודעה הרגליים שלה טופפו בעצבנות על רצפת השיש הלבנה של המטבח. היו לה רגליים יפות. מיקי ניסה להיזכר בבחורה עם רגליים יפות יותר, אבל חוץ מהבחורה שבמטבח והשמנמנה שברכב המסחרי הלבן הוא לא הצליח להיזכר בשום בחורה. האישה סיימה לסמס, לקחה לגימה אחרונה מהקפה שלה ויצאה משדה הראייה של מיקי. מיקי חיכה עוד רגע ושמע משהו שהיה יכול להיות רעש של טריקת דלת הכניסה, אבל הוא לא היה בטוח. הוא ניגש לשולחן הכתיבה במהירות, אסף ממנו את הטלפון וחזר להשתופף מאחורי המיטה. הוא חייג אפס. קול גברי עייף ענה לו, "מוקד, במה אוכל לעזור?" "במטבח..." לחש מיקי, "זאת אומרת, בהקרנה של המטבח על הקיר..." באפליקציה?" "כן," המשיך מיקי ללחוש, "באפליקציה, יש שם מישהו. מישהו גר שם." הוא שמע את העייף מקליד משהו מהצד האחר של הקו. "מישהו?" שאל העייף, "אתה בטוח? אמורה להיות שם מישהי, נטאשה, גבוהה, שֵׂער שחור מתולתל..." "כן, כן," אמר מיקי, "זאת היא. פשוט לא היה שם אף אחד קודם, וזה קצת הפתיע..." "פאשלה שלנו," התנצל העייף, "היינו אמורים ליידע אותך מראש. אנחנו כל הזמן מעדכנים ומשכללים את האפליקציה, ובזמן האחרון הגיעו לא מעט תלונות ממשתמשים שהחדרים המוקרנים תמיד ריקים ושזה משרה עליהם תחושת בדידות. אז עכשיו אנחנו מנסים להוסיף איזו נגיעה של נוכחות אנושית. המוקד היה אמור ליידע אותך על השינוי. אין לי מושג למה לא עשו את זה. אני אוסיף על זה הערה לתיק שלך, ומישהו כבר יחטוף, אני מבטיח לך." "לא צריך," אמר מיקי, "באמת. לא צריך שאף אחד יחטוף. הכול בסדר. בכלל, יכול להיות שהודיעו לי ושכחתי, הרי אני כאן בגלל בעיות זיכרון." "מאה אחוז," אמר העייף, "בכל מקרה, אני מתנצל בשם המוקד. מה שלא יהיה, זה אמור להיות שדרוג, לא משהו שיפחיד את המשתמשים. חשוב לי לציין שכרגע זה שירות חינמי אבל בעתיד החברה שומרת לעצמה את הזכות לדרוש על הנוכחות האנושית תוספת תשלום." "תשלום?" שאל מיקי. "אף אחד עדיין לא אומר שנגבה," אמר העייף בטון מתגונן, "אבל אנחנו שומרים את הזכות. אתה יודע, זה כרוך בעלויות נוספות ו..." "בטח," קטע אותו מיקי, "זה לגמרי מובן, לצלם חדר ריק בטח עולה גרושים, אבל מישהו חי..." "אתה מבין עניין," התעורר העייף, "זה סיפור מסובך, במיוחד בסוג אפליקציה כמו שלנו, שבה לכל מערכת מותאמת דמות אנושית שונה. בכל מקרה, אם תרגיש שזה מפריע לך, אל תהסס לחייג אלינו בכל רגע. כמו שהיא הגיעה משום מקום — ככה היא גם יכולה להיעלם."

