מה שלא ניתן להיאמר

בין שתי נשים שותקות. סיפור לסוף השבוע
X זמן קריאה משוער: 9 דקות

היא הייתה עשירה, מאד. כלומר המשפחה שלה, הם היו אחת המשפחות הכי עשירות באירופה; ליתר דיוק: שנייה בעושרה רק למשפחת רוטשילד. זה הדבר הראשון שתמיד אמרו עליה, על הרמינה ויטגנשטיין, ביראת כבוד ובהתפעלות או בקנאה ובטינה לא מסותרת. עבורה היה העושר הזה מובן מאליו, היא נולדה לתוכו וגדלה עטופה בו – הארמון המפואר בווינה וארמון הקיץ מחוץ לווינה, המרוהטים בהידור בלתי נתפש שבחדריהם מתנועע ללא הרף וכמעט בלי רחש צי המשרתים המיומן, הגנים רחבי הידיים השרויים בפריחה מתמדת, האורוות הגדושות בסוסים מבהיקי רעמה, הקונצרטים אליהם התכנסו אדונים וגברות וכמובן אביה ואמה וכל ילדי המשפחה כדי לשמוע את גברת שומאן והאדונים שטראוס, מאהלר וברהמס. רק לימים, כשכבר כמעט כולם יהיו מתים ולודוויג יוותר על חלקו בירושה ויטיח באחיותיו שהן כבר ממילא מושחתות מרוב כסף אז שייקחו גם את שלו, יכה בה פתאום הדבר הזה, של הכסף, והיא תשאל את עצמה אם באמת הכסף משחית.

אבל חייה של גלית שמטוב היו אחרים. הכול היה מדוד בם, ולא רק בגלל חסרון כיס שלא איפשר חריגה מאיזו יומיומיות קטנה ואפורה, ודאי שלא נסיעות למקומות רחוקים שם תתאכסן במלונות פאר עתיקים בהם יגיש לה מלצר צחור חולצה כוס שמפניה צוננת לעת ערב. צערה ושמחותיה נולדו כולם מאירועים קטנים, ליליפוטיים ממש. תפיחת בצק שלא עלתה יפה. איש שמן ומזיע מאד שנדחק אל שמלתה באוטובוס. או להיפך: כיור גדוש כלים שהוערו כולם אל מדיח הכלים, שאפילו הופעל. חיוכו של מוכר בדוכן הגבינות בסופרמרקט. ועם זאת, אילו סערות נפש הולידו האירועים הללו! היא הייתה מוטלת באחת אל תהומות של ייאוש ללא מצרים, ובאותה פתאומיות נישאת לפסגות של התעלות כמעט אקסטטית. לא ייפלא שהייתה מתמוטטת מדי ערב אל מיטתה, תמיד באותו הצד ובאותה הזווית עצמה, מותשת כליל. רק להביט בה – לו היה מישהו שיביט – היה מעייף כל כך.

הרמינה מצידה כמעט מעולם לא התעייפה. כבר מילדותה נהגה להתעורר מוקדם, להתלבש לבדה (למורת רוחה המופגנת של המשרתת האישית של הבנות) ולצאת לרכיבת בוקר, שלאחריה נמתח יומה בעסקנות גדושה לימודים ונגינה על פסנתר ושיעורי מחול וקריאה. גם משבגרה, לא שינתה את הרגליה, ואף לא האטה את קצב פעילותה. מלבד אולי בפעם היחידה שבה נסעו היא והלנה לקיימברידג', לבקר את לודוויג. מיד כשהגיעו הרגישה עד כמה הביקור אינו לרוחו. תחילה חשבה שהרוגז שניסה לכבוש נעוץ בכך שאיננו שבע רצון ממעשיו שם ומהמקום עצמו; ובאמת היו לו טענות אינספור על מנהגי הקולג' והמרצים בו. היה גם הסיפור ההוא עם המחתה שלודוויג נפנף בזעם מעל ראשו של המרצה האורח כדוגמא לאיזו טענה פילוסופית, הסיפור הגיע אליהן די מהר, היא כמובן הזדעזעה מהעניין ושמחה שאמא ואבא כבר לא יכולים לשמוע עליו, ועם זאת במעמקים רמץ בה איזה גץ שובב, הזקן הזחוח הזה פופר, בוודאי הגיע לו. אבל כשהציג אותן בפני ראסל השפיל לודוויג את עיניו הכהות ואוזנו התלהטה כמו תמיד כשהיה נבוך, והיא הבינה שאחיה מתבייש. כלומר בהן. ברגע ההוא הרגישה לראשונה עייפות גדולה נופלת עליה.

העניין היה שאסי שמטוב, דוקטורנט להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל אביב ובעלה של גלית, הלך ונכבש להגותו של הפילוסוף האוסטרי לודוויג יוזף יוהאן ויטגנשטיין. וגרוע מכך: גם לסיפור חייו. זה כמובן לא היה חריג, הויטגנשטיינולוגים נודעו ככת אדוקה שחבריה נטו להתעמק בכל בדל מחברת שפרסמו תלמידיו של ויטגנשטיין – הוא עצמו היה פרפקציוניסט מכדי לפרסם בחייו משהו גדול מלבד הטרקטטוס לוגיקו-פילוסופיקוס שגם אותו הגיש רק כדי לקבל את הדוקטורט – ואישיותו מיגנטה אליה רבים גם מחוץ לתחומי הפילוסופיה בהם עסק. בשעות שהיה אסי קורא אחד מהממוארים שנכתבו על ויטגנשטיין היה נעלם עוד יותר, וגלית חשבה אז שבעצם היא חיה לבדה, ומלבד חשבון הבנק ואולי גם הססנותם הנצחית – בעניין זה דמו עד להפתיע זה לזו וגם ללודוויג – אין להם בעצם דבר במשותף.

לפעמים התקשתה לזכור עד כמה היה אסי פעם אחר, קשוב וקולט את כל תנודות מצבי רוחה ומחשבותיה, עוטף אותה, מקריא לה בקולו הרך מתוך הספר התורן שנשא בכיסיו העמוקים, ואיך חלק איתה תמיד את מחשבותיו. אבל ברגעים אחרים נאלצה גלית להודות שגם היא כבר לא הבחורה שאיתה נסע אסי לסיני, עם העיניים שבלעו והידיים שרצו לגעת בכל. ולפני שנרדמה אמרה בלבה, הלא ספינה עוגנת ליד המזח, ושמי כתוב עליה באותיות זהב מסולסלות; בהרף פסיעות אחדות אפשר לעלות על סיפונה ולהפליג. אלא שהמזח מצוי לחופו של אגם מלאכותי קטן, שמימיו מרופשים ואינספור שאריות מזון מוטלות על גדות הבטון שלו, סביבו גדר מתכת אפורה, כעורה, ושער הכניסה אליו נעול. גם הלוטרות אינן באות אליו עוד, אולי רק העורבים. ומה לה ספינה והפלגה ממזח, אפילו שהשמש תזרח מחר, זו השערה; ופירושו של דבר שאיננו יודעים אם היא תזרח.

מוות היה סביבה. ממש בעומק נחיריה חשה אותו, אף כי על פניו לא הייתה לה כל סיבה לכך. הייתה זו דווקא הרמינה שמוקדם כל כך נלקחו ממנה דורה הפעוטה ואחר כך גם הנס וקורט ורודי, ובאופן נורא שכזה, לימים ייכתב ויפורסם באינספור הביוגרפיות שייכתבו על לודוויג איך התאבדו שלושת אחיו; ההומוסקסואליות של הנס ורודי והפחד ממנה, זה כל מה שייזכר מתשוקתו של יוהנס לתרגם את העולם לנוסחאות מתמטיות ומאהבתו של רודולף את האוניברסיטה שלו בברלין, אבל הרמינה לא שכחה, ולמרות שאביה גדע אותם מליבו וגם אסר על בני הבית לנקוב בשמותיהם המשיכה להזכיר אותם מדי לילה בתפילותיה, עד יום מותה.

גם על יתר אחיה הייתה מתפללת מדי ערב, באהבה ובדאגה ובייאוש גובר ולבסוף בהשלמה, מה יכלה לעשות, היא כבר הייתה מבוגרת מאד, זקנה, ומלבד אחיותיה הצעירות הלנה וגרטל לא נותר לה איש. למרבה המזל, מעולם לא נודע לה שהצעיר בְּאחֶיה כתב בזלזול כזה על אלמותיות נשמת האדם בתוך הזמן, כלומר, הישארותה הנצחית בחיים גם לאחר המוות – לא זו בלבד שהיא הנחה שאינה מובטחת בשום אופן, אלא, מעל לכל, גם אין היא משיגה מאומה ממה שתמיד רצו להשיג על ידיה. שוטה קטן ויהיר, היתה אומרת ללודוויג לו ידעה, כל מי שאהבתי ומת יהיה בן אלמוות לפחות כל עוד אני חיה. מה אתה יודע על אהבה.

האמת היתה שדווקא ידע. הטרקטטוס, למשל, הוקדש לזכר ידידי דוד ה. פינזנט (לודוויג לא היה מסוגל לכתוב "אהובי", ודאי שלא "מאהבי", ולמרות שכולם ידעו, הוא מעולם לא חדל מנסיונותיו להסתיר את נטיותיו). פחדן, היתה הרמינה מסננת לעברו; מעולם לא התרשמה מאותות הגבורה שקיבל מהצבא האוסטרי. היא ידעה – וגם הוא עצמו היה מספיק הגון כדי להודות בכך – שהאומץ שהביא לקבלת האותות האלו היה רק ביטוי פחדני של התשוקה להתאבד שאותה לא העז לממש. הרמינה לא יכלה לשאת את התשוקה הזו אל המוות שבערה ככה בְּאחֶיה, נדמה שרק פאול חמק ממנה אבל פאול איבד את ידו במלחמה ולא היה מופרך לחשוב שעבור פסנתרן יש באבדן כזה יותר משמץ טעמו של מוות. אפשר להניח במידה גדולה של ודאות את הבוז שהיתה רוחשת גם לגלית שמטוב לו הכירה אותה ואת החלום הקבוע שהיה פוקד אותה, ובו הייתה כלה בשמלה שחורה מחוֹללת, לבדה, סביבה מעגל דחוס וצוהל של מוחאי כפיים, פניה לא נראות אבל את המבט שעמד בהן אותה שעה ניתן היה לראות בבירור – מבטה פנה פנימה, אל התהום שבה ינבוט בעוד זמן מה ואולי אפילו בו בלילה רֹאשָּׁן קטן ואפל. אין ספק, הרמינה תיעבה את ההתעסקות בתהומות.

ועוד צריכה האמת להיאמר: לודוויג ניסה, באמת ניסה. הוא אמר בפירוש שהחיים והפילוסופיה הולכים זה בצד זה ושכדי להעמיד פילוסופיה נכונה עליך לחיות נכון, ולפיכך עזב את משרתו ומעריציו הרבים בקיימברידג' והלך להיות מורה באיזה בית ספר שכוח אל, מי יודע מדוע בשם אלוהים חשב לעצמו שפוריטן כמוהו יסתדר עם נערות ונערים נוטפי הורמונים, הרמינה כלל ועיקר לא התפלאה כשנודע לה איך איבד את עשתונותיו והיכה אחת מהן, אם כי לאחר רגע חטוף של שמחה לאידו נשטפה מיד בגל חם של חרטה ובעיקר חמלה על הייסורים שבודאי גרמה לו ההתפרצות הזו. ובאמת ברח אחרי התקרית ההיא להתבודד בבקתה הנורבגית שלו, כמה הלמה אותו הקדרות הסקנדינבית האפלולית, חשבה. גלית דווקא היתה מתרשמת מהדברים האלה, לו ידעה אותם, ומוצאת בהם אומץ ויושר, אפילו פיוט ומידה לא מבוטלת של רומנטיות שהלמו כל כך את פניו הסגופות של האיש שמדי יום הישיר אליה מבט מתוך הגלויה על קיר חדר העבודה של אסי. אלא שהיא רק הרגישה, וגם זה בעמימות, שאסי איננו נוהג ביושר וגם לא באומץ, לא בה ולא בחייו שלו, הגם שהוא נהנה להתייחס לעצמו בטון מבטל בשם "פילוסוף"; לו ידעה מה חשב על כך לודוויג, היתה ודאי מטיחה באסי סוף סוף אתה לא מבין כלום.

בסופו של דבר נכנסה לחדר העבודה באחד הימים שבהם היה אסי חוזר מהאוניברסיטה מאוחר, מאוחר מאד, ונטלה לידה את הטרקטטוס. ספר צנום. עם מילים משונות, כובשות. רפרפה פה ושם, לא הבינה כלום, התחילה מהתחלה. בהקדמה כתב המחבר, כלומר לודוויג, שספר זה יבין אולי רק מי שכבר חשב פעם את המחשבות המבוטאות בו, והיא שאלה את עצמה אם פתיחה כזו מעידה על צניעות או דווקא על זחיחות בלתי נסבלת. נבוכה, דילגה לסוף ההקדמה, ומצאה מילים מבלבלות עוד יותר:

נראה לי שהאמת של המחשבות המוצעות כאן היא מוחלטת ואי אפשר לערערה. לדעתי, מבחינה מהותית, פתרתי סופית את הבעיות. ואם אין אני טועה בכך, אז ערכה של עבודה זו הוא בהראותה כמה מעט נעשה על ידי כך, שבעיות אלו נפתרו.

איזה איש, חשבה גלית בזעף. ומה זה אומר על אסי שהוא מאוהב ככה במי שכותב דברים כאלה. וסגרה את הספר בטריקה וכמעט השליכה אותו על שולחן העבודה, אבל ברגע האחרון עצר בה משהו והיא הניחה אותו בזהירות, כמעט ברכות, במקום המדויק שממנו נטלה אותו. כאילו מסוגל היה אסי לשים לב שמישהי נכנסה ולקחה את הספר וקראה בו.

ולמרות זאת חזרה אליו, אל הטרקטטוס. נכון, הודתה, העולם אינו תלוי ברצוני. היתה מוכנה להודות אפילו בכך שגם אם כל מה שרצינו היה מתגשם, גם אז היה זה חסד הגורל (למרות שלא הבינה, ואולי התנגדה, למילים הללו: חסד? גורל?). אבל מצד שני, ונראה היה לה שכאן טמון העיקר, הלא ייאמר, לבטח, ישנו, כתב לודוויג, הוא מראה את עצמו, ואחרי שמונים ושבע שנים מהיום שראו המילים הללו אור תשאל את עצמה גלית איך לעזאזל ידע (אז כבר תשתמש בינה לבינה במילים כאלו, גם אם רק בינה לבינה, גם אם עדיין לא תעז להודות אפילו במחשבותיה בעוצמת כעסה על אסי). כי מה יכלה לומר, ועל מה יכלה להתלונן, מה חסר לה בחיים, לעזאזל. וידעה שלמרות הכל ובגלל הכל הלא-ייאמר הזה מראה את עצמו, כל הזמן מראה, ורק אסי יושב וקורא וקורא ולא רואה כלום.

וביום אחר קראה שכתב גם:

כשהרצון הטוב, או הרע, משנה את העולם יכול הוא לשנות את גבולות העולם בלבד, לא את העובדות; לא את מה שיכול להתבטא בשפה. בקיצור, על העולם כולו ליהפך על ידי כך לאחר. כביכול , חייב הוא לחדול או לגדול מחדש, כל כולו.

ואחר כך, בשורה חדשה, כתב בפירוש ובלי בושה ובלי רחמים:

עולמו של המאושר ועולמו של האומלל עולמות שונים הם.

ואחר כך רווח גדול.
תהום.

במקום סיום

קוראת יקרה, חביבה, וגם אתה הקורא, תשאלו את עצמכם ודאי מה טיב הקשר בין שתי הנשים הללו. אסי שמטוב יכול היה להשיב על כך, תשובה מפורטת ואף מפתיעה, אלא שלמרבה הצער היה שקוע כל כך בקריאה (וגם נטול כל חוש הומור ורגישות לאירוניה) שלא נתן דעתו על השאלה הזו. למרבה המזל, הרמינה לא הכירה את אסי ולא את מגבלותיו, ומשום כך נחסך ממנה צער זה. אשר לגלית, היא חשבה על המגבלות הללו, בהחלט חשבה, אלא שלא הצליחה לגבש את דעתה עליהן ועל היבטים נוספים של אישיותו ומנהגו, במיוחד כלפיה ולא על השלכותיהן מבחינתה; לכל היותר היתה חושבת לפעמים שמה שקורה, העובדה, היא קיום מצב דברים, וברגע נועז אחד גם חלפה בה המחשבה שכל עובדה יכולה לקרות או שלא לקרות וכל השאר יישאר כמו שהיה. רק לודוויג, לו ידע, יכול היה לומר לגלית – בפנים סגופות וחמורות כדרכו – את מה שעינה אותו עד שחתם בו באבחה את הטרקטטוס:

מה שלא ניתן לדבר אודותיו, מן הראוי לעבור עליו בשתיקה.

* הציטוטים לקוחים מספרו של לודוויג ויטגנשטיין ״מאמר לוגי פילוסופי״, בתרגום עדי צמח (הקיבוץ המאוחד, 1994).

הסיפור הוא חלק מקובץ הסיפורים "דולפינים בקרית גת" מאת דנה חפץ, הרואה אור בהוצאת ספרא והקיבוץ המאוחד.

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי דנה חפץ.

תגובות פייסבוק

2 תגובות על מה שלא ניתן להיאמר