הדרך לספטמבר 1939

בתל אביב חששו מהצפת ארץ ישראל בעולים מפולין, ואילו בוורשה האמינו עדיין רוב היהודים שמאמץ דיפלומטי בינלאומי יוכל למנוע אסון. גילויים חדשים על דינמיקה הרסנית
X זמן קריאה משוער: שעה פלוס

ב־ 13 במאי 1935 כתב ויקטור חיות עטוף היגון ביומנו: "המרשל הלך לעולמו. נפטר אתמול (יום א', 12 במאי, בשעה 10 בערב) ממחלת הסרטן", והוסיף:

"מולדת אומללה שלי. משהו הסתיים בפולין. תתחיל תקופה היסטורית חדשה. למה נשלה את עצמנו, הוא היה פולין. [...] כל המדינה בוכה. [...] בשבילי היה המרשל הכל. הוא היה המולדת. אני חושש שכעת צפוי לי הגורל של אזרח הממלא את חובותיו כלפי המדינה ותו לא. [...] לוּ יכולתי לבכות ולבקש למען פולין, כוח, סדר, שלום, אחווה והרמוניה."

המרשל יוזף פילסודסקי בן ה־ 68 (1935-1867) אשר על מותו קונן חיות — ה"סבא" ( dziadek ), כפי שכונה בפי חסידיו — היה למייסד הרפובליקה הפולנית השנייה ולמנהיגה. אחרי ההפיכה הצבאית של מאי 1926 היה כמעט שליט כל־יכול, אף שלא נשא שום תואר רשמי. הוא מת מסרטן קיבה וכבד בליל 12 במאי 1935 , ובחצות הגיעו שרי הממשלה לחלוק כבוד למנהיג המת של "פולין המתחַיה" (Polska odrodzona) בארמון בֶּלוודרסקי, לשעבר ארמון המלוכה. הידיעה על מותו נפוצה במהירות. קציני צבא עברו בין המסעדות ובתי הקפה של ורשה והורו לחדול מלהשמיע מוזיקה. למחרת נסגרו, לפי צו, שערי מוסדות הציבור והרחובות כוסו בדגלי הנשר הלבן המונפים בחצי התורן.

"קללה רובצת על היחס שבין הפולנים ובין היהודים" -- יצחק גרינבוים, ינואר 1940

גם הפדרציה של יהודי פולין בארצות הברית שלחה מברק תנחומים, שבו נכתב כי בתור יהודים הם הוקירו את המרשל פילסודסקי, שהיה אדם אשר הקדיש את חייו לצדק ולאמת, ובתור מי שייעודו האיתן היה גורלה של פולין ומחשבותיו כללו את כל ילדי פולין, בלי להתחשב במוצא ובאמונה. ההיסטוריון פרופ' מאיר בלבן כתב ב־ 15 במאי: המוני אדם אבלים, כובעיהם בידיהם, התגודדו לפני הארמון. נשיא הרפובליקה, איגנאצ'י מושצ'יצקי, קילס אותו במילים "הפולני הגדול מכולם". העיתונאי ד"ר יהושע גוטליב כתב בדער מאמענט: "הלך מאיתנו אדם שהיה הסמל של פולין, פולין המשוחררת החדשה". 4 ז'בוטינסקי, ששהה אז בלוצק, מיהר לשלוח מברק לנשיא פולין "בשם התנועה הציונית הרביזיוניסטית, תנועת הנוער שלה, והלגיונרים שלה לשעבר והחיילים לשעבר". במברק נאמר:

אבקשך, הוד מעלתך, לקבל את הבעת השתתפותנו הכנה בצער על האבדה הכבדה של פולין, של העם הפולני ושל ידידי פולין בארצות תבל. ברגע זה של יגון הריני מבקש להביע את אמונתנו המלאה בעתידו של העם בעל האידיאלים שאת ליבו חשף לפנינו מרשל פילסודסקי.

פחדנו אפילו לחשוב על זאת [על מותו של פילסודסקי], וכל אימת שהגיעו אלינו ידיעות על מחלתו האנושה, התנחמנו בתקווה, שאדם זה, בעל הרצון החזק, יתגבר על המחלה ויוסיף להחזיק בידיו החזקות והטהורות את ההגה של פולין המחודשת.

ב־ 17 במאי בבוקר נערכה בוורשה תהלוכת האבל. הארון, שעל פניו עברו כ־ 800 אלף איש, הונח על עגלת תותח רתומה לשישה זוגות סוסים לבנים, חרבו של המרשל מונחת על הארון, ואחריו הלכו יחידות צבא ומשלחות רבות. אחרי טקס האשכבה בכנסייה חלפו מעל קהל האלפים מטוסים במטס הצדעה. פילסודסקי ציווה שמוחו יימסר למדענים, לבו ייקבר בווילנה מתחת לאפרה של אמו וגופו ייקבר בקרקוב. הצוואה הזאת התפרשה בתור סמל למורשתו לדורות הבאים: את הערכתו למדע, את זיקתו העמוקה לווילנה ואת המסע לשחרור פולין מעוֹלה של האימפריה הצארית שהתחיל בקרקוב ב־ 6 באוגוסט 1914. "פולין כולה שרויה באבל", כתב חיות, "אני נוסע לקרקוב, להלוויה, ויום קודם מארגן כאן [בלבוב] השתתפות של היהודים בתהלוכת כבוד. אירופה מודעת לגודל המכה שנחתה על פולין".

עטיפת הספר

עטיפת הספר

ב־ 18 במאי הגיעה גופתו של המרשל ברכבת לקרקוב והוצבה בארון זכוכית בקפלה של הבזיליקה של וואוול, מקום קבורתם של מלכי פולין. מאתיים אלף איש ואישה עברו על פני ארונו במשך יום אחד ושני לילות. שמועה פשטה כי היטלר מתכוון לכבד את המת ולהגיע להלוויה. הפיהרר לא בא, אבל שלח זר גדול עם סגנו הרמן גרינג ושלושה גנרלים. חיות כתב:

ההלוויה הייתה משהו שרואים רק פעם אחת בחיים. [...] באו כמאה וחמישים שרים וגנרלים מכל אירופה. פטן, לוואל, גרינג. [...] לקרקוב באו מאה וחמישים עד מאתיים אלף איש. המצעד היה מאורגן למופת. הטקס נמשך משבע בבוקר עד אחת בצהריים. [...] כל פולין בוכה. כל אירופה מודעת לגודל האסון. מסע ההלוויה של המרשל היה מאורע רב־רושם שלא היה כמותו בתולדות פולין. הוא היה גם טקס האשכבה של הרפובליקה הפולנית, אף שזו לא ידעה במאי 1935 שהיא הולכת אל מותה. מותו לא ציין רק סוף תקופה בתולדות פולין העצמאית, אלא גם התחלה של פרק חדש — הפרק האחרון לפני השואה — במאות שנות הקיום היהודי בפולין. מאז זכתה בעצמאותה, ועוד יותר בשנים 1939-1935, התנהל בפולין ויכוח בנוגע לאופייה של הרפובליקה ולדפוסי היחסים בין "מדינה" ו"לאום" בה: האם פולין היא מדינה "רק של פולנים" (השייכת גם לפולנים ב"גולה") ולמיעוטים האתניים אין בה חלק ונחלה, אלא הם חיים בה בתור אזרחים מדרגה שנייה או שהיא מדינה רב־לאומית, שהיהודים הם אחד מלאומיה, כפי שחשב פילסודסקי שהאמין ב"עליונות המדינה על האומה"? "השאלה היהודית" תפסה מקום נכבד במאבק הפוליטי שהתנהל בין המחנה של פילסודסקי, מחנה ה"סאנאציה" ("הבראה"; Sanacja ) מצד אחד, למחנה של הדמוקרטים־הלאומיים (ה"אנדנציה", Narodowa Demokracja ), הלאומני והאנטישמי, מצד אחר. בעיני פולנים רבים הצטיירו עתה כשלושה וחצי מיליון היהודים שחיו בפולין (כעשרה אחוזים מהאוכלוסייה) כאבן רחיים על הרפובליקה וכסיבה ממשית לצרותיה מבית, והמחנה הלאומני תבע להיפטר מחלק מהם לפחות. מורשתו של מנהיג המחנה הלאומני האנטישמי רומן דמובסקי, שלפיה הקיום של היהודים בפולין הוא "קטלני לחברתנו וחייבים להיפטר מהם", כדי שפולין לא תהפוך ל"יודיאו־פולניה", נעשתה לדגל של חסידיו. הם דימו את יהודי פולין ל"להקת ארבה מאורגנת היטב" הזוללת כל  חלקה פולנית טובה. לכן צריך "להראות להם את הדלת" כדי שפולין תיוותר ללא יהודים.

תורת הגזע הנאצית קנתה לה תומכים נלהבים במחנה האנדנציה, שראה בפעולות המשטר הנאצי צעד ראשון וחיובי לפתרון "הבעיה היהודית" לא רק בגרמניה אלא גם בפולין. אחרי מות פילסודסקי אימצו יורשיו את הדעה שיש הכרח בהגירה יהודית גדולה כדי "להבריא" את פולין. הם החלו להשמיעה בכל במה דיפלומטית אפשרית ותרו אחרי יעדים טריטוריאליים, בהם מדגסקר, אנגולה, אקוודור ורודזיה הצפונית, שאליהם יועבר "עודף היהודים". שר החוץ בֵק כתב לשגרירו בוושינגטון כי צריך להדגיש "שיהודי פולין הם אלמנט התיישבותי טוב יותר מאשר יהודי גרמניה".

נגד מגמה זו לא די היה לטעון שמדובר ברעיונות סרק, שכן מאמצי ממשלת פולין להעלות את נושא הגירת היהודים על סדר היום הבין־לאומי העלו חרס. מצוקת יהודי פולין ואפשרות הגירתם עלו אמנם על סדר היום הבין־לאומי כשנדונה שאלת הפליטים היהודים מה"רייך", אולם ממשלות במערב דבקו בגישה הרואה במצבם של יהודי פולין עניין מצער, אבל בעיקר פולני פנימי.

שמועה פשטה כי היטלר מתכוון לכבד את המת ולהגיע להלוויה. הפיהרר לא בא, אבל שלח זר גדול עם סגנו הרמן גרינג ושלושה גנרלים

משלחות יהודיות מערים רבות ונציגוּת של ארגונים יהודיים השתתפו בלוויה של פילסודסקי. בבתי הכנסת ברחבי פולין ספדו למנהיג המת, וקהילות שלחו מברקי תנחומים. ועד הרבנים של יהודי פולין כתב: "מתוך העצב העמוק שעטף את כל האזרחים עם מותו של הבנאי והאדם שההשגחה נתנה לו את פולין, אנו נושאים תפילה למנוחת נשמתו ולהתגשמות חלומותיו על פולין [...]".

ועד התאחדות עולי פולין ערך תפילת אשכבה בבית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי בתל אביב, שבה נכחו הקונסול הפולני, נציגי הרבנות הראשית, באי כוח המוסדות הלאומיים ועוד

הוועד הכריז על ארבעה שבועות של אבל, ומועצה של נציגים מארגונים יהודיים שונים הקימה ועד להנצחת שמו. בשובו ללבוב הקים חיות (שפגש את פילסודסקי פעמיים בתחילת שנות העשרים( ספרייה בת 5,000 ספרים על שם המרשל, תרם אלפיים זלוטי לפרס בתחרות לכתיבת שיר עליו, ועוד אלף זלוטי להקמת אנדרטה בעיר. בביתו המפואר הציב בסוף יולי פרוטומה של המרשל, מעשה ידי הפסל נתן רפופורט: ראשו של פילסודסקי נהדר. מצח מלכותי, מחשבות עצובות, עצום וגדול. כל בוקר אני חולק לו את הכבוד הראוי, ועובר לידו כמה פעמים ביום. אדיר. [...] בימים גדולים אלה של האולימפיאדה 15 אני מרגיש את עצמי, כיהודי, אומלל. כפולני אני חרד מן האפשרות שבקרוב ימשוך הנחש הפרוסי שלזיה ולגדנסק. בימיו של המרשל לא פחד איש משום דבר ומשום איש. אני מביט בפרוטומה של "מיליון יהודים מיותרים" — ויותר המנהיג ומבקש רגיעה. אלא מה? גם הפרוטומה אינה חיה, ואלו המושלים עכשיו קטנים. אח, כמה קטנים.

בבית הספר של ישעיהו (סֶבֶק) קרוטושינסקי בלודז' רשם המורה על הלוח שיר לזכרו של המרשל המת, וישעיהו ניצח על מקהלת הכיתה; מעשה שמילא אותו אושר רב.

גילויי אבל היו גם בארץ ישראל. הקונסוליה הפולנית הוצפה במברקים, נציגי מוסדות וארגונים הגיעו לנחם, ובמקומות שונים, ובהם הכנסייה הקתולית ביפו, קוימו טקסי אזכרה. ועד התאחדות עולי פולין ערך תפילת אשכבה בבית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי בתל אביב, שבה נכחו הקונסול הפולני, נציגי הרבנות הראשית, באי כוח המוסדות הלאומיים ועוד. ביום ראשון, 19 במאי, נאספו כאלף נוסעי האונייה 'פולוֹניָה' על הסיפון. הרב שאול טאוב ממודז'יץ אמר "אל מלא רחמים", ורב החובל של האונייה הודה לנוסעיו על השתתפותם בצערה של פולין. בתנועה העבודה הציונית היה האבל על מות פילסודסקי

מתון ומסויג משום שמפלגות הפועלים לא רחשו אהדה למשטרו האוטוקרטי. בדבר, שדיווח בהרחבה על ההלוויה, על טקסי הקבורה ועל תגובתם של יהודי פולין, נכתב: "אין לנו כל סיבה להתייחס אל המרשל הפולני באהדה מסוימת", אך הודו כי אין ספק שמותו מסמן נקודת מפנה במצבם של היהודים בפולין.

מעבר לגילויי הצער והאבל קוננו דאגה וחרדה מפני הבאות. היו שתיארו את פולין של פילסודסקי בתור "מעין אי", שבו היו היהודים מוגנים מפני הסערות שבחוץ, ועכשיו ספק אם יעמדו בפני הגלים הסוערים. בן־גוריון טען: "אלמלא השפעת פילסודסקי — המפלגה הדמוקרטית העממית הייתה משליטה בפולין אותו משטר של אנטישמיות אלימה [כמו בגרמניה]". ביטאון התנועה  הרביזיוניסטית בארץ ישראל, הירדן, ניסה להרגיע: "אין מקום לזעזועים כתוצאה ממותו של פילסודסקי", והבטיח כי מצבה של פולין בטוח מתמיד בשל מערכת הבריתות שכרתה. ואולם, גם הוא לא היה עיוור למציאות החדשה שנוצרה. הציבור היהודי בפולין, כתב העיתון, חרד כולו מפני האפשרות שאחרי מות המרשל תתחזק "הרוח הרעה של השנאה הפראית ליהודים" בקרב מפלגות האופוזיציה.

כבר קודם לכן, אחרי שנשרף בית הכנסת בעיירה ליד סוסנוביץ, התריע הירדן מפני הבאות: "חורבן היהדות הפולנית היא עובדה קיימת ואימתו תהיה גדולה פי שבעה מחורבן היהדות בגרמניה, שסוף סוף עושרם עומד להם בשעת פורענות". יצחק גרינבוים, מנהיגה עד לא מזמן (1931) של התנועה הציונית בפולין, כינה את פילסודסקי "גיבורו של הדור", ושרטט דיוקן מאוזן של המנהיג המת: בתקופה הראשונה לשלטונו היה המרשל "סמל של יחס ישר למיעוטים הלאומיים וליהודים. אף על פי שבשנים הראשונות גבר הטרור כלפי היהודים והוא לא עצר בעדו: לא רצה או לא יכול — אי־אפשר להכריע בדבר ברגע זה".

אנדרטה למרשל פילסודסקי בטורק, פולין. צילום:  WikiCommons

אנדרטה למרשל פילסודסקי בטורק, פולין. צילום: WikiCommons

בשנים האלה, ציין גרינבוים, "התחילה צומחת ומתפתחת האגדה על פילסודסקי, הרוצה בפולניה הבנויה על חירות כל עמיה, ועל היושר הסוציאלי, ועל שלטונו של העם". השלטון האוטוקרטי של פילסודסקי התבסס על הרעיון של עליונות המדינה, רעיון שנועד לרסן את "מפלצת האנרכיה" הנטועה בעם הפולני ולחזק את פולין נגד האויב הגדול: ברית המועצות. בד בבד הוא הנהיג בפולין משטר דמוקרטי, "ומי יודע אם יורשו, שיבוא עכשיו על מקומו, יוכל לשמור על ירושה זו?" 22 נוכח המצב החדש סבר גרינבוים כי מעתה אין לדאוג ליהודי גרמניה בלבד: "עלינו לא רק להשתמש במצב יהודי פולין במלחמתנו המדינית, אלא צריך להשתמש בכספים וברישיונות העלייה גם לטובת יהודי פולין. בזה נוכיח ליהודי פולין את התעניינותנו במצבם ומאמצינו לבוא לעזרתם". גם ד"ר אפרים פישל רוטנשטרייך, מראשי מפלגת "הציונים הכלליים ב'", גרס שכמה מאות רישיונות עלייה נוספים יצילו את הנוער היהודי בפולין מציפורני הקומוניזם, ואף "ברור שב־ 500 רישיונות נוספים לא נציל את יהודי פולין [...] בזה נוכיח להם את השתדלותנו לטובתם".

ב־ 28 ביולי 1935 הגיעו לקרקוב משלחות של יהודים מכל רחבי פולין והובילו עפר במריצות לתל הגדול שהוקם לזכרו של פילסודסקי בגדה הצפונית של נהר הוויסלה.

יהודי פולין נאחזו במורשתו של פילסודסקי שסימנה עכשיו ימים שלא יחזרו; ימים כמו ספטמבר 1933 , כשקהילת קרקוב השתתפה באיסוף הכספים לשם הקמת מוזאון לאומי בעיר כדי לתת במעשה "ביטוי לקשר ולאחדות הרגשות המחברים אותנו מזה אלפי שנים עם כלל הציבור הפולני [...] ולוואי ויהיה בניין מונומנטאלי זה, אשר יוקם במאמץ המשותף, עדות לקשר בל־ינותק בין כל אזרחי מדינת פולין העצמאית החדשה". ב־ 28 ביולי 1935 הגיעו לקרקוב משלחות של יהודים מכל רחבי פולין והובילו עפר במריצות לתל הגדול שהוקם לזכרו של פילסודסקי בגדה הצפונית של נהר הוויסלה. היו שהביאו רגבי עפר מקברו של פולקובניק (מפקד גדוד) בֶּרֶק יוסלביץ', קצין יהודי ששירת בגדוד החמישי של פרשי נסיכות פולין שנהרג במאי 1809 ליד קוצ'ק: "בנוכחות הציבור היהודי של קרקוב פוזרה אדמה מכד ארד מלאכת מחשבת, ולאחר מכן, כפי שכבר השתרש, ניגשו במרץ להשתתף בהקמת תל העפר". העיתון נובי דז'יניק (היומון החדש; Nowy Dziennik ), שנוסד בקרקוב ביולי 1918 בידי "קבוצת אזרחים יהודים הקשורים בעבותות אהבה עם בני עמם" כדי "לשלב רגשי פטריוטיות פולנית עם אהבת עמם ולהתמודד עם מתקפות האויבים", דיווח על גילויי האבל הספונטניים של יהודי קרקוב. הם הקימו שתי "מצבות" מארגזים ומקרשים, מכוסים באריג שחור ומעוטרים בצבעי הלאום: "בחזית דיוקנו של המרשל ופסל מארד, מסביב שרשראות, מלמעלה נורה דולקת ללא הפסק, בצדדים בוערים שני נרות. מסביב ירק ופרחים בכל מקום". העיתון הרביזיוניסטי טריבונה נרודובה (הבמה הלאומית, Trybuna Narodowa ), שראה אור בקרקוב, כתב כי המרשל המת הוא סמל ומופת למאבק חסר פשרות ולרצון ברזל.

חיות חזר לקרקוב ב־ 25 במאי וגם הוא הוביל מריצה מלאה באדמה אל התל. "המקום ליד התל — נפלא", רשם ביומנו. את הנאום שנשא ז'בוטינסקי, שאותו כינה "מנהיג היהודים הרדיקלים או הפשיסטים", בוורשה ב־ 29 במאי, תיאר חיות בתור "נאום יפה" שהיה עבורו "תגלית יקרה". בנאום פורש מצבם של יהודי פולין. לחיות התברר ממנו כי שניהם, ז'בוטינסקי והוא, התחנכו על ברכי הרומנטיקה הפולנית וגדלו והתחנכו בצל הטרגדיה הכפולה של הפולנים והיהודים.

בתום הטקס רוקן נציב בית"ר בפולין, אהרן פרופס, את שקית העפר על הקבר, והכינוס עמד דום חמש דקות.

בעיני חברי התנועה הרביזיוניסטית בפולין לא היה פילסודסקי רק מנהיג דגול אלא גם סמל ומופת למנהיגות ולהנהגה לאומית. התנועה הביעה את אבלה בדרכים שונות. שיאן במפגן אבל שנערך ב־ 10 באוגוסט 1935 . אלפים מחברי בית"ר וברית החייל (ארגון של חיילים משוחררים מן הצבא הפולני) לבושים במדיהם החומים — "צבע ההגנה ואדמת השרון" — צעדו בתהלוכה גדולה ברחובות קרקוב. בשעה עשר בערב נאם לפניהם ז'בוטינסקי, שמצא דמיון בין שני ה"יוספים" — יוזף פילסודסקי ויוסף טרומפלדור: ביום המחרת, אמר ז'בוטינסקי, כשחברי בית"ר יעלו לקברו של פילסודסקי בסובינייץ ואחרי שיניחו על הקבר הטרי שקית עפר סמלית שהובאה מקברו של טרופלדור בתל חי, השניים האלה ישוחחו ביניהם "על הסוד העמוק הצפון בנשמותיהם: זהו הסוד של אהבת המולדת, של הקורבן הנצחי למענה, ושל החיים המוקדשים לאינטרס הלאומי". הירדן כתב: "כמוקסם עמד הקהל עוד רגעים אחדים לאחר נאומו של ז'בוטינסקי", ואז התפזרה התהלוכה בשירת התקווה". למחרת היום ערכו חברי בית"ר תפילה חגיגית לזכרו של המת בבית הכנסת הישן בקז'ימיש, בנוכחותם של רבים מנכבדי העיר, ומשם יצאה התהלוכה אל סובינייץ.

קציני נציבות בית"ר שהלכו בראשה נשאו שקית עפר בצורת כדור תותח עטוף בכחול־לבן, ומגילה אמנותית שעליה נכתב בעברית ובפולנית: "למנהיג הנערץ של העם הפולני יוסף פילסודסקי מביאה התנועה העברית הלאומית השואפת לשחרר את עמה וארצה — עפר משדה הקרב של יוסף טרומפלדור". בתום הטקס רוקן נציב בית"ר בפולין, אהרן פרופס, את שקית העפר על הקבר, והכינוס עמד דום חמש דקות. הירדן הבטיח כי כשישובו משתתפי הטקס למקומות מגוריהם ברחבי פולין יישאר בלבם רושם בל יימחה. חברי התנועה הרביזיוניסטית בפולין מצאו במרשל קווי דמיון לז'בוטינסקי. הלה העיד על עצמו "שלא ראה ולא שמע את פילסודסקי מימיו", 32 ובשנת 1928 אף הזהיר לא לבטוח בו יתר על המידה משום שהוא שליט ללא מפלגה וכשיֵרד מן הבמה תישאר המערכת הפוליטית בפולין כפי שהיתה לפניו.

עכשיו, אחרי מותו של המרשל, הוא שרטט את דיוקנו בתור מנהיג שמשימת חייו היתה לעצב מחדש את פולין, להצילה מה"אנרכיה" שאפיינה את ההיסטוריה שלה ולהפוך אותה למדינה מסודרת: "פולין ש ל ו הייתה צריכה להיות — שומרת סדר, נקייה, דייקנית, רבת־פעלים, הוגנת; בקיצור: 'מערבית'". בהקשר היהודי, פילסודסקי היה בעיני ז'בוטינסקי מנהיג שטיהר את פולין מצלליה האנטישמיים והפך אותה לאי של חופש מדיני ליהודים, והם נהנו מחירות מוחלטת לפעול בתחום הציבורי והפוליטי. ומה יהיה עתה — לאחר מותו? ומה יהיה אופי היחסים בין התנועה הרביזיוניסטית והמשטר החדש בפולין? לדעת ז'בוטינסקי, יורשי פילסודסקי, ה"קולונלים", הם הסיכוי האחרון של יהודי פולין למצוא להם בעלי ברית ישרים שיתייצבו כחומה בצורה נגד המחנה האנטישמי. "שותפות הגורל" בין יהודי פולין ופולין לא נסתיימה אפוא עם מות המרשל, שכן לפולין ולתנועה הציונית יש אינטרס משותף: להוציא מפולין המוני יהודים.

אחרי מות פילסודסקי עבר הטיפול ב"נושא היהודי" ממשרד הפנים למשרד החוץ. זו היתה הצהרה כי לדעת הממשלה החדשה "הנושא היהודי" אינו רק "בעיה פנימית" דחופה אלא גם "בעיה בין־לאומית.

אחרי מות פילסודסקי עבר הטיפול ב"נושא היהודי" ממשרד הפנים למשרד החוץ. זו היתה הצהרה כי לדעת הממשלה החדשה "הנושא היהודי" אינו רק "בעיה פנימית" דחופה אלא גם "בעיה בין־לאומית." בתזכיר שהוגש למועצת חבר הלאומים בז'נווה בידי נציג פולין ב־ 18 בספטמבר 1935 , נקשרו במפורש "השאלה היהודית" ו"שאלת ארץ ישראל": הגירה של יהודים לארץ ישראל היא צורך כלכלי דחוף של פולין כדי להקל על צפיפות האוכלוסין בה. לא זימון מקרים הוא שבספטמבר 1935 נוסדה ההסתדרות הציונית החדשה (הצ"ח) בתור מתחרה — ובעצם, בתור מתיימרת להיות חלופה — להסתדרות הציונית שנוסדה בידי הרצל, שלמִן שנת 1931 היה בה ה"שמאל" הציוני הכוח ההגמוני. מסעות התעמולה שערך ז'בוטינסקי בחודשים שקדמו לקונגרס הייסוד של הצ"ח כדי לגייס תומכים, הצטיירו בעיני חסידיו כמצעד ניצחון. הוא נסע מעיר לעיר מלווה ב"נושא כלים" שלבש זיג צבאי (פרנץ') בצבע חקי ומכנסי רכיבה, ונעל מגפיים שחורים ומבריקים: "על בגדיו התנוססו כפתורים נוצצים ורצועה מחוטי כסף. לראשו חבש כובע עגול, שמצחיתו הייתה עטורה פס כסף רחב". למעלה מ־ 150 אלף חברי התנועה הצביעו במשאל שקיימו הרביזיוניסטים בעד הפרישה מההסתדרות הציונית, וכ־ 700 אלף הצהירו על תמיכתם בתנועה החדשה. ז'בוטינסקי הנלהב חש כי התחילה תקופה חדשה — התקופה השישית — בחייו.

"רק בפולניה יש לנו כוח עצום ברחוב היהודי; כוח אשר, באם יתווסף עליו הפרסטיז' (יוקרה) של מוסד עולמי, לא תוכל להתחרות בו שום מפלגה או תנועה אחרת; וזה יכפר במידה רבה על חולשתנו בלונדון ובירושלים.

"לפתע הִצעיר", כתב, "טבל באמבט עלומים" (bain de jeunesse ) ויצא עם תומכיו ממערה מחניקה לאוויר טהור של שדות וגבעות. עתה, כך האמין, יוכלו הרביזיוניסטים לפעול באופן עצמאי וללא כבלים כדי להשיג את ההגמוניה הנכספת כל כך בתנועה הציונית ולייצג אותה בזירה המדינית הבין־ לאומית בכלל ובפולין בפרט. מדובר היה לדעתו בלא פחות מ"צעד המבוא למהפכה שתציל את הציונות". ייסוד ההסתדרות הציונית החדשה צוין ב־ 13 ביוני 1936 בעצרת המונים גדולה בוורשה, שבה הוכרז כי נשיאות ההסתדרות החדשה תשב בבירת פולין — "מרכז החיים היהודיים והתקווה היהודית" — וכי תפקידה יהיה לארגן קונגרס לאומי של "כל היהודים הפועלים לתחיית האומה והמדינה בארץ ישראל". "הזמן פועל לטובתנו ולא נגדנו", כתב ז'בוטינסקי ממקום חופשתו במלון "ניצה" בעיירת המרחצאות האיטלקית מונטקאטיני שבטוסקנה. לאב"א אחימאיר, מראשי הקבוצה המקסימליסטית בתנועה, שאותו הזמין להצטרף לנשיאות ההסתדרות הציונית החדשה בוורשה (אחימאיר הגיע בנובמבר 1938 כדי לנהל את משרדי התנועה), כתב ז'בוטינסקי בנובמבר 1935 : "רק בפולניה יש לנו כוח עצום ברחוב היהודי; כוח אשר, באם יתווסף עליו הפרסטיז' (יוקרה) של מוסד עולמי, לא תוכל להתחרות בו שום מפלגה או תנועה אחרת; וזה יכפר במידה רבה על חולשתנו בלונדון ובירושלים".

התנועה הרביזיוניסטית עוברת מהעידן "ההרואי" לעידן "המעשיות", פסק. לבד מפעילות ארגונית אינטנסיבית, התחיל עכשיו ז'בוטינסקי במסעות תעמולה ובפעילות דיפלומטית רחבת היקף: אין־ספור הרצאות, נאומים, פגישות ושיחות, שהניבו בעיקר ביטויי אהדה ותמיכה. גם נציגי הסוכנות היהודית וארגונים ציוניים בפולין החלו לנהל מג עים תכופים עם שלטונות פולין ואף לשתף אתם פעולה בהנחה — או נכון יותר לומר אשליה — שכיוון שלפולין ולתנועה הציונית יש אינטרס משותף, פולין היא בעלת ברית חיונית בעניין הציוני העיקרי: העלייה.

בתקופה זו כמעט נעצרה ההגירה של כלל תושבי פולין לארצות הברית, בעקבות החוק שאושר בקונגרס ב־ 1924 שהגביל את ההגירה מכל הארצות אליה

האומנם יכלה התנועה הציונית להבטיח כי "מיליון היהודים המיותרים" יוכלו להגר לארץ ישראל? אחרי מות פילסודסקי התברר כי ממשלת פולין ציפתה מהתנועה הציונית לעודד הגירה יהודית גדולה לארץ ישראל — הרבה יותר ממספר העולים מפולין בעשרים השנים הקודמות. בשנים 1939-1919 עלו מפולין כ־ 140 אלף נפשות (שהן כארבעים אחוזים מהעלייה החוקית לארץ(.במחצית השנייה של שנות השלושים, שבהן גבר לחץ ההגירה מפולין במקביל להגדלת הלחץ מצד מבקשי העלייה מארצות ה"רייך", קטן מספר הרישיונות שהוקצו ליהודי פולין. התוצאה הבלתי נמנעת היתה שמספר העולים מפולין לארץ ישראל פחת מאוד לעומת שנים קודמות. גם קודם לכן לא ניכרה עלייה בהיקף כזה ביחס לגודל האוכלוסייה היהודית בפולין (וביחס לריבוי הטבעי שלה, כארבעים אלף בשנה) ומשרד החוץ הפולני לא הסתיר את אכזבתו. בתקופה זו כמעט נעצרה ההגירה של כלל תושבי פולין לארצות הברית, בעקבות החוק שאושר בקונגרס ב־ 1924 שהגביל את ההגירה מכל הארצות אליה ל־ 153 אלף מהגרים בשנה. בסך הכול היגרו מפולין לארצות הברית מאז שנת 1921 244 אלף מהגרים, רובם לפני 1924. בשנים 1940-1931 פחת מספר המהגרים לכ־ 17 אלף נפש. 48 מספר המהגרים היהודים מפולין לארצות הברית ולארצות אחרות (בעיקר לדרום אמריקה) התמעט מאוד, ולא היתה הגירה לארצות אחרות באירופה. בד בבד משנת 1937 ואילך פחת מספר רישיונות העלייה לארץ ישראל. עד קיץ 1937 נקבע מספר העולים במכסה שנתית שהקציבה ממשלת המנדט לפי עקרון "כושר הקליטה הכלכלי" של הארץ. העולים חולקו לכמה קטגוריות: עובדים (C), "בעלי הון" (A) - שחולקו לארבעה סוגי משנה, תלמידים ואנשי דת (B), ו"תלויים" בתושבי הארץ (D). עד קיץ 1937 יכול היה יהודי "בעל הון" שברשותו לפחות אלף לא"י, לקבל "סרטיפיקט" בקונסוליות הבריטיות בלי שיצטרך להמתין לאישור ממחלקת ההגירה בירושלים. בשנת 1935 עלו מפולין כשלושים אלף נפשות (52 אחוזים מכלל העולים), בשנת 1936 כ־ 13 אלף נפשות (כ־ 47 אחוזים), בשנת 1937 עלו 3,708 נפשות (37 אחוזים), בשנת 1938 עלו 3,642 נפשות (29 אחוזים) ובשנת 1939 עלו 4,532 נפשות (18 אחוזים). בהקשר הציוני נפתח בעקבות זאת מאבק על חלוקת הסרטיפיקטים לעולים מקטגוריית "עובדים" בין מבקשי העלייה בארצות השונות, ובין המחנות הפוליטיים, מאבק שהסעיר את התנועה הציונית עד שנת 1937 . "באים אלינו [מצביעים]", כתב בן־גוריון בפיכחון קר בקיץ 1933, "מפני שנראה להם כי אנו הצינור לעלייה. אם אנו לא נהיה אותו הצינור — ינהרו למקום אחר: הרעיונות שלנו משכו את הנוער בשנים הקודמות, כרגע יש גם גורם אחר לגמרי: העלייה. ואלה ילכו לאותו המקום, ששם תהיה הקונטרולה על העלייה".

הסרטיפיקטים, האשים ד"ר ורנר סנטור, מנהל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, במאי 1936, נמכרים לפעמים על ידי המפלגות שקיבלו אותן. המאבק הזה נסב על החלוקה של לכל היותר כמה אלפים או אפילו מאות רישיונות, ו"התמודדו" עליהם לא רק מבקשי עלייה מפולין, אלא גם מה"רייך". האחרונים זכו לעדיפות מהשלטונות הבריטיים. התחזיות הקודרות על הצפוי ליהודי פולין ביטאו דאגה כנה, אך גם היו חלק מן המאבק על חלוקת רישיונות העלייה בין דורשי העלייה בפולין וב"רייך הגרמני", ונועדו לתמוך בתביעה להגדיל את מספר הרישיונות שהוקצו ליהודי פולין. ראשי התנועה הציונית ידעו שממשלת פולין אינה תולה את יהבה רק בהגירה לארץ ישראל, ולכן לא היה די בניסיונות לשכנע כי ארץ ישראל היא היעד האחד ואין בלתו להגירה. צריך היה גם לשכנע את המשטר הפולני שהתנועה הציונית חפצה בהגירה גדולה לארץ ישראל וכי ביכולתה לשכנע את יהודי פולין להגר — וגם לארגן את ההגירה הזאת. אפילו עלה בידה של המדינאות הציונית להניע את הבריטים להגדיל את מכסות העלייה, לא היה די בכך כדי לרצות את הציפייה הפולנית "להיפטר מעודף היהודים".

באוגוסט 1939 לא היטלטלו יהודי פולין "מחוף אל חוף", נרדפים, מגורשים, נכלאים ונרצחים. מצבם אמנם התערער מאוד בחמש השנים שקדמו למלחמה, ואולם הם נאבקו בזירה הציבורית על זכויותיהם.

כשדיבר ויצמן בקונגרס הציוני הכ"א בז'נווה מנהמת לבו על "מאות אלפי יהודים [ה]צפויים לפוגרומים גופניים ולדלות", ועל "רבבות מבני עמנו מחוסרי בית, מיטלטלים מחוף אל חוף, נרדפים כמוץ פני רוח", הוא לא ראה מן הסתם לנגד עיניו יותר משלושה מיליון יהודים החיים בפולין תחת המגף הרצחני של גרמניה הנאצית, ובוודאי שלא חזה גם בדמיון הפרוע רבע מיליון יהודים או יותר נסים על נפשם אל המחוזות המזרחיים של המדינה שנכבשו בידי "הצבא האדום" ב־ 17 בספטמבר 1939. "נחשול הפורענויות" שממנו חרד ויצמן מוקד בגורל הפליטים והמגורשים מה"רייך" — מגרמניה, מאוסטריה ומצ'כוסלובקיה. באוגוסט 1939 לא היטלטלו יהודי פולין "מחוף אל חוף", נרדפים, מגורשים, נכלאים ונרצחים. מצבם אמנם התערער מאוד בחמש השנים שקדמו למלחמה, ואולם הם נאבקו בזירה הציבורית על זכויותיהם, פולין לא החרימה את רכושם, לא בודדה אותם מהחברה, לא נישלה אותם מכל זכויותיהם האזרחיות, לא השליכה אותם לכלא ולמחנות הסגר, והם לא עמדו לפני סכנת גירוש. כחודש לפני מות המרשל פילסודסקי כתב גרינבוים כי אין להשוות בין המצב בגרמניה למצב בפולין: "בפולניה יש שלושה מיליונים יהודים ויש אפשרות של מלחמה פוליטית. לא כן בגרמניה: שם אין כל אפשרות למלחמה ומצבם של יהודי גרמניה הוא טרגי". גרינבוים סבר כי הפולנים לא יוכלו להסכים לרעיון "לגרש את היהודים מהארץ [פולין] בלי להזיק לארץ עצמה", ולא יתפתו להאמין כי פולין תצא נשכרת כלכלית מגירושם. אם התנועה הציונית תעודד יציאה המונית של יהודים מפולין, הזהיר גרינבוים, "אנו בתוך בנין הארץ נהיה צפויים לנחשולים, אשר בעצמנו גרמנו להם". האזהרה ש"נחשול של עולים" יסכן את המפעל הציוני בארץ ישראל, שלא היתה דעת יחיד, באה מפיו של מי שהכיר והבין היטב את הרוחות המנשבות בשלטון ובציבור בפולין.

היו עסקנים יהודים שהאמינו כי החוזה הוא תוצאה של חולשת המדיניות הגרמנית, אבל היו אחרים שראו בו ביטוי לעיוורון הרה אסון. אלה ואלה לא יכלו לחזות את ההשפעה המידית על מצבם של יהודי פולין

דעותיהם של יהודי פולין נחלקו בנוגע למעמדם ולעתיד הנשקף להם, וכן באשר לאופני המאבק על זכויותיהם ולדרכי התגובה שלהם על התערערות מצבם. גם מי שסברו כי המאבק הוא בעל סיכויי הצלחה וגם מי שהעריכו כי שעון החול של הקיום היהודי בפולין הולך ואוזל — ולכן הפתרון היחיד הוא הגירת המונים ממנה — ראו בעצמם פטריוטים של המדינה הפולנית. לא מעטים מהם דיברו על "אהבה רומנטית" למולדת הפולנית. ובכל מקרה, אף זרם בציבוריות היהודית לא הטיל ספק כי הרפובליקה הפולנית היא ישות פוליטית יציבה, שלא נשקפת סכנה לעצמאותה ולריבונותה, ושתדע להגן על עצמה במקרה הצורך. רוב יהודי פולין תמכו בעמדה של ה"דאָיקייט" — "הישארות בַּמקום". לא חזון בלהות של כיבוש בידי גרמניה הנאצית עורר אפוא את קריאות הצלצול בפעמוני האזעקה שמצב יהודי פולין מתדרדר במדרון. עוררה אותן הדעה כי תהליכים פנימיים מדרדרים את פולין במדרון האנטישמיות הלאומנית; אנטישמיות שמטרתה לערער ואף לשים קץ לקיום היהודי בן מאות השנים בה. אותות אזהרה על הצפוי להתרחש הופיעו עוד לפני מותו של פילסודסקי. בשלהי תקופת שלטונו, בינואר 1934, חתמה פולין על חוזה אי־התקפה עם גרמניה הנאצית, ובספטמבר 1934 הסתלקה מהסעיפים בחוזה ורסאי שהגנו על זכויות המיעוטים. החוקה החדשה, שהתקבלה באפריל 1935, כחודש לפני מות פילסודסקי, הגבילה מאוד את זכויותיהם. בהיותו פטריוט פולני הצדיק חיות את ההסתלקות מחוזי ורסאי שנחתמו ביוני 1919. פולין, טען, אינה צריכה לשמור על החוזה שנכפה עליה וחִייב אותה להגן על המיעוטים הלאומיים, כיתר המדינות שאינן מחויבות לו: "הצדק עם פולין!", כתב, ולא הסתיר את שמחתו על חוזה אי־ההתקפה שחתמה פולין עם גרמניה. חוזה זה, קיווה, יביא לרגיעה במתיחות בין שתי המדינות בעניין ה"פרוזדור" לדנציג. דעתו השתנתה אחרי שבבחירות ל"סיים", הפרלמנט הפולני, שנערכו ב־ 8 בספטמבר 1935 והוחרמו על ידי מפלגות השמאל, נבחרו רק חמישה צירים יהודים. עכשיו תהה מה מצפה ליהודים בפולין שאחרי פילסודסקי. בשברון לב הגיע חיות למסקנה כי צדק בתחזיתו הקודרת שהסתלקותו של המרשל הנערץ תגרום לשבר עמוק: פולין כבר אינה חותרת לאסימילציה של היהודים, רשם ביומנו, ו"הפולני בן דת משה" עבר־חלף מן העולם. עכשיו החל לתעד מעשי אלימות נגד יהודים:

"לפעמים חדל הארמון שלי לשמח אותי. מעוני הבורגני מעורר בי לעתים פחד. כל פעם אני מזדהה יותר עם המוכים בפארקים. כובעי הקורפורציות גורמים לי לחרדה. באוניברסיטאות בלבוב, בוורשה ובווילנה אין הסטודנטים מהססים להתנפל אפילו על נערות יהודיות."

מות פילסודסקי שחרר כוחות רבים שנבלמו בימי חייו והמתינו לשעת כושר להתפרץ. הממשלה החדשה היתה חלשה מכדי שתוכל לעמוד לפניהם. חיות לא חדל לקונן על מות המרשל ולבַכות את מותה של פולין ה"אמתית". הפטריוט היהודי הפולני, סגן ראש עיריית לבוב, אף מצא את עצמו מואשם בבית המשפט שניצל קרנות ציבוריות להוצאות שונות של הקהילה היהודית. החקירה אמנם בוטלה, ואולם חיות המריר כתב: "יהודי־פולַק [יהודי־פולני] נעשה מוצג מוזיאוני". היו עסקנים יהודים שהאמינו כי החוזה הוא תוצאה של חולשת המדיניות הגרמנית, אבל היו אחרים שראו בו ביטוי לעיוורון הרה אסון. אלה ואלה לא יכלו לחזות את ההשפעה המידית על מצבם של יהודי פולין שתהיה לחוזה ולהודעתה החד־צדדית של ממשלת פולין על ביטול התחייבויותיה בנוגע לחוזה המיעוטים.

ב־26 באוקטובר 1933 , אחרי שחזר ממסע בפולין, כתב בן־גוריון לוויצמן שהוא רואה את הימים האלה כ"ימי משיח", וכלל לא במובן מיסטי ודתי, אלא במובן ריאלי ומציאותי. היהדות נחרבת ונחנקת. [...] ראיתי את מצב היהודים בפולין, בליטה, בלטביה. אי־אפשר להמשיך ככה. גרמניה אינה אלא פרלודיה [הקדמה]. לא רק העוני, חוסר הפרנסה, הלחץ הפוליטי, האנטישמיות המתגברת — הדבר האיום הוא חוסר כל תקווה. ליהודים בארצות אלה אין למה לקוות יותר. כל אחד יודע שהמצב עלול להיות רק עוד יותר רע, ואין דבר נורא יותר בחיי אדם — מחוסר תקווה.

בן־גוריון כתב מוורשה: "דרוש כרגע מאמץ פוליטי גדול להעלות את שואת יהודי פולין על הפרק". הוא לא פירש למה התכוון ב"להעלות על הפרק"

ואולם, בן־גוריון הוסיף כי אינו רואה לנגד עיניו עלייה של מיליונים או של מאות אלפים — אלא של רבבות — ובקרוב גם יותר. עיקר דאגתו היתה נתונה לנוער היהודי בפולין, שהרי "ברור שארץ ישראל אינה מציעה עדיין פתרון לכל יהודי פולין. העלייה לארץ היא בהכרח מוגבלת, ולכן יש צורך בעלייה מובחרת". שנתיים וחצי אחר כך, במארס 1936 , כשנה אחרי מות פילסודסקי, כתב בן־גוריון מוורשה: "דרוש כרגע מאמץ פוליטי גדול להעלות את שואת יהודי פולין על הפרק". הוא לא פירש למה התכוון ב"להעלות על הפרק", ותהום רבצה בין עוצמת פעמון האזעקה לתשובה הרפה שהציע. גם הפדרציה של יהודי פולין בארצות הברית לא יכלה אלא לקונן על המצב. יהודי פולין נלחמו למען פולין לא פחות מהפולנים, ועתה הפולנים מחזירים להם רעה תחת טובה: "פולין מענה את אזרחיה היהודים — לפני כמה שנים בפוגרומים ומעשי זוועה, ועכשיו בדיכוי כלכלי. ההנהגה של פולין מעוניינת היום רק בדבר אחד: להרוס, ואם אפשר, לחסל את הקיום היהודי בפולין". חוסר האונים הזה לא פחת בשלוש השנים הבאות, אלא התעצם בדמות אפליה ועוני מעמיקים, גלים של התנכלויות פיזיות, חרם כלכלי, פוגרומים והסתה אנטישמית. גלויות דואר אנטישמיות בסגנון דער שטירמר היו חזיון נפוץ. המסע האנטי־יהודי קיבל רוח גבית מהמתרחש בגרמניה, והיה במחצית השנייה של שנות השלושים לחלק בלתי נפרד מחיי היהודים בפולין. הם הפכו, כתב העיתון נובי דז'יניק, "מבוזים, מגוחכים, בלתי מובנים ולא אחת גם נרדפים". בזמן שהמפלגה האנדקית הלאומנית והאנטישמית חיזקה את כוחה והטיפה להגירה כפויה של המוני יהודים, פגעה המדיניות הממשלתית באפשרויות הקיום של היהודים עד שמרבים מהם ניטל "כל סיכוי לאפשרות של מחייה". ביטוי מובהק לכך היתה התחיקה הכלכלית האנטי־יהודית, שקיבלה גיבוי בדבריו של ראש הממשלה ושר הפנים הגנרל פליציאן סלבוי־סקדקובסקי. הוא הכריז במושב הפתיחה של ה"סיים" ב־ 4 ביוני 1936 : "אסור לפגוע בפולין בשום איש. [...] חרם כלכלי — אדרבא (bojkot ekonomiczny owszem ), אולם לא נאפשר שום פגיעה". המילה "אדרבה" ((owszem התפרשה בתור ביטוי לעמדה של ניטרליות אוהדת לחרם ואפילו בתור מתן אור ירוק מצד הממשלה לחרם הכלכלי נגד יהודי פולין. החרם לבש צורות שונות, כגון תעמולה קולנית, הצבת משמרות ליד חנויות יהודיות ואלימות נגד איכרים שמכרו מצרכים חיוניים ליהודים: "טרור, נישול, חרם וחוק [לאיסור שחיטה כשרה]". עובדים יהודים פוטרו ממקומות עבודתם בנימוק של "חוסר אמון ואי־ביטחון".

עד תחילת שנות השלושים נתפסו רוב יהודי פולין בקרב חוגים רבים בתנועה הציונית בתור "לא מתאימים" לעלייה לארץ ישראל, ולפיכך עליית המונים נדמתה לא רק בלתי אפשרית, אלא גם לא רצויה

חיות רשם: "בסיים מבטיח סלבוי שלא ירשה להכות יהודים, אך אין לו דבר נגד מלחמה כלכלית. זה טוב. לא להרוג, רק להרעיב. איזו נאיביות. הרעבת היהודים לא תשביע את השאר. אדרבא". שגריר פולין בארצות הברית הצדיק את המעשים: מדובר ב"תחרות כלכלית חופשית", טען, ובכלל, מצבם של יהודי פולין טוב בהרבה מזה של האיכרים הפולנים. "הנה אנו עומדים לפני שואה בחייהם של יהודי פולניה", התריע גרינבוים במארס 1936, "אנו הולכים לקראת קטסטרופה חדשה בחיי עמנו, קטסטרופה שתהא איומה מזו של היהדות הגרמנית". לנחום גולדמן דיווח באותו חודש כי הסכנה בפולין "גדולה מאוד. [...] אם לא נצליח לבטל את רוע הגזרות יגיע הדבר לידי קטסטרופה דומה לזו של גרמניה, אלא שההבדל הוא בזה שבגרמניה ישבו 600 אלף יהודים ובפולניה 3 מיליון". הסופר שלום אש כתב: "נקודת הכובד של המצב היהודי אינו בגרמניה אלא בפולין". כשנפגש בן־גוריון ב־ 2 באפריל 1936 עם הנציב העליון בארמון הנציב בירושלים, הוא אמר כי הדאגה המעיקה ביותר

זהו המצב ללא מוצא של עמנו בכמה ארצות, ובעיקר בגרמניה ובפולין. [...] אולי עוד תזכור מה שאמרתי לך לפני שנתיים, שרק פילסודסקי עומד בין היהדות הפולנית ובין קטסטרופה העלולה להיות גרועה מאשר בגרמניה. פילסודסקי מת, מתנגדי פילסודסקי עוד לא תפסו את השלטון, אבל מפלגת פילסודסקי העומדת על יד ההגה עומדת תחת לחץ אנטישמי ההולך וגדל. [...] הממשלה הפולנית חוששת מאוד מה יגידו עליה עיתוני פולין האופוזיציוניים, והיא מפקירה את היהודים לפרעות ולנישול. ומצב היהודים, שאף פעם אינו טוב, נעשה עכשיו מיואש, גם מבחינה פוליטית וגם מבחינה כלכלית. אחת־אחת נשמטות מהם העמדות הכלכליות והם נדונו למוֹת־רעב או לבריחה. אך לאן יברחו? אילו הייתה אפשרות להעביר יהודי פולין לאמריקה או לארגנטינה היינו עושים זאת למרות האידיאולוגיה הציונית שלנו. אולם כל העולם סגור לפנינו. ואילו לא היה מקום לנו גם בארץ ישראל לא היה נשאר לעמנו אלא לאבד עצמו לדעת.

אליהו דובקין, מנהל מחלקת העלייה של ההסתדרות הכללית, תיאר בסוף אוקטובר 1936 בנעימה מתונה יותר את רשמיו. אמנם הוא ראה יהודים מוכים ברחובה של לבוב, "ובכל זאת אין להשוות את אווירת פולין להרגשת חוסר האונים והעלבון המדכאים עד היסוד היהודי". לעומתו הציג תמונה קודרת שליח ההסתדרות הכללית בגליציה, יונה קוסוי (כסה), שדיווח בחודש יוני על רשמיו מסיור בגליציה:

אין בכוח אנוש לתאר את המצב. שום הגדרה מדעית ושום ניתוח כלכלי וסוציולוגי אין בכוחם לקרב את כוח המדמה שלנו את זוועת החורבן ואימת הכיליון. [...] הכל, הכל מכוון ביד מרשעת להרוס ולהשמיד. [...] טרור כלכלי, פחד, פרעות ופרעות ממש, שנאה גלויה והמונית ברחוב, ברכבת, בכל מוסד ובכל פינה — זוהי האווירה בה חיה היהדות, יותר נכון בה היא נחנקת.

דוד בן גוריון כיו"ר הסוכנות היהודית. צילום: "ניו יורק דיילי ניוז"

דוד בן גוריון כיו"ר הסוכנות היהודית. צילום: "ניו יורק דיילי ניוז"

הציונות, אמר ויצמן באביב 1935, "היא חיי עולם והצלת אלפי יהודים איננה לגבי זה [ביחס לזה] אלא חיי שעה". בחלוף כשנתיים הודה בעדותו בפני ועדת פיל )הוועדה המלכותית(, כי קשה יהיה להתגבר על "הטרגדיה הפולנית". שר החוץ הפולני, הקולונל בק, הזכיר ויצמן לחברי הוועדה, הצהיר כמה פעמים כי "יש בפולין מיליון יהודים יותר מדי". מדובר ביהודים הקשורים "לגורלה של פולין במשך אלף שנים בערך. בכל נפתולי עָם פולין נפתלו גם הם. הם מוכנים לתרום את תרומתם לפולין בימים הטובים כבימים רעים ככל אזרח אחר. למה דווקא הם מיליון המיותרים?", התריס ויצמן. במספר הזה, מיליון "יהודים מיותרים" (superfluous Jews) נקב כבר באמצע שנות העשרים גרינבוים — והוא חזר והוזכר מאז.

"טרור כלכלי, פחד, פרעות ופרעות ממש, שנאה גלויה והמונית ברחוב, ברכבת, בכל מוסד ובכל פינה — זוהי האווירה בה חיה היהדות, יותר נכון בה היא נחנקת"

בשנת 1937, כשכבר התפוגגה התקווה שיורשי פילסודסקי ילכו בדרכו, עדיין היה ז'בוטינסקי משוכנע: "קבוצתו של המרשל פילסודסקי — תלמידיו הנאמנים" — מחפשת "תכנית לפתרון הוגן של שאלת היהודים בפולין", והם "החיץ היחידי שנשאר בין היהודים לבין מסע צלב כללי, שהיה עלול להיערך נגדם". דברי הסנגוריה האלה על משטר הקולונלים נבעו מן ההנחה כי רק שיתוף פעולה אתו, המעוגן באינטרס משותף, יאפשר לקדם את התוכנית להגירה גדולה ("אווקואציה") של יהודי פולין לארץ ישראל. לפיכך, הרביזיוניסטים ביקשו לתת מענה לאינטרס הפולני, שהוא גם אינטרס יהודי, ולכן נתפסה פולין בתור בעלת ברית חשובה וחיונית של הציונות במאבק על עתיד ארץ ישראל. בה בשעה, ז'בוטינסקי לא התעלם מהעובדה כי למשטר הקולונלים אין כוח — ואולי גם אין רצון — לעמוד מול "הכוחות האיתנים" של האנטישמיות בפולין, ארץ שהחל לתאר במילים "הגטו הטראגי ביותר בין כל הגטאות שבעולם". כ־ 25 שנים קודם לכן (ב־ 1910) הציג את פולין (בשלטון הצארי) בתור ארץ שיש בה שני עמים, והשייכת לשני עמים — הצהרה שעוררה ביקורת בוטה, ואילו עתה התחיל להתריע כי האופק הקרוב צופן ליהודי פולין עתיד שחור וכי אסון גדול עומד להתרגש עליהם: "הר הגעש עוד מעט יתחיל לפלוט את להבות ההשמד" שלו.

"אני רואה תמונה איומה. הזמן הנותר להצלתכם הולך ופוחת. אני יודע שאינכם יכולים לראות זאת, שהרי דאגות של יום־יום מטרידות אתכם. שמעו לדברי בשעה הזאת, השעה השתים־עשרה, למען השם: יציל כל איש ואיש את עצמו, כל עוד יש פנאי לכך, כי הזמן פוחת והולך".

הגיעו, התריע ז'בוטינסקי, "ימי טרור ופרעות. ימי חרפה וחוסר תקווה". גם ויצמן לא רק הדגיש את הצורך החיוני בשיתוף פעולה עם פולין, אלא הבין את המצוקות של פולין והבליט את הקִרבה בין פולין — מדינה שזכתה בעצמאות זה לא מכבר — ובין השאיפות הלאומיות של היהודים. "אנו זקוקים לסימפטיה הפולנית", כתב לנספח לענייני עיתונות של פולין בלונדון ב־ 10 במארס 1937, ו"מאמינים שנמשיך לזכות בה בעתיד, כמו בעבר".

החשש מפני עליית המונים מפולין ש"תציף" את ארץ ישראל עדיין שרר

החשש מפני עליית המונים מפולין ש"תציף" את ארץ ישראל עדיין שרר. עד תחילת שנות השלושים נתפסו רוב יהודי פולין בקרב חוגים רבים בתנועה הציונית בתור "לא מתאימים" לעלייה לארץ ישראל, ולפיכך עליית המונים נדמתה לא רק בלתי אפשרית, אלא גם לא רצויה. בשנות העלייה הרביעית (1926-1924) הצטיירו העולים בני המעמד הבינוני מפולין כמביאים אתם לארץ ישראל תרבות קלוקלת, ספסרות ועסקים קטנים, שהפכו את תל אביב, העיר העברית הראשונה, ל"תל חנות". הם תוארו בתור עולים החסרים להט ציוני, שלא יביאו תועלת להתפתחות היישוב ולביצורו. דברים חריפים במיוחד בגנות "העלייה הסטיכית" מפולין שהתחילה בשנת 1924 יצאו מעטו של אורי צבי גרינברג (שעדיין לא הזדהה עם התנועה הרביזיוניסטית, שטרם קמה — היא נוסדה באפריל 1925) : "עתה, כשהשערים סגורים לכל הארצות, הגיעה השעה החשכה; שנזכרו הרוכלים בפולניה סוף כל סוף ב א ר ץ י ש ר א ל סוף כל הגלויות. זהו סימן, שכלו כל הקצין". גרינברג סבר כי מדובר בבולמוס שאחז המונים שאחרי מאות שנים של "התאמה טבעית לאקלים, לשפה ומנהגי מולדת סלווית", מצאו את עצמם נתלשים ממנה באחת "בלי הכשרה ואידיאה ארציישראלית לפלשתינא, לשם הקמת אותה הרוכלות הנלבקאית [וכל זה] משום שגזר גרבסקי על ההון ומאמריקה יצאה 'קווטה' [...]". ביטויי סלידה כאלה לא היו יוצאי דופן בשנות העשרים וגם במחצית השנייה של שנות השלושים עדיין נשמעו דברים בזכות עקרון ה"סלקציה", כלומר העדפה של "חלוצים" ו"עלייה עובדת", ואף רווח הדימוי של היהודי הפולני בן המעמד הבינוני הנמוך של "קצת שדכן וקצת סרסור וקצת סוחר". שתי התנועות הגדולות, מימין ומשמאל, העדיפו עלייה של צעירים שעברו "הכשרה" חלוצית (או "צבאית") על פני עלייה "עממית". ואולם, מתחילת שנות השלושים נשמר "עקרון הסלקציה" רק להלכה, ברטוריקה. בפועל לא יושמה מדיניות של "עלייה סלקטיבית", שמנעה את צאתם של רבים מיהודי פולין. דבריו של ברל כצנלסון בקונגרס הציוני הכ"א כי העלייה נוגעת עתה בפליטים "הנמלטים מן הגיהנום ומנסים לפרוץ לארץ", שיקפו את המצב לאשורו. לא זו בלבד שמנהיגי תנועת העבודה לא פעלו לעצור את עליית "בעלי ההון הבורגנים", הם עודדו אותה ואף נתנו לה קדימות. בניסיון לחקות את הסכם "ההעברה" שנחתם עם ממשלת גרמניה בשנת 1933 , וכדי לעודד עלייה של המעמד הבינוני, הציעה הנהלת הסוכנות היהודית בשנת 1936 לממשלת פולין הסדר "חליפין" (קלירינג).

ההסכם נועד לאפשר העברה של הון יהודי מפולין — תנאי הכרחי לקליטה של עלייה גדולה בארץ ישראל — באמצעות רכישה של סחורות פולניות. ההסכם נכנס לתוקפו ב־ 1 במארס 1937, אך רק מעט "בעלי הון" יהודים גילו בו עניין, ובאוגוסט 1938 בוטל ההסכם. גם תוכנית ה"אווקואציה" שהעלתה התנועה הרביזיוניסטית דיברה על חיסול מסודר של הרכוש היהודי בתור תנאי להגירה מאורגנת של 750 אלף מיהודי פולין במשך עשר שנים. ברם התנועה לא עודדה את המעמד הבינוני היהודי לנצל את חלון ההזדמנויות שהיה פתוח עד קיץ 1937 כדי להגר, ורבים מפעיליה העדיפו להישאר בפולין. פוטנציאל העלייה של המעמד הבינוני מפולין לא מומש אפוא עד 1937.

אביה של הניה היימן (אלקינד), שקיבלה סרטיפיקט של סטודנטית, עוד ניסה ברגע האחרון לעצור אותה בתחנת הרכבת מלעלות על הרכבת וצעק שלא תיסע כי "בפלשתינה הורגים יהודים".

במחצית השנייה של שנות השלושים התדפקו לא מעט יהודים על דלתות המשרדים הארץ־ישראליים בפולין כדי לזכות בסרטיפיקטים. אף על פי כן, רבים מהמתעניינים בחרו להישאר בפולין או חיפשו יעדים מועדפים אחרים להגירה. לא כל "בעלי ההון" מימשו את הסרטיפיקטים שהוקצו להם מתוך המכסה הכוללת, שנקבעה עתה לפי הקריטריון הפוליטי של שמירת היחס המספרי ה"רצוי" בין האוכלוסייה היהודית לאוכלוסייה הערבית, ולפעמים נותר בפולין עודף קטן של רישיונות ל"בעלי הון".  ה"מאורעות" שפרצו בארץ ישראל באפריל 1936 הוסיפו סיבה לחשש לעלות לארץ ישראל, שהמצב הביטחוני בה הצטייר בתור מצב מסוכן ומרתיע. חיות כתב ב־ 14 ביוני: "בפלשתינה, שביתות של הערבים. זה חודש יש שם מהומות. עוגן ההצלה היחיד של היהדות מתחיל להתרופף".אביה של הניה היימן (אלקינד), שקיבלה סרטיפיקט של סטודנטית, עוד ניסה ברגע האחרון לעצור אותה בתחנת הרכבת מלעלות על הרכבת וצעק שלא תיסע כי "בפלשתינה הורגים יהודים".

אין ספק כי עד אמצע שנות השלושים שיעור יבוא ההון מפולין מכלל היבוא לארץ ישראל היה הגדול ביותר. לעומת זאת, בקונגרס הציוני הי"ט שהתקיים בלוצרן בקיץ 1935, טען נחום סוקולוב כי רבים מיהודי פולין מתקיימים בזכות התמיכה הכספית שהם מקבלים מארץ ישראל.

לאמתו של דבר, עוד לפני שפרצו ה"מאורעות" הצטיירה ארץ ישראל בעיני חלק גדול מיהודי פולין בתור ארץ נחשלת ומסוכנת. סבה של מרים סעדיה עלה מלודז' בשנת 1935, וזמן־מה לאחר מכן הצטרפו אליו דודהּ מאיר ודודתה רֶניה, רופאת שיניים במקצועה. סמוך לפרוץ המלחמה חזרה הדודה מתל אביב לפולין, וסיפרה כי לא יכלה לשאת את מזג האוויר האיום. הסב שלח מהארץ מכתבים שסיפרו על קשיי החיים בארץ ישראל ועל הפרעות. אביה של מרים, רופא בבית החולים היהודי בלודז' ובעל מרפאה פרטית, כתב לאביו בארץ ישראל כי טעות תהיה זו מצדו לנטוש הכול רק בגלל גילויי האנטישמיות, ואילו על דעת אמה כלל לא עלה הרעיון להגר משום שהרגישה את עצמה מעורה בחיי התרבות של פולין: "אני זוכרת היטב את תוכנו הנלהב ומלא הפתוס של נאומה [בטקס הסיום של בית הספר הפרטי שבו למד אחיה] המשבח את מולדתנו היקרה, פולין!" 91 יעקב (ג'ק) ורבר, סוחר בפרוות ובדברי טקסטיל ברדום, ואשתו אמה, קיבלו מכתבים מידידים בארץ ישראל שעודדו אותם לעלות לארץ. אבל הם דחו שוב ושוב את נסיעתם, שכן למרות האנטישמיות הבוטה, המעמד של אזרחים מדרגה שנייה והמצוקה הכלכלית "היו רק מעטים מוכנים לעזוב את המשפחה ואת הקהילה בפולין". שרה, אמה של לילי פולמן, פעילה ציונית, חלמה תמיד על עלייה לארץ ישראל בעקבות בני משפחה שעלו לארץ בשנות העשרים. אביה, מזכיר בית הכנסת הגדול בוורשה, אף נסע לארץ ישראל כדי לבדוק את האפשרות לעלות, אבל "חזר כלעומת שבא ונשאר בווארשה. לא קל היה לו הדבר להיפרד ממשרה טובה, מדירה נוחה וממעמד חברתי מכובד".

תרומת יהודי פולין להתפתחות היישוב היהודי בארץ ישראל לא באה לידי ביטוי רק בהגירה, אלא גם בהעברת הון. אין נתונים איזה חלק מההון הפרטי שהגיע לארץ ישראל בשנים 1939-1924 הגיע מפולין, ומה היה החלק של יהדות פולין בתרומות לקרנות הלאומיות באותה תקופה. אין ספק כי עד אמצע שנות השלושים שיעור יבוא ההון מפולין מכלל היבוא לארץ ישראל היה הגדול ביותר. לעומת זאת, בקונגרס הציוני הי"ט שהתקיים בלוצרן בקיץ 1935, טען נחום סוקולוב כי רבים מיהודי פולין מתקיימים בזכות התמיכה הכספית שהם מקבלים מארץ ישראל. החלוצים "המשתכרים בזיעת אפם" שולחים סכומי כסף קטנים למשפחותיהם ועשרות אלפי משפחות בפולין מתקיימות הודות לארץ ישראל. ואולם סוקולוב לא הביא נתונים. את הסיוע הממשי נתנו יהודי ארצות הברית. מסוף מלחמת העולם הראשונה הקימו ארגוני סיוע של יהדות ארצות הברית מפעלים כלכליים ופילנתרופיים שונים.

בשנת 1938 השקיע הג'וינט — ארגון הסעד של יהודי ארצות הברית שנוסד ב־ 1914 — כמיליון ו־ 245 אלף דולר בפולין, ובשנת 1939 השקיע הארגון כ־ 845 אלף דולר.

בין ארץ ישראל לפולין שררו קשרים הדוקים. בני משפחה שלחו מפולין לקרוביהם בארץ מצרכי מזון שונים, ובהם נקניק, שומן אווזים, פטריות ומשקאות חריפים, ועולים חזרו לבקר את בני משפחותיהם בפולין ושהו בה תקופות ארוכות. קשרים התקיימו באמצעות הדיווחים בעיתונים וביקורים הדדיים. שליחים, פעילי מפלגות ועסקנים מהארץ פעלו בפולין דרך קבע. בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה כתב אב"א אחימאיר

המתה וארשה היהודית מראשי הצה"ר ובית"ר הארצישראליים. גדול ממספר עסקני הצה"ר ובית"ר דפולין, שעלו אז ארצה, היה מספר העסקנים הארצישראליים של תנועה זו, שירדו לפולין. ]...[ ומדוע? [...] קסם ההמון. [...] בנַלֶבְקִי וברחובות הסמוכים בווארשה היו אז יותר יהודים מכפי שהיו בכל ארץ ישראל.

הקשר הפיזי אל ארץ ישראל התקיים בדרך הים: הפלגה לאחד מנמלי הים השחור (או לטרייסט שבים האדריאטי) ומשם ברכבת לפולין. בדרך כלל הפליגו הנוסעים באוניות רומניות, שהיו "מלאות תמיד 'עמך', וגרו בתאים צפופים אשר הכילו עשרים מיטות, בלי אוויר", ונאלצו "לבקש חסד מדי יום ביומו על מנת לקבל מלפפונים חיים ועגבניות. ובשעה שהם נושאים חן וחסד, הרי הם זוכים לקבל — אם הרבו לבקש — גם תפוחי אדמה צלויים בקליפותיהם או ביצים שלוקות ואפילו דג היוצא מקופסת סרדינים". כאשר עלו הנוסעים "עמך" על הרכבת בבוקרשט, אם הצליחו להידחק לקרון, "הם נדחקים בעמידה בצפיפות רבה". מחיר ההפלגה בקו קונסטנצה–חיפה (עם רכבת מהירה ללבוב), בלי אוכל ובמחלקה רביעית, היה 6,300 לא"י ביוני 1935. עם אוכל ובמחלקה שלישית שילם הנוסע 8,500 לא"י. באוניות "הר ציון" ו"הר כרמל" היה המחיר במחלקה השנייה 16,500 לא"י. לא מעט תלונות נשמעו על תנאי הנסיעה באוניות הרומניות "דאציה" ו"המלך קרול": "אין אוורור מספיק, סובלים שם מאוד מהחנק ומלכלוך [...] רוב הנוסעים נאלצים לישון בצפיפות על מכסה האוניה כדי שלא להימצא באולם במחנק". בדצמבר 1938 נפתח קו נוסעים חדש, ובו עוד שתי אוניות שהפליגו אחת לשבועיים. גם האוניות הפולניות "קושציושקו" ו"פולוניה" הפליגו בקביעות בין נמלי הים השחור וארץ ישראל.

ב־ 1937 החלה חברת התעופה הפולנית "לוט" להפעיל קו תעופה משדה התעופה לוד. לבקשת תלמיד בבית הספר העממי "התחיה" בבריסק, שבו ביקר בעת מסעו בפולין, סיפר יצחק יציב, עורך דבר לילדים, לילדי בית הספר על פלא הטיסה באווירון — "צפור אלומיניום גדולה ובעלת 14 מקומות ישיבה נוחים" — משדה התעופה (אווירדרום) בלוד, שעדיין עמד בבניינו.יציב תיאר לילדים את הטיסה בתור קלה ונוחה, את הנופים המתחלפים הנשקפים מן החלון, ואת חניות הביניים: ברודוס (שבשלטון איטלקי), באתונה, בסלוניקי, בסופיה ובבוקרשט, ולבסוף ללבוב וממנה לוורשה. הטיסה כולה נמשכה 27 שעות.

 "מוטב לקבל עופרת בראש בפלשתינה מלהיחתך בסכין ברחובות ורשה".

רבים מיהודי פולין סברו כי הגירת המונים כדי "לחסל את הגולה" אינה ניתנת למימוש או שהקריאות ליציאה גדולה מפולין הן חסרות אחריות, מעודדות את הגורמים המבקשים לסלק את כל היהודים ומערערות את הבסיס למאבק נגד האפליה. במסיבת עיתונאים שכינס בראשית אוגוסט 1936, הבהיר גרינבוים כי אמנם אין פתרון אחר לבד מהגירה, אך הפתרון הזה אינו סותר את המשך המאבק לשוויון זכויות בפולין עצמה. בן־גוריון סבר: "גירוי רצונה של פולין להיפטר מהיהודים עלול לדחוף" אותה לחפש מושבות מעבר לים "או לשלוח את היהודים למדגסקר ואיים אחרים". הוא היה רחוק מחיבה כלשהי לפולין והציג עמדה ראליסטית: "פולין אינה מעוניינת בעלייה יהודית לארץ ישראל — היא מעוניינת ביציאת היהודים, ותו לא. אין בידי פולין להעביר מאות אלפי יהודים לארץ ישראל. לא בידה המפתח לארץ, לא בידה לכוף את אנגליה לקבל את היהודים בהמוניהם".

החשש מהאפשרות שפולין תמצא "איים" לשלוח אליהם יהודים ושיהיו חלופה לארץ ישראל היה חשש שווא. כששמע יוזף ליפסקי, שגריר פולין בברלין, מהיטלר כי צריך להסדיר הגירה של יהודים למושבה כלשהי מעבר לים, הוא הגיב שאם היטלר יצליח למצוא פתרון כזה, תוצב לכבודו אנדרטה מפוארת בוורשה. עמדה נחרצת נגד הטענה שארץ ישראל היא היעד היחיד להגירה הציג הבונד (שנוסד בפולין בשנת 1920). אחד ממנהיגיו, הנריךְ ארליך, התריס כלפי גרינבוים כי למי שעזב את פולין (גרינבוים) אין זכות לומר ליהודים: "מוטב לקבל עופרת בראש בפלשתינה מלהיחתך בסכין ברחובות ורשה". הבונד לא חדל להאמין כי תפקידו הוא לעמוד בחזית המאבק לשוויון זכויות אזרחי ליהודי פולין, שיושג אחרי שינוי המשטר הפוליטי. בניגוד לציונים, שראו בעצמם "אזרחים על תנאי", הבונדאים ראו בעצמם "קשורים בחייהם ובמותם למולדתם פולין", אף שהמפלגה לא התנגדה להגירה אל מעבר לים ואף סייעה לחבריה שהחליטו להגר.

"פולין לקחה ממני את אושרי; היא הפכה אותי לכלב, בלי שאיפות משל עצמו"

אגודת ישראל החרדית (שנוסדה ב־ 1916) היתה בוטה לא פחות בהתנגדותה: "היהודים בפולין מנהלים מאבק על הקיום שלנו, במקום שבו אנו חיים ושאיננו רוצים לעזוב אותו. [...] בית בו אנו יושבים מאות בשנים ובו בנינו חיים וקיום [...]". בעיני הבונד, משמעות הקריאה ליהודים לצאת בהמוניהם מפולין היתה כי "האנטישמים אינם טועים". חיות, על אף אכזבתו המרה מהמתרחש, כשהתבשר בנובמבר 1937 למרבה ההפתעה שזכה בעיטור "צלב הזהב" על פעילותו למען פולין, לא יכול היה לעצור את התרגשותו: "נתתי בתמורה את אהבתי לפולין ולעמה. בעבודה הגונה ומסורה. מעולם לא בהתכופפות ובחנופה". קשים ומרים היו חיי אוהב כחיות. "היי שלום פולין היקרה", הוא כתב ביוני 1938, "ההולך למוות, פולני בן דת משה, מצדיע לך. [...] אני אוהב את פולין מולדתי, שלצערי הייתה תמיד הטווס והתוכי של העמים, ועתה היא מחקה את ההיטלראים וחושבת שהיא נוהגת כראוי". לפעמים אמנם נתמלא תקווה: "ההיגיון הבריא, הצדק והמחשבה הבריאה הם הצריכים לנצח", ואולם, בדרך כלל אחז בו ייאוש: "אילו היה לפולין מזל והיה מנהיג אותה איזה בעל בית כמו פילסודסקי, אפשר היה להדהים את העולם". היחס הביקורתי והייאוש הלכו וגברו במחצית השנייה של שנות השלושים. כך רשם המורה חיים אהרן קפלן ביומנו ב־ 11 בנובמבר 1936 :

היום — החג הלאומי (יום העצמאות) למדינת פולניה. שמחה על כל פנים. אבל אין הוא מדבר אל לבי, ואני, בתור יהודי, הנני כאבל בין חתנים. בהלך נפשי הנני עצוב ומדוכא. כל זה באני לא מפני שאני שונא לעם פולין ומביט בעין רעה על אושרו והצלחתו. איני שונא לשום עם, ובפרט לעם שמולדת אחת ועניינים אזרחיים משותפים עשו אותנו לחטיבה אחת. אבל אינני סובל "עבד כי ימלוך" [...] שבשעת שלטונו תרמס ארץ. בהיותו עבד, מעונה ומדוכא על ידי אלימים וחזקים ממנו חלמו משורריו ע"ד [על דבר] "המשיח הגואל", וכשעלה לגדולה הוא רוצה קודם כל "להגאל מן היהודים" שנואי נפשו. [...] משעה שאחז בידו את השלטון העצמאי אין לו חיים אלא כוח.

הנער אברהם רוטפרב כתב בקיץ 1939:

"אני נשמה מתבוללת עלובה. אני יהודי ופולני, או נכון יותר, הייתי, אבל בהדרגה, תחת השפעת הסביבה שבה אני גדל, בהשפעת המקום בו אני חי, ובהשפעת השפה, התרבות והספרות, הפכתי גם לפולני. אני אוהב את פולין [...] אבל איני אוהב את פולין השונאת אותי ללא כל סיבה. [...] פולין לקחה ממני את אושרי; היא הפכה אותי לכלב, בלי שאיפות משל עצמו. [...] פולין גידלה אותי כפולני, אבל הטביעה עלי אות קלון של יהודי הצריך להיות מגורש. אני רוצה להיות פולני, אבל לא נתתם לי להיות כזה; אני רוצה להיות יהודי, אבל איני יודע איך."

המפתח לארץ ישראל לא היה בידי התנועה הציונית, ובוודאי לא בידי התנועה בפולין, שהיתה לבה של הציונות. בין שתי מלחמות העולם, ובעיקר בשנות השלושים, גדל מספר חבריה (כולל שתי הגליציות) במהירות רבה: 116 בשנת 1931 הצביעו בבחירות לקונגרס הציוני כ־ 283 אלף שוקלי "שקל", בשנת 1933 הצביעו כ־ 310 אלף איש, בשנת 1935 הצביעו כ־ 350 אלף איש (מספר שאכזב את בן־גוריון, והוא אמר: "בפולין הקונגרסאית — ארץ העוני, הלחץ והעלייה הגדולה לארץ — מגיע מספר השוקלים רק ל־ 10% מכל האוכלוסין היהודים"), 117 בשנת 1937 הצביעו כ־ 264 אלף איש (מתוך כ־ 928 אלף שוקלי ה"שקל"), ובשנת 1939 (ארבע שנים לאחר פרישת התנועה הרביזיוניסטית ותומכיה מההסתדרות הציונית) הצביעו כ־ 182 אלף איש (מתוך כמיליון שוקלי ה"שקל"). התנועה היתה פעילה מאוד בכל תחומי "עבודת ההווה", דהיינו, פעילות פוליטית, תרבותית וחינוכית. הפעילות התרבותית בעלת האוריינטציה העברית־ציונית היתה ענפה: מוסדות חינוך, תנועות נוער, הכשרה חלוצית, ספרות ועוד. חייה הפוליטיים התבטאו, בין היתר, בקיטוב עמוק ואף בעימותים אלימים בתוך התנועה עצמה, ובמאבק בתנועות הלא ציוניות והאנטי־ציוניות (הבונד ואגודת ישראל) שפעלו בקרב האוכלוסייה היהודית בפולין. פולין היתה גם זירה חשובה במאבק על ההגמוניה ביישוב היהודי בארץ ישראל.

למספר המצביעים הציונים בפולין היתה השפעה גדולה על קביעת יחסי הכוחות בין התנועות הפוליטיות השונות בהסתדרות הציונית. הקרב על "נפש היהודי" בפולין ועל קולו קיבל לא רק ממד אידאולוגי, אלא לפעמים גם ממד אסכטולוגי, והצטייר בתור מאבק על הדרך הנכונה להציל את הקיום היהודי. מחלוקת פנימית זו היתה לעתים חריפה ובוטה מהעימות עם התנועות הלא ציוניות. המאבק על קולו של הבוחר הציוני, אמר בן־גוריון שיצא באוגוסט 1932 למסע תעמולה ברחבי פולין לקראת מערכת הבחירות לקונגרס הציוני הי"ח, מחייב נסיעות מעיר לעיר ומעיירה לעיירה:

נקודת הכובד בכל המלחמה: ביקורים במקומות. [...] העיקר: ביקור ישיר במקומות. [...] יש לנו אנשים, אולם אין קופצים לנסיעות הדרושות. הרוב של היהודים [חי] — לא בכרכים ובערים הגדולות, אלא בעיירות. כל אחד מהחברים מוכרח לעשות מהיום עד הבחירות מספר מסוים של ביקורים. אם הרוויזיוניסטים יצרו תנועה, הרי זה מתוך הבנתם לצורך זה [...]

סדר יומו העמוס של בן־גוריון הוקדש בעיקר לארגון המאבק נגד התנועה הרביזיוניסטית, שהחלה לצבור תאוצה, ואין כמעט ביומנו עדות למפגש עם יהודי פולין

סדר יומו העמוס של בן־גוריון הוקדש בעיקר לארגון המאבק נגד התנועה הרביזיוניסטית, שהחלה לצבור תאוצה, ואין כמעט ביומנו עדות למפגש עם יהודי פולין. לקראת מועד הבחירות לקונגרס הציוני הי"ח בפראג באפריל 1933 שב בן־גוריון לפולין כדי לנהל את המאבק המכריע נגד הרביזיוניסטים. האחרונים נהנו מאהדה רבה, כך כתב, בקרב "יהודי הרחוב" וההמונים ש"רוצים לנסוע"; כלומר, לצאת מפולין. "יהודי הרחוב" היו בעיניו הציבור היהודי ה"פשוט" — להבדיל מהציבור הציוני "חדור האידיאלים". בן־גוריון האשים את הרביזיוניסטים שהם מייחלים "למלחמת עולם ולאבנטורה [הרפתקה] צבאית למען יכריז אחד הצדדים על מדינת יהודים [...]". הוא תהה: "הרצויה לנו מלחמת עולם, שבה יישחטו יהודים, מלבד סכנת חורבן עולמי הצפויה לאירופה?" לשיטתו, פולין היתה המרכז של העלייה החלוצית והמאגר הגדול של תומכי מפלגות הפועלים בבחירות לקונגרסים הציוניים, ולכן גם הזירה שעליה מתנהלת "מלחמת גורל" בתנועה הרביזיוניסטית, שאותה תיאר במילים "היטלריזם ציוני", וזוהי "מלחמה מרה ונואשת". בה בעת הוא התעלם ממצבם של "יהודי הרחוב" ולא התריע מפני העתיד המסוכן הנשקף להם.

המאבק הפוליטי שרחש בתנועה הציונית תואר גם ברשמי המסע של נחום סוקולוב, העיתונאי והמנהיג הציוני יליד פולין, שירש ב־ 1931 את ויצמן בתפקיד נשיא ההסתדרות הציונית. בחמש איגרות ששלח מוורשה לברל לוקר, חבר ההנהלה הציונית בלונדון, הוא תיאר את רשמיו (שהופיעו אחר כך בשם מסע לפולניה בשנת תרצ"ד).

סוקולוב הכיר היטב את המציאות בפולין, שבה נולד, אבל מה שהטריד את מנוחתו בשנת 1934 היה בעיקר "הטמטום המפלגתי". כוונתו היתה לפלגנות הפוליטית שקרעה את הציבור היהודי מבפנים, והתפקיד השלילי שמילאה העיתונות הסנסציונית המפיצה "מציאות בדויה" ומטפחת שמועות שווא ותקוות שווא. את האשמה בהפחת תקוות השווא הטיח בעיקר כלפי התנועה הרביזיוניסטית ומנהיגה. תקוות השווא האלה, סבר, ניזונות מן המצוקה ומהרצון לצאת מפולין. הרביזיוניזם מצליח לשלהב את הרחוב היהודי באמצעות עידוד הגירה לא מבוקרת, ואף מסוכנת, ומשתעשע ברעיון לשתף פעולה עם החוגים המיליטריסטיים בפולין. הדרך למאבק שהציע סוקולוב היתה להוציא לאור עיתון ציוני ראוי לשמו בעברית ולטפח "תעמולה לציונות בריאה במקום לטפח את מראות הדמיון החולניים".

המצב הכמו־היסטרי להערכתו של יהודי פולין לא היה אפוא רק תוצאה של תנאים אובייקטיביים, אלא גם תוצר של מצב נפשי המוליד הזיות. ממשלת פולין בהנהגת פילסודסקי נלחמה בפורעים ובגילויי האנטישמיות. אף שהסתלקותו של פילסודסקי עלולה, לדעת סוקולוב, להביא לניצחונו של "מעין היטלריזמוס פולני" ולנחשול אנטישמי, הוא השליך את יהבו על שלטון חזק שידכא תופעות מסוג זה. "מה רב וענקי הוא ההבדל", כתב, בין איטליה הפשיסטית לפולין. האחרונה היא אמנם ארץ קתולית, ויש לה מסורת של מהפכנות רומנטית, ושנאת ישראל בה באה "מלמטה", מן ההמונים, אך הממשלה דוחה את הלאומנות ואת תורת הגזע, היא מעריצה את המדינה ואת הצבא, ואין בה "הקרקע ממנו יונקת האנטישמיות, המתבטאת כולה בפולחן המוצא, הגזע, בחלומות ובהזיות של ייחוד לאומי פולני".  סוקולוב כיוון את חִצי ביקורתו לא רק אל ז'בוטינסקי, כי אם כלפי התמונה ההזויה שצייר המשורר אורי צבי גרינברג:

היהדות העצובה והשרויה בדאגת הלחם [דאגה לקיום] בפולניה אינה עומדת בדגנרציה. היא עומדת במזל מלכות, אם בערים ובעיירות יהודים (כיום!) קמה "ברית החייל" עממית שכזו, שממנה עולה ריח הכיסופים להירואיות כמו מכובשי כנען הקדמונים.

גרינברג כתב בהתפעמות, כשצפה במצעד של חברי בית"ר ברחובות ורשה: "משמר הירדן קם על חופי הויסלה; הגדוד העברי שיגדל מרבבות למאות אלפים".

חזיונות אסכטולוגיים לחוד ופעילות פוליטית לחוד. אף שה"מפתח" לארץ ישראל לא נמצא בידי פולין, נדמה היה שיש בכוחה להשפיע על מחזיקת המפתח: ממשלת בריטניה הגדולה. העתיד הפוליטי של ארץ ישראל נהפך ל"בעיה פולנית", והתנועה הציונית קיוותה לקבל את תמיכת ממשלת פולין בפרוזדורי השלטון בלונדון ובחבר הלאומים בז'נווה. ממשלת פולין דוחקת את היהודים ומפלרטטת עם הציונים, כתב חיות במאי 1934, הקו הפוליטי שלה הוא "הסכם עם הציונים".

יומני מסע משנות העשרים והשלושים בחרו להבליט את הצללים בחיי היהודים בפולין. "חייהם הם גהנום. כולם רוצים לברוח", כתב העיתונאי הצרפתי אלבר לונדֶר בסוף 1929.

מי היו "מיליון היהודים המיותרים?" "היכן קיימים יהודים [אמתיים]?" תהה הסופר היהודי־גרמני (שהוריו נולדו בפולין) אלפרד דֶבלין, מחבר הרומן האקספרסיוניסטי ברלין אלכסנדרפלאץ, בנוגע למכריו היהודים בברלין, שכן היהודים שהכיר סביבו לא נראו לו "יהודים ממש" (כלומר, "אותנטיים"). "בפולין", היתה התשובה שקיבל. בסוף ספטמבר 1924 יצא דבלין "לגלות את היהודים" ולבחון אם יש אמת בדעה כי מיליוני היהודים החיים בפולין ובגליציה הם קבוצה מלוכדת. הוא סייר במשך כחודשיים ברחבי פולין ובשובו לברלין פרסם רשמי מסע בספר מסע בפולין (Reise in Polen). דבלין גילה כי היהודים אינם רק מוכרים בתור מיעוט לאומי, אלא הם אכן אומה ממש: "ליהודים יש את לבושם המסורתי, לשונם הייחודית, דת, אורח חייהם ומנהגיהם, ומודעות ללאומיות עתיקת יומין". ואולם, מתיאורו עולה תמונה של חברה יהודית רבת־פנים, מפולגת למעמדות, למפלגות ולכתות, וגם לפי אזורים. הוא חשף את שורשי המתח בין ה"ישן" וה"חדש", תיאר את הניכור שחש חלק גדול מהיהודים כלפי התרבות הפולנית ואת העוני והדלות של רבים. דבלין לא היה בודד. יומני מסע משנות העשרים והשלושים בחרו להבליט את הצללים בחיי היהודים בפולין. "חייהם הם גהנום. כולם רוצים לברוח", כתב העיתונאי הצרפתי אלבר לונדֶר בסוף 1929. בסדרת הכתבות שפרסם בעיתון Le Petit Parisien שרטט לונדר חיים עלובים של עוני ושל דחק, ותיאר מחזה דמיוני: אילו הגיע המלך דוד השני לרחוב נלבקי שבוורשה, היו

שלוש מאות ושישים אלף קפוטות עם מגפיים נמוכים, כובעים שטוחים וזקן מעופף, צצים ממרתפים וממסדרונות תת קרקעיים שרגל גוי לא דרכה בם, מתגלגלים במורד מדרגות רעועות בנות מאה, מזנקים מתוך תעלות, סמטאות, משעולים, מבואות סתומים, מגיחים מחצרות, יוצאים משווקים, עוזבים חנויות, נוטשים את בתי התפילה כשהטלית עדיין על ראשם והתפילין על מצחם ועל פרק ידם, מנענעים את ידיהם כמו פרחים, מתפרצים לנלבקי וקוראים: "יחי המלך!" יחי המלך דוד השני!

בגטו של לבוב נכנס לונדר למרתף־מאורה, וראה אישה שוכבת על מצע של נסורת לחה או קש של אורוות ומכוסה בשמיכה של נוצות ושל בד. מחזות דומים של עוני ודלות ראה במקומות אחרים. לא מעט תיאורים של עניות מנוונת ושל עליבות מופיעים בספרי זיכרונות. כך, למשל, תיארה בינה בוימן את בית סבה בוורשה:

החדר היחיד שימש בכל ימות השבוע מטבח, חדר אוכל, מקום עבודתם של סבא ושל שתי הבנות הרווקות ולמגורי שבע נפשות; המטבח והכיריים עמדו בקצה חשוך אחד, שולחן אוכל עמד באמצע החדר, ולאורך הקירות והחלונות ניצבו המיטות. בחדר גם עמד דלי מים לרחצה — ברז המים והשירותים היו בחצר — והיו שתי מכונות תפירה ומיטלטלים פזורים. דל היה החדר וצפוף מאוד, ובו התקיימו המפגשים של בני המשפחה.

בבית הקטן שבו התגורר מרדכי פלץ בילדותו בכפר מושצ'יסקה היו שני חדרים: בחדר המרווח היו ארון ספרים גדול, ספה רחבה שבשעת הצורך נפתחה למיטה, ועל ידה שולחן פשוט וגדול. בחדר שני עמדו שתי מיטות ישנות וארגז מצעים, ומולם, צמוד לקיר, ניצב ארון בגדים ישן. במטבח מוקמו תנור בישול וטאבון לאפיית לחם בנויים מלבנים. מולו עמד מעין שולחן: כמה קרשים המחוברים למעמד. מים הביאו באֵסֶל ממרחק של כ־ 400 מטר, וכמה עשרות מטר מהבית היו השירותים — סוכה רעועה ולא מוגנת מפני הגשם והשלג, שבתוכה בור ומעליו קרש. משפחתו של ג'ק ורבר מרָדום, משפחה בת תשע נפשות ועוזרת, התגוררה בדירת שלושה חדרים:

פליטים בוורשה, 1 באוקטובר 1939. צילום: הוגו יאגר, ארכיון טיים-לייף

פליטים בוורשה, 1 באוקטובר 1939. צילום: הוגו יאגר, ארכיון טיים-לייף

חדר אורחים, חדר שינה ומטבח, דירה שנחשבה מפוארת למדי באותם הימים. אני ישנתי בחדר שישנו בו אחיותי עד שנישאו והעוזרת ישנה במטבח. היינו אמידים למדי, אבל מצבם של רוב היהודים בעיר היה דחוק. משפחות גדולות בנות שישה או שבעה ילדים התגוררו לעתים קרובות בחדר אחד. לא היו כמעט מים זורמים בבתים ובדרך כלל עמד שם סיר אחד ובו מים נקיים ואחר נועד למים שהשתמשו בהם. בתי שימוש משותפים בחוץ שימשו את כל דיירי בתי הדירות.

אחר כך השתפר מצבם והמשפחה עברה לבניין בן שלוש קומות ברחוב הראשי של רדום. ואכן, רבים גרו בדירות בנות חדר אחד, בדירות מרתף ועליות גג, לפעמים ישנו כמה במיטה אחת.

כמה מתיאורי העניות והעליבות שירתו מטרות אידאולוגיות, אבל לא כולם היו רחוקים מן המציאות. רוב יהודי פולין היו מפרנסים עצמאים שלא העסיקו שכירים, נוער עובד השתכר שכר זעום, ושיעור המתפרנסים הלא פעילים בכלכלה באוכלוסייה היהודית היה כשישים אחוזים. פועלים שכירים יהודים הועסקו במקומות עבודה שבהם שכר העבודה היה נמוך, ומספר העניים והמרוששים הנזקקים לסעד ולגמילות חסדים הגיע לכ־ 25 אחוזים מהאוכלוסייה היהודית. ואולם, התיאורים הקודרים הציגו רק פן אחד של החיים היהודיים. החברה היהודית בפולין כללה גם מעמד בינוני, בעלי מקצועות חופשיים, תעשיינים גדולים ובעלי בתי מסחר. כך, למשל, תיאר יוחנן בדר את בית משפחתו האמידה במרכז קרקוב:

דירת בני הזוג קליינבוים, שנישאו באוקטובר 1933, ברובע פראגָה השוכן בגדה הצפונית של הוויסלה, היתה צנועה יותר. היא כללה ארבעה חדרים בבית דירות גדול, ובהם חדר עבודה רחב, ששימש גם חדר אירוח. 139 דירתה של משפחת פולמן, הורים ושלוש בנות, היתה דירה טיפוסית למעמד הבינוני של יהודי ורשה. בבית התגוררה עוזרת פולנייה שהיתה מופקדת על עבודות הבית, ואחרי שהגישה את הארוחה ישבה לאכול במטבח וגם לנה בו על מיטה מתקפלת. אחת לחודש באה כובסת מקצועית שעשתה את הכביסה על הכיריים במטבח בגיגית פח גדולה.

דֶבלין ולונדר גם התעניינו בעתיד המצפה ליהודי פולין. דבלין הביא את עמדת הציונים, אך אהדתו היתה נתונה לבני שיחו מתנגדי הציונות. הוא סבר כי הציונות מציעה פתרון רק למתי מעט ולא למיליוני היהודים החיים בגבולות הרפובליקה הפולנית שנקבעו לאחר מלחמת העולם הראשונה ומלחמת רוסיה– פולין (שהסתיימה בהסכם ריגה, במארס 1921). על סיפור מסע אחר, הרומן של

הסופר והמשורר המודרניסט יעקב גלאטשטיין, מרחף עתיד מעורפל של אי־ ודאות. גלאטשטיין הגיע בקיץ 1934 לביקור בעיר הולדתו לובלין, עשרים שנה אחרי שעזב אותה והיגר לארצות הברית. ברומן שהתפרסם תחילה בהמשכים בשבועון הציוני דער אידישער קעמפער (הלוחם הציוני), ואחר כך בספר ווען יאַש איז געקומען (כשיָאש הגיע, 1940), הוא תיאר פסיפס של דמויות יהודיות. אחת מהן, פינקל, אומרת:

הפוגרומצ'יק מונחים להם [לפולנים] בעצמות. הרי אילו יכלו היו מתרחצים בדמנו. [...] שונאים אותנו בגלל השבת, ושונאים אותו בגלל חילול השבת. שונאים יהודים אדוקים — ארבע כנפות — וחופשיים שאוכלים סרטנים. שונאים בנו את הקפיטליסטים ואת הקבצנים, את הריאקציונרים ואת הרדיקלים, את בעלי הפרנסה ואת אלה המתים שלוש פעמים ביום על פתח לחם.

דמות אחרת, עורך הדין נייפלד, אומרת:

כמו שאתה רואה אותי, הייתי פעם פטריוט פולני נלהב. כל הנוער היהודי היה פטריוטי. כשפולין השתחררה הלכנו בצעדים איתנים, בטוחים, ובראשים זקופים. הכפלנו את אהבתנו לאדמה הפולנית של אבותינו ואבות־אבותינו. אלא שבמהרה התברר לנו שטעות גדולה טעינו. החלו לזרות רעל על דרכנו. דחפו אותנו ובעטו בנו. כל זה כדי שנהיה נאלצים להיווכח שלא למעננו שוחררה פולין.

באפריל 1938 פרסם גלאטשטיין את השיר "לילה טוב, עולם" (אַ גוטע נאַכט, וועלט), שיר פרדה מריר מהעולם האכזרי והמנוון של ה"גויים" וקריאה לחזור אל הגטו, אל העולם היהודי: "עולם, אני צועד בשמחה אל נר־הגטו השקט [...] אני מנשק אתכם, חיים יהודיים מסובכים. בוכה בי, שמחת השיבה לבוא" (וועלט, איך שפאַן מיט פרייד צום שטילן געטאָ־לעכט [...] כ'קוש דיך, פאַרקאַלטנט יִידיש לעבן. ס'וויינט אין מיר די פרייד פון קומען). נייפלד תיאר ברומן את יהדות פולין במילים "סנה בוער באש, סנה קדוש". דן מירון, מתרגם הספר לעברית, כתב באחרית הדבר כי יהדות פולין נראתה לגלאטשטיין כעומדת על סף תהום, אך לא כקהילה גוועת, אלא "קהילה זועקת מתוך עונייה ופחדיה זעקות שהן עצמן עדות למלאות החיים". "מלאות החיים" בכל תחומי החיים של יהודי פולין לא באה לידי ביטוי רק בזעקות. הם המשיכו עד ספטמבר 1939 לקיים מכלול פעילויות אוטונומיות קהילתיות, מפלגתיות ותרבותיות. בה בעת היה להם חופש פעולה פוליטי להתארגן ולפעול בהקשר היהודי האוטונומי והפולני הארצי כאחד. עד סוף אוגוסט 1939 היתה פולין זירה למאבקים פנימיים עזים, שהתנהלו הן בציבור היהודי הכללי והן בתנועה הציונית פנימה. תחושה של כיליון קרב נמצאה בעיקר בספרות בעלת אופי אפוקליפטי ובנבואות חורבן.

בעיני מבקרים מארץ ישראל — מהם "אורחים לרגע" — הצטיירה תמונה חד־ ממדית של חיי היהודים בפולין. ברשמי המסע שלו בתחילת שנות השלושים כינה המחנך דוד הכהן את פולין: "נוף ארץ הורתי" ו"עריסת הילדות", שבשובו אליה חש ב"כאב הגדול של הבן, השב לביתו ואם חורגת תפגשהו" (יהודי פולין, כתב באותה רוח ז'בוטינסקי, הם חלק אורגני של האדמה והאוויר בפולין). בין היתר, סיפר הכהן על שיחה עם יהודי תושב ווהלין, שאמר לו:

בנינו שעלו לארץ ישראל התחננו שנעלה אחריהם, אולם קשורים היינו בטבורנו לאדמה הזאת. מה לא עשו הגויים בנו? הרסו, שדדו, טבחו ואף התעללו. אולם דמינו לעץ זה רב־הענפים: באו עלינו במשור ובגרזן, הפילו את הגזע, והשורש נשאר. שוב צמחנו, שוב גדלנו, וקשה היה לעקור אותנו. אולם אלה הפולנים הופכים את העץ על השורשים. ובדבר היהודי את דבריו בשפתו הגרעינית, מלאת ציור וצבע, וראיתי לפני יער גדול, אשר ידיים אכזריות עקרו את עציו והפכו את שורשיהם על פניהם.

קרן האור היחידה שמצא הכהן בפולין היתה "ארץ ישראל שבוארשה" — הכשרת גרוכוב, בסמוך לבירה, של החלוץ וקן השומר הצעיר, ואילו ורשה היהודית נראתה להכהן כ"קן נמלים שנהרס":

כדגים מלוחים בתוך החבית דומים שלש מאות וחמישים אלף היהודים, היושבים דחוקים וצפופים בכמה מרחובות וארשה. וצועק העלבון עד השמים: וארשה הגויית כה רחבה, מלאת ירק, אור ואויר, עד שלא תרגיש כי המוני אנשים יגורו בה. ולעומתה וארשה היהודית — דחוקה, צפופה, סחי ובאשה, אין בתוכה לא גן ולא עץ, ודומה היא לקן נמלים שנהרס [...] ואם ברחובות היהודים עוד העין פקוחה על הסדר והניקיון — הרי בתוך החצרות (ויש חצרות המונות מאות נפשות) איזה מן ערבוביה, לכלוך, דלדול וניוון. בתוך זוהמה זו יתרוצצו ילדי ישראל, חיוורי פנים ושחורי עיניים. ריחמתיכם ילדי העוני של יהדות פולין.

בעיני הדמוגרף יעקב לשצ'ינסקי הצטיירה פולין היהודית של שנת 1937 בתור עולם של "שתי מציאויות": לפעמים עולם מדכדך ומתנוון, ולפעמים עולם ססגוני ומלא חיים.

בין 25 בספטמבר ל־ 27 באוקטובר 1933 ערך גם ברל כצנלסון מסע של כחודש ימים בפולין. קודם לכן נפש עשרה ימים במונקאטש שבהונגריה ונהנה שם ממרחצאות וממסז'. באחת ההכשרות בפולין ישן "על מצע משותף עם עשרים בחור" וראה משכנות עוני, "יהודים עניים ומלוכלכים", וילדים החבויים בסמרטוטים "כמו גורי חתולים". "כל אלה ילכו לאיבוד", כתב, "אם לא נוכל להחיש להם מפלט בארץ. כל מקורות חייהם — גם החומריים וגם הרוחניים — מסתתמים. ואנו — עוד רחוקים מאד מלדעת כיצד להביא להם את הישועה".

בעיני הדמוגרף יעקב לשצ'ינסקי הצטיירה פולין היהודית של שנת 1937 בתור עולם של "שתי מציאויות": לפעמים עולם מדכדך ומתנוון, ולפעמים עולם ססגוני ומלא חיים. מצד אחד אספות, הפגנות, תהלוכות מחאה ושירים מהפכניים. רק בשבוע אחד, כתב, נערכו בה כ־ 400 אסיפות שבהן השתתפו לפחות כמאתיים אלף יהודים והוטחו בהן דברי ביקורת על מדיניות הממשלה. בד בבד, הוא תיאר את פולין בתור ארץ שבה פורעים ביהודים ובוזזים את רכושם: בשלושת השבועות הראשונים של ספטמבר נפצעו כ־ 500 יהודים. המציאות האחת היא "רוחנית מופשטת", והאחרת "גשמית מעשית, מציאות דמים". ללשצ'ינסקי לא היה ספק כי המציאות הראשונה סופה לנצח. השאלה היא רק "כיצד לשאת את המציאות השנייה, המרה, כיצד להחזיק מעמד עד שתבוא הגאולה?" העיתונאי והעסקן מנדל זינגר, שביקר בפולין ב־ 1937, תיאר את ההשפעה של התגברות האנטישמיות על הסטודנטים היהודים כלא פחות טרגית מגורל הנוער היהודי בגרמניה הנאצית: ההבדל — בפולין אין פרעות אלא "לינץ' קולקטיבי". יצחק יציב הגיע לפולין בקיץ 1937, אחרי  שעזב אותה כ־ 25 שנים קודם לכן. רשמי המסע שלו עטופים מלנכוליה:

כיצד הם מהלכים — היהודים האלה — על אדמת פולין ושומרים על הקלסתר הזה, קלסתר זר, ומעורר פחד, אשר מי שלא ראה אותם מקובצים שנים רבות מזדעזע בנפשו עם פגישה ראשונה אִתם, כשם שנזדעזעתי אני בעברי מרחוב מרשלקובסקה אל רחוב נובוליפיה ביום בואי לוורשה. אותם היהודים עצמם כשהם מתהלכים בירושלים ולא כל שכן בתל־אביב בבגדי אטלס שלהם ביום השבת, טליתותיהם תחת בית שחיים, אבנטיהם מעל למתניהם — הרי הם אנשים אחרים, סר מהם צלם הבלהות ובאה רחבות ססגונית. מה נשמע בוורשה? רוגז עצבים, אי־מנוחה, סערת רוחות, פחד, יאוש, אפס תקווה. לכאורה הכל רע. כל שיחה עם אנשי המקום מוסיפה שחור על שחור.

יציב סיפר על הפרעות בבריסק במאי 1937 ועל התפשטות התעמולה האנטישמית המשותפת ל"רחוב", לבתי המשפט ול"שלטון": "האויר דחוס ומחניק". כשחזר לארץ ישראל, נשאל ברדתו מהאווירון בלוד: "האמנם מצב היהודים בפולין הוא כפי שהעיתונים מתארים אותו?" תשובתו היתה:

אם לדבר בלשון של השוואות, הרי מצבם קשה פי כמה ממצבם של יהודי גרמניה. הרזרבות הכספיות נדלדלו כבר מזמן רב, מעמדותיהם הכלכליות מנשלים אותם, לתפוס עמדות חדשות אין נותנים להם, השיסוי נגדם וההתעללות בהם היא כמו אצל היטלר בתוספות פרעות וחרם כלכלי — היינו פוגרום חם וקר.

ב־ 24 בפברואר 1938 הגיע רופין לפולין, שהה בה עד תחילת מארס וחזר אליה בסוף החודש לביקור קצר, שתיאר למרבה האירוניה בתור "מסע ניצחון". רופין התרשם מגילויי האנטישמיות, אבל יותר מכך מגילויי העוני. ב־ 29 במארס סייר בשכונת העוני היהודית בוורשה וראה "שוק של סמרטוטים ונעלים ישנות, מנעולים חלודים, דירות בכוכי מרתפים אפלים. לא ייאמן כי יסופר". למחרת ביקר בעיירה גרוז'יק, כשעה וחצי נסיעה מוורשה, וגם שם התרשם בעיקר מהדלות. הפתרון שהציע היה למנות ועדה של מומחים כלכליים, "שתעבד תכנית לשיפור המצב לטווח ארוך. [...] הרבה אפשר יהיה להשיג על ידי ארגון טוב יותר של הכלכלה היהודית", העריך. באונייה שבה הפליג טבנקין בתחילת ספטמבר 1938 מחיפה לברנדיזי, בדרכו לוועידת הקיבוץ המאוחד ביוזפוב, נסעו גם כשלושים ערבים, מעיראק ומארץ ישראל, חלקם במדים, בדרכם לכינוס נאצים בנירנברג. הם חילקו לנוסעי האונייה חוברת באנגלית נגד היהודים בארץ. פולין עצמה, כתב, "כל הזמן תחת אימת נירנברג". והיהודים "כמובן, לעת עתה, חיים כרגיל. הפרנסה במרכז". בביקור זה למד טבנקין "מה הערך של עלייה ב'. בלעדיה אין כמעט קיום לתנועה, כי אין אוויר לנשימה", והיה טרוד בעיקר בשאלת האיחוד של התנועות החלוציות. את עיקר ערכה של העלייה הבלתי לגלית ראה בכך שהיא מבטיחה את המשך קיום התנועה בפולין.

כדי להימנע מלטוס במטוס גרמני מעוטר בצלב קרס, המריא שרתוק כחודש לאחר שוועידת סנט ג'יימס הסתיימה במפלה ציונית, בבוקר 17 באפריל 1939, בטיסה חגיגית שחנכה את הקו לונדון–ורשה של חברת "בריטיש אֶרווייס". המטוס המריא בשעה שתיים עשרה לערך, ובשעה ארבע נחת לחניית ביניים קצרה בברלין:

מחצית השעה שבילינו כאן הייתי אחוז זוועה. כל פקיד ושוטר נראה בעיני כמין בן־שחץ, כיצור מן העולם התחתון, מחוץ לתחום האנושי. למרבה הרושם הכניסוני למקום גדור המיועד לנוסעים במעבר, ובמכלאה זו חשתי את עצמי כבמחנה הסגר. זה היה סיוט, חלום בלהות בצהרי יום.

בשש וחצי לפנות ערב נחת שרתוק בשדה התעופה של ורשה. מטרת נסיעתו היתה לדון עם פקידי משרד החוץ הפולני על הסכם החליפין. שומרי ראש של ארגון ה"סדרן" הובילו אותו "לפינות העוני היהודי", שבהן ראה "יהדות הולכת קדורנית". יותר מכל מראות הזִקנה, התשישות והדלות הממארת החריד אותו "חוורון המוות של פני הילדים. עיניים ותו לא!" גם הפוליטיקה הציונית בפולין השרתה עליו דכדוך:

פרצוף כזה של ציונות לא ראיתי מעודי. אומנם מכל מה שקראתי ושמעתי — בייחוד ממכתבי סוקולוב, הזכורים לי היטב — ידעתי את הצפוי לי, ואף על פי כן פגישתי הבלתי אמצעית עם מציאות ציונית זו הממה אותי. כאן הייתה השתוללות של פריקת עול, שמחת נקם לאידה של ההנהלה

על הכישלון המדיני שספגה בוועידת השולחן העגול. שרתוק ביקר בבית ספר של רשת החינוך "תרבות", שבו מצא "עניות הגונה", בלשכות של קרן היסוד וקרן קימת ובמשרדי החלוץ בוורשה ובלודז'. ב־ 21 באפריל חזר ללונדון, ובדרך היה "טרף להרהורי ביקורת עצמית" — אולי לא אמר את מה שצריך היה לומר. הפגישה הראשונה שלו עם "גולת מזרח אירופה" הביאה אותו להרהר:

יותר מדי דאגתי לחסן את הציבור לקראת המכה העומדת להינחת על ראשו ולעוררו לביטחון בכוחות עצמו ולפעולה עצמית, ולא די קראתי להתקוממות נגד המדיניות החדשה ולתגובה חריפה. לא די עמדתי על נגעי הציונות הפולנית עצמה ולא די תקיף הייתי במאבק נגדם.

הרהוריו של האורח לרגע, שהיכרותו את היהדות הפולנית היתה למצער שטחית, הובילו אותו להאמין שאילו רק השמיע דברים נכוחים היה מוביל את שומעיו לפעול פעולה פוליטית תקיפה ומועילה לשמירת זכויותיהם. יהודה הלמן, חבר קיבוץ גבת ושליח תנועת החלוץ לפולין, שרטט ביולי 1939 את רשמיו מסיור במחנות ההכשרה של התנועה מפינסק ועד גְדיניה:

זאת לי הפעם הראשונה לבקר בהרבה ערים ולראות הרבה יהודים, ומה נוראה התמונה המצטיירת מחיי היהודים. לרוב הם מתביישים ונפחדים לדבר יידיש. ברכבת הם מפחדים לקרוא עיתון יהודי, שלא למשוך את עין הפולני, לבל יכירו חס וחלילה כי יהודי הוא. הפחד הוא בכל.

במר לבו על ההתנגדות לתוכנית האווקואציה התריס ז'בוטינסקי במכתב גלוי, "דבר אל יהודי פולין", שפרסם ב־ 6 בנובמבר 1936 בשבועון הרביזיוניסטי אונזער וועלט, כי יהודי פולין מעדיפים להמשיך לחיות ב"סמטאותיהם הצרות והעלובות" ומשתמטים מלהקשיב לאזהרותיו: "יהודי פולין! בושו והיכלמו לפני אלוהים ואדם".

ב־ 30 באוגוסט כתב אנתוני בִּידֶה, השגריר האמריקני בפולין, לקורדל הול, מזכיר המדינה, כי בפולין, כמו גם ברומניה, בהונגריה ובמדינות אחרות, הבעיה היהודית הפכה לנושא חברתי, כלכלי ופוליטי מרכזי. הוא הוסיף שבק, שר החוץ הפולני, קבע כי מדובר בבעיה ש"דורנו צריך לפתור", שכן העתיד אינו צופן טובות. מזכיר המדינה השיב כי אם מדינות המערב יעודדו הגירה, הן רק יחישו גזרות שמטרתן להזרים המונים לחסדי עולם. לבעיה הזאת אין פתרון גלובלי, העריך.

סר האוורד קֶנארד, השגריר הבריטי בוורשה, כתב בנובמבר 1938 לשר החוץ הליפקס כי רוב הפולנים "רואים זאת כמחויב המציאות, שכדי לעודד בקרב היהודים רצון להגירה, מן ההכרח שמצבם כאן ייעשה פחות נוח". הוא הוסיף: "התפרעויות מקומיות — לא מאורגנות כמו בגרמניה לאחרונה אך פחות או יותר ספונטניות — אינן בלתי שכיחות".

כשבע שנים קודם לכן, בנובמבר 1931, הסביר הנציג הגרמני בוורשה למשרד החוץ בברלין: "כפי שידוע, שנאת היהודים היא עניין מושרש באידאולוגיה של הנציונל־דמוקרטיה הפולנית". לפיכך, הסיק, אין שום סיכוי למאבק שמנהל פילסודסקי באנטישמיות המושרשת הזאת. ברוח דומה הבהיר ויצמן לסטפן וייז:

אני חושב שהמצב בפולין גרוע אפילו יותר מבגרמניה. שם [בפולין] יש לנו עסק עם אוכלוסייה הרגילה לעשות פוגרומים, שאי אפשר כלל לפקח עליה, ועם ציבור יהודי גדול מזה שבגרמניה, בעל הרבה פחות כוח התנגדות ושהוא כבר מורעב למחצה.

גם הוגה הדעות מרטין בובר, שהגיע למסע הרצאות בפולין מטעם האוניברסיטה העברית במארס–אפריל 1939, ביאר לאחר שובו לירושלים כי השנאה העמוקה ליהודים בפולין אינה תוצאה של "מסע תעמולה מלמעלה" כמו בגרמניה, אלא היא אנטישמיות מושרשת.

ז'בוטינסקי ניתח את המצב אחרת. האנטישמיות הגזענית הגרמנית היא "מחלה אֶנדמית" המקננת ב"טבעו של הגרמני", ואילו האנטישמיות הפולנית היא תוצאה מדאיבה של מצב עניינים "אובייקטיבי". זו תוצאה בלתי נמנעת של העובדה שהאוכלוסייה היהודית הגדולה היא מתחרה בשוק התעסוקה, ולכן מעוררת איבה ופעולות שמטרתן דחיקת היהודים לשולי הפעילות הכלכלית. בפולין, טען ז'בוטינסקי, האנטישמיות מופחת ומלובה בידי הדמגוגיה של מחנה הימין (ה"אנדציה") בהשפעת האנטישמיות הגזענית בגרמניה. ואולם, חלק גדול מן הציבור הפולני אינו נגרר אחרי האנטישמיות הזאת. אפשר להילחם בה, העריך, ואפילו להחלישה. דעתו של ז'בוטינסקי על האנטישמיות הפולנית לא השתנתה גם אחרי פרוץ המלחמה. הוא כתב: "המחבר לא מצא מעולם אף שמץ של טינה מתמדת בלבם של היהודים שהיגרו מפולין כלפי העם הפולני ואפילו לא כלפי המדינה הפולנית". גם הרבה יהודים פולנים, ובהם כאלה שלא חשו זיקה עמוקה להיסטוריה הפולנית, סברו כמוהו: אין מקום להשוות בין פולין לגרמניה.

בתחילת 1938 הגישה האגודה של יהודי פולין למען חבר הלאומים תזכיר לוועדה לענייני המיעוטים של התאחדות האגודות למען חבר הלאומים. בתזכיר תוארה שאלת יהודי פולין בתור בעיה התובעת פתרון רדיקלי במסגרת בין־לאומית. הסיבה למצבם של יהודי פולין, נאמר בתזכיר, היא הריכוז הגדול מעבר לכל פרופורציה של יהודים על אדמת פולין. לא רק שאי אפשר להטמיע אותם, הם עושים כל שביכולתם לא להיטמע. רוב היהודים אינם רואים בעצמם פולנים, אלא אזרחים של ארץ ישראל ו"האומה הפולנית לא תשלים לעולם עם העובדה, שאלמנט זר יהווה באוכלוסייתה אחוז כה גבוה כאחוז הנוכחי של היהודים". השאלה היהודית בפולין אינה אפוא "לפי מהותה, שאלה של גזע או דת, אלא בראש ובראשונה של כלכלה מדינית". הפתרון היחיד לה הוא דרישה ממדינות המערב לקבל הגירה יהודית גדולה לתחומיהן. מחברי התזכיר וז'בוטינסקי נחלקו בעניין מהותי: היעד האפשרי להגירה. לעומת זאת, בעיתונות היהודית בפולין תואר הנאציזם בתור תופעה קמאית של "ציידים תאבי דם", שמחזירה את אירופה לימי הביניים. המשוררת קדיה מולודובסקי, למשל, תיארה את גרמניה הנאצית במילים "רובצת כחזיר על פני אירופה" — ועל פולין בתוכה.

הוויכוח על הסיבות לאנטישמיות הפולנית היה ויכוח תאורטי. בפברואר 1937 הוקם מחנה הליכוד הלאומי, ה"אוזון" (O.Z.N), ובכך נעשתה האנטישמיות ה"עממית" למדיניות. "הממשלה הפולנית אומרת שאם לא תהיה הגירה יהודית מפולין, אזי היא תצטרך לעבור מאנטישמיות לביולוציונית (ביולוגית) לאנטישמיות אקטיבית מהפכנית, והיא אומרת את זה מתוך ידידות", ציין בן־גוריון בישיבת מרכז מפא"י ב־ 15 בדצמבר 1938. החשש שבן־גוריון גילה לגורל יהודי פולין לא נפל מזה של ז'בוטינסקי, אך דבריו נאמרו בפורומים סגורים ולא בנאומים פומביים או נדפסו על דפי העיתונות. גילויי האנטישמיות והתחיקה האנטי־יהודית בפולין היו מקור לדאגה, וזו באה לביטוי בשימוש תכוף שנעשה במילים "השמדה", "השמד" ו"שואה". רטוריקה קטסטרופלית זו ניזונה משורה של אירועים אנטישמיים אלימים, שקדם להם מסע של תעמולה ושיסוי ב"סיים" ובאמצעי התקשורת. אירועים אלימים נגד יהודים התרחשו כבר בשלהי 1931, ופצעו בהם יהודים רבים והם נמשכו גם בשנים הבאות. אירועים אלה עוררו קולות ייאוש ואזעקה: "אין [ליהודי פולין] במה לחיות את היום ואין תקווה ליום מחר". אחרי מות פילסודסקי התגברו הפרעות, ובשנים 1937-1935 התרחש גל של אלימות ברחבי פולין, בעיקר בעיירות. בגרודנו התחיל פוגרום ב־ 7 ביוני 1935 לאחר קטטה בין יהודי לפולני שהתחרו על חסדיה של בחורה במועדון לילה, ובה דקר היהודי את יריבו, והוא מת מפצעיו. חסיה בורנשטיין־ביליצקה העידה:

בצהרי יום שישי, בתום ההלוויה, יצאו מבית הקברות מלוויו של הנרצח, כאלף איש, חמושים בגרזנים, אלות וסכיני קצבים, והחלו להתפרע במרכז העיר. לאורכו של רחוב דומיקנסקָה, רחובה הראשי של העיר, ניפצו חלונות ראווה ובזזו חנויות שהיו בבעלות יהודים. משם המשיכו אל הרחובות המתפצלים ממנו והמקבילים לו והחלו לפגוע בבתי היהודים שסביב.

הפרעות בעיר נמשכו עוד כמה ימים, ורצחו בהן שני יהודים ויותר מארבעים נפצעו: "דבר לא שב להיות כשהיה. שבנו לחיות בבית, לשוחח עם שכנינו הפולנים, אבל את השבר לא ניתן היה לאחות".

ב־ 9 במארס 1936 , ביום השוק, התרחש פוגרום בעיירה פשיטיק שבמחוז קילצה. היהודים היו כ־ 87 אחוזים מכ־ 2,500 תושבי פשיטיק. המון מוסת של איכרים מהסביבה הסתער על דוכנים של יהודים, הרס כמה מהם והמהומות התפשטו בכל העיירה. בתים וחנויות של יהודים נבזזו. בפרעות נהרגו שלושה יהודים, 22 נפצעו ונגרם נזק רב לרכוש. יהודי פשיטיק הגנו על עצמם בנשק והבריחו את התוקפים. איכר פולני נהרג מכדור אקדח. המשטרה הפולנית, שהגיעה לאחר מעשה, חיפשה נשק בבתי יהודים. 14 הועמדו לדין ונידונו לתקופות מאסר ארוכות (היהודי היורה נידון ל־ 14 שנים ושישה אחרים לחמש ולשש שנים). הפורעים, לעומת זאת, יצאו בעונשים קלים וארבעה מהם שוחררו מחוסר הוכחות. בתגובה הכריז הוועד המרכזי של הבונד ב־ 17 במארס על שביתת מחאה ארצית, והצטרפו אליה המוני יהודים. הפרעות בפשיטיק נעשו לסמל המייצג את זכות ההגנה העצמית היהודית והתגובה הציבורית הנחושה של היהודים להגן על נפשם ועל רכושם. א"ש יוריס, שליח ההסתדרות בפולין, קבע: "פשיטיק — לא רק פרעות, אלא גם התקוממות והגנה עצמית. במובן זה אין מצב יהודי פולין דומה לזה שבגרמניה. בפולין אפשר לארגן התנגדות של 4 מיליון יהודים". הנגר והמשורר מרדכי גֶבִּירְטִיג (מרקוס ברטיג) משכונת קזימייז' בקרקוב, שבשנת 1921 קנתה האמרגנית היהודית־אמריקנית מולי פיקון את שיריו והם נפוצו ברחבי העולם היהודי, כתב בעקבות המשפט את שירו "אונדזער שטעטל ברענט" (עיירתנו בוערת), שיר המיוחס בטעות לתקופת השואה: "עֲיָרָתֵנוּ בּוֹעֲרָה כֻּלָּהּ, / [...] וְאַתֶּם חוֹבְקִים יָדַיִם / [...] בְּדַמְכֶם כַּבּוּ שַׁלְהֶבֶת, / [...] מֵרָחוֹק אַל תַּעֲמֹדוּ [...]". 173 ואולם לא הכול סברו כי מדובר ב"פוגרום במלוא מובן המילה".

גל הפרעות נמשך בשנת 1936. פוגרום התרחש בין 1 ביוני ל־ 5 ביוני בעיירה מינסק־מאזובייצקי, כארבעים קילומטר מוורשה, אחרי שסמל בצבא פולין נורה למוות בידי חייל יהודי משוחרר על רקע ריב אישי. עשרות יהודים נפצעו, רבים התחבאו במרתפים ומאות נמלטו על נפשם לוורשה. במרוצת 1936 אירעו כ־ 180 פרעות מאורגנות והתנפלויות ספורדיות, ונפגעו בהן כ־ 3,000 יהודים. האירועים האנטישמיים האלימים נמשכו גם בשנת 1937 — במאי בבריסק, ביוני בצ'נסטוכובה, כמאתיים קילומטר מדרום־מערב לוורשה, ובמקומות אחרים. כחמישים יהודים נרצחו.  לפי תזכיר שחיברה ביוני 1937 האגודה הארץ־ישראלית למען חבר הלאומים, נפצעו שישים יהודים בפוגרום בברֶסט־ליטובסק ב־ 13 במאי, ושניים מהם מתו מפצעיהם; נשדדו ונהרסו חנויות ודירות, וכל הרובע היהודי הועלה באש. בשנת 1936 נערכו במחוז ביאליסטוק 341 התקפות על יהודים. מצב חמור זה, קבע התזכיר, מחייב התערבות בין־לאומית.

ביולי 1936 ובסוף 1937 כתב לשצ'ינסקי שני דוחות מפורטים שתיארו את "הפרעות והמהומות, התקיפות וההתנפלויות על יהודים בפולין בשנים 1937-1935 , והתבססו על הדיווחים בעיתונות היהודית. הדוחות הוגשו לקונגרס היהודי העולמי, וכשתוכנם נודע לקונסול הפולני בז'נווה, איים הלה כי אם יתפרסמו תיאסר פעילות הקונגרס היהודי בפולין. הוועד הפועל העולמי החליט לוותר על הפרסום כדי לא לסכן את המשך פעילותו בפולין. הדוחות נגנזו בארכיון הארגון והושמדו עם כל הארכיון ערב כיבוש צרפת בידי הנאצים. לשצ'ינסקי שחזר אותם בשנת 1952.

לעיירה מישלניצֶה ליד קרקוב צעדו כ־ 150 לאומנים (בהשראת "המצעד על רומא" שהנהיג מוסוליני ב־ 29-27 באוקטובר 1922) כדי לשחרר את העיר מהיהודים הגרים בה, התנפלו על תחנת המשטרה ושרפו חנויות של יהודים. הם גם ניסו להבעיר את בית הכנסת ונמלטו ליערות שבסביבה. מנהיג הפורעים נעצר, ולהגנתו טען שהפגין נגד הקשר בין אילי הון זרים "המשרתים את היהודים" לבין המפלגות המרקסיסטיות והאיגודים המקצועיים. "סתיו מתקרב", כתב חיות בספטמבר 1937 , "פה ושם התנפלויות על היהודים. פה ושם מתערבים השלטונות ומנסים למנוע. אך המצב לא טוב". חודשיים אחר כך, ב־ 29 בנובמבר, הסתיו הפך לחורף: "המצב הולך ורע. באוניברסיטאות התכתשויות עם הנוער היהודי. אחר כך — ניפוץ זגוגיות של החנויות, צעקות ותביעות לגטו בשביל הסטודנטים היהודים". הסוחרים הפולנים "דורשים העדפה, לחץ, חיסול המסחר היהודי".

לפי הערכות שונות, ממאי 1935 ועד קיץ 1937 נהרגו 118 יהודים ונפצעו כ־ 350 יהודים. כארבעים–חמישים יהודים נרצחו בשנים 1937-1936 . בסך הכול נאמד מספר הנרצחים עד מארס 1939 בכ־ 400 נפשות. ב־ 12 בינואר 1939 כתב גרינבוים לראש ממשלת פולין כי נכון הדבר שהממשלה מגִנה על המדינה מפני הסיעות האנטישמיות "שברצונן ללכת בדרכי גרמניה, הונגריה או איטליה", אבל זוהי בעיקר הגנה פסיבית. גם נכון הדבר שלממשלת פולין ולתנועה הציונית יש אינטרס משותף ביציאת יהודים מפולין, ו"אולם אין זאת אומרת שאני מסכים שיאיצו בהם בהמוני היהודים המנושלים בשוט של חוקים [ה]מגבילים את זכויותיהם, של טרור ברחובות ]ה[ערים והעיירות, של חרם כלכלי, שיגבילו באופן מלאכותי ושיטתי את מספרם".

לביטוי סולידריות של היישוב עם יהודי פולין ארגן הוועד הלאומי כינוס המונים ב"בית העם" בתל אביב ב־ 15 במארס 1936 , והגיעו אליו כאלפיים מתושבי העיר. הדוברים הראשיים, גרינבוים והסופר שלום אש, הקדישו את עיקר נאומיהם ל"גזרת השחיטה" — חוק שהוצע בראשית שנת 1936 והתקבל בצורה מרוככת בינואר 1937, ושהתיר שחיטה כשרה רק לצריכה ביתית. החוק נתפס בתור סמל לתהליך הנישול של יהודי פולין, "העושה את חייהם של מיליוני יהודי פולין לבלתי אפשריים,  [ו]יביא לידי מנוסה שתסב קטסטרופה איומה למאות אלפי פליטים חדשים". מדובר בפוגרום מתמשך, כלכלי, פיזי ודתי כאחת. כל מה שהאספה יכלה להציע היתה הצהרה "שהישוב לא יירגע ולא ישתוק עד אשר העולם הגדול יענה לקריאתנו וקולנו כדי להבטיח את חיי היהודים וזכויותיהם בפולין".

בפולין, בניגוד גמור למצב בגרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה, לא נשללו הזכויות האזרחיות מהיהודים והם הגנו על עצמם, הקימו ועדים לסיוע ושבתו שביתות מחאה. יהודי פולין הגיבו במחאות על האפליה, ההסתה האנטישמית והאלימות בבתי הספר הגבוהים. לא כל העיתונות היהודית ראתה בפוגרומים סכנה קיומית, והיא הבליטה את התארגנות ההגנה העצמית והמחאה הפוליטית והציבורית (ב־ 19 באוקטובר 1937 הוכרזה שביתת עבודה חלקית בציבור היהודי) וגם הביאה ידיעות אופטימיות. ביולי 1939, למשל, החליטה המועצה העירונית של דוברומיל, לפי הצעת אחד מחבריה היהודים, לקרוא בעיר רחוב על שמו של חיים נחמן ביאליק לרגל יום השנה החמישי למותו.

להתנכלות ליהודים היו עוד אפיקים. אברהם זליג קאלקשטיין החל את לימודיו בגרמניה בתחילת שנות השלושים. ב־ 1936 רדפו אחריו סטודנטים נאצים במגמה לגרשו מהאוניברסיטה, והעלילו עליו שהוא גונב ספרים מספרייתה. הוא נתבע לדין על סמך עדויות שקר ונידון לשישה חודשי מאסר. אחרי שהואשם ב"חילול הגזע" נמלט קאלקשטיין לפולין. השלטונות הגרמניים פנו לרשויות בפולין בדרישה להעמידו לדין, והוא נידון בבית המשפט העירוני של ורשה לשלושה שבועות מאסר. קאלקשטיין ערער על פסק הדין וזוכה מכל אשמה. התובע ערער על פסק הדין, והמשפט עבר לבית המשפט העליון, והוא ביטל את ההחלטה והחזיר את התיק לבית המשפט העירוני לדיון מחדש. סטודנטים יהודים סבלו מהסתה ומהשפלות, ומספרם ירד "בצורה מבהילה" בעקבות מדיניות ה"נומרוס קלאוזוס". בספטמבר 1937 פרסם שר החינוך הפולני את "גזֵרת ספסלי הגטו", שאפשרה לאוניברסיטאות לחייב סטודנטים יהודים לשבת במקומות ישיבה מיוחדים. סטודנטים שסירבו להיכנע לגזרה גורשו או הוענשו. ב־ 29 בנובמבר 1938 נדקר הסטודנט היהודי קרול צֶלֶרְמַאיֶיר בלבו כמה פעמים באוניברסיטה של לבוב, ומת. בהלווייתו השתתפו כארבעים אלף יהודים, אבל רק רקטור האוניברסיטה ושני פרופסורים הגיעו אליה. פלוגות המחץ של ה"אנדנציה" מנעו מהסטודנטים היהודים להיכנס, "והרקטור משקיף על כך מלשכתו". באותו יום נהרג חייל יהודי בהיתקלות עם חיילים צ'כים. הוא נקבר בעיר טֶשִין בכבוד גדול, הפולקובניק (קולונל) שספד על קברו קרא לו "חבר" ו"דיבר מעומק הלב על השוויון וכו'". ב־ 6 בדצמבר מת שמואל פרובלר, סטודנט בטכניון של לבוב, שנפצע שבועיים קודם לכן מדקירות סכין. המוני יהודים הגיעו מכל רחבי פולין להלווייתו, ושוב הואילו הרקטור וכמה פרופסורים לבוא לבית העלמין. כשהרב יחזקאל לוין הספיד את הנרצח והאשים את שלטונות האוניברסיטה שאינם מעניקים הגנה מינימלית לסטודנטים היהודים, הסתלקו הרקטור והפרופסורים מהמקום. רק מאה פרופסורים, כשישית מכלל הפרופסורים בפולין, מחו על חוק "ספסלי הגטו". ב־ 10 בנובמבר 1936 הכריזו הבונד ואיגודים מקצועיים יהודיים על שביתה במחאה נגד ה"גטואיזציה". בשנים הבאות התחזקה ההסתה ונתרבו מקרי האלימות והרצח באוניברסיטאות. מחאות והתנגדות מצד הסטודנטים היהודים לא הועילו.

הירידה במספר הסטודנטים, כתב הארץ, "לבשה השנה [1939] צורה כה מקיפה, שיש יסוד לחשוש, כי בעוד שנים אחדות ייעלם כמעט לגמרי הסטודנט היהודי מבתי הספר הגבוהים בפולין".  בכמה מוסדות אקדמיים התרחשו מעשי אלימות, ושלושה סטודנטים יהודים נהרגו. אפליה חמורה אף יותר הונהגה כלפי העסקת מרצים יהודים. הירידה בחלקם של היהודים במוסדות להשכלה גבוהה — מכ־ 21 אחוזים בשנת 1925 (פי שניים מחלקם באוכלוסייה) ל־ 8.2 189 — היתה סיבה עיקרית לגידול במספר הנרשמים אחוזים בשנים 1939-1938 לאוניברסיטה העברית בירושלים. בשנות השלושים עלו לארץ ישראל כ־ 2,800 בעלי סרטיפיקט מקטגוריה B — שכללה בין היתר סטודנטים — שאושרה קבלתם ללימודים באוניברסיטה העברית בירושלים. כמה מהם יצאו בקבוצות מאורגנות. יציאתם נמשכה גם אחרי שפרצה המלחמה. לילי פולמן סיימה במאי 1938 את לימודיה בגימנסיה העברית "יהודיה" בוורשה ושלחה את תעודת הבגרות שלה לאוניברסיטה העברית בירושלים. בקיץ 1939 הודיע לה המשרד הארץ־ישראלי בוורשה שהוענק לה סרטיפיקט, אבל בהפצצה על ורשה נפגע המשרד והסרטיפיקט שלה נשרף. ב־ 23 בנובמבר היא שלחה לארץ מכתב דרך הקונסוליה ההולנדית, אך התשובה התמהמהה לבוא, ובינתיים פג תוקפו של הסרטיפיקט. לבסוף קיבלה מהאוניברסיטה העברית הודעה שהתקבלה ללימודים וכי סרטיפיקט חדש מחכה לה בטרייסט. ואולם, הגבול האיטלקי נסגר. יחד עם עוד כשלושים עולים היא המתינה בווינה והתייצבה במשרדי הגסטפו עד שהגיעה אשרת המעבר לטורקיה. כשכתבה על כך להוריה הם מיהרו לנסוע לשם והציעו לה לחזור לוורשה: "כשם שאנחנו מסתדרים כאן, תסתדרי גם את, ובלבד שלא תסעי למרחקים בלתי ידועים ומסוכנים". אחרי מסע ארוך דרך יוגוסלביה, יוון ואחר כך סוריה ולבנון, הגיעה פולמן לחיפה ביוני 1940. אלה גורל (דובשין) הצליחה לצאת מדווינסק (לטביה) לאחר פרוץ המלחמה, אבל מכיוון שכיבוש פולין חסם את הדרך לנמל קונסטנצה, נסעה לקניגסברג ומשם לברלין, לבודפשט ולבוקרשט ובאמצע נובמבר ירדה בנמל חיפה.

גל הפרעות בפולין התרחש במקביל ל"מאורעות" בארץ ישראל. חיות כתב ב־ 14 ביוני 1936 :

בפלשתינה, זה חודש ימים, מכים הערבים ביהודים. מארבים, הצתות, מעשי חבלה, עשרות קרבנות, חרם, מהפכה קטנה. לא רוצים את היהודים. נלחמים בלי שנאה, אך רוצים לעצור, באש ובחרב, את התפתחות בניין המדינה היהודית. בפולין עושה הנוער בערים אותו דבר. ובעיירות — האיכרים. בשנאה, בכוח, הם רוצים להחיש את חורבן היהדות. מתחילים להרעיב את היהודים. מלמעלה — גירושים. מלמטה — אלות, הצתות, התנפלויות, שמונה על אחד. רע.

ב־ 15 באפריל 1936 חסמו כמה ערבים מזוינים את הכביש ליד טול כרם, עצרו מכונית משא שהובילה תרנגולות לתל אביב, הוציאו מתוכה את נוסעיה וירו בהם. פקיד בית מסחר לעופות ביפו, ישראל חזן, זקן כבן שבעים, נהרג במקום והשניים האחרים נפצעו. אחד מהם מת מפצעיו לאחר חמישה ימים. מסע ההלוויה של הנרצח בתל אביב היה להפגנה המונית. למחרת הכו חבורות של נוער יהודי ערבים שהזדמנו לעיר לרגל עבודתם. בבוקר של יום ראשון, 19 באפריל, לא רחוק ממסגד חסן בק ביפו, נרצח אליעזר ביצ'וצקי, שותף לבית חרושת לגזוז ביפו, במכות מוט ברזל ואלות עץ. הוא היה ההרוג הראשון במה שיכונה עד מהרה "מאורעות תרצ"ו". באותו יום נהרגו ביפו ובשכונת מנשייה תשעה יהודים וארבעים נפצעו. המשטרה הבריטית התערבה והרגה שני ערבים. עד 23 באפריל נמלטו מיפו לתל אביב כ־ 7,000 יהודים. הם שוכנו בעשרות מרתפים, בבניינים לא גמורים ובמוסכים. הוועד הלאומי כינה את השבוע שנפתח ב־ 19 באפריל "ימי אימים". 16 יהודים נהרגו באותו שבוע ביפו ובסביבתה. בין 19 באפריל ל־ 12 באוקטובר 1936 נהרגו שמונים יהודים (וכן 36 חיילים ושוטרים בריטים ו־ 95 ערבים). האירועים האלימים נמשכו כמעט מדי יום ביומו. המצב שבו יהודים נרצחים בארץ ישראל במספרים גדולים יותר מאשר בגלות, נתפס לא רק בחוגי הימין הציוני בתור השפלה בלתי נסבלת ובלתי נסלחת של הכבוד הלאומי, ולכן בתור מציאות הדורשת תגובה. המשורר דוד שמעונוביץ (שמעוני) כתב:

דָּמֵנוּ כְּמַיִם עַל כָּל אַדְמוֹת תֵּבֵל...

אַךְ פֹּה לֹא נִהְיֶה כְּעָלֶה נוֹבֵל,

כְּעָלֶה נִדָּף מִכָּל רוּח נוֹשֶׁבֶת —

פֹּה לֹא כְּצֹאן נִפְגשֹׁ אֶת הַמָּוֶת!

המשורר ש' שלום כתב:

מְגִיפִים חַלוֹן וָדֶלֶת,

מְכַבִּים אֶת הַמָּאוֹר.

כְּאִיִּים בְּיָם הַחֶלֶד —

לֵילוֹתֵינוּ בַּמָּצוֹר.

מַאֲזִינִים שָׁעָה וּשְׁתַּיִם,

וּפִתְאֹם — צְלִיף יְרִיָּה!

בַּחֲשֵׁכָה נְעוּצוֹת עֵינַיִם,

לֵב חָרֵד מִצִפִּיָה.

הֲנִרְצַח שָׁם אָח מֵעֹרֶף?

הֲיָרוּ עַל הַמִּשְׁמָר?

הֲהֵגִיחוּ מִן הָאֹרֶב

הַפְּרָאִים מִן הַמִּדְבָּר?

ב־ 5 במאי ניצל המשורר והרופא שאול טשרניחובסקי בנס מכדור שנורה לעבר מכונית שבה חזר מביקור אצל חולה בראשון לציון. חודש אוגוסט היה אלים במיוחד, והאלימות פשטה בכל רחבי הארץ. אב ושניים מבניו נרצחו בליל 12 באוגוסט, וכעבור יומיים נרצחו ארבעה יהודים על הר הכרמל. ב־ 16 בחודש נרצחו שתי אחיות רחמניות שעבדו בבית החולים הממשלתי ביפו. הטרור נגד היהודים הפך למרד נגד השלטון הבריטי, והוא דוכא בכוח בידי הצבא. רופין הגיב על המאורעות האלימים בשלוות נפש:

אני עצמי שרוי בימים אלה בשלוה ובקור רוח עילאי. גיבשתי לי תיאוריה: מטבע הדברים ומכורח הדברים הוא, שהתנגדות הערבים לעלייה היהודית תמצא לה מפעם לפעם את פורקנה בהתפרצויות כאלה; נגזר עלינו לחיות במצב של לוחמה מתמדת עם הערבים, ואין מנוס מקרבנות דמים. ייתכן שזהו מצב בלתי רצוי, אך כזאת היא המציאות, ואם חפצים אנו להמשיך בעבודתנו בארץ ישראל בניגוד לרצון הערבים — נהיה מוכרחים להביא בחשבון קרבנות כאלה.

ביישוב פרץ ויכוח נוקב בשאלה איך להגיב על המאורעות, והעיתונות היהודית בפולין ובארצות אחרות נרעשה. אספות עם גדולות נערכו בערים שונות. הנהלות ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית פרסמו כרוז "אל העם היהודי", ובו הביעו דאגה לגורל היישוב:

בימי מבחן קשים אלה אנו מוצאים נוחם רב בהכרה, שהיהדות בכל התפוצות חרדה לגורל מפעל התקומה בארצנו, שאינו מפעלם של יהודי ארץ ישראל בלבד, אלא של העם היהודי כולו. אנו בטוחים, שלא רק הדאגה לשלומם ולחייהם של 400 אלף היהודים הנמצאים בארץ, אלא החרדה העמוקה לתוחלת ההיסטורית של האומה במולדתה, מניעה בשעה זו את כל חלקי היהדות.

ב־ 30 באפריל, על אף השביתה הכללית שהכריזו ערביי ארץ ישראל ב־ 22 באפריל, נפתח יריד המזרח הרביעי באתר שגודלו כמאה דונם, שנחנך שנה קודם לכן ליד שפך הירקון בתל אביב. ביריד השתתפו 1,986 מציגים מ־ 16 מדינות. הנציב העליון, סר ארתור ווקופ, נאם ביריד ב־ 25 במאי, יום הקיסרות הבריטית, והבטיח: "שום שביתה ושום מעשי אלימות לא ימריצו את הממשלה לסטות אף כקוצו של יוד מהחלטתה המוצקה למלא את התחייבויותיה על פי המנדט במלואן". ואולם, מספר המבקרים ביריד היה קטן מהצפי המוקדם, וחלק מהאירועים המתוכננים בוטל. ב־ 18 במאי בצהריים עגנה בנמל תל אביב אונייה ראשונה, מלווה בשלוש סירות משמר בריטיות — אוניית המשא היוגוסלבית "צ'יוורטי", ועליה מטען של 950 טונות מלט. מטען היצוא הראשון יצא מן המזח ב־ 7 ביוני בשתי אוניות בבעלות יהודית: "עתיד" ו"ריכרד בורכהארד". בשנת 1938 עגנו בנמל 116 אוניות. ב־ 28 במאי 1936 נערך ביריד "יום הים", והשתתפו בו מלחים משלוש האוניות העבריות: "תל־אביב", "הר ציון" ו"עתיד".

בסוף אוקטובר דיווח לפרלמנט שר המושבות הבריטי ויליאם אורמסבי־גור על 190 ימי המאורעות, ומסר כי נהרגו בהם 187 ערבים, שמונים יהודים ו־ 21 בריטים. לפי נתוני הנהלת הסוכנות היהודית נהרגו עד סוף אוקטובר 91 יהודים ו־ 369 נפצעו.

בשנת 1933 לא מנעה הממשלה התארגנות יהודית אנטי־גרמנית בפולין ולא אסרה על החרם שהכריזו ארגונים כלכליים יהודיים על סחורות גרמניות. ב־ 5 במאי אף ניתן לז'בוטינסקי לנאום ברדיו ורשה. בנאומו קרא ל"חרם על תוצרת גרמניה ההיטלראית", שכן זהו אינטרס משותף לפולין וליהודים. חופש הפעולה הזה שניתן לו עורר את ז'בוטינסקי להאמין כי ינהיג את העם היהודי "למסע נגד היטלר" ו"למלחמה נגד האומה הגרמנית". התארגנות הציבור היהודי חצתה גבולות מפלגתיים. ברחבי פולין הוקמו כ־ 170 ועדים לארגון החרם, סוחרים יהודים סילקו סחורות גרמניות מחנויותיהם והיצוא הגרמני לפולין אכן נפגע. החרם התפשט גם בארצות אחרות. בבריטניה, למשל, הוא אורגן בידי ועדות מקומיות. באוקטובר 1933 התכנסו כאלף נציגים יהודים בלונדון וקראו לחרם על סחורות גרמניות. הדיילי אקספרס גרס כי החרם "קומם את העם היהודי והביאו לתחייה מחודשת", ואילו עיתונים אחרים העריכו כי החרם מעודד את המיתוס האנטישמי על קשר יהודי בין־לאומי. היו אף שסברו כי קשר כזה אינו "מיתוס". תנועת החרם הטרידה את מנוחתו של המשטר הנאצי, שהדימוי הדמוני של היהודים בתור כוח פוליטי וכלכלי המניע את גלגלי העולם היה חלק בלתי נפרד מתמונת העולם שלו. התנועה סיפקה לנאצים "הוכחה" כי התמונה הדמונולוגית של "קשר יהודי" בין־לאומי המנהל נגד גרמניה מלחמה כלכלית (ökonomische Abwehr ) נכונה. דיפלומטים וסוכני חרש גרמנים בפולין ומחוצה לה דיווחו בהתמדה לשולחיהם בברלין על ממדי ההתגייסות של שדרות הציבור היהודי לחרם, ועל האלימות שבה הוא נכפה לעתים. המעקב הגרמני אחר פעילותו של ז'בוטינסקי החל כבר בשנת 1927 , ונמשך אחרי עליית הנאצים לשלטון. אשגר דחוף לברלין מראשית אפריל 1933 תיאר תעמולה והתארגנות ברחבי אירופה — "טרור יהודי" כינה אותה — וכן דיווח על ביקורו של ז'בוטינסקי בפולין שנועד לעודד את החרם. בדיווח מוורשה שנשלח ב־ 2 במאי 1933 נמסר כי המחנה היהודי מפוצל ולא מאורגן, והוא חזק בעיקר במחוזות שבהם יש לרבנים השפעה חזקה על הציבור. לעומת זאת, יהודים מתבוללים והסוחרים הגדולים לא הצטרפו לחרם. הדיווח הביא מדבריו של אחד ה"תועמלנים" שתיאר את החרם "כתשובתנו לברבריות של היטלר.

התחלנו בתגובה אנטי היטלרית במחוזות הפולניים. כל יהדות העולם עומדת לצדנו". במערב אירופה, סבר הדוח, אין לתנועת החרם סיכוי, אבל בפולין לא זו בלבד שהממשלה אינה אוסרת אותו, היא אף נתנה את אישורה להקמת הוועד המרכזי נגד גרמניה. ב־ 10 באפריל דווח לברלין על אספות שנערכו ביותר מ־ 700 בתי כנסת, ושהממשלה הפולנית לא אסרה על קיומן. סוכן גסטפו שעקב אחרי תנועותיו של ז'בוטינסקי, שתואר "אויב בנפש" (Todfeind) של גרמניה הנאצית, דיווח בפברואר 1935 על הקונגרס העולמי השני של בית"ר, שהתכנס בחודש ינואר בקרקוב, וסיפר כי התנהלה בו הסתה נגד גרמניה.

בתחילה ראתה ממשלת פולין את החרם בעין יפה, מה שהביא את השגריר הגרמני בוורשה לציין בתמיהה כי פולין — "המדינה הקלסית של הפוגרומים האנטי יהודיים" — הציבה עצמה בתפקיד סנגורית של האינטרסים היהודים, והיא תומכת בחרם על סחורות גרמניות. שר החוץ יוזף בק, שנדרש להבהיר את המדיניות בעניין לשגריר פולין בלונדון, קבע כי הממשלה אינה מגבילה תגובה יהודית על פעולות אנטי־יהודיות המתרחשות בגרמניה, "כמובן, במסגרת נוהג בין־לאומי וסדר פנימי". ואולם, אחרי שב־ 26 בינואר 1934 נחתם ההסכם לאי־התקפה בין פולין וגרמניה, ובנובמבר 1935 נחתם ביניהן הסכם כלכלי, נאסר על ארגונים יהודיים לנהל תעמולת חרם על סחורות גרמניות. ביוני 1936 הפסיקה הוועדה המרכזית לחרם כלכלי אנטי־גרמני לפעול לפי הוראת הממשלה.

הרעיון שהמצוקה הכלכלית והדמוגרפית של פולין תבוא לפתרונה בהקמת מושבות פולניות באסיה ובאפריקה, בעזרתו של חבר הלאומים, צץ כבר בשנת 1918 . בתגובה לקריאות ליהודי פולין להגר, הרהר עתה חיות בתרומה הגדולה שיכלו היהודים לתרום לשגשוגה של פולין: "לו השכילו לנצל בתבונה את המשאבים היהודיים יכלה פלשתינה להיות היום מושבה פולנית". באמצע שנות השלושים, כשהתברר שארץ ישראל לא תהיה "מושבה פולנית", החל כאמור המשטר הפולני לתור ביבשת אפריקה אחרי יעדים שאליהם אפשר יהיה לכוון הגירה יהודית. התוכנית ליישב יהודים במדגסקר הועלתה בידי שר החוץ הפולני, וזכתה לשיתוף פעולה מצד ממשלת צרפת. משלחת חקר בת שלושה חברים, ובהם שני יהודים, יצאה בתחילת מאי 1937 כדי לבחון את התנאים במדגסקר. היא סיירה בחלק מן האי במשך כעשרה שבועות, וחזרה כשבאמתחתה דוח המצביע על אפשרות ליישב בו לכל היותר כמה מאות משפחות. מהתוכנית לא יצא דבר, ודומה כי הממשלה הפולנית לא תלתה בה מלכתחילה הרבה תקוות. לכן הזדרזה להכריז כי התוכנית אינה פוגעת בשום עניין ואופן בעמדה החיובית של פולין בכל הנוגע להתיישבות היהודית בארץ ישראל. הממשלה הפולנית גילתה עניין גובר והולך ב"שאלת ארץ ישראל".

רומן ברנדשטאטר, סופר יהודי־פולני (שהמיר את דתו אחרי מלחמת העולם השנייה), דימה את יהודי פולין ל"דור העיוורים", השקועים בתרדמה ואינם חשים כי קרב ובא אסון שלא נודע כמותו. בפיליטון סטירי־אלגורי בשם "רפובליקה יהודית בקוטב הצפוני", שפרסם בפברואר 1938 בכתב העת Nowy Glõs , הוא תיאר התיישבות של פליטים יהודים בקוטב: עיר מדהימה בשם Tel Vivant (בפולנית: הידד) הוקמה על שפת ים הקרח ועל פסגת הר דב נבנו בניין פרלמנט, בניין ממשלה ואוניברסיטה. כמה חודשים לאחר ייסוד המושבה נערכו בה בחירות לפרלמנט. הפיליטון ממשיך ומתאר כיצד הקים הדוקטור חניבל פומרנץ מפלגה ומיליציה, והשתלט על אספקת המים הקפואים של הקוטב בססמה "המדינה היא המנהיג, המנהיג הוא המים!" המים נהפכו לנכס כלכלי, אידאולוגי ומשיחי. במהרה הקים חניבל גם משטרה וצבא של מרגלים ופרובוקטורים, אבל ניצב בפני בעיה קשה: דובי הקוטב לא השלימו עם ההתיישבות היהודית, והתחילו התנגשויות אלימות בין היהודים לדובים; התנגשויות שעוררו מחלוקת בציבור היהודי איך להגיב עליהן. הפתרון הוצע בידי אחד הארכאולוגים של "מפלגת המים". הוא גילה שרידים של איכטיוזאורוס (Ichitozarus) מתקופת אבן המדרכה, והגיע למסקנה כי ליצור הפרה־היסטורי יש שורשים שמיים: והראיה, לידו נמצא חפץ המזכיר מטרייה ושרידים של נעליים פרה־היסטוריות המזכירות מגפיים. בספרו כתב: "הדובים חייבים סוף־סוף להכיר בכך שהאדמה הזאת הייתה אדמה יהודית מאז ומעולם. תמיד הייתה יהודית, ויהודית תישאר!" הדובים הכירו בטענה ועברו להתגורר בחלק הצפוני של הקוטב. אחרי שהרפובליקה היהודית זכתה בהכרה בין־לאומית מחבר הלאומים בזכות קשריו של נציגה בז'נווה (בן דמותו של ויצמן), שהשיג אותה בזמן סעודה עם חבריו הבריטים על צלחת של דג מלוח בשמנת, הפך חניבל, מנהיג הרפובליקה, לדיקטטור, הקים מחנות ריכוז ושלח אליהם את יריביו הפוליטיים. או אז קמה לו התנגדות עזה מצד מפלגה חדשה, מפלגת ה"אקלים", וחניבל נרצח. האופוזיציה שעלתה לשלטון החלה לפעול לשינוי האקלים בקוטב — ואכן, הקרח החל להינמס. האקלים הטרופי הגיע מהקוטב לוורשה ולכל ארצות אירופה, ועורר מתיחות בין־לאומית. בהשפעת שינויי האקלים החליפו אנשים את דעותיהם הפוליטיות, ואחרים נתקפו בשיגעון. בוורשה החלו הפגנות אנטישמיות שקראו ליהודים לחזור לפולין. היהודים סירבו, אבל הציעו למכור לאירופים חדרי קירור זולים. לעומת זאת, החלה הגירה אירופית לקוטב. המהגרים האירופים חיו בגטאות, לבשו מעילים ארוכים וחבשו כיפות שחורות, גידלו זקנים ותלתלים מוזרים הנקראים פאות, ובמשך הזמן פיתחו ז'רגון משלהם. היהודים לא קיבלו את המהגרים בעין יפה. פרצו פוגרומים, ויהודים חמושים במגלבים ובסכיני גילוח תקפו את המהגרים. אירופי זקן אחד, בעל שער שיבה, גלגל את פאותיו ואמר: "היהודים רוצים לחסל אותנו", והחל למרר בבכי. עמו בכו על שפת הקוטב 16 מיליון האירופים.

הפיליטון הסטירי הזה, שרק מקצתו הבאנו כאן, הלעיג על הציונות ועל האנטישמיות הפולנית כאחת, אבל יותר מכול תיאר את המצב הבלתי אפשרי שבו נלכדו יהודי פולין. ברנדשטאטר לא היה יכול, כמובן, לצפות כי שלוש שנים אחר כך יעלה על הפרק רעיון ליישב מהגרים יהודים מה"רייך" באלסקה.

באמצע אפריל 1939, אחרי המפלה שספגה התנועה הציונית בוועידת סנט ג'יימס, הגיע שרתוק לדיונים במשרד החוץ בוורשה. הוא התקבל על ידי סגן שר החוץ מירוסלב ארצ'ישבסקי ("יש אומרים מזרע ישראל", כתב שרתוק ביומנו). ארצ'ישבסקי אישר כי לפולין יש מדיניות לעודד הגירה יהודית, אך לא הבטיח דבר בנוגע להסכם ה"חליפין" ("קלירינג") ובעיקר לא הבטיח שממשלת פולין תשנה את המגבלות שהטילה על הסכום המרבי שהותר למהגר להוציא במטבע חוץ — 500 זלוטי (כ־ 19 לא"י). על השיחה ריחף צִלם של הרביזיוניסטים. ארצ'ישבסקי, כתב שרתוק, "הוציא מרצע מהשק ואמר כי האהדה שישנה בחוגי הממשלה הפולנית לתנועה הרוויזיוניסטית, מבחינת הקִרבה האידיאולוגית, מפריעה להידוק הקשרים בין הממשלה הפולנית והסוכנות". השיחה לא צלחה, וב־ 21 בחודש המריא שרתוק ללונדון. דלתות משרד החוץ הפולני, שבו שלטה הדעה כי צריך לארגן הגירה המונית של יהודים, היו אכן פתוחות לפני ז'בוטינסקי. משרד החוץ ראה בתנועה הרביזיוניסטית גורם דינמי שיש לתמוך בו, אף כי הטיל ספקות אשר ליכולותיה. בשנת 1935, כשז'בוטינסקי כבר לא היה מנהיגה של האופוזיציה בהסתדרות הציונית, אלא מנהיגה של הסתדרות ציונית חדשה ועצמאית, הדלתות נפתחו בפניו והוא נפגש עם שר החוץ בק ב־ 9 ביוני 1936, ושוב בראשית יולי, בעת מושב חבר הלאומים. ב־ 9 בספטמבר סעד במועדון פקידי משרד החוץ בוורשה במלון "איירפייסקי", אחד המלונות המפוארים בוורשה, עם קבוצה של אנשי ממשל בכירים, וניסה לשכנעם כי הסתדרותו תחייה את האידאלים של הציונות. הוא ושותפיו לשיחה התבשמו מדבריו של הרוזן מיכאל לוביינסקי, מנהל משרד החוץ: "כי רק פילסודסקי שלנו היה מסוגל להעמיק כל כך לחביונן של בעיות".

ז'בוטינסקי נפגש גם עם ראש הממשלה, הגנרל סלבוי־סקלדקובסקי, שלבש לכבוד אורחו את מדי הצבא שלו. ב־ 21 ביוני שלח ז'בוטינסקי תזכיר ארוך לבק כדי להסביר את מדיניות האווקואציה. לסגן מנהל האגף המדיני במשרד החוץ, שהיה יהודי מומר, כתב כי האווקואציה תהפוך את הציונות "משעשוע לתכנית הצלה", והמדינה שתקבל על עצמה את היוזמה לביצוע מעשה זה "תצעד בזכותו על שטיח פלאים". "לצורך באווקואציה", הבהיר,

אין קשר או כמעט שאין קשר לאנטישמיות המודעת והפעילה של ההמונים או של הממשלות הנוצריות. בעצם מדובר במגמה אובייקטיבית מסוימת של התפתחות חברתית, שהיא כמעט בלתי תלויה ברצונות הפרטיים.

זאת ועוד, אנטישמיות פעילה, ובעיקר אנטישמיות המודרכת בידי ממשלה, יכולה רק לעצור את האווקואציה: "היא תיצור בהלה, וידוע היטב כי באווירה של בהלה קשה ביותר למצוא את דרך היציאה". בתזכיר פירט ז'בוטינסקי את עיקרי התוכנית והדגיש שלא יהיה אפשר לממש אותה בלי שיתוף פעולה מצד ממשלת בריטניה. כדי "להרגיע" את שר החוץ הפולני, הסביר שאינו מצפה מממשלת פולין להתערב למען התוכנית בלונדון, אלא מדובר ב"עצומה ידידותית". כעבור שבוע שלח לבק, שהיה בז'נווה, מכתב בכתב ידו, והפעם היה גלוי לב יותר: הוא מקווה, או מצפה, שממשלת פולין, שהיא "ממשלה ידידותית", תפנה לממשלת בריטניה גם "בשם עקרונות הומניטאריים וגם בשל האינטרס הפוליטי שלה, [ו]תציע לשלטונות המנדט לאמץ תוכנית קונסטרוקטיבית להתיישבות גדולה [של יהודי פולין בארץ ישראל]". ממשלה שתפעל כך, הבטיח ז'בוטינסקי, תזכה לתמיכה נלהבת של העם היהודי כולו: לא רק מפלגות וארגונים פוליטיים, אלא גם "כל הכוחות המוסריים, הפוליטיים, הפיננסיים", וכל "היהודים בעלי ההשפעה הפזורים בעיתונות, בספרות, בבנקאות, בפרלמנטים ומי יודע היכן עוד. כל אלה יקומו כאיש אחד בשני חלקי כדור הארץ, לקדם בברכה יזמה כזאת".

ב־ 2 באוקטובר 1936 נפגש גם נחום גולדמן לשיחה ארוכה עם שר החוץ בק, והשניים, כך כתב גולדמן לוויצמן, דיברו בגילוי לב. בק הסביר שממשלת פולין פועלת כמיטב יכולתה נגד האנטישמיות. ואולם, לא די בהגנה על שוויון הזכויות של היהודים כדי לפתור את "הבעיה היהודית", הנובעת מהריבוי הטבעי של היהודים ומצמצום אפשרויות הקיום. לפיכך, ממשלת פולין תומכת בהגירה יהודית לארץ ישראל ובתביעות של התנועה הציונית, אך ברור לכול שארץ ישראל לא תוכל לקלוט את כל המהגרים היהודים. לכן יש צורך למצוא ארצות יעד נוספות. בד בבד, בק היה ספקן באשר לסיכוי שפולין תקבל מושבות מעבר לים בעתיד הנראה לעין. גולדמן הודה לבק על תמיכתו האוהדת בעניין הציוני והוסיף שהתנועה הציונית אינה מתנגדת להגירה של יהודים מפולין לארצות אחרות. התנועה הציונית, אמר גולדמן, מכירה בכך שארץ ישראל לא תוכל לקלוט הגירה המונית. זאת אף זאת, את מדיניות ההגירה שלה מדריכה ההנחה כי לא כל המבקשים להגר מתאימים לארץ ישראל, ולכן מדיניות ההגירה שלה היא סלקטיבית. על רקע זה, שיתוף הפעולה בין ההסתדרות הציונית וממשלת פולין צריך להתבסס על שני עקרונות: האחד, הצהרה שמדיניות ההגירה לא תפגע בשום אופן בזכויות של יהודי פולין. האחר, שממשלת פולין תפעל בשיתוף פעולה עם ההסתדרות הציונית, ולא תשליך את יהבה על תוכנית האווקואציה של ז'בוטינסקי ותנועתו, המפזרים אשליות. תוכניתם לא תביא לתוצאה כלשהי וגם תפגע קשה ביוקרתה של פולין בקרב העם היהודי וברחבי העולם.

הפגישות נמשכו באוקטובר 1937, וז'בוטינסקי נימק בהן את התנגדות התנועה הרביזיוניסטית לתוכנית החלוקה: בגבולות החלוקה לא יהיה אפשר לקלוט את ההגירה ההמונית של יהודי פולין. בעיניו נתפס המצב באירופה — "הסערה האיומה" — כ"סערה מסייעת", שתפיח רוח במפרשי הציונות. הוא ציטט את שירה של המשוררת האמריקנית אֶלה וילֶר וילקוקס, "רוחות הגורל" (Winds of Fate) :

"ספינה אחת הולכת מערבה, ספינה אחת הולכת מזרחה, / בה רוח מהלכת. / הֶכוֵן המפרש, לא הלָךְ הרוח, / הוא הקובע אנה ללכת".

ב־ 8 ביוני 1938 הגיע ללודז' אנטוני פאפרוצקי, יועץ במחלקה הקונסולרית של משרד החוץ הפולני, כדי לפגוש את ז'בוטינסקי. שיחתם נמשכה שלוש שעות. ז'בוטינסקי שטח בה את עיקרי השקפותיו ודרישותיו. אפשרויות העלייה לארץ ישראל נסגרו, אמר לאיש שיחו, ולכן נחוץ לחפש דרכים אחרות להכנסתם של חצי מיליון או מיליון יהודים מפולין לארץ ישראל. כדי להשיג את המטרה צריך לפעול לשינוי המעמד הפורמלי של הארץ ממנדט לקונדומיניון (אפילו פולני), ובד בבד לארגן לחץ יהודי: לכנס "סיים של ציון", פרלמנט יהודי חדש, שייצג שני מיליון יהודים שיצהירו על נכונותם לעלות לארץ ישראל. בדוח על השיחה כתב פאפרוצקי: "ז'בוטינסקי עשה רושם של אדם טוב מאוד, אך מאוכזב ושבור נפשית". ראשי משרד החוץ הבהירו לז'בוטינסקי כי הטפה גלויה למען עלייה בלתי לגלית תאלץ את השלטונות להפעיל הגבלות, הן בגלל הלחץ מצד בריטניה והן משום שעלייה כזאת מביאה תועלת מעטה. כוונת ממשלת בריטניה להפסיק את העלייה היהודית, אמר ז'בוטינסקי לראשי משרד החוץ, ובראשם ארצ'ישסבקי, ב־ 10 באוקטובר 1938, מחייבת פעולת נגד נמרצת של ממשלת פולין. לפעולה כזאת לא היה סיכוי.

שלטונות פולין היו נכונים לסייע בדרכים שונות לעלייה בלתי לגלית, אבל לא להגדיל את סכום מטבע החוץ שמותר לעולים להוציא מפולין. הם גם הסתייגו מארגון אספות עם נגד המדיניות הבריטית בטענה שאין להן שום ערך מעשי ושכישלונן רק יעורר גל אנטישמי. למרות האינטרס המשותף, במשרד החוץ הפולני ידעו היטב כי לרביזיוניסטים חסרים המשאבים הכספיים להוציא אל הפועל תוכניות דוגמת רכישתה של אוניית הנוסעים "פולוניה" במיליון זלוטי (ארבעים אלף ליש"ט). האונייה, שנפחה 15 אלף טונות, הפליגה למן 1933 באופן קבוע מקונסטנצה, דרך איסטנבול ופיראוס לארץ ישראל. היא הוצאה מן השירות בקיץ 1938 (הפלגתה האחרונה בקו זה היתה בפברואר 1938, וב־ 1939 נמכרה לפירוק). דבר לא יצא מהמשא ומתן לרכישת האונייה שניהלו פעילי התנועה הרביזיוניסטית באמצעות מתווכים. מלוויו של ז'בוטינסקי התרשמו מאוד מהנכונות שגילו חוגים בממשל הפולני לסייע לעלייה הבלתי לגלית, אבל אלה היו "נישואי תועלת". ראש הממשלה הפולני תיאר אותם במשל ציורי: "הוא לא בורר היכן יקנה סחורה באיכות טובה במחיר זול, אפילו אם הסוחר יהודי..." המלווים התרשמו לא רק מקבלת הפנים האוהדת שבה התקבל מנהיג התנועה אצל בני שיחו הפולנים, אלא גם ממסעותיו ברחבי פולין שבהם קידם את פניו בכל עיר משמר כבוד של אנשי ברית החייל ובית"ר. כוחה של התנועה ומנהיגותו של ז'בוטינסקי, כך האמינו, שכנעו את הממשל הפולני כי התנועה הציונית — שמייצגים הרביזיוניסטים — בשלה להשיג עצמאות מדינית בארץ ישראל בכוחות עצמה. מה שז'בוטינסקי לא הביא בחשבון היו חולשתה של פולין ותלותה בבריטניה. פולין הצטיירה בעיניו בתור מעצמה חזקה, היודעת לעמוד על האינטרסים שלה ועל כבודה, ושאינטרס דוחק שלה הוא לפתור את "השאלה היהודית" בכל דרך אפשרית. לכן השלה את עצמו ואת חברי תנועתו להאמין כי בכוחה של פולין ללחוץ על ממשלת בריטניה כדי שזו תפתח את שערי ארץ ישראל בפני המוני מהגרים יהודים. שלא בפומבי היה ספקן באשר לכוחה של פולין להשפיע על ממשלת בריטניה. לידידו (ולימים הביוגרף שלו), יוסף שכטמן, כתב ב־ 28 בפברואר 1939 , בעקבות ביקורו של יוזף בק בלונדון, כי אמנם בריטניה מחשיבה את פולין מעצמה גדולה וחשובה, אבל פולין תלויה בבריטניה ולא להפך. לכן, גם אם יופעל לחץ פולני בלונדון, הוא יהיה חסר תועלת אם יעמוד בניגוד לאינטרס הבריטי.

האכזבה הפולנית מחוסר יכולתם של הרביזיוניסטים "לספק את הסחורה" היתה גדולה. ל"תוכניות" "לכבוש את ארץ ישראל" בכוח הנשק התייחסו הפולנים כפרי הדמיון. ב־ 7 בפברואר 1939 המליץ ויטולד הולאניצקי, הקונסול הפולני בירושלים, למשרד החוץ בוורשה להעדיף לסייע לרביזיוניסטים משום שהם פעילים יותר בהעלאת עולים לא חוקיים לארץ ישראל. בתחילת מאי הגיע פאפרוצקי לארץ ישראל, בין היתר כדי לאמת את דיווחי הקונסול הפולני על כוחם של הרביזיוניסטים. בן־גוריון, שפגש אותו, התרשם כי פאפרוצקי לא אוהד את הרביזיוניסטים ולכן רצוי להידבר עם משרד הפנים (כי משרד החוץ נתון ללחץ בריטי) "על עזרה לעלייה, אימון צבאי וציוד", וכן לשכנע אותו כי הסוכנות היהודית וה"הגנה" יהיו שותפים אמינים ויעילים יותר. גם בן־גוריון השתעשע אפוא ברעיון שיתוף הפעולה עם ממשלת פולין: "נבטיח לממשלה, שכל הצעירים המאומנים יוצאו לארץ — בדרך זו או אחרת. ינסו גם לקבל רשות להקמת יחידה צבאית יהודית, שתישלח בהזדמנות הראשונה לארץ".

שלטונות פולין לא התרשמו מתוכנית האווקואציה של ז'בוטינסקי — מינוח שהוא השתמש בו לראשונה בפומבי ב־ 13 ביוני.1936 תוכנית האווקואציה — אקסודוס של יהודי פולין — היתה תוכנית־רבתי להגירה של כמיליון וחצי יהודים מאירופה במשך ע ש ר ש נ י ם , מתוכם כ־ 700 אלף יהודים מפולין. זו היתה אמורה להיות יציאה מאורגנת — "לא בהלה, לא בריחה — זהו כעין מסע של צבא, שהכל צפוי בו מראש". לפי התוכנית נועד ה"מסע" להימשך עשר שנים (עד 1948) ולכלול בעיקר את בני הגילים 37-23. ביצועה הותנה, כאמור, בשיתוף פעולה עם ממשלת פולין ובסיועה, וכמובן בהסכמת ממשלת בריטניה. ההכנות ל"מסע" כללו ארגון מערכת פיננסית שתאפשר ליהודים להוציא את רכושם וגיוס של מלוות בין־לאומיים למימון קליטתם והתיישבותם של מאות אלפי יהודים במשך עשר שנים. הממשלה הבריטית נדרשה להפשיר קרקעות מדינה ולערוך רפורמה במדיניות המכס והמיסים. ז'בוטינסקי העריך את עלות התוכנית בשלושים מיליון ליש"ט או ב־ 47 מיליון ליש"ט (מתוכם 18 מיליון ליש"ט ממקורות של הון פרטי). במילים אחרות, מדובר היה בעלייה של כמאה אלף יהודים בשנה. הוא נשמר מלהאשים בפומבי את הממשלה באנטישמיות, שתיקה שלא מנעה ממנו להתריע כי ליהודי פולין אורבת סכנה גדולה — לא ממלחמה עולמית אלא מהאנטישמיות הפולנית. בנאום באספת עם בוורשה באמצע מאי 1939 קרא לשומעיו להציל את נפשותיהם: "עתה מתברר, כי מלחמה אירופית גדולה לא תהיה", אבל אין פירוש הדבר שהסכנה ליהודים חלפה. אדרבה, פולין היא "בית עלמין גדול".

תוכנית האווקואציה הגדולה וחלופתה, התוכנית להגירת מיליון יהודים במשך שנתיים, היו חלומות באספמיה. כשקרא ז'בוטינסקי בקיץ 1939 ליהודי פולין להציל את נפשותיהם, הזעקה באה מעומק הלב, אבל לאלה מיהודי פולין שרצו לצאת ממנה לא היה לאן. המפתח לארץ ישראל נמצא ברשותה של ממשלת בריטניה. תוכנית האווקואציה ומסע התעמולה הפומבי בזכותה עוררו מחלוקת עזה. בין היתר נטען שהיא כרוכה בשיתוף פעולה עם האנטישמים, מסכנת את יהודי פולין ומעודדת את הממשלה לגרש אותם. למען האמת לא היה לאן לגרש. ז'בוטינסקי והעיתונות הרביזיוניסטית הגנו על התוכנית בתקיפות ובלהט, וההיסטוריוגרפיה הרביזיוניסטית מתארת את מתנגדיה בתור מי שהכשילו מתוך עיוורון או בזדון את האפשרות להציל את יהודי פולין. ואולם, לפי תוכנית האווקואציה היו נשארים בפולין עוד כשני מיליון יהודים בשנת 1948. לנאומים שנשא ז'בוטינסקי בין 1 ל־ 29 במאי 1939 בפולין, לטביה, ליטא ופינלנד — במסע שהביוגרף שלו מתאר "מסע דרמטי ואחרון" — ואשר נועד לעורר ולהזעיק, לא יכלה להיות תוצאה ממשית כלשהי. לא הועילה גם קבלת הפנים האוהדת שלה זכה מצד ראשי מדינות ודיפלומטים, אהדה שהביוגרף של ז'בוטינסקי מדגים בתארו כיצד ד"ר ו' מונטרס, שר החוץ של לטביה, שפגש את ז'בוטינסקי בלונדון, עזר לו ללבוש את מעילו. כל התוכניות להאיץ הגירה יהודית מאורגנת מפולין לא העלו דבר.

האינטרס המשותף של ממשלת פולין ושל התנועה הציונית להגביר את זרם ההגירה מפולין, וההכרה כי אין יעד אחר להגירה לבד מארץ ישראל, יצרו כאמור בסיס לשיתוף פעולה גלוי וסמוי בין ארגונים שונים. שיתוף הפעולה החל לפני פרסום תוכנית החלוקה, שביטלה את עקרון "כושר הקליטה הכלכלי", והתחזק אחרי פרסום הספר הלבן. הוא התבטא באספקת דרכונים, בסיוע לארגון העלייה הבלתי לגלית, במכירת נשק לאצ"ל ולההגנה, ובארגון אימונים צבאיים בהדרכת קצינים פולנים על אדמת פולין. הקשרים הסמויים עם התנועה הרביזיוניסטית לא נרקמו ביוזמת הנהגת התנועה, אלא החלו מתוך שורות חברי האצ"ל שפעלו בפולין באופן עצמאי וחשאי. בראש היוזמה עמד אברהם שטרן ("יאיר"), יליד פולין, שלא תלה תקוות בפעילותו המדינית של ז'בוטינסקי ומצא לו תומכים בצמרת הצבא הפולני. ד"ר הנריק שטרסמן ואשתו לילי (אילה) ניצלו את הקשרים הטובים שרקמו עם חוגי השלטון בפולין כדי לפתוח בפני שטרן דלתות ולרכוש נשק בעבור אנשי האצ"ל. בקיץ 1939 הועברו למחסני הערובה שברחוב צגלנה בוורשה כ־ 7,000 רובים צרפתיים, מכונות ירייה מדגם "הוצ'קיס", חומרי חבלה ועוד. חלק מהנשק הוברח לארץ ישראל בין דפנות כפולות של "ליפטים" (ארגזי משלוח).קורסים צבאיים נערכו באנדריכוב, בדרום־מערב פולין, בזופיובקה שבחבל לובלין ובמקומות אחרים. הם נשמרו בסוד לא רק מחשש שבריטניה תלחץ על ממשלת פולין להפסיק את הפעילות הזאת, אלא גם מפני התערבות של ראשי בית"ר והמפלגה הרביזיוניסטית. "המדריכים היו קציני צבא פולנים, שהדריכו אותנו בנשק קל, רובים, מכונות ירייה ובחבלה. בפעם הראשונה בחיים יצאנו למטווחים של ממש". במאי 1939 הגיע שטרן למחנה בלוויית קצין פולני בכיר ונאם לפני 26 החניכים במסדר הסיום. מפולין יֵצא "צבא הכיבוש", הכריז, בדרך הים לחופי המולדת. אפיק הפעילות הזה והתוכניות מרחיקות הלכת שליוו אותו התפתחו כשהתברר כי בתוכנית להגירה המונית מאורגנת מפולין לארץ ישראל במשך עשר שנים ("תוכנית העשור") ולהקמת מדינה יהודית משני עברי הירדן אין ממש, וכי אין שום סיכוי להביא לשינוי בעמדתה של ממשלת בריטניה בסוגיית העלייה. לאצ"ל לא נותר אלא לתלות את יהבו בנשק שנרכש בפולין ובהכשרה הצבאית שבעזרתם, כך האמינו מפקדי הארגון, יכבשו את ארץ ישראל. הקשרים עם אנשי צבא פולנים ועם סוחרי נשק, והקורסים הצבאיים, הפיחו רוח בתקווה כי הציונות עומדת "ערב הסתערות על ארץ ישראל המשועבדת במגמה לנתק את עול השלטון הזר [...], והגשמת העלייה ההמונית והגואלת".

גם במחנה הציוני האחר נרקמו הקשרים לא ביוזמת ההנהגה הפוליטית. בעזרת הקשרים האלה קיימה ההגנה עשרות קורסים צבאיים לחברי החלוץ, בהדרכת קצינים פולנים. בקורס שנערך בז'ילונקה, אחוזה ליד ורשה, השתתפו 33 חברי וחברות התנועה שהתאמנו בירי. ב־ 16 ביוני 1939 נכחו בקורס נציגים של משרדי הצבא, החוץ והפנים בממשלת פולין. ב־ 13 ביולי ביקרו בו עיתונאים ואורחים, ובהם משה קליינבוים ויצחק גרינבוים. שליחי ההגנה, ובראשם יהודה ארזי, שהיה בעל קשרים בצמרת צבא פולין ואף השווה בין השאיפות הלאומיות של היהודים ומאבק הפולנים לחירות, הצליחו לרכוש נשק חדש ממקור ממשלתי ולשלוח עשרות משלוחים לארץ ישראל. בין היתר נרכשו 2,750 רובי מאוזר, 225 מקלעי רק"מ, עשרת אלפים רימוני יד, כשני מיליון כדורים לרובים ולמקלעים, וכמות גדולה של אקדחים על תחמושתם. חלק מהמשלוחים נשלחו בגלגלים חלולים של מכבשי דרכים מנמל קונסטנצה. שאול מאירוב (אביגור), ראש המוסד לעלייה ב', השתתף באריזת המשלוחים, שנערכה בלילות בבית המלאכה של הונגרי בשם שפלה ברחוב צ'רינקובסקה 160, ונהפך לצורך העניין ל"בית חרושת למכבשים". הוא סיפר לימים:

את מלאכתנו היינו מסיימים, כרגיל, בשעות שלאחר חצות. אז היינו פושטים את בגדי העבודה, משפשפים בבנזין את ידינו המשומנות, עונדים את עניבותינו ויוצאים את בית המלאכה אל הרחוב השומם והדומם. סרים היינו לאחד מבתי הקפה הוורשאים המאחרים להסגר — ומהנים עצמנו בקפה חריף וחם.

ארזי הציג את עצמו בתור נציג של הנגוס (מלך) הגולה של חבש, וסיפר שהנשק מיועד לשחרור מולדתו מהכיבוש האיטלקי. על המשלוחים נכתב שהם מיועדים לקונים ערבים בארץ ישראל, אך הדבר לא הוליך שולל את הבריטים, והם הפעילו לחץ כבד על ממשלת פולין להפסיקם. בעת שהתכנס הקונגרס הציוני בז'נווה אושר לפעילי הרכש בפולין להשתמש במיליון זלוטי (ארבעים אלף לא"י) מכספי הקרנות בפולין. ארזי קנה בכסף זה שני אווירונים ושני דאונים לחברת "אווירון". כשנמלט מפולין לפריז השאיר אחריו 500 רובים במחסן בוורשה.

★ ★ ★

ב־ 6 בדצמבר 1938 כתב עמנואל רינגלבלום לחברו ההיסטוריון רפאל מאהלר בניו יורק:

אין בי הכוח והסבלנות לתאר את כל שעבר עלי בזבונשין. מכל מקום דומני כי גירוש כה פראי, חסר רחמים, כגירוש גרמניה לא ידע קיבוץ יהודי אי־פעם. [...] זבונשין הייתה לסמל היחס המופקר כלפי יהדות פולין. היהודים הושפלו למדרגת מצורעים, לאזרחים ממדרגה רביעית. על כן עוברת על כולנו טרגדיה נוראה.

כבר באפריל 1934 אולצו יהודים אזרחי פולין לעזוב את גרמניה ולחזור לפולין, אך הגירוש הגדול התרחש ב־ 29-27 באוקטובר 1938. במועד זה פשטה משטרת גרמניה באישון לילה על בתיהם של כ־ 17 אלף יהודים אזרחי פולין ברחבי גרמניה ומסרה להם צווי גירוש. הם נשלפו ממיטותיהם, זורזו להתלבש במהירות, הורשו להצטייד רק בעשרה מרק לנפש ובמטען יד, אבל נאסר עליהם לקחת דברי ערך. אחד מאלה היה מרסל רייך־רניצקי, לימים מבקר ספרות רב־השפעה בגרמניה שלאחר המלחמה, יליד העיירה הפולנית וולצלבק, שנסע ללמוד בברלין והתגורר בה בבית דודתו. בשנת 1938 הוא למד בגימנסיה "פיכטה" שברובע וילמרסדורף. השכם בבוקר 28 באוקטובר העיר אותו שוטר, בחן את דרכונו הפולני, הורה לו להתלבש מיד ומסר לידיו את צו הגירוש שעל פיו היה עליו לעזוב את ה"רייך" בתוך שבועיים. רייך־רניצקי הורשה לקחת חמישה מארק, מטפחת חלופית ורומן — הוא בחר ברומן של בלזק. השוטר ליווה אותו ברחובות החשוכים עדיין אל תחנת המשטרה, ומשם הועבר עם קבוצה של אחים לצרה לתחנת המשטרה האזורית בסופי־שרלוטה פלאץ. תחת כיפת השמים כבר המתינו מאות יהודים שהובלו לפנות ערב לרציף צדדי של תחנת הרכבת שלזישבנהוף. מאות הנוסעים שהוצאו ממיטותיהם רעדו מקור. ואולם, הוא כתב בזיכרונותיו, "בהשוואה למשלוחים מאוחרים יותר, התנאים היו עוד אנושיים, כן, זה היה כמעט לוקסוס". מזלו האיר לו, שכן בוורשה התגוררו הוריו ואחיו בדירה משותפת. הוא נמנה עם המגורשים שהיו להם קרובים או ידידים בפולין, ואשר קיבלו מנציגי השלטון כרטיסי רכבת להמשך דרכם. לרבים אחרים לא היתה כתובת לשוב אליה.

תחנות רכבת בערי גרמניה התמלאו במגורשים שהועלו לקרונות משא להובלת בהמות. 724 יהודים אזרחי פולין שהתגוררו בדרזדן כונסו בתחנת הרכבת הראשית בדרזדן נוישטט ונשלחו לעיירת הגבול ויטן בשלזיה. שם הם אולצו לעבור את הגבול לפולין. אלה שהתגוררו סמוך לגבול עם פולין הובלו אליו ברגל, והשוטרים ירו באוויר כדי לזרז את הליכתם. יוליס רוזנצווייג, מגורש אחר, סיפר: "כשיצאנו לרחוב ירד גשם שוטף. על הכבישים והמדרכות עמדו אנשים מסביב והתבוננו, אחרים רכנו מחלונותיהם. העמיסו אותנו לתוך מכוניות משטרה והובילו אותנו לתחנה. שם, שוב, אנשים צפו בנו, אך היו גם יהודים שבאו להיפרד". כ־ 4,000 יהודים גורשו מדנציג לגדיניה באונייה, ורק לכ־ 1,500 מהם התירו הפולנים לרדת לחוף.

מבצע הגירוש, שהתנהל בשם הצופן Polenaktion , נבע מהמתח הגובר ביחסי פולין וגרמניה הנאצית. הוא בא בתור תגובה להחלטת ממשלת פולין ב־ 6 באוקטובר 1938 לשלול את אזרחותם של פולנים השוהים מחוץ לארצם יותר מחמש שנים, אם לא ישובו לפולין בתוך שבועיים. למעשה כוון המבצע נגד יהודים. "חמשה עשר אלף יהודים הוטלו בבת אחת לכף הקלע בין גרמניה לפולין", זעקה העיתונות היהודית. המגורשים הוסעו ברכבות אל הגבול ונדחפו לעבור אותו באיומי נשק. משטרת הגבולות הפולנית פתחה באש על הרכבות, וכמה יהודים נהרגו. המגורשים שעברו את הגבול באזור ביטום הגיעו לקטוביץ, לפומרניה ולזבונשין שבמערב מחוז פוזנן, על גבול גרמניה. "רכבות גדושות יהודים מגורשים עם נשיהם וטפם", דיווח העיתון הצופה ב־ 30 באוקטובר, "מוסיפות לבוא מגרמניה לפולין, ואלפי מגורשים נעצרים ליד הגבול באין להם פספורטים מסודרים ולא ניתן להם לנסוע לערי פולין. אלפי המגורשים מתגוללים בשדות בין הגבולות". חלק מהמגורשים קיבלו עזרה מארגונים יהודיים וגם משלטונות פולין, אך בזבונשין התרכזו כ־ 8,000 מגורשים במאהל שהקים צבא פולין במחנה נטוש של חיל הפרשים: " 200 ישנים בקור וגשם תחת כפת השמיים, 1,200 אוכסנו ברפתות בצד בהמות, חמישה וביניהם עלמה בת 18 יצאו מדעתם. [...] שואה רודפת שואה".

דעת הקהל בפולין גילתה אמפתיה — יותר משנאה לגרמניה מאשר מחמלה כלפי היהודים. תושבי זבונשין והסביבה סיפקו למגורשים מים חמים. ואולם, שלטונות פולין מנעו ממגורשים לעזוב את המחנה. ארגון ה"ג'וינט" ו"ועדות עזרה" נחלצו לעזרת המגורשים ונערכו פעולות התרמה ברחבי פולין. במבצע התרמה שעליו הכריזה מערכת דער טאג נתרמו בתוך כחודש כחמישים אלף זלוטי, ובהמשך גויסו יותר משלושה מיליון זלוטי. בין הנחלצים לעזרה היה עמנואל רינגלבלום. "תוך 14 יום", כתב, "הקימונו עיר שלמה, עם מחלקת אפסנאות, אשפוז, דואר, ייעוץ משפטי ומחלקות אחרות". כ־ 1,500 מגורשים מצאו מקלט בדירות פרטיות ואת ההוצאות כיסה "ועד העזרה".

ב־ 18 בנובמבר 1938 קיבל שגריר פולין בלונדון הוראה משר החוץ בק למסור לממשלה הבריטית כי "כל פעולה לטובת יהודי גרמניה חייבת לכלול את הפליטים היהודים שגורשו לפולין". בק אף הורה לשגריר פולין בוושינגטון להודיע לממשל האמריקני כי פולין רואה "דחיפות רבה בהתחלה של פעולת הגירה קונסטרוקטיבית בקנה מידה גדול". על השגריר, הנחה בק, להדגיש כי גם חוגים יהודיים "רציניים" מכירים יותר ויותר בצורך בתוכנית להגירה, ולא דווקא לארץ ישראל. בדצמבר נפגש שגריר פולין בארצות הברית עם הלורד הליפקס שביקר בוושינגטון ושטח באוזניו "את הבעיה היהודית מנקודת ראותנו. הדגשתי את ההחמרה הגדולה במצבנו במגזר היהודי בגלל לחץ ההגירה של יהודי גרמניה, המנצלים את כל הדרכים הנפתחות בשטח זה". ב־ 3 בדצמבר בחנה הוועדה הבין־ממשלתית לענייני פליטים בלונדון את בקשתה של פולין לדון בעניינם של היהודים "שנאלצו לצאת מגרמניה, שפולין אינה מכירה בהם כאזרחיה" ודחתה אותה. כעבור עשרה ימים חזרה ממשלת פולין על בקשתה ושוב נדחתה. כשביקר היינריך הימלר בפולין בפברואר 1939, אמר לו שר החוץ בק:

הבעיה היהודית בפולין מסובכת יותר מאשר בגרמניה. מצד אחד [...] חלק מהאוכלוסייה היהודית בפולין הגיע בעבר מרוסיה ואין לו שום קשר לפולין, וראשית כל יש להיפטר ממנו. מצד אחר, חיים בפולין יהודים אדוקים רבים, שחייהם זורמים לצידנו אבל לא במשותף אתנו. [...] על כל פנים הגירת יהודי פולין, שנבלמה בזמן האחרון, הכרחית יותר מאשר אי פעם, ולכן אנו מגישים את תיק הפרשה הזאת לארצות אירופה המערבית באורח התקיף ביותר.

ב־ 10 ביוני 1939 ביקש שגריר פולין בלונדון מסגן שר החוץ של בריטניה, שבין 25 אלף רישיונות העלייה שיוקצו לפליטים ייכללו היהודים שגורשו לפולין מגרמניה.

ב־ 1 בנובמבר 1938 כתב המורה חיים אהרן קפלן:

זרם של פליטים מגרמניה התחיל זורם לפולניה ה"סבלנית". [...] פקודת גירוש מפני שבאופן פורמלי הם אזרחי פולין אם כי מעודם לא ראו את "ארץ מולדתם" האהובה וזרים הם לה בהחלט. והנה — אך זה פלא! המלכות הרשעה השנייה באירופה, הלא היא מלכות פולניה המחודשת, שיהודיה המה בנים חורגים לה [...] מצרה את צעדיהם, שוללת את זכויותיהם, ומעמידה "משמרות" על יד חנויותיהם כדי להרעיבם ולמרר את חייהם — ממשלה זדונית זו שברובה היא היטלרית ובמיעוטה דמוקרטית התערבה לטובת יהודיה הנעלבים והנרדפים!!! כאן יש פוליטיקה!!! ובכל מקום שיש פוליטיקה אין משגיחים אפילו בשנאת ישראל ואויב נעשה לאוהב. אומנם לאהבה פוליטית אין אריכות ימים. בטל הדבר — בטלה האהבה. אבל חיי שעה יש לה.

ב־ 3 בנובמבר רשמה ברטה גרינשפן, שגורשה עם משפחתה מהנובר, בגלוית דואר לאחיה הֶרְשֶׁל בפריז: "הרשו לנו לחזור הביתה ולקחת לפחות כמה דברים חיוניים. אז הלכתי בלוויית 'שופו' (שוצפוליציי; הז'נדרמריה הגרמנית) וארזתי במזוודות את הבגדים הנחוצים ביותר. זה כל מה שיכולתי להציל. אין לנו גרוש". ב־ 6 בנובמבר שיגרו המגורשים מזבונשין איגרת לנשיא פולין:

אנו נמצאים זה עשרה ימים בזבנושין, שם אנו מוחזקים בכפייה באורוות עץ ישנות מתחת לגגות דולפים. אנו, ילדינו, זקנינו ונשותינו סובלים מקור מקפיא וחסרים דברי נוחות הפרימיטיביים ביותר (תאורה ומים) וסובלים משלילת חירותנו האישית. אין אנו יכולים להתקשר לעולם החיצון.

רינגלבלום כתב ב־ 14 בנובמבר: "את אשר עבר עלי כאן קשה להעלות על הכתב. [...] לאחר כמה ימי עבודה, בכיתי כל הלילה בראותי את סבל האנשים כאן. כעת השתפר המצב. לכולם יש מה לאכול וקורת גג מעל לראשם ולבוש לפי האפשרויות". "עיירה שלמה הוקמה", כתב במכתב אחר, "אבל אנשים עדיין שוכבים חמישה שבועות על מזרוני קש באולמות גדולים". גברים שמשפחותיהם נשארו בגרמניה קיבלו ידיעות איומות ודאגו מפני הצפוי להם בפולין, אחרי שישחק להם המזל ויזכו לעזוב את המחנה. אצבע מאשימה הופנתה לכיוונה של ממשלת פולין. הארץ ידע לדווח:

בדרך כלל היה היחס של השלטונות בגרמניה לנתיני פולין וליהודים בכלל — באופן יחסי לא רע. [...] הלוואי שהאינטרבנציה [התערבות בין־לאומית] וההנהגה הפוליטית הוורשאית יוכלו לכל הפחות לתקן בשעה השתים עשרה את העוול שכבר נעשה.

ביוני 1939 עוד חיכו במחנה כ־ 4,000-3,000 נשים וילדים לרישיון כניסה לפולין. העיתונים סיפרו כי כלבים שוסו "באומללים הנרדפים" ופצעו רבים מהם. אישה וילד נרצחו, וקשיש מת מאפיסת כוחות. משרד החוץ הבריטי סבר שרבים מהמגורשים לא היו מעולם בפולין ואף אינם דוברים פולנית. כמותם יש עוד בארצות אחרות, ולכן אפשרה ממשלת פולין לאזרחי פולין לחזור לפולין, ובמחנה בזבונשין נותרו עוד כ־ 3,000 מגורשים חסרי אזרחות. ואולם, ממשלת גרמניה, ולא ממשלת פולין, היא האחראית למצב קשה זה. לממשלת בריטניה, העריכו פקידי משרד החוץ, אין שום " locus standi " (מעמד) בעניין זה ולכן אל לה להתערב בנושא שאינו מעניינה, מה עוד שגם ממשלת פולין לא תראה בעין יפה התערבות מעין זו. על הפנייה של שגריר פולין בבריטניה, שיהודי פולין יקבלו עדיפות בחלוקת הסרטיפיקטים ובתוכניות הגירה לארצות אחרות, השיב שר המושבות מקדונלד כי רק המגורשים מגרמניה שאיבדו את אזרחותם הפולנית זכאים להיחשב "פליטים", ואילו האחרים יכולים להתיישב מחדש בפולין. בגלל מספרם של העולים הבלתי לגלים, המנוכה ממכסות העלייה הניתנות לסוכנות היהודית, מכסת הסרטיפיקטים תחודש רק בסוף מארס 1940. צריך אפוא להבהיר לממשלת פולין, מסר מקדונלד, שהאינטרס שלה הוא לעצור את העלייה הבלתי לגלית המתארגנת על אדמת פולין.

המחנה בזבונשין חוסל רק כמה ימים לפני פרוץ המלחמה. המאורע לא הצטייר בעיני איש בתור מקדמה למה שצפוי ליהודי פולין ימים ספורים אחרי שהגיע לסיומו. ואולם, היתה לו תוצאה בלתי צפויה שהתרחשה הרחק משם. ב־ 7 בנובמבר 1938 קנה הרשל גרינשפן בן ה־ 17 אקדח, נסע במטרו לתחנת סולפרינו שליד שגרירות גרמניה ואמר לפקיד הקבלה שברשותו מסמך שברצונו למסור לאחד ממזכירי השגרירות. פקיד הקבלה הציע למסור עבורו את המסמך, אבל גרינשפן התעקש למסור אותו אישית. ארנסט פום ראט, הזוטר משני מזכירי השגרירות, שלא היה נאצי, נאות לקבלו. גרינשפן נכנס למשרד, ולפי עדותו אמר לו: "אתה גרמני מלוכלך, ובשם 12 אלף יהודים נרדפים, הנה המסמך שלך". הוא שלף את אקדחו וירה במזכיר חמש יריות מטווח קצר. בדרך למטה המשטרה הסביר גרינשפן כי התנקש בחייו של הדיפלומט הגרמני "כדי לנקום על אומללותם של הורי בגרמניה". הוריו, תושבי הנובר, נמנו עם המגורשים מגרמניה. ארבעה ימים לפני ההתנקשות הוא קיבל, כאמור, מכתב מאחותו ברטה, שתיאר איך המשטרה הוציאה אותם מהבית. לדודו בפריז הוא כתב בפתק (בעברית), כי לא יכול היה לפעול אחרת: "לבי שותת דם כשאני חושב על הטרגדיה שלנו ושל 1,200 היהודים. עלי למחות בדרך שכל העולם ישמע את מחאתי". כשהגיעה לברלין הידיעה על ההתנקשות, שלח היטלר במטוס את רופאו האישי לבית החולים בפריז, אך פום ראט מת כעבור יומיים, ב־ 9 בנובמבר. באותו לילה החל "ליל הבדולח".

שיתוף הפעולה בין ממשלת פולין והארגונים הציוניים נפסק בשנת 1939. המאורעות הפוליטיים נעו במהירות, ולממשלת פולין היו דאגות אחרות. גם בתנועה הציונית הבינו כי גורלה של פולין עומד על הכף. קליינבוים הצהיר אמונים לפולין. על אף הביקורת הקשה שהיתה לו על מדיניות הממשלה כלפי הציבור היהודי, התחייב ש"ידנו מושטת", והבטיח לפולין את עזרת הציבור היהודי במלחמתה. הוא כתב על רקע המתיחות סביב שאלת ה"פרוזדור" בחודש מארס:

ברגע הנוכחי של תמורות המושגות בכוח האלימות בסמוך לגבולותיה של פולין, מכתיב לנו הרגש האזרחי הפולני והאינסטינקט הלאומי  היהודי להעמיד את כל הכוחות והיכולת של הציבור היהודי לשירות המדינה. לא רק הפולנים חייבים להיות נכונים להילחם למען חירותה של פולין וביטחונה, כי אם כל תושביה.

קליינבוים נועד עם ארצ'ישבסקי ביוני והעלה בפניו את הרעיון להקים "לגיון יהודי", שחייליו יהיו צעירים יהודים שלא גויסו לצבא. סגן שר החוץ לא דחה את ההצעה על הסף, אבל לא התייחס אליה ברצינות. בעת ששהה בקונגרס הציוני בז'נווה דיווח קליינבוים לבן־גוריון על שיחותיו, וסיפר כי בני שיחו הפולנים הביעו תקווה שמדיניות בריטניה היא "זמנית, פרי קוניוקטורה". אחר כך, בלונדון, שוחח על הנושא עם ויצמן ועם לואיס נימייר, וטען באוזניהם כי לגיון יהודי־פולני יהיה פתח לגיוס יהודים במדינות שונות. קליינבוים האמין, או רצה להאמין, כי פולין צריכה עתה את היד המושטת של יהודי פולין, שהם בני עם של 17 מיליון, "שהסתעפויותיו נמצאות בכל חמשת חלקי תבל". קשה להאמין שקליינבוים ובן־גוריון לא ידעו, כפי שידע ז'בוטינסקי, כי תלותה של פולין בבריטניה תמנע ממנה פעולה פומבית שתעורר את רוגזה של לונדון. גם הנהגת התנועה הרביזיוניסטית פרסמה הצהרת נאמנות לפולין ב־ 29 במארס: "כולנו כאיש אחד נתייצב להגנת גבולות המדינה הפולנית ועצמאותה", הבטיחה והציעה להקים "לגיון יהודי" שיילחם למען פולין. הנהגת "השומר הצעיר" הכריזה בחוזר לכבוד 1 במאי:

סכנת המלחמה מרחפת באוויר. הפשיזם רוצה להפיל את חתיתו על עמים ומדינות. אין כיום מדינה שלא יֵסכן את שלומה. [...] גם פולין המדינה נמצאת בסכנה המאיימת על עצמאותה ושלמות גבולותיה. תנועת הפועלים ואזרחי המדינה יעמדו כאחד להגנת גבולות מדינתם ועצמאותה המדינית בפני אלה שיעזו להתנקש בעצמאותה.

אחרי עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בינואר 1933 נקלעה רפובליקת פולין הצעירה למצר, לכודה בצבת בין שני ענקים אויבים — ברית המועצות הקומוניסטית ממזרח, וגרמניה הנאצית ממערב, שראו בה "ממזר של ורסאי". בעלות בריתה, בריטניה וצרפת, היו רחוקות מלהושיט לה עזרה של ממש, ויחסיה עם שכנותיה הקטנות היו מתוחים. צ'כוסלובקיה ניצלה את המלחמה בין ברית המועצות לפולין ב־ 1920 כדי לספח את האזור התעשייתי והתעבורתי החשוב של נהר האוֹלזה ואת העיר טשין. פולין ניצלה בסוף שנות השלושים את "הסכם מינכן" כדי להשתלט על שטחים אלה מחדש. היא גם לא התנגדה לפירוקה של צ'כוסלובקיה. חיות רשם בהתלהבות פטריוטית ב־ 25 באוקטובר 1938: "פולין עולה במלוא כוחה על גלי האוקיינוס של הפוליטיקה העולמית. בק נוחל ניצחונות". האופטימיות הזאת נשענה על כך שגרמניה עדיין לא העלתה תביעות טריטוריאליות ביחס לפולין. נסחף בגל  הפטריוטיזם ששטף את פולין על רקע עמידתה בסכסוך עם גרמניה על נמל מֶמֶל (קלייפדה) שבים הבלטי, קבע ז'בוטינסקי במאי 1939 : "אינני מאמין באפשרות המלחמה. חירוק ]חריקת[ העצבים המלחמתית יחלוף תוך חודשיים־שלושה". העיתונות הרביזיוניסטית הצהירה על נאמנות ללא סייג לפולין ועל שיתוף פעולה מלא במאבק לעצמאות יהודית ולעצמאות פולין. הצהרות אלה נתקלו בחשדנות. הן אינן באות, כתב הגזטה פולסקה ביולי 1939, מאהבת היהודים לפולין, אלא משנאתם להיטלר. האהדה שזכתה לה התנועה הרביזיוניסטית בחלק גדול של עיתונות פולין לא הועילה הרבה. התבוסה המהירה של פולין בחודש ספטמבר הפכה את כל הרעיונות, התוכניות, התקוות והמחלוקות לחלק ממציאות שעברה ונמחקה מן העולם.

בספטמבר 1938 אמר ז'בוטינסקי לחברי בית"ר כי מרחק השמים מהארץ מפריד בין ארץ ישראל לפולין. הוא ניסה לקצר מרחק זה והשליך את יהבו על מי שרצו לעזור מטעמיהם שלהם — אך לא יכלו. פוליטיקאים, פקידי ממשל ועיתונאים פולנים יכלו לדבר ולכתוב על הצורך הדחוף והחיוני של פולין "לגרש" יהודים, אך אלה היו קריאות בעלמא. הסוכנות היהודית והנהגת היישוב לא האמינו ביכולתה של ממשלת פולין להציע עזרה מדינית או פתרון, ושמו את מבטחם בתקווה שממשלת בריטניה תשנה את מדיניותה. ואולם, גם אם היו מצליחים להגדיל את מכסות רישיונות העלייה לא היה בכך כדי לחלץ את רוב היהודים מהאסון המתקרב. לשעה קלה אפשר היה לקוות שתוכנית החלוקה תביא להקמת מדינה יהודית, שתפתח את שעריה לעלייה גדולה. כשתקווה זו נכזבה, נותרה העלייה הבלתי לגלית קרש הצלה למעטים.

המאמר מבוסס על הפרק הראשון בספרם של יהודה ריינהרץ ויעקב שביט, "הדרך לספטמבר 1939", הרואה אור בימים אלה בהוצאת "עם עובד". פרופ' יהודה ריינהרץ הוא נשיא קרן מנדל ומופקד על קתדרת קורט לתולדות ישראל בזמן החדש באוניברסיטת ברנדייס. פרופ' יעקב שביט מופקד על הקתדרה להיסטוריה יהודית מודרנית על שם גזה רוט באוניברסיטת תל–אביב. ספרם "אירופה המהוללת והמקוללת" ראה אור בהוצאת עם עובד ב–2006.
קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי יעקב שביט ויהודה ריינהרץ.


תגובות פייסבוק