***

מהרגע שנטאשה הגיעה הזמן התחיל לעבור למיקי מהר יותר. או בעצם, לאט יותר. תלוי באיזו שעה של היום. בבקרים הוא היה מתעורר קצת לפניה ומחכה לראות אותה שותה את הקפה שלה, ולפעמים אפילו אוכלת טוסט או דגני בוקר ומסמסת או מדברת עם מישהי, כנראה אחותה, בנייד. אחר כך היא הייתה הולכת לעבוד, והזמן היה מתחיל להתעצל. מיקי היה מנסה להיזכר, לפעמים אפילו מצייר קצת, או ליתר דיוק משרבט בעיפרון במחברת שורות שמצא באחת המגירות. לפעמים היה קורה משהו. פעם אפילו קרתה תאונה בכביש שנשקף מאחד הקירות. רוכב אופנוע החליק שם והיה צריך לפנות אותו באמבולנס. גם השזוף והשמנה היו מגיעים מפעם לפעם, מתחרמנים באוטו מתחת לעץ ונוסעים משם. אבל רוב הזמן מיקי היה מוצא את עצמו יושב ומחכה שנטאשה תחזור. בערבים היא הייתה אוכלת משהו קטן בבית, תמיד דברים פשוטים — זה נראה כאילו היא לא ממש אוהבת לבשל. את ארוחת הערב היא אכלה הרבה פעמים אחרי המקלחת, יחפה ולבושה רק בטריקו ובתחתונים. מיקי היה מביט בה ומנסה להיזכר. אולי גם הוא הכיר פעם מישהי כזאת, לא נטאשה, מישהי אחרת, עם שֵׂער יותר חלק או רגליים פחות יפות, מישהי שאהב או שאהבה אותו, מישהי שנישקה אותו על השפתיים, מישהי שהייתה יורדת על הברכיים ומכניסה את הזין שלו לתוך הפה שלה כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם...

הטלפון העיר אותו. הוא ענה מעורפל משינה. זה היה מהמוקד, קול נשי הפעם, משועמם. "הכול בסדר?" שאל הקול. "כן," ענה מיקי, "הכול מצוין, פשוט הערת אותי." "אני מתנצלת," אמר הקול, "אתה נמצא במעקב והדופק שלך התחיל פתאום להאיץ אז..." "חלמתי חלום," אמר מיקי. "חלום רע?" שאל הקול, שנשמע לרגע פחות אדיש, "סיוט?" "לא," מלמל מיקי, "ההפך." "מותר לשאול על מה היה החלום?" שאל הקול. "מצטער," אמר מיקי, "זה אישי מדי." וניתק את השיחה.

למחרת בבוקר חשב שאולי עשה טעות, שאולי היה אסור לו לנתק ככה. הם עוד עלולים לדאוג לו שם במוקד ולבטל את נטאשה. אולי אפילו לנתק אותו לגמרי מהאפליקציה. הוא לא ידע אם כדאי לחייג עכשיו אפס ולהתנצל, לומר שוב שהכול בסדר, שהוא מתנצל שניתק, שהשיחה פשוט העירה אותו באמצע הלילה ו...

הדלת החצי סגורה שהובילה למטבח של נטאשה נפתחה בחריקה. בדלת עמדה נטאשה, לבושה בחלוק מגבת, שׂערה היה לגמרי רטוב. היא נכנסה לחדר של מיקי עם ספל קפה בידה. "חשבתי ששמעתי אותך," היא אמרה ונתנה למיקי נשיקה רטובה על הצוואר, "קח, הכנתי לך קפה." מיקי הנהן, הוא לא ידע מה לומר. הוא שתה מהקפה. בלי חלב. כפית וחצי סוכר. בדיוק כמו שהוא אוהב. נטאשה הכניסה יד מתחת לשמיכה ונגעה לו בקצה הזקפה. היד של מיקי רעדה והקפה הרותח נשפך לו על היד ועל השמיכה. נטאשה רצה למטבח וחזרה עם שקית של אפונה קפואה. "סליחה," היא אמרה והניחה את השקית על גב ידו. "אין על מה," חייך מיקי, "זה היה דווקא נעים." "הכווייה?" חייכה נטאשה, "כי אם כן, אני יכולה לקשור אותך למיטה כשאחזור מהעבודה וללבוש את בגדי העור שלי ו... סתם, צוחקים אתך." היא נתנה לו עוד נשיקה רטובה, הפעם על הפה, ובדקה את היד עם הכוויה, ואחר כך הציצה בטלפון הנייד שלה ואמרה שהיא חייבת לטוס לעבודה. "אני מסיימת בשש," היא אמרה, "תהיה כאן?" מיקי הנהן. ברגע ששמע את הדלת הראשית נטרקת הוא קפץ מהמיטה וניסה לעבור דרך הדלת המובילה למטבח. לא היה שם כלום, רק קיר שעליו הוקרנה תמונה של דלת שהייתה עכשיו, בניגוד לשבועות הקודמים, פתוחה לגמרי. הכוויה הכואבת על היד והספל עם השמש הצהובה והכיתוב “RISE & SHINE!” עדיין היו שם, שתי הוכחות בוערות לכך שכל מה שחשב שקרה כאן לפני כמה דקות באמת קרה. הוא חייג אפס. הקול שענה לו היה מוכר. זה היה העייף, למרות שהבוקר הוא דווקא נשמע קצת יותר רענן. "מיקי," אמר העייף כאילו הוא מדבר עם חבר ותיק, "הכול בסדר? כתוב לי כאן שבערב סבלת מדופק מהיר." "הכול מצוין," אמר מיקי, "רק שנטאשה, אתה יודע, מהמטבח באפליקציה, הבוקר היא פשוט... אני יודע שזה נשמע קצת מופרך, אבל היא פשוט נכנסה אליי לחדר, פיזית, דיברה אליי..." "אני לא מאמין," אמר העייף בכעס אמיתי, "אל תגיד לי שגם הפעם לא יידעו אותך. אף אחד לא התקשר אליך אתמול בלילה לעדכן אותך על ההרצה של הפיצ'ר החדש?" "התקשרה מישהי," אמר מיקי, "אבל בדיוק ישנתי. יכול להיות שהיא ניסתה להגיד לי ופשוט הייתי עייף." "קלטתי אותך," אמר העייף, "אתה מעדיף לא להתלונן. אני מכבד את זה. אם כי חשוב שתדע שמשובים מהסוג הזה מאוד עוזרים לנו לדייק את המערכת. בכל מקרה, היו אמורים לעדכן אותך אתמול על השדרוג החדש שמאפשר ל"שכנים" באפליקציה לייצר אינטראקציה אמיתית עם המשתמש, בעיקר מילולית ולפעמים גם פיזית." "פיזית?" שאל מיקי. "כן," המשיך העייף, "וגם זה, בינתיים, חינמי לגמרי. זה הגיע מהמשתמשים. הרבה מהם אמרו שהנוכחות של ה"שכנים" עוררה בהם צורך עז באינטראקציה אנושית. אבל מאוד חשוב שתזכור שזה בסך הכול הרחבה של השירות הקיים ושאם אתה מרגיש עם זה לא נוח, זאת לא תהיה בעיה לבטל את זה. ה"שכן" יחזור לחיות בחדרים שלו והכול..." "לא, לא. אין צורך, באמת," אמר מיקי, "לפחות לא בינתיים." "יופי," אמר העייף, "אני שמח שאתה מרוצה. רק התחלנו להריץ את זה בימים האחרונים והפידבקים שאנחנו מקבלים עד עכשיו פשוט מעולים. אגב, אם תרצה, יש גם אפשרות לחסום את הסקס בעזרת קוד גישה. אתה יודע, אם אתה מרגיש שזה לא מתאים, או שדברים מתקדמים מהר מדי או שסתם..." תודה," אמר מיקי בקול שניסה להישמע קורקטי, "בינתיים אין לי שום בעיה עם זה, אבל אם תהיה אז טוב לדעת שיש אופציה."

***

בלילות הוא היה חולם על נטאשה וכשהיה מתעורר היא הייתה שוכבת שם במיטה לידו. ישנה עם פה פתוח כמו ילדה קטנה. מיקי לא ידע על מה היא חולמת. אם היא חולמת. כל הכניסה הזאת שלה לחדר שלו, לחיים שלו, הייתה לגמרי מערערת, אבל במובן הכי חיובי של המילה. הוא עדיין לא זכר כלום, אבל זה כבר הרבה פחות הפריע לו. מי צריך עבר כשהווה חמים ורך כל כך מתכרבל לו לידך במיטה? בבקרים, כשנטאשה הייתה הולכת לעבודה, הוא היה רושם בעיפרון רישומים של עץ האלון הענק וגם של ים, למרות שמשום מקום בחדר הוא לא היה יכול לצפות בים, אבל בעיקר מנסה לצייר את נטאשה. עם הזמן הוא השתפר, וכשהצליח לרשום משהו שנראה לו טוב במיוחד הוא היה מראה את זה לנטאשה. איכשהו היא תמיד הצליחה להחמיא לו ולהיראות אדישה באותו הזמן. זאת הייתה תקופה טובה. השאלות מה היא, מי הוא, מדוע היא יכולה לנוע בחללים המוקרנים בעוד הוא נותר תמיד לבד בחדר, אף פעם לא עלו. רק הרבה חום. וחיבוקים. ובדיחות. הרבה תחושה שמציפה את כולו מבפנים שהוא לא לבד בעולם. אחר כך התחילו להגיע הריבים. נטאשה דיברה על זה שהוא לא אמביציוזי, שרק היא עובדת, שהם לא יוצאים. והוא בעיקר שתק. בשלב מסוים היא התחילה לחזור מדי פעם מהעבודה בשעות מאוחרות יותר, וכשזה כבר נהיה הרגל מיקי חייג אפס למוקד ודיבר עם אחת מנוזלת. היא אמרה לו שהם מקבלים הרבה תגובות מעורבות על השדרוג האחרון. יש משתמשים שמסתדרים עם ה"שכנים" ויש כאלה שפשוט לא. מיקי רצה לשאול אותה אם יש מקרים שה"שכנים" לא מסתדרים עם המשתמשים. זה לפחות מה שהרגיש עם נטאשה. אבל במקום זה הוא שאל אם יש אפשרות, בשלב הזה של השיקום שלו, לתת לו לצאת מהחדר, וכשהמנוזלת שאלה אותו למה הוא שואל ואם יש בחדר איזו בעיה, הוא אמר שלא, אבל שהוא מאמין שאם יוכל לצאת קצת זה יעזור מאוד למערכת היחסים שלו עם ה"שכנה". המנוזלת אמרה שתעביר את הבקשה שלו, אבל הטון שלה היה מאוד לא משכנע. באותו לילה נטאשה לא חזרה הביתה. היא הגיעה רק בערב שאחרי, נכנסה למיטה שלו עם הבגדים שלבשה לעבודה והם התחבקו. החולצה שלה הריחה מזיעה ומסיגריות. "אני ואתה לא מסתדרים," היא אמרה לו, "אני חושבת שאנחנו צריכים הפסקה." אחרי זה הם הזדיינו כאילו כלום, והיא נישקה אותו, וליקקה לו את כל הגוף, וזה היה נעים אבל גם הרגיש כמו פרידה.

כשהתעורר היא כבר לא הייתה שם. הקיר שעליו הוקרן תמיד החלון שממנו נשקף עץ האלון הענק חזר להיות שוב קיר, גם החלון השני נעלם, וגם הדלת שמובילה למטבח של נטאשה. ארבעה קירות, שום דלת.

***

האיש בחליפה החומה הודה לנטאשה על ספל הקפה. "אני מתנצל על כל השאלות המציקות שלי," הוא אמר, "אני יודע שלא מדובר כאן בחוויית משתמש רגילה אלא במשהו הרבה יותר רגשי ואינטימי, אבל בעזרת המשוב שלך נוכל לשפר את השירות למיליוני משתמשים אחרים." "אין שום בעיה," חייכה נטאשה חיוך חמוץ, "אתה יכול לשאול הכול." האיש בחליפה שאל את נטאשה כמעט הכול: עד כמה העובדה שה"שכן" מוגבל לחדר אחד בלבד הפריעה, מה היא חשבה על השם "מיקי", האם, בדיעבד, הייתה מעדיפה לבחור עבורו את השם בעצמה, באיזו מידה העובדה ש"השכן" לא ידע שהוא אינו אמיתי תרמה לריגוש, והאם זה שהיה חסר זיכרון ומערכות יחסים עצמאיות היה גורם מכריע בהחלטתה להפסיק את השירות. כששאל אותה אם נוצרה בינה לבין מיקי מה שניתן להגדיר כ"אינטימיות אמיתית", נטאשה מצאה את עצמה פתאום דומעת. "הוא היה ממש כמו אדם אמיתי," היא אמרה, "לא רק איך שהגוף שלו הרגיש. אמיתי בנפש. ועכשיו שהתנתקתי אני פשוט לא יודעת מה עשיתם לו. אני מקווה שלא הרגתם אותו או משהו. אם אני אדע שאני אחראית למשהו כזה, אני אף פעם לא אוכל לחיות עם עצמי." האיש בחליפה הניח על זרועה כף יד מזיעה שהייתה אמורה להרגיע, ואחר כך ניגש לכיור והביא לה כוס מים מהברז. היא שתתה את כולה בלגימה אחת ארוכה ואז ניסתה לנשום עמוק. "אין לך מה לדאוג," חייך אליה, "אתה לא יכול להרוג משהו שלא היה חי קודם, אתה מקסימום יכול לכבות אותו, ובמקרה של ה'שכנים', אני מבטיח לך, אנחנו אפילו את זה לא עושים. אבל בואי נשכח לרגע את עניין ה'שכנים'," הוא אמר תוך שהוא מציץ בשעונו, "ונחזור לפיצ'רים הבסיסיים של האפליקציה: ההקרנה של החלונות שצופים החוצה ושל הדלת המובילה אל החדר הנוסף, האם גם לגביהם היו לך השגות?"

***

כשאתה נמצא במקום חשוך אתה אמור עם הזמן להתרגל לחשכה, אבל במקרה של מיקי זה היה כמעט ההפך. עם כל רגע חולף נראה היה לו שהחדר הופך חשוך יותר. הוא גישש את דרכו, נתקל במעט הרהיטים שהיו בחדר, מישש כל סנטימטר בקירות החלקים עד שחזר לנקודת ההתחלה: ארבעה קירות, שום דלת. ידו הימנית שייטה על משטח העץ של שולחן הכתיבה עד שמצאה את מכשיר הטלפון. הוא הצמיד את המכשיר לאוזן וחייג אפס. הוא לא הצליח לשמוע כלום מהצד השני של הקו מלבד צפצוף ארוך וקבוע.

הסיפור התפרסם בספר "העידן הפוסט־אנושי: בין פנטזיה לחיי נצח לבהלה קיומית" בעריכת יוחאי עתריה ועמיחי שלו, הוצאת "פרדס",2017

 

תמונה ראשית: מתוך "חלונות", תצלום: Mario Antonio Pena Zapatería

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב

תגובות פייסבוק

3 תגובות על חלונות

03
עמיר מ

מפתיע אבל הרעיון שבתוכו מדהים. לקרוא סיפור מנקודת מבטה של הישות הדיגיטלית שלא יודעת שהיא כזו.
אסימוב למיטב זכרוני כתב פעם סיפור על אדם שהשתכפל וניסה להשמיד את העותק רק שהשמיד את עצמו במקום. מעורר מחשבה ועמוק. כל הכבוד.