סטפס

משהו השקט הזה. מה ראש השנה מה? זה נראה יותר כמו יום כיפור. כל הרחובות של העיר הזאת כחול-לבן ואבק, בייחוד המדרכות שנחשפו בבת אחת בלי המכוניות החונות. זה מה שנותנים פה ביום החג? ערמות של רִיק ואבק? שדרות רוטשילד פינת הרצל, פינת הקיוסק הראשון בתל-אביב, פינת הקפה השלישי שלי הבוקר. עוד מעט ארוחת חג אצל אבי, המשך ישיר של ארוחת ערב החג אמש אצל אמי. כל חג הוא מברר אצלי מראש מה היא מכינה כדי שיוכל להכין אותו הדבר. מהיום שבו היא זרקה אותו מהבית הוא הספיק לקנות אותו המקרר, אותה הספה, אותה הפלדלת, אותן הכוסות ואפילו אותו מחזיק מפתחות של כלב לבן עם אוזניים חומות שמוכרים בדיוטי פרי יחד עם קופסת השוקולד השוויצרי "מילקה". לפעמים אני חושדת בו שתכנן את הנופש הזה בתורכיה רק כדי לעבור בדיוטי פרי ולקנות את מחזיק המפתחות המטופש. אמא שלי אומרת שהכלב הזה מזכיר לה את הכלב שהיה לה בילדותה המאוחרת ביפו שדמה לכלב של ילדותה המוקדמת בבוקרשט.

"איך יצאו העופיונים הממולאים לאמא?" שאל אותי אבא בטלפון, ואני נעצתי מבט במכונת האספרסו של הקיוסק והדלקתי עוד סיגריה.
"יצאו."
"טוב?"
"יצאו, אני יודעת... אוכל נו. היו עוד מלא דברים על השולחן," זרקתי, ומיד הצטערתי.
"מה באמת?" נדרך קולו, "מה עוד?"
"לא יודעת אבא... היו."
"כמה? כמה מנות?"
"מנות? אתה יודע בדיוק כמוני ששמים את כל האוכל הזה על השולחן. אתה יודע איך זה, תוקעים. ארוחת חג, מה כבר יכול להיות."
"שוב פעם עצבנית. אפשר לחשוב בכמה ארוחות חג כבר השתתפת בשנים האחרונות."
"הייתי בפסח."
"לפעמים היית לפעמים לא, שתים עשרה שנה לא היית פה."
"אחת עשרה ושמונה חודשים אבל מי סופר."
"קמת, נסעת, חזרת. מי עוזב הכל בגיל שלושים?"
"עשרים ושמונה, אבל מי סופר."
"טוב תבואי כבר, מאוחר."
באמת מאוחר. כל כך מאוחר. הכל התאחר לי. נסעתי מכאן מאוחר, חזרתי לפה מאוחר ואולי מדי. אני הולכת לישון מאוחר בלילה, אתמול איחרתי לארוחת החג. הדבר היחידי שאני מקדימה בו זה היקיצה בבוקר, שש בבוקר פוקחת עיניים, צופה בתקרה של הדירה המרוהטת ששכרתי בינתיים ויודעת שהלילה הזה נגמר.

משהו החג הזה, איך לא זכרתי שהכל פה מת כל כך. הדבר היחידי שצבעוני ברחוב הזה זאת אני: שיער כתום, עגילים טורקיז, לק אדום, חולצה ירוקה, מסקרה סגולה. ממש דגל הגאווה חי ונושם, רק חסר להדביק לי pace על המצח. אבא שלי אומר שג'ינג'י זה יפה. זאת לא חוכמה גדולה כי הוא אדמוני בעצמו כמו רבים מהיהודים הסורים. שתים עשרה שנים בצרפת ניסיתי להלבין את עורי, להסיר את כל הנקודות האלה מהזרועות, הפנים והרגליים וזה אפילו די הצליח. כל נטיף שלג שצנח על גופי הסיר נמש. כל קרן שמש אפורה החליקה את הפיגמנטים האלה שהעניקו לי הטבע והשורשים החאלבּיים. שבועיים בארץ וכל המאמץ הזה ירד לטמיון. קיץ בתל-אביב ויצא לי כל הכתום החוצה. אז שיהיה. שיהיה כתום.

קפה, סיגריות וסקס מזדמן זו לא דרך להעביר את ערב החג לאשה בגילי. אולי זו לא דרך להעביר את החג לאף אשה בשום גיל, אבל אחרי שנות נישואין כה ארוכות סקס הוא מצרך נעים ודי רצוי, מזדמן או לא. ולפתע, ככה בין רגע התחוור לי שגם יחסית קל להשיג אותו. כנראה שזה עובד אצל כל הגרושים, בביקור האחרון אצל אבא מצאתי בעומק כוננית הטלוויזיה שלו קסטות וידאו של סרטי פורנו ותמונות שצילם בעירום כל מיני חברות חדשות. וחשבתי לעצמי, כשאני יושבת כפופה מול המיניות הפרוצה הזאת של אבא שלי, שרק הוא מסוגל עוד להיתקע עם קסטות וידיאו ושהוא בוודאי אפילו לא מעלה בדעתו לעבור לדי-וי-די. על אינטרנט אין בכלל על מה לדבר. מה יש לפרודים טריים עם הליבידו הזה? משתולל כמו נולד אתמול, מפרפר כדג לפני מותו, מרגש כאילו אין אתמול ולא יהיה מחר.

"תגיד, אפשר קצת חלב חם לקפה?" אני שואלת את הברמן של הקיוסק ונועצת בו מבט מצומצם והכי ירוק שאפשר. מסכן. בן עשרים וחמש, רק לפני חודש נחת בעיר מראש פינה ועכשיו נפל דווקא עליי בשדרה הריקה. נפל עליי ועל חוסר המנוחה שלי. עוד חמש דקות כאלה והוא יהיה כל כך נבוך שאהיה חייבת ללכת. הבחור שביקר אצלי אתמול בחצות היה מבוגר ממנו בסך הכל בארבע שנים. כולו ארוך ושחום ומריח מבושם ומיָם. כולו זרועות ורגליים ובית חזה. הוא היה כל כך ארוך שהזכיר לי את כלב התחש מסיפור הילדים "בייגלה". עוד רגע והייתי מנסה למתוח עוד את גופו הגמיש ולקשור אותו באיזה קשר שלמדתי בצופים ולמרבה הפלא אני עוד זוכרת. הוא אמר לי שקוראים לו עוזי וככה גם קוראים לכל בני הדודים שלו, כולם על שם סבא עזרא העיראקי.

"לך, יש שם של טייסת," אמר לי עוזי ולבי נחמץ: בצרפתית המשפט הזה לא אומר שום דבר, בצרפת השם שלי לא אמר שום דבר לאף אחד. הוא בא בחצות והלך באחת וחצי. בחיים לא הייתי מדמיינת שאארח גברים במיטתי לשעה וחצי. "מותק, לא אכפת לך שאני הולך, נכון? את לא מתבאסת, אה?"
"שמע, אם לא היית הולך, הייתי צריכה לזרוק אותך," אמרתי וחיוך צדדי על פי. כאילו הייתי גם אני ארוכה ושחומה ומריחה מבושם ומיָם. כאילו גם אני הייתי גמישה וחופשייה ומתהלכת בדירה השכורה המרוהטת שלי עם ג'ינס בלי חולצה, מלטפת את השרירים החלקים והמאורכים שלי, אוחזת בבקבוק ספרייט צונן ומרוקנת אותו בלגימה אחת אל גרוני. כאילו גם אני חייכתי אלי ואמרתי לי "וואי איך שהייתי צמא, מותק הצמאת אותי".
פתאום חשבתי לעצמי שלא רק עוזי אלא רוב הגברים מריחים פעמיים. או אולי אני היא זאת שמזהה רק שני ריחות? הברמן פה בקיוסק מריח מקפה ואבק, אבא שלי מריח מאפטרשייב וסיגריות, בעלי לשעבר הריח מוויסקי וייאוש, אבל הכי אני לא סובלת שגברים מדיפים ריח של אבקת כביסה ושל סבון. סינתטי וזול מדי, מה רע בבושם?

עטיפת הספר

אבא שלי נולד בשכונת שיח ג'ראח בירושלים לאב כהה עור ממוצא גרוזיני ולאם אדמונית ממוצא חלאבּי. היו למשפחה שתי בנות בכורות שמתו. אומרים שאת האחת הרגה מחלה ועל השנייה נפל פיגום. אחר-כך באו שישה בנים, האח הבכור יצא שחור, וזה שאחריו ג'ינג'י, השלישי שחור, הרביעי ג'ינג'י, החמישי שחור, ואבא שלי בן הזקונים ג'ינג'י-גי'נג'י.
אב המשפחה השחום נולד בארגנטינה, במוזסוויל, אותה עיירה חקלאית שהקים הברון הירש עבור יהודים ממזרח אירופה. מספרים על תושבי העיירה, על הגאוצ'ו היהודים האלה, שאמנם זרעו בשדות זרעים של ממש אך סופם שקצרו דוקטורים. סבא שלי לא היה דוקטור לשום דבר. הוא נפל מסוס, איבד את זרועו השמאלית, עזב הכל והיגר לירושלים, שם הקים עסק משגשג לקניית ומכירת בננות ובילה את רוב זמנו על קו חברון-ביירות. לבסוף הפסיד את כל רכושו בגלל השקעות לא מוצלחות בבורסה האמריקאית שקרסה, נאלץ לעזוב את ירושלים ולעבור לגור ביפו שבה הצליח למצוא עבודה בתור שומר. "שומר מספיק לו יד אחת אם יש לו שתי עיניים," אמר לאשתו במבטא דרום-אמריקאי, והעמיס את כל המשפחה על משאית. הדבר היחידי שאבא שלי זוכר מהנסיעה ההיא הוא שאביו קטוע הזרוע ביקש ממנו כל פעם להוציא יד מהחלון ולאותת בנפנופים פעם ימינה ופעם שמאלה.

בבגרותם הצטרפו שלושת האחים השחורים לאצ"ל ושלושת הג'ינג'ים להגנה. בעצם רק שני הג'ינג'ים הגדולים כי אבא שלי, שהיה בסך הכל בן שלוש עשרה כשפרצה מלחמת העצמאות, יותר משעניין אותו גורל המדינה שבדרך רצה שיניחו לו בשקט כדי שיוכל לרקוד סטפס. בגיל עשר הוציא מארון הכלים פטיש, שלף מפח האשפה של הקיוסק השכונתי שני פקקים של טמפו ומסמר אותם לסוליות נעליו. "הייתי משגע את כולם עם הרעש," סיפר לי עוד בימים שאהב לדבר, והזיכרון הזה לא העלה על פניו חיוך של קונדסות ילדותית, כאילו לא היה בזה שום דבר נעים, רק ריח חמוץ של משהו ישן.
"כמה מכות הייתי חוטף על פקקי הטמפו האלה"
"מה? למה? מִמי?"
"ממי לא? לא היו לי נעליים אחרות אז שיגעתי את כולם עם הרעש."
"ממי יותר? מהשחורים או מהג'ינג'ים?"
"מכולם. בבוקר הייתי חוטף על הרעש של הטמפו ובערב חוטף על הסליקים," הסביר לי אבא, "האחים השחורים שהיו באצ"ל היו מכניסים לילקוט בית הספר שלי נשק, רימונים או סתם תחמושת, ושולחים אותי להחביא אותם בסליק. איך שהייתי יוצא מהבית האחים הג'ינג'ים מההגנה היו תופסים אותי, וצועקים עלי שאלך לשים את הנשק בסליק שלהם שהיה שני רחובות ליד. ואני, מה הבנתי בכל העניין הזה של אצ"ל והגנה? בחוסר ברירה הייתי הולך לבית הספר עם הילקוט מלא בכל חומר הנפץ הזה, כי ידעתי שרק שם האחים שלי לא יכולים לשים עלי יד. הייתי יושב בכיתה, מת מפחד שלא אתפוצץ שם וארים את כולם באוויר, וכדי לא לחשוב על מה שיכול לקרות כל רגע התחלתי להקשיב למורים. תאמיני לי, עכשיו שאני חושב על זה, אני מבין שרק בגלל שבהגנה כל כך שנאו את האצ"ל ולהיפך, הצלחתי לשרוד את בית הספר וללמוד משהו."

כשאבא רק התחיל לרקוד סטפס, הוא היה הולך לחוף הים אחרי בית הספר, מסדר על החול ארבע בלטות שחיכו לו דרך קבע ליד הסלעים של המזח ומתאמן. יום אחד חייל בריטי בשם ג'ון או ג'ק, אבא לא בדיוק זכר, הבחין בו ובנעלי הטמפו שלו וסיפר לו על רקדן הרקדנים, ענק הענקים, מלך המלכים - פרד אסטר. ג'ון או ג'ק הוציא מתרמילו תמונה קטנה ומהוהה של האליל והראה אותה לאבא. פרד אסטר בסמוקינג שחור ובנעליים עם שפיץ מרחף באוויר בתנוחת ריקוד קלילה, ובפינה השמאלית למטה מתנוססת חתימתו. אמנם צילום של חתימה, אבל לילד רזה על חוף הים ביפו שלא מבין אף מילה אנגלית ושחוטף כל היום כאפות מאחים שחורים או ג'ינג'ים, הריחוף הזה היה עולם ומלואו. הבריטי נכנס לרחוץ בים ואבא חלץ את נעלי הטמפו שלו, שלח יד לתרמיל של הבריטי, הכניס את התמונה לכיס והלך הביתה. וכשאני הייתי נערה, כל כך התגעגעתי לאבא שלי שישב בסלון בסך הכל ארבעה מטרים מחדרי, שהלכתי לגנוב בעצמי את התצלום של פרד אסטר מהמגרה של התמונות שאף אחד לא רצה עוד לראות. נשאתי את פרד המרחף כל הדרך אל החדר שלי ותליתי אותו על הקיר. לאבא לא היה אכפת. הוא כבר לא זכר את הרצונות של פעם, של הימים הרחוקים ההם של לפני קום המדינה, והרצון היחידי שהחזיק בו כעת היה שנניח לו לראות כדורגל בשקט. וחוץ מזה הגונב מגנב פטור.

הוספתי את החלב החם לקפה שלי שבינתיים התקרר וחיפשתי מה לומר. לא חשוב מה, העיקר שהברמן והאדים שעולים ממכונת הקפה שלו יישארו מרוכזים בי לעוד כמה דקות. "תגיד, איך זה לבוא ממקום שיש בו רק רחוב אחד?" אני שואלת. הברמן מסתכל סביבו ולרגע מבטו נדלק, "בשבילך צפון הארץ רחוק יותר מהמקום הזה שחיית בו שלושת אלפים או יותר קילומטר מכאן, אה?" ואז הוא מוסיף, "את מבינה, אצלנו, כשאתה הולך ברחוב ופוגש מישהו שאתה לא מכיר, בא לך לגשת אליו ולשאול אותו: תגיד לי, מה אתה עושה פה? וגם להסביר לו שהוא בכלל לא מהסיפור הזה".

אני בוחשת שוב את הקפה הפושר. מה באמת הסיפור שלי. מה לי ולחגיגות ראש השנה האלה. ערב חג אצל אמא, יום החג אצל אבא. האחת מתנהגת כאילו היא הראש והשני רק מחפש לחזור ולהיות לזנב. אחרי הגירושים, סבתא שלי קטנת הקומה שמאז ומתמיד השליטה את רצונה על גברֵי ביתהּ, אמרה לו שהכל קרה כי הוא לא שומר כשרות, שיתחיל לקחת את עצמו בידיים ושאולי כדאי שיפסיק להתעסק עם אשכנזיות. עוד מהשנים ההן בירושלים היא הצליחה לגרום לכולם לא לערבב חלב בבשר, לא לעשן בשבת, לבער חמץ בפסח, וביום כיפור היתה נוהגת לסמן בפחם שחור סביב הצלחות והצנצנות שבמזווה ובכך לפקח על תזוזת הכלים ולדאוג שאף אחד לא יעז להרים משהו או חס וחלילה להכניס פרור לפה.

היא היתה מה שנהגו אז לכנות ג'דאית, לא פריירית של אף אחד. נולדה בירושלים בימי התורכים וילדה ילדים עמוק לתוך שלטון הבריטים. למדה מהראשונים להכין יופי של סמבוסק ומהאחרונים את אמנות הפוליטיקה הנקראת "הפרד ומשול". זאת היתה הדרך היחידה שמצאה על מנת לשלוט בבעלה קטוע היד ובששת בניה השטופים באנרגיות נעורים וברגשות לאומיים. "אני לא חושב שהיא ממש רצתה לסכסך בינינו," אמר לי אבא כשהתאספו כל השחורים והג'ינג'ים לדורותיהם לשבת עליה שבעה. "אני חושב שלא היתה לה ברירה." "תראה," עניתי, "היית נשוי ארבעים שנה ואתה גרוש כבר שנתיים, ועדיין אתה לא מדבר עם אף אחד מהאחים שלך". אבא הביט בי, הצית סיגריה אחת לי ואחר-כך אחת לו ואמר: "מה כבר יש להגיד?"

הוא הרים אלי את עיניו ונתן בי מבט ממושך: "את מזכירה לי אותה, את יודעת".
"נו בטח, אנחנו הג'ינג'ים כולנו אותו הדבר," סיננתי, ופערתי פי ומתחתי זרועותיי לצדדים לאות שעמום.
"לא, באמת," התעקש.
"למה אני מזכירה לך אותה? כי גם אני גמדה אדמונית ואנפלבתית, חולת סכרת, שחיתנו אותה בגיל שלוש-עשרה והתחילה להוליד ילדים בגיל ארבע-עשרה?"
ואבא אמר בלי להתרגש: "לא. את מזכירה לי אותה כי גם היא השתמשה במילים כאילו היו החפצים האישיים שלה. הזיזה אותן ממקום למקום עד שקיבלה מה שהיא רצתה. ולא חשוב באיזו שפה: ערבית, יידיש, או עברית, היא נעה לה ככה בין המילים כמו מלכה. אפילו שלא ידעה לאיית אף אחת מהן, ביד רמה היא שלטה בכולן."

חככתי רגע בדעתי איך להגיב. מאז שאמא שלי עזבה אותו והוא הפך למשובש הוא לא מפסיק להפתיע אותי. לבסוף אמרתי בהכנעה: "זאת עבודה קשה מאוד".
"אני בטוח, ילדה שלי, אני בטוח. הלוואי וסוף סוף תנוחי."

משהו יום החג הזה. אולי אצליח להזיז את עצמי סוף סוף מהקיוסק הזה? אבל כל עוד הברמן המאובק מתמתח כאן מולי, אוסף שערו הארוך בגומייה מרופטת וחושף את תחתוני הבוקסר שלו וכמה שערות ערווה, אין סיכוי שאלך מכאן. כאילו מסמרו אותי לכיסא הבר וכל קיומי תלוי בתשומת ליבו. עשינו תחרות למי יש שיער יותר ארוך, פרמנו קוקיות ופיזרנו שערות אל תוך הרוח והחול. "טוב, אני עוד בגיל שאני מתלהב מזה," הוא מחייך. "בת כמה את?"

"כמה שאתה לא חושב שאני, תוסיף עשר שנים. אבל אל תגיד לי, תשמור את הגיל שלי לעצמך."
הוא מסתכל עלי במבט תמוה ונדמה לי שאני מזהה פירורים של אכזבה.
"תגיד, אתה חושב שאני צריכה לצבוע את השיער?" אני שואלת כדי להצעיר את שנותיי ומנפנפת בתלתלים.
"מה, את צובעת?"
"לא," אני משקרת.
"אני לא יודע מה להגיד לך, לי את נראית כמו שמש."

אני לא חושבת שאי פעם גבר חשב שאני דומה לשמש. בעלי חשב שאני צריכה לגבוה, לרזות, להסתיר את כפות הרגליים שלי ולהחליק את השיער. הוא גם אמר לי שהוא אוהב אותי ושאני הדבר היקר לו ביותר בעולם. אחרי תשע שנות נישואין שהגיעו לסופם לפני כשנה הבנתי שהדואליות הזאת בסך הכל די מעייפת. מה זה שווה להיות אהובה ויקרה אם מקבלים על הראש בכל פעם שנועלים סנדלים?
בכלל נמאס לי להיות שתיים. חלקתי את השבוע בין שני מקומות עבודה בשתי ערים שמפרידים ביניהן חמש מאות קילומטרים, חלקתי את שנות הלימודים באוניברסיטה, שלשמן הגעתי לשם בכלל, בין שתי שפות שמפרידות ביניהן אלפּיים שנים, חלקתי את מיטתי עם גבר שהפרידו בינינו מבטא, הברות ועיצורים, ואחזתי בכוח בנשמתי החצויה בין אירופה ללבנט ושמרתי עליה שלא תפרח. אני זוכרת שחשבתי לעצמי שזו עבודה קשה לאשה אחת ושאולי כדאי, כמו שאמר לי אבא, סוף סוף קצת לנוח.

"טוב, נראה לי שאם לא אקח את עצמי מפה לארוחת החג הזאת אבא שלי יזמין משטרה ויצווה עליהם שיעצרו אותי," אני אומרת לברמן ומרגישה קצת מטופשת ומיד יודעת שזהו, עכשיו באמת אין לי יותר מה להגיד.
"אז יאללה, לכי," הוא אומר ומסתובב להכין אספרסו לרוכב אופניים שנעצר מול הקיוסק ונשען על הדלפק בכתפו. "לא יפה, מחכים לך," הוא מוסיף. רוכב האופניים מסיר את משקפי השמש שלו באיטיות ומנגב את הזגוגיות במפית. אחר-כך הוא מרים את ראשו ונועץ בי מבט. יש לו עיניים שחורות ואני לא יכולה לראות שום דבר חוץ מזה.
"כן. מחכים לי," אני ממלמלת.
"אני דווקא אוהב ארוחות משפחתיות," מוסיף הברמן בהתלהבות. רוכב האופניים מסיר ממני את מבטו באותה איטיות שבה ניגב את משקפיו ופונה להביט בברמן. הוא נעצר לרגע, מחזיר את עיניו אלי ונראה כאילו הבין הכל.
אני מרוקנת את שארית כוס הקפה שלי בלגימה אחת, מכבה את הסיגריה במאפרה, ויודעת שכמה שלא אשתדל, לעולם לא אוכל להיות חלק מהסיפור הזה. וכמו המשך ישיר של המחשבה הזאת אני מוותרת ומחליקה מן הכיסא.

הסיפור מופיע בספר הדיגיטלי ארזנו לבד – סיפורים על הגירה וחזרה, בהוצאת אינדיבוק. חמישה סיפורים של יעל ברון, משה סקאל, יזהר הר-לב, דורית שילה ותמר מרין, בעריכת שי צור. דורית שילה היא דוקטור לספרות וחוקרת ספרות ילדים. חזרה להתגורר בישראל ב-2011 לאחר שהות בת חמש-עשרה שנים בצרפת, שם לימדה ספרות עברית, מקרא ותרגום באוניברסיטאות השונות. מפרסמת מאמרים וביקורות ספרות בעיתון הארץ, מתרגמת פרוזה מצרפתית לעברית. סיפורים פרי עטה ראו אור במוסף תרבות וספרות של הארץ ובכתב העת לספרות "הו!". היא מתגוררת היום ביפו